מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה עם עגלה חשמלית: מבוא התובע יליד 3 יוני 1968, נפגע בהתאם לנטען, בתאונת עבודה ביום 25 אוקטובר 1998. נתבעת 1, חברה להפצת מוצרי מקדונלד'ס (להלן: "נתבעת 1"). נתבעת 2 בזמנים הרלבנטיים לתביעה מבטחת נתבעת 1. לימים מוזגה נתבעת 2 עם נתבעת 3 (כולן ביחד יכונו להלן: "הנתבעות"). הנתבעות, הגישו הודעת צד ג' נגד חברת ציוד בע"מ, יבואנית ומוכרת העגלה המעורבת בתאונה. בהחלטתי מיום 21.12.2010 קיבלתי בקשת הנתבעות וצד ג' לפיצול הדיון, כך שתחילה תידון תביעתו של התובע נגד הנתבעות ולאחר מכן תידון הודעת צד ג'. בתאריך 26.5.2002 הוגשה תובענה בגין התאונה נשוא הליך זה בבית משפט השלום בבאר שבע (ת.א 3824/02), תובענה זו נמחקה מחוסר מעש. התובע עבד אצל נתבעת 1 כמחסנאי ועסק בפירוק ארגזי גלידה ממשאית קירור והעברתם באמצעות עגלה חשמלית לתא קירור במחסני נתבעת 1. התאונה התרחשה בעת שהתובע עסק בהעמסת גלידה במשקל של כ-1.5 טון על עגלה חשמלית. בהתאם לנטען, כשהחל להוביל את העגלה (מס' 2), המונעת על ידי מנוע חשמלי, לכיוון מחסני הקירור פגעה בו העגלה ומעכה את כף רגלו הימנית (להלן: "התאונה"). התובע הובהל לקופת חולים ומשם לבית החולים "ברזילי" באשקלון. הנתבעות במסגרת כתב ההגנה טענו כי התאונה התרחשה בשל חוסר זהירותו של התובע בלבד, ולכן לטענתן דין התביעה להידחות. בסיכומים הוסיפו הנתבעות וטענו כי לחילופין על התביעה להידחות עקב תגמולי המל"ל הגבוהים. התיק החל להתנהל לפני כבוד השופט אליהו בכר. ביום 22.11.2006 מונה ד"ר אברהם גנאל על ידי כבוד השופט אליהו בכר כמומחה בתחום האורתופדי מטעם בית משפט. ביום 6.4.2008 ניתנה הצעת ביהמ"ש לצדדים, אשר לא התקבלה והצדדים פנו לגישור שאף הוא לא צלח. בנובמבר 2009 התיק עבר לדון לפניי. התובע בתחילת ההליך יוצג ע"י עו"ד זהבית טרופר. ביום 31 במאי 2011 שוחררה עו"ד זהבית טרופר מייצוג על ידי התובע על רקע מחלוקות וחוסר אמון. הייצוג הועבר לעו"ד מיכאל לב, אשר ביום 1 באוגוסט 2011 שוחרר גם הוא מייצוג בבקשה מוסכמת. ממועד זה התובע ייצג את עצמו, הגיש עשרות בקשות לביהמ"ש, ייצג עצמו בישיבות ההוכחות, ערך והגיש סיכומים בכתב. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת נכותו הרפואית והתפקודית של התובע והפיצוי שיש לפסוק לתובע כתוצאה מהתאונה. בהתאם לחוו"ד אורתופדית של פרופ' דן עטר, שהוגשה על ידי התובע נקבע כי לתובע נגרמו 50% נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה. עוד, המליץ פרופ' עטר להפעיל את תקנה 15 במלואה. בחוו"ד אורטופדית של ד"ר אשר וייס, שהוגשה על ידי הנתבעות, נקבע כי לתובע 40% נכות אורתופדית. ברם, נקבע כי אין קשר בין הנכות הקיימת לבין אירוע התאונה נשוא התביעה. המומחה מטעם בית משפט פרופ' אברהם גנאל קבע את נכותו של התובע בשיעור של 40% לצמיתות. הנתבעות הגישו חוו"ד אקטוארית שנערכה על ידי ד"ר רמי יוסף מיום 19.12.2010 וחו"ד עדכנית באמצעות האקטואר שי ספיר מיום 5.3.2012. כמו כן הוגשה על ידי הנתבעות חוות דעת בתחום שיקום תעסוקתי מיום 22.10.2010 של ד"ר רות נאור. בהליך זה התקיימו 11 ישיבות, בהן 7 ישיבות ק"מ ו- 4 ישיבות הוכחות. ביום 3 אוקטובר 2011 נחקרו ה"ה רמי רחמים, עובד במחסן נתבעת 1, אשר לימים שימש גם אחראי בטיחות במחסנים ומר רוברט שאול מחסנאי אצל נתבעת 1. ביום 19 מרץ 2012 נחקר מר יהורם רוימי מנהל תפעול אצל נתבעת 1 ומר חגי בר מנהל האתר של נתבעת 1. ביום 27 יוני 2012 נחקר התובע והאקטואר מר שי ספיר וביום 19 יולי 2012 נחקרה המומחית התעסוקתית הגב' ד"ר נאור. (ציטוטים מהפרוטוקול מתייחסים למועדים בהם נחקרו העדים כמפורט). הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. התובע טוען בסיכומיו כי הסתייע בניסוח הסיכומים בבני משפחתו. דיון בשאלת החבות התובע טוען כי במשך שנתיים, עובר לתאונה, עבד אצל נתבעת 1 כמחסנאי. במועד התאונה בשעות הצהריים המאוחרות התבקש לפרוק סחורה למחסן הקירור ולהעביר ארגזי גלידה ממשאית הקירור לתא הקירור שבמחסני נתבעת 1. התובע טוען כי הוא ביצע את עבודתו באמצעות עגלה חשמלית שבקצה שלה מותקן חיישן, המהווה מנגנון ביטחון, תפקידו להפסיק את פעולת העגלה בעת שהידית נוגעת או פוגעת בחפץ וזאת על מנת למנוע פגיעה במפעיל. לטענת התובע, החיישן לא פעל בעגלה בה השתמש ועל כן העגלה לא עצרה בעת שפגעה ברגלו. לטענת התובע, אורכה של העגלה הינו 1.5-2 מטר, רוחבה 1-1.2 מטר ומשקלה מגיע לכ-200 ק"ג. משטח הפריקה הינו חצר המצויה בין המחסנים המשמשים כחדרי קירור, הבנויים בצורת צלב. בשלושת צדי הצלב מצויים מחסנים ואילו הצלע הרביעית הינה דרך אליה מגיעות המשאיות עם הסחורה. המשאית מורידה משטח לרמפה המצויה בחצר, המחסנאים פורקים את הסחורה מהמשאית ומעבירים אותה לחדרי הקירור. לטענת התובע, הטמפרטורה במקום הינה בין 0 ל-30- מעלות ולכן המקום אפוף אדים וחשוך. עוד נטען, כי משטח הפריקה הינו קטן יחסית ולפיכך יש קושי בתמרון ובתנועה. התובע טוען כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות ובהן את פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל- 1970 על תקנותיה; סעיף 10 ו-1 לחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954. סעיפים 3,4,10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה, מסירת מידע והדרכת עובדים התשמ"ד -1984. סעיפים 2,3,4,6 לתקנות בטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997. הנתבעות מנגד טוענות כי דין התביעה להידחות באשר התאונה ארעה עקב אשמו הבלעדי של התובע, אשר לא הקפיד על כללי הבטיחות וביצע עבודתו באופן רשלני ובחוסר זהירות. התובע לא בדק את העגלה בטרם החל להשתמש בה ועבד בניגוד להנחיות שניתנו לו. הנתבעות טענו כי רשלנותו של התובע היא הסיבה הבלעדית לקרות התאונה. עוד נטען כי המדובר בתאונת עבודה וכי התובע קיבל ומקבל פיצויים מהמל"ל. התובע במסגרת ראיותיו הגיש מספר תצהירי עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר של מר רוברט שאול. עוד ביקש התובע לזמן עדים אשר לא עלה בידיו להגיש תצהירים מטעמם. הנתבעות לא הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. התובע תיאר את נסיבות התאונה בתצהירו: "במועד התאונה העמיס התובע מהמשאית כאמור לעיל גלידה במשקל של 1.5 טון על העגלה. התובע החל לתמרן את העגלה מהמשאית לכיוון מחסני הקירור. במהלך ניסיונות אלו, בעת שהעגלה הייתה בתנועה, פגעה העגלה בתובע ומעכה אותו בעיקר בכף רגל הימנית". (סעיף 6 לתצהיר) התובע בחקירתו הנגדית, תיאר את הנסיבות כך: התבקשתי לפרוק את הסחורה שנמצאת מתוך תא הקירור ... לא רואים את המשאית פיזית. המשאית עצמה נכנסת דרך הרמפה. הייתי צריך לפרוק סחורה שנמצאת בתוך המשאית ולהכניסה לתא הקירור. יש משאית והיא הייתה כבר מוכנה. הייתי צריך לפרוק סחורה מהמשאית. לקחתי עגלה חשמלית ונכנסתי למשאית לפרוק אותה. בדרך כלל לוקחים את המשטח ראשון.... יש את החיישן הבטיחות בעגלה שבאמצעותו אתה שולט על העגלה. ברגע שלוחצים על הלחצן העגלה עולה למעלה ואפשר לגרור את הסחורה. זה לא גרירה אלא נסיעה עם העגלה כי העגלה נוסעת כשלוחצים. העגלה היא חשמלית..... העגלה התדרדרה אחורה עליי ולא עצרה במקום. אני נפלתי ורגלי נתקעה. באותו רגע לא הבנתי שהמפסק לא עבד הכל קרה כל כך מהר ואני נפלתי אחורה והעגלה מחצה אותי. הרמפה הייתה באלכסון ולא אני הנחתי אותה. בדרך כלל אני מניח את הרמפה. רמי רחמים הניח את הרמפה. (עמוד 59 ש' 1-18). התובע טען שמשטח הפריקה של המשאית היה קטן יחסית ולכן היה לו קושי לתמרן עם העגלה דבר שהחמיר את הפציעה והקשה עליו להיחלץ מהעגלה בזמן התאונה. התובע, בחקירתו הנגדית התבקש להסביר כיצד פגעה בו העגלה בשעה שהוא אמור לשלוט על מהירות הנסיעה והשיב: "נכון. אני שולט על המהירות של העגלה. עקב כך שהעגלה לא הייתה תקינה, לא יכולתי לעצור אותה כדי שלא תפגע בי." (עמ' 59, שורות 30-31). "הורדתי (את היד מהגז - הערה שלי - ס.ר.ז) אך עדיין היא הידרדרה לכיווני. אותו כפתור שלחוצים למטה זה נוסע אחורה וכשאתה לוחץ למעלה זה נוסע קדימה. כשאתה באלכסון על הרמפה אתה לא יכול ללחוץ קדימה ואז העגלה נפלה עליי. גם היה שיפוע וגם נעליים מתאימות לא היו וגם היה קרח". (עמ' 60, שורות 7-9). התובע, הכחיש את הטענה ולפיה ידע על התקלות בחיישני העגלות:- "תמיד סיפקו לי דברים תקינים. הייתי עובד מצטיין.... לא ראיתי בסביבה עגלות אחרות בזמן האירוע. לא הסתכלתי לקחתי את העגלה הזו וזהו. כך היה נהוג לוקחים את העגלה הקרובה אליך ומבצע את העבודה....אני לא כתבתי זאת נניח ואתה יודע שיש תקלה יש יכולת לבדוק, איך אני יכול לבדוק לא היה לי מכשיר לבדוק. לא ידעתי כלל כי יש תקלות בעגלות. כל הזמן הביאו לי ציוד תקין. הייתי צריך להעמיס במהירות ולעמוד ביעדים ומכסים." (עמוד 60 שורות 31-32, עמ' 61 שורות 1-12) בא כוח צד ג', הקשתה על התובע ודרשה להבין על מה הוא מבסס את טענתו כי עגלה מספר 2 היא העגלה שגרמה לתאונה. התובע פרט והסביר כי נהג לעבוד עם עגלה מס' 3. עבד אחר עבד עם עגלה מס' 1 באופן קבוע. מכיוון שהעגלה מס' 3 הייתה עמוסה, לקח התובע את העגלה הפנויה שנותרה במקום. מר רמי רחמים, עובד במחסן ואחראי הבטיחות, נחקר על ידי התובע לתנאיי העבודה וחדר הקירור: "ש. אתה זוכר את חדרי הקירור במפעל? ת. כן. ש. כמה מעלות היו? ת. בערך בסביבות מינוס ארבעים. ש. היו עוד תאים? ת. הייתה דלת קירור, הייתה טמפ' שונה, היו רמפות לפריקה. ש. המקום היה רטוב? ת. לא. ש. היה מחליק? ת. לא לפי מה שזכור לי. ש. היו אדים? ת. כן. כשיוצאים מחדר הקפאה. (עמוד 9, ש' 6-16) מר רחמים נחקר גם על נהלי העבודה: ש. היו נהלי בטיחות בעבודה? ת. כן היו נהלים. ש. איזה נהלים היו? ת. לא זוכר בדיוק את הנהלים, היה טופס שחלקו עם נהלים, ההנהלה חילקה לעובדים גם קצין הרכב וקצין הבטיחות הכינו הנהלים. (עמוד 10, ש' 1-3) לתקינות העגלות לשאלות התובע, השיב מר רחמים כי לא זכר שהיו תקלות. בחקירה נגדית הוסיף כי "גם אם היו מידי פעם תקלות בעגלות אני לא יכול לזכור היום" (עמוד 12, ש' 4-5) ובחקירה לצד ג' הבהיר את תשובתו "לא זכור לי שהיו תקלות, אם היה אני באמת לא זוכר". (שם, ש' 11-12). מר רוברט שאול, מצהיר מטעמו של התובע, טען כי ביום 22.10.1998, שלושה ימים לפניי התאונה שארעה לתובע, נפצע גם הוא במסגרת עבודתו אצל הנתבעת (סעיף 2 לתצהיר). לטענתו, פגש את התובע כחודש לאחר התאונה ואז סיפר לו שהעגלה לא הייתה תקינה. בחקירתו, השיב לעניין תקינות העגלה: "כן. היו לי כמה פעמים בעיות עם העגלה החשמלית הזאת, יש שם כפתור אדום, שאם הוא לוחץ על הגוף העגלה צריכה לעצור, הכפתור על הידית. זה היה לפני הרבה שנים, אני זוכר כמה פעמים, שמתי שלא היה מספיק מקום ועשיתי תמרונים עם העגלה, קיבלתי כמו מכה, במקום לעצור מיד, הגלה (צ"ל העגלה) המשיכה לנסוע קצת, ואז עצרה.... יכול להיות 30-40 ס"מ". (עמ' 14, ש' 22-27). מר שאול אישר כי התקלה ארעה מספר פעמים וכי עדכן את רמי המנהל (שם, ש' 29, עמ' 15 ש' 15-21). לדבריו, רק עגלה אחת הייתה בלתי תקינה ולכן השתמש בעגלה אחרת (עמוד 17, ש' 24). מר יהורם רוימי, מנהל עבודה של התובע ומנהל תפעול אצל הנתבעת משנת 1994-2000, נחקר על ידי התובע לתקינות העגלות: ש. האם היו תקלות עם חיישני בטיחות, עגלה חשמלית? ת. אני יודע שתקלה כזו יכולה לקרות אבל אני לא זוכר אם זה היה. (עמוד 29 ש' 28-29) בהתייחס לנוהלי הבטיחות השיב מר רוימי: ש. האם הייתה חובה להזהיר את העובדים מפני סיכונים בעבודה? ת. כן. את הנהלים תמיד הקריאו לכם והחתימו אתכם על טופס. (עמוד 31 ש' 3-4) בחקירה נגדית של בא כוח צד ג' נשאל מר רוימי על מועד התקלה בעגלה והשיב: "ת. לגבי תאריכים אני לא זוכר, אבל היו תקלות של מעצורים של חיישנים." (הדגשה שלי) (עמוד 31, ש' 26) גרסת התובע שמצאתיה אמינה וכנה לנסיבות ולאופן בו ארעה התאונה לא נסתרה. בנסיבות אלה, אני מקבלת את גרסתו לנסיבות קרות התאונה. שוכנעתי, כי המעצור בעגלה מס' 2 לא היה תקין. זאת ועוד, תנאי השטח, השיפוע, טמפרטורה נמוכה והרטיבות, כל אלו יחדיו היו גורמים מסייעים לכך שהעגלה מעכה את רגלו של התובע ולנזק שנגרם לו בעקבות כך. עוד, שוכנעתי מגרסת התובע, אשר קבלה חיזוק בגרסאות השונות וה"מתחמקות" של עובדי הנתבעת, כי במועד התאונה חיישן העגלה לא פעל וכי לא היה מדובר בתקלה "חדשה". תאונות נוספות אירעו, עובר לתאונה, בשל פעולה לקויה של העגלה. עולה מכל העדויות כי התובע היה עובד נמרץ ומוערך ושאף להגיע ליעדים שהוצבו לו במסגרת עבודתו. התובע האמין כי הנתבעת מספקת לו ציוד תקין ולא היה עליו לצפות כי העגלה בה ישתמש תהיה תקולה. התובע העיד בעקביות כי לא ידע על התקלה בחיישן העגלה. מר שאול העיד גם הוא על תקלות בעגלה ועל כך שדיווח עליהן לממונים. מר רחמים התחמק ממתן תשובות לעניין זה וחזר על גרסתו ולפיה אינו זוכר את האירועים נוכח חלוף השנים. מר רוימי, מנהל העבודה אישר כי ארעו תקלות וכי תקלות בחיישנים עשויות להתקיים. התובע, בחקירתו, הוסיף את הטענה לפיה היה שיפוע ברמפה והמשטח היה רטוב ומחליק. הגם שטענה זו לא נטענה קודם לכן, בשעה שאין מחלוקת כי המדובר בחדרי קירור ובטמפרטורות נמוכות מאוד, ברי כי אילו הם פני השטח. ברם, טענה זו, ממילא אינה מעלה או מורידה בשעה שקיבלתי גרסת התובע כי חיישן העגלה והמעצור לא היו תקינים. נסיבות אלו, רק החמירו את נסיבות הפגיעה ואת פציעתו של התובע. עוד הוסיף התובע בעדותו כי לא סופקו לו נעליים מתאימות אשר יגנו עליו או ימנעו החלקה. הנתבעות לא הגיבו גם על טענה זו. טענת הנתבעות כי התובע התרשל כשצעד עם העגלה כשפניו אינם לכיוון הנסיעה אינה מקובלת עלי. שוכנעתי בטענת התובע כי משטח הפריקה היה צר וכי היה קושי בתמרון העגלה על משטח הפריקה, הן בשל ממדיו של המשטח והן בשל ממדיה של העגלה והמטען הרב שהועמס עליה. לפיכך, אני מקבלת את טענות התובע לנסיבות קרות התאונה. חיישן העגלה לא פעל ועל כן העגלה פגעה ברגלו של התובע ומעכה אותה. שאלת קיומה של רשלנות לאחר שקבעתי כי אני מקבלת טענות התובע לנסיבות קרות התאונה, תבחן שאלת קיומה של הרשלנות הנטענת. המסגרת הנורמטיבית בגדרה נתחמה עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והתגבשותה מצריכה בחינתן של שלוש שאלות: האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק (מושגית וקונקרטית); האם הפר את אותה חובת זהירות; והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 112 , (להלן: פס"ד ועקנין). חובתו המושגית של המעביד כלפי עובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה - ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז(3) 225. במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לאמצעי עבודה בטוחים ותקינים, לשיטות עבודה נאותות ובטיחותיות, להדרכת העובדים תוך מתן הנחיות והבטחתם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ופיקוח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על אחריותו של מעביד כלפי עובדו, ראה, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מב (1) 415 ; ע"א 1958/97 בן שטרית נ. רשות הנמלים והרכבות פ"ד נה 823; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 עמוד 603-604 ועוד פסקי דין רבים אחרים. באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית בנסיבות מקרה זה. שאלה זו נגזרת ממבחן הצפיות, דהיינו, מהי סבירות יכולתו של המזיק לצפות את התרחשותו של הנזק בנסיבות הספציפיות. כך הוגדרה חובה זו בפסיקה: "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על- פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". (פס"ד ועקנין, לעיל). הן נוכח תקלות חוזרות ונישנות וגם לולא התרחשה תאונה כזו ימים ספורים עובר לאירוע, ברי כי היה על נתבעת 1, לצפות התרחשותה של תקלה מסוג זה ולעשות כל שביכולתה כדי למנעו. בנוסף, בהתאם לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט- 1999:- "7. (א) מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה, לכל המאוחר ביום תחילת עבודתו, תמצית בכתב של מידע בדבר סיכונים בעבודה שבה הוא מועסק, או הקיימים במקום העבודה או בכל מקום אחר שבו עלול הוא להיחשף להם עקב ביצוע תפקידו. (ב) תמצית בכתב, כאמור בתקנת משנה (א), תהיה בשפה העברית והערבית ובשפה נוספת המובנת לרוב העובדים במקום העבודה; המעביד ידאג שתוכנו של המסמך האמור יוסבר לעובד בשפה המובנת לו, אם אינו שולט בשפות שבהן נמסרה התמצית." מר רוימי ומר רחמים טענו כי ניתנה הדרכה לעובדים. ברם, לא הוצגה בפני תמצית ההדרכה בכתב שקיבל התובע כנדרש בהתאם לתקנות. אין מחלוקת כי התובע לא קיבל תמצית הדרכה בכתב, כנדרש בהתאם לתקנות והתובע אף לא נחקר על כך. מר שאול גם העיד כי ניתנה הדרכה קצרה בע"פ שנמסרה לעובדים בטרם החלו לעבוד עם העגלות. עוד אין מחלוקת, כי התובע לא קיבל הדרכה בדבר אופן העבודה בעגלות החשמליות. די בכל אלו כדי להוכיח כי בהתנהלות הנתבעות כאמור, הן הפרו חובה חקוקה. הנתבעות טענו כי התובע מיומן בעבודתו ועבד כשישה חודשים עם העגלה ולכן היה בקיא באופן תפעולה. ברם, אין מחלוקת כי הנתבעות לא מילאו אחר תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט- 1999 (להלן: "התקנות"). תקנות 5-6 לתקנות קובעות כי על המעביד לנהל פנקס הדרכה ולרשום בו, בין היתר, את "נושא ההדרכה" וכן "...ימסור לעבוד תמצית בכתב של המידע בדבר סיכונים בעבודה שבה הוא מועסק..." (תקנה 6). לתובע לא ניתנה הדרכה הדרושה על פי דין. לא סופקו לו בגדי עבודה לרבות נעלים התואמות את סביבת העבודה. ציוד העבודה היה בלתי תקין, ואם לא די בכך אזי, שוכנעתי כי מר רחמים ידע על כך והיה מודע לתנאי העבודה. מחובתן של הנתבעות לספק ציוד וכלי עבודה תקינים. עוד, תנאי העבודה מבחינת גודל משטח הפריקה מהמשאית היוו גורם נוסף לתוצאות הקשות של התאונה ולנזקי התובע. אשם תורם הנתבעות העלו טענה לרשלנות תורמת של התובע. המגמה בפסיקה היא, שלא להחמיר עם העובד בקביעת רשלנות תורמת - אלא אם יוכח שהעובד "יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך ד' אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק.", ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524, 528. יש לקחת בחשבון, כי בלהט העבודה ובלחץ האירועים, עשוי עובד גם לטעות ולפעול באופן הנופל מסטנדרט ההתנהגות של העובד הסביר שיש לו הזמן והיכולת לשקול את מעשיו. עמד על כך בית המשפט בפס"ד בוארון ראה לעיל, בצטטו את דברי השופט לנדוי בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים ואח', פ"ד יט(3) 205: "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך כרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים ..." בדומה, נפסק בע"א 662/89 מדינת ישראל נ. אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; במיוחד יירתע בית המשפט מהטלת אשם תורם על עובד, כאשר המעביד חטא כלפיו בהפרת חובה חקוקה -ע"א 53/72 ג'רבי נ. רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197, 199. בענייננו רשלנות הנתבעות, במתן כלי עבודה בלתי תקינים הובילה ליצירת הסיכון. תנאיי העבודה הקשים והעדר הנחיות ותדריך כתוב על פי דין רק הוסיפו לכך. נכון הוא כי התובע, עובד חרוץ ובעל מוטיבציה, עבד בזריזות וביעילות כדי לעמוד ביעדים שהוצבו לו לשם קבלת שכר גבוה יותר. אולם, אין לבוא בטענות אל התובע על רצונו להצטיין ובוודאי שלא להחמיר עימו או להטיל עליו אחריות לנזקיו בנסיבות אלו. גם אם היתה מוכחת אשמה כלשהיא של התובע- אשמה שלא הוכחה, הרי שאשמתה המוסרית של המעבידה בנסיבות אלו עולה עשרות מונים על זו של התובע. בנסיבות אלו, החלטתי שלא להטיל על התובע אשם התורם על התובע. הנכות הרפואית והתפקודית לאחר התאונה נלקח התובע לקופת חולים שם הוענק לו טיפול רפואי. משם הופנה לבית החולים ברזילי. בבית החולים אובחנה נפיחות קלה ורגישות דיפוזית למישוש בכף הרגל ללא הפרעות נוירו ואסקולריות. בוצעו לתובע צילומי רנטגן, כף רגלו נחבשה והתובע שוחרר לביתו עם משככי כאבים. מצב רגלו של התובע החמיר, החלה להופיע נפיחות והתובע התקשה בדריכה על הרגל. מאוחר יותר, הופיעו פצעים בכף הרגל והתובע נעזר במגף גבס לדריכה. התובע ביצע מספר סדרות של פיזיותרפיה ונטל תרופות לשיכוך כאבים. התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה, במסגרת ההליכים במל"ל נקבעה לתובע 50% נכות צמיתה, כן הופעלה תקנה 15 במלואה. בסה"כ נקבעו לתובע 75% נכות לצמיתות החל מיום 1 במרץ 2001. כאמור לעיל, פרופ' עטר מטעם התובע קבע כי לתובע נגרמו 50% צמיתה וכי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה. ד"ר וייס מטעם הנתבעות, קבע כי התובע סובל מ- 40% נכות אך קבע כי אין קשר בין הנכות הקיימת לבין אירוע התאונה נשוא התאונה. מחווה"ד של פרופ' גנאל עולה כי לתובע נגרמה בתחום האורתופדיה חבלת מעיכה בכף רגל ימין. המהלך לאחר הפציעה הסתבך באופן חריג והצריך מעקב רפואי ממושך, טיפולים רבים ושימוש במכשירים אורתופדים שונים. כיום, מתלונן התובע על חוסר תחושה בכף רגל ימין עד מעל למפרק הקרסול, על פצעים ברגל, על התנפחות של ברך ימין, על הצורך להשתמש במקל הליכה ועל כאבים קבועים בגב התחתון. כך בחוה"ד:- "בבדיקתו הגופנית בתחום האורתופדי: בדיקות עמוד השדרה המותני ובדיקת הברכיים תקינה. כף רגל ימין נוקשה. אין תנועה במפרק הקרסול ובמפרקי כף הרגל והאצבעות. מנח כף הרגל בסטייה לכיוון סופינציה. בנוסף, יש לציין פצעים בעור, לא באזור נושא משקל. כלומר, מדובר כנראה בפצעי גרוד עצמי. הוא מסר על תחושה ירודה בכף רגל ימין בצורת גרב. דווח זה אינו תואם מכות עצבוב ידועות (דרמטומים) ואינו מצביע על בעיה עצבית היקפית או על בעיה שורשית (בעמוד השדרה). מעברו הרפואי בתחום האורתופדי אין רישומים רלבנטיים לתאונה. איני יודע בוודאות מה הסיבה שגרמה לעיוות הקשה בכף רגל ימין ולנוקשות הקרסול ובכף הרגל במקרה הנדון. לדעתי, הפגיעה אינה מוסברת בנזק העצבי לעצב הפרונאלי וספק אם אכן הייתה "תסמונת מדור" לאחר התאונה שגרמה להרס שרירים. ... להערכתי, תגובה חריגה לכאב אחראית למנח הנ"ל של כף הרגל והקרסול. לפי המסמכים הרפואיים, מנח כף הרגל, כפי שנמצא בבדיקתו, קיים כבר מספר שנים רב לאחר התאונה הנ"ל, ומאחר ומצב כף הרגל והקרסול נוקשה וקבוע, אין לצפות לשינוי בעתיד ויש להתייחס למצבו כאל מצב סופי. לפיכך, להערכתי בתחום האורתופדי, נגרמה לו נכות לצמיתות בעקבות התאונה הנדונה. להערכתי, מצבו טוב יותר מאשר מצב של קטיעת הרגל מתחת לברך ולכן אני מעריך נכותו לפי סעיף מותאם למצבו הרפואי, סעיף ביניים כללי 35 (1) ד'-ה' המקנה 40%." הנתבעות טענו שהתובע נבדק על ידי מומחה ביהמ"ש לאחר ששב מארה"ב ולאחר שנפצע שם באסון התאומים. לפיכך, לטענתן יש להפחית כ- 10% מנכותו הרפואית כתוצאה מהתאונה. המומחים לא זומנו לחקירה על חוות דעתם. לא נשלחו למומחה שאלות הבהרה בעניין זה. בנסיבות אלו, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, החלטתי לקבל את חוות דעת פרופ' גנאל, מומחה מטעם ביהמ"ש. לפיכך, אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה היא בשיעור של 40%. חוות דעת מיום 22.10.2010 בתחום השיקום תעסוקתי הוגשה מטעם הנתבעות. המומחית ד"ר נאור סיכמה את חוות דעתה כדלהלן: "מדובר בגבר צעיר כיום בן 42 עם הרגלי עבודה מהעבר ובעל מקצוע של מחסנאי ומעריך וממיין יהלומים. מגבלותיו קשורות באי יכולת ללכת למרחקים ללא מקל ובצורך לעבוד בישיבה ובעמידה לסירוגין. למר ישכרוב יש אפשרות לעבור תהליך שיקומי תעסוקתי במימון הביטוח הלאומי אשר יכלול אבחון, הכשרה מקצועית והשמה במסלולים קצרים (קורס +השמה) או במסלול ארוך (למידה ארוכה טווח) במגוון מקצועות - טכניים ומחשבים. העבודה תהיה בשכר הממוצע במשק." לטענת התובע עקב הנכות וכתוצאה מהתאונה איבד את משלח ידו ואינו עובד כלל מזה שנים רבות. התובע טוען כי הוא משותק בכף רגלו הימנית, דבר המקשה באופן ניכר על התניידותו והינו תלוי במקל הליכה ובאביזרים אורטופדיים אותם הוא שם דרך קבע על רגלו. כמו כן, לטענתו הוא מתקשה בפעולות יומיומיות לרבות לבוש. התובע בסיכומיו העריך את נכותו התפקודית ב- 75%. לטענת הנתבעות נכותו של התובע אינה תפקודית. התובע יכול לעבוד בשלל עבודות כעולה מחוות דעתה של ד"ר נאור. לתובע אומנם פגיעה ברגלו אך הוא יכול לעסוק במגוון רחב של עיסוקים שאינם מצריכים הליכה ממושכת. התובע העיד כי לאחר התאונה למד קורס של הערכה ומיון יהלומים. התובע הודה כי בפעם האחרונה שחיפש עבודה היה זה בשנת 2009 (עמ' 56 לפרוטוקול ש' 16). הלכה היא כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות (על ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 572, ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 ). התובע, עובר לתאונה עבד כמחסנאי. עבודה פיזית המצריכה עמידה ממושכת, הליכה וכוח פיזי. אין מחלוקת כי התובע לא יכול היה להמשיך בעבודה מסוג זה. בשל נכותו האורטופדית התובע מתקשה בביצוע עבודה המצריכה עמידה ממושכת או הליכה. התובע נשאל על סדר יומו ופעילותיו מידי יום והשיב: "אני קם, לוקח את אשתי לעבודה, מאז שהתפטר ועורכי הדין שלי אני מתעסק רק בתיק שלי. הקלסר שנמצא בשולחן זה חצי שנה של התעסקות בתיק." (עמ' 58 לפרוטוקול, 12-13) התובע העיד כי הוא מתעסק ומשקיע בהליך זה המתנהל בביהמ"ש כשגרת יום: "ש. לאחר שהסעת את אשתך מה עשית? ת. חוזר הביתה, מפעיל את המחשב וחושב על התיק. נכנס לפורומים. קורא מחפש מקרים דומים ולא מוצא." (שם, ש' 15-16) התובע, לאחר שפיטר את עוה"ד שיצגו אותו, הגיש עשרות בקשות שונות לתיק ביהמ"ש והשיב לתשובות הנתבעות כשנדרש. התובע הגיש בקשות לפסילת המומחים, הן של האקטואר והן של המומחית מטעם הנתבעות - ד"ר נאור, ורק כדי לסבר את האוזן, ולהצביע על יכולותיו של התובע והתנהלותו אביא חלק מהבקשות בלשונן: "אני מבקש לפסול את האקטואר כי יצרתי קשר עם האגודה לאקטוארים. הם מדברים כמו שמדבר ב"כ הנתבעות. אותם מילים... הוא שולט בהם. תשובתה של נשיאת האקטוארים זהה לתשובת ב"כ הנתבעות שנאמר באותם מילים, אם הם מדברים באותם מילים אז משהו לא בסדר. ומדובר בחברת הראל שמחזיקה את אגודת האקטוארים." (עמוד 24 לפרוטוקול). "אני מבקש לפסול את חוות דעתה של ד"ר נאור כי היא עובדת סוציאלית ולא ד"ר כמו שהיא חותמת. אני לא ידעתי שהיא עו"ס. היא לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית. אם יקחו בחשבון את כל מה שעבר התובע ואת הנסיבות שבה התובע ניסה לעבוד בלימודי יהלומים שבו עסק מטעם הביטוח הלאומי אני חושב שלא ניתן להתייחס בצורה הוגנת למכלול ... נניח חוות דעת שלה- אין לה אפילו תעודות והיא לא יודעת מה למדתי". (עמוד 26 לפרוטוקול). התובע סירב להיבדק על ידי המומחית השיקומית ורק לאחר מתן החלטה מפורשת והסבר שנמסר על ידי ביהמ"ש לתובע בדיון ביום 19 מרץ 2012, נקבעה לו פגישה נוספת. התובע התייצב לפגישה במועד שנקבע (4.4.2012) אולם, לאורך הפגישה כולה לא שיתף פעולה עם המומחית, לא ענה לשאלותיה, התחמק ממתן תשובות, עמד על כך שתעיין במסמכים שהציג לה ואף ניסה לחקור אותה. הפגישה הופסקה לבסוף בהעדר שיתוף פעולה. התובע הקליט את המומחית ללא ידיעתה עד לסיום הפגישה והגיש תמליל של ההקלטה לביהמ"ש. להלן לקט מהתמליל המצביע על חוסר שיתוף הפעולה והתנהלותו של התובע: רות נאור : אנחנו נפגשים יאיר, יאיר: אמרו לי להציג לך מסמכים גם. רות נאור: בסדר, אנחנו נפגשים כדי שתספר לי מה הנכות שלך כרגע. או קיי? יאיר: אנחנו לא בוחנים את הכרגע, אנחנו נבחן קודם מה שעבר ובאותם זמנים, רות נאור: סליחה. יאיר: זה מה שאמרה לי השופטת, הנה היא התייחסה גם בהחלטה שלה, שאת יכולה, רות נאור: אני כרגע נפגשת איתך ואני בוחרת מה לשאול אותך לא אתה. מצטערת. יאיר: אבל אין בלי עבר את המצב הנוכחי והעתיד. רות נאור: אני אחליט מה יש. אני שואלת אותך מה הנכות שלך היום. יאיר: יש מספר דברים שאני לא חושב אם אנחנו לא נעבור את השלב הזה, רות נאור: זה לא משנה מה, יאיר: לא נוכל להתקדם. רות נאור: תקשיב לי, חשוב עכשיו מה אני חושבת. אני רוצה לדעת מה הנכות שלך היום. זה לא חשוב מה אתה רוצה להגיד. אני שואלת אותך שאלה, תענה לי. אתה רוצה לענות על שאלה כזאת, זאת זכותך בבית משפט. פה אני שואלת אותך שאלה, תענה לי עליה. אל תלמד אותי מה אני צריכה לשאול. יאיר: אני לא יודע איך עושים את זה וגם אף פעם לא עברתי את זה, אז אני לא, רות נאור: אז בסך הכל אני שואלת אותך שאלה, תענה לי עליה. מה הנכות שלך היום? מה המוגבלות שלך היום? יאיר: את תראי את המסמכים שהבאתי? רות נאור: אני אראה מסמכים אחרי שאני אשמע תשובות. אני ראיתי את המסמכים. יאיר: אבל אני לא, לא אענה לך על התשובות על המצב הנוכחי אם אנחנו לא נעבור את העבר. את אמרת איפה נפגעתי, אז אני רציתי להראות לך. רות נאור: יאיר, אתה מוכן לענות לי מה המוגבלות שלך עכשיו? יאיר: אני, את קודם שאלת לגבי התביעה שלי. רות נאור: אז תענה לגבי התביעה שלך. יאיר: טוב. רות נאור: בלי מסמכים. תענה לי במילים. מסמכים כרגע לא מענינים אותי. יאיר: אני חושב שאני בא לחקור אותך על תצהירך, אז אני לא חושב מן הראוי לענות לך את התשובה הזאת בלי זה, בפרוטוקול גם רשום שאת צריכה להתייחס ולהתייחס לתעודות אשר יש לי. יש לך תעודות שלי, מה למדתי ביהלומים? את יודעת מה למדתי ביהלומים? סליחה על החקירה. רות נאור: אני יודעת אבל אתה לא חוקר אותי. יאיר: מה בדיוק, מה בדיוק למדתי. רות נאור: יאיר, אנחנו נסיים את הפגישה אם זה ממשיך ככה. לי אין שום עניין כרגע להיחקר על ידך, אתה לא יכול להפוך את הפגישה לחקירה. אם אתה לא רוצה לתת לי תשובה לשאלות שלי, יאללה ביי, גמרנו את השיחה, ניפגש בבית משפט. יאיר: אז אני עונה לך. רות נאור: לא, תענה לי. יאיר: אז אני עונה לך. רות נאור: מה התשובה? יאיר: אני מביא את הדברים. רות נאור: אני לא שמעתי תשובה אחת. אני רואה מסמכים, יאיר: זה מקום שבו אירע את ה, רות נאור: מה המקום שבו אירע התאונה? לא ביקשתי מסמך, ביקשתי תשובה. אתה יכול לענות לי? יאיר: לא, בגלל שאני אשתמש בזה. רות נאור: יאיר תודה רבה. יאיר: אז את לא תרצי לראות? רות נאור: סיימנו את הפגישה, לא. יאיר: לא רות נאור: אנחנו סיימנו את הפגישה. יאיר: טוב. רות נאור: תודה רבה, יאיר: השיחה הזאת גם הוקלטה רות נאור: מאה אחוז. ....". (הדגשות אינן במקור) התובע במהלך עדותו העיד כי ביצע מעין תחקיר על המומחית השיקומית ועל האקטואר של הנתבעות - פניות למשרד הבריאות, לאגודת העובדים הסוצייאלים ואגודת האקטוארים (עמוד 45-48 לחקירת התובע). ש:"פנית טלפונית למשרד הבריאות ומה עוד עשית חוץ מטלפון? ת. משם קיבלתי רעיון נוסף לבדוק אותה בפנקס הפסיכולוגים. ש. מה עשית? ת. יצרתי קשר גם בטלפון וגם במייל עם הגורמים הרלבנטיים. ש. מי הם הגורמים הרלבנטיים? ת. אני מבקש לעיין בתיקים שלי כי אני לא זוכר. ... אני לא מוצא את שם האדם שדיברתי איתו. זה נכון שפניתי גם בכתב במייל. ש. למי פנית בכתב? ת. כל אחד שיענה לך בטלפון ויזדהה איתך בשם אי אפשר לדעת בוודאות כי זה אותו האדם. גם כשמתכתבים במייל יש את אותו ספק. ש. אני רוצה להבין נכון, אתה לא רוצה לענות לי כי יכול להיות שמי שהתכתבת איתו זה לא אותו אחד? ת. יכול להיות. ש. אתה שולח מייל למי? ת. לגורם מוסמך. (עמוד 46, 3-6) על אף שהתובע אינו בעל השכלה משפטית, הוא העמיק ולמד תחומי משפט, נכנס לפורומים של עורכי דין (עמוד 32 לפרוטוקול), ביקר מספר פעמים בבית משפט שלום בקריית גת כדי ל"התחזק" לפני הדיונים ולדבריו "כמעט כל שופט מכיר אותי שם באופן אישי" (עמ' 53 לפרוטוקול) ואף התייצב לדיונים לפני בית משפט זה, ונכח בדיונים שונים - ייצג עצמו באופן מרשים וניהל ההליכים בצורה עיקשת ובלתי מתפשרת, תוך שהוא עומד על זכויותיו. עוד, ובמישור אחר, במהלך חקירות המומחים, העדים והתובע עצמו. התהלך התובע בחופשיות באולם ביהמ"ש ולא נעזר במקל (עמוד 28 לפרוטוקול) והצליח לנהל את החקירות בעמידה (עמ' 52 לפרוטוקול). התובע העיד כי נהג לבד ברכבו מביתו בקריית גת לבית המשפט בהרצליה. התובע כאמור היה מחסנאי ורכש השכלה בתחום היהלומים לאחר פציעתו. בהתאם לחוו"ד ד"ר נאור מיום 22.10.2010, מגבלותיו התפקודיות של התובע אינן מאפשרות לו עבודה פיזית הכרוכה בהליכה או עמידה, "אך מאפשרות לו טווח רחב מאד של תעסוקות אשר אינן דורשות הליכה ומאפשרות עבודה בעמידה וישיבה לסירוגין עקב כאבי הגב שלו. ... יש מקום לתהליך שיקום הממומן על ידי הביטוח הלאומי ויכול לכלול את השלבים הבאים:- אבחון תעסוקתי, ... הכשרה מקצועית, ... הקורסים האפשריים עם השכלה קודמת של מחסנאי והערכה ומיון יהלומים הם: מחסן ממוחשב, מיון אבני חן, הפעלת CNC חרטות ממוחשבת, מקצועות הדפוס הממוחשבים, טכנאות שיניים, אופטיקנות, טכנאי אלקטרוניקה, קידום אתרים באינטרנט, עמילות מכס, שיקלוט, לוגיסטיקה, טכנאי טלפונים סלולאריים, ... במידה והרגלי העבודה שמורים קימת אפשרות לשהות קצרה בקורס של הכנה לעבודה... במידה ותמצא יכולת למידה טובה ניתן בטווח קצר להכשיר את מר ישכרוב למקצועות מחשב כגון: .. העבודה תהיה בשכר הממוצע במשק." (עמ' 2 ו-3 לחוה"ד שצורפה למוצגי הנתבעות). ד"ר נאור התייצבה לחקירה על חוות דעתה ונדרשה להשלים התרשמותה מהתובע, לאחר הפגישה שתומללה לעיל. לשאת ב"כ הנתבעות "האם תוכלי לפרט בקצרה את הפגישה שקיימת ביום 4.4.12, והאם ובאיזה אופן זה משנה או משפיע, מה היחס בין זה לבין חוות הדעת שלך?" השיבה: "התמלול נמצא אצל ביהמ"ש לא אוכל לשנות. לתובע יש יכולת מילולית טובה מאוד, ויכולת לעמוד על דעתו ויכולת לשכנע. יש לו יכולת להתמצות ולפנות למשרדי ממשלה ולעמוד על דעתו במשרדי ממשלה, הוא גם מסוגל לעמוד במצבים קונפקטואלים ולנהל אותם בהצלחה, הוא בא עם לבוש מסודר ומותאם ומתנהג בנימוס, כל התכונות הללו בהחלט יכולות להוסיף למקומות עבודה אפשריים, ואלה הם תכונות נדרשות מאוד במקצועות כמו מכירות ומענה טלפוני, אלה תכונות שהרבה מאוד שמרדים (כך- יתכן עובדים) יכולים להתברך בהם וזה חיזק את דעתי בכך שהתובע יכול לעבוד בעבודות רבות ומגוונות." (עמ' 65 ש' 7-13) התובע טוען לנכות תפקודית בשיעור של 75%. בנוסף, טוען כי אינו עובד בשל מגוריו בקרית גת והקושי למצוא שם עבודה. הנתבעות טוענות מנגד כי נכותו של התובע אינה תפקודית וכי הוא יכול לעסוק בשלל עיסוקים, כגון אלו שמנתה ד"ר נאור בחוות דעתה. בסיכומיהן טוענות הנתבעות כי יש להעמיד נכותו התפקודית של התובע על 15% בלבד. התובע העיד כי אשתו עובדת בת"א וכי הוא מסיע אותה מידי בוקר לרכבת. עוד, התובע נסע לניו-יורק ועבד שם, אולם תוכניותיו נקטעו בשל אסון התאומים. התובע, כאמור החליט כי הוא מקדיש את זמנו, מרצו, ימיו ושלא לומר גם את חייו להליך המשפטי שניהל בעקביות עד כדי אובססיביות כדי להביא לחקר האמת ואולי ענישת האשמים. ניכר היה כי תוצאתו הכספית של ההליך אינה העיקר וכי המניע הינו הוצאת האמת לאור. התובע הפגין יכולות אינטלקטואליות רבות אשר לוּׂ תועלו לעבודה או מקצוע לבטח היו מביאים לתובע תועלת, פרנסה ותעסוקה. גם אני סבורה כי התובע צריך היה להשתלב בתהליך שיקומי במסגרת המל"ל, במסלול של רכישת מקצוע או שימוש ביכולותיו ובידע שרכש בעבר. התובע החליט שלא לחפש תעסוקה ותחת זאת להתעסק בניהולו של ההליך באופן המונע ממנו כל עיסוק אחר. איני מקבלת את טענות התובע לנכות תפקודית בשיעור הנטען על ידו. עם-זאת, לא ניתן להתעלם במגבלותיו הפיזיות, אשר בוודאי יקשו על עבודה רצופה ויתכן אף קידום, בשל הצורך לעבוד במשרה חלקית או בשעות מוגבלות. לכן, הנני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע תואמת את נכותו התפקודית באספקט התעסוקתי וכי אינה עולה על נכותו הרפואית, דהיינו 40% נכות תפקודית. הנזק כאב וסבל התובע במועד התאונה היה כבן 30 וכיום הינו בן 44 שנה. כפי שפורט לעיל, התאונה עצרה את מהלך חייו של התובע, אשר מאז הינו עוסק באופן יומיומי בניהול ההליך. התובע עצר את מהלך חייו, וחי את הפציעה ואת הטראומה שחווה בחדר הקירור מרגע הפציעה, עד החילוץ והתהליך הארוך של הטיפול בו מאז ועד היום. יוער, לעניין זה כי לא הוגשה חוו"ד פסיכיאטרית, אולם התובע, שב וחזר על נסיבות הפציעה כ"מנטרה" והצליח להעביר את התחושה כי המאורעות חרוטים עמוק-עמוק בתודעתו וכי הוא אינו מצליח להשתחרר מהחוויה הקשה עד עצם היום הזה. לפיכך, נוכח הפציעה האורטופדית הקשה על כל המשתמע, התובע בסיכומיו עתר לפיצוי בשיעור של כ- 300,000 ₪, הנתבעת מנגד סברה כי יהיה נכון לפצות התובע בסך של 21,1,00 ₪ בלבד. מצאתי דרישתו של התובע סבירה בנסיבות ואני קובעת כי הפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה יהיה 300,000 ₪.. הפסדי שכר לעבר שכרו של התובע במועד התאונה עמד על סך של 5,510 ₪ ברוטו, אשר נכון להיום עומד על סך של 7,731 ₪, צמוד למדד. התובע ביקש לצרף חוו"ד של רו"ח סטפן גוברמן לצורך הוכחת הפסדי שכר לעבר ולעתיד אולם חוו"ד זו היוותה מעין תחשיב נזק, אולם ניתנו בו הנחות בעניין גובה שכרו ונכותו של התובע, המתבססות על הנחות להשבחת שכר ועליית שכר, אשר לא הוכחו או גובו בראיות. לכן, בהתאם לשכרו של התובע עובר לתאונה, בגין תקופת אי הכושר המלא, למשך שישה חודשים הנני קובעת פיצוי בשיעור של: 6X 7,731 = 46,386 ₪, בצירוף ריבית הינו סך של 107,182 ₪. לאחר מכן ועד היום 7,731 X40% X 163 = 504,061 ₪, ובצירוף ריבית מחצית תקופה 600,741 ₪. סה"כ לעבר : 707,923 ₪. הפסדי שכר לעתיד התובע כיום בן 44 ו-5 חודשים. סביר בעיני כי שכרו היה משביח עם השנים, בהתאם להשכלתו ובסיס השכר במועד התאונה, אני סוברת כי יהיה נכון להעמיד שכרו של התובע החל מהיום ולעתיד, על שיעור הגבוה מעט מהשכר הממוצע במשק - שיעור של 10,000 ₪. לפיכך אני קובעת כי שכרו לעתיד יחושב לפי שכר זה ובהתאם לנכותו התפקודית. 10,000 ש"ח X 40% X 196.1658= 784,663 ₪. הפסד זכויות סוציאליות התובע בסיכומיו עתר לפיצוי בגין אבדן זכויות סוציאליות, תוך שהוא מחשב את אבדן הפרשות המעביד בלבד בשיעור של 13%, בסך של כ- 270,000 ₪. ב"כ הנתבעות מנגד, טען כי על התובע לשוב למעגל העבודה וכי בנסיבות אלו לא יגרמו לו הפסדים בגין רכיב זה. ככל שיקבע הפסד השתכרות טען כי יש לחשב את גובה ההפסד בשיעור של 10%. תמימת דעים אני עם ב"כ הנתבעות לאופן חישוב ההפסד. תשומת לב התובע כי יש לקחת בחשבון את "רווח" התובע בכך שלא ביצע הפרשות בעצמו לאורך התקופה על חשבון הפסד השכר שנפסק לו. לפיכך, נוכח הפסדי השכר כפי שקבעתי אותם, בגין הפסדי פנסיה אני קובעת כי שיעורו של הפיצוי הינו סך של 150,000 ₪. הוצאות רפואיות התובע אשר נפגע בכף רגל ימין, נעזר לטענתו בסד לרגל, תומך פעיל לברך ותומך פעיל לברך עם סיליקון, רכש לטענתו לאורך השנים נעליים אורתופדיות ומדרסים ונזקק לטענתו למקל הליכה. התובע טוען כי עשה שימוש בתחבושות אלסטיות, מגן קרסול, מפריד אצבעות, מגני ברכיים ונוהג ליטול תרופות ומשחות. התובע רכש אף מסגרת למיטה חשמלית ומזרון אורתופדי. התובע עתר לפיצוי בשיעור של 100,000 ₪ והפנה לעלות התרופות שהוא נוטל. התובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות רפואיות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד -1994, והן באמצעות המל"ל בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968. עם זאת, מצאתי כי סביר יהיה לפצות התובע בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 40,000 ₪, להוצאות נוספות והשתתפות בעלות התרופות והאביזרים. עזרת צד ג' התובע היה מוגבל ברגלו במשך מספר חודשים. לטענתו נעזר בבני משפחתו לכל צרכיו ומאחר וטרם החלים יזדקק בעתיד לעזרת זולת נוספת. התובע טוען כי הוא מתקשה בלבוש. מעדותו עלה כי הוא עצמאי מאד בכל פעילויות היומיום. התובע מסיע את אשתו מידי יום לרכבת, מתנהל ומתנייד באופן עצמאי ברחבי הארץ. פוקד משרדי ממשלה ובתי משפט ברחבי הארץ. עוד התובע תיאר כי הוא הולך לסאונה כפעמיים בשבוע ועובר טיפולים נוספים. התובע לא צירף קבלות המעידות על העסקת עזרה בשכר ולא עמד בנטל להוכיח כי זקוק לעזרה מעבר למקובל מבני משפחה. התובע עתר לפיצוי בשיעור של כ- 470,000 ₪. הנתבעת מנגד טענה כי אין לפסוק לתובע פיצוי העולה על 5,000 ₪ בגין חודשי אי הכושר. לעבר ולתקופת אי הכושר והגם שהתובע לא שכר עזרה בשכר, אני סבורה כי פיצוי בשיעור של 10,000 ₪ הינו סביר לתקופה של 6 חודשים (כולל ריבית ומדד). מאז סיום תקופת אי הכושר ועד היום ולעתיד, בשל נכותו האורטופדית של התובע אשר סביר כי יהיו לה השלכות בעתיד אשר יצריכו עזרת זולת בעתיד, הנני פוסקת סך נוסף של 100,000 ₪. הוצאות ניידות ונסיעה לעבר ולעתיד התובע מוגבל ברגלו, בחלק מהדיונים הגיע עם מקל תמיכה. בא כוח הנתבעות הסב את תשומת לב בית המשפט מספר פעמים לעמידתו של התובע ללא תמיכה והליכתו באולם בעת חקירת העדים (עמוד 22 לפרוטוקול, עמוד 28 לפרוטוקול, עמוד 52 לפרוטוקול). לטענת התובע הוא מתקשה לצעוד אף מרחק קצר. התובע נוהג ברכב אשר רכש בשנת 2006 בסיוע של המל"ל, עוד הוא זכאי להחליף את רכבו כל 4 שנים ללא עלות. התובע טוען להוצאות מרובות בגין דלק וטיפולים מאחר והוא נזקק לרכבו לכל פעולותיו. התובע זכאי לקצבת אחזקת רכב וקצבת ניידות מהמל"ל. בהתאם לחוו"ד האקטוארית של שי ספיר מיום 5.3.2012 בנוגע לקצבת ניידות, הוער כי באם התובע ישתכר תוכפל הניידות המשתלמת לו וכן אם יעבוד במרחק העולה על 20 ק"מ ממקום מגוריו, ותפחת באותו שיעור הקצבה לאחזקת רכב. התובע לא עובד אולם נדרש לנסיעות לצורך טיפולים רפואיים, פיזיותרפיה וכיום הולך לבריכה ולסאונה. התובע העיד כי מידי יום הוא מסיע ואוסף את אשתו לתחנת הרכבת (עמוד 56 לפרוטוקול). התובע במסגרת סיכומיו עתר לפיצוי בשיעור של 800,000 ₪. הנתבעות הפנו לתגמולים שמקבל התובע מהמל"ל והסכימו למתן פיצוי נוסף בשיעור של 100 ₪ בחודש, ובסה"כ סך של 27,900 ₪. אין חולק כי נכות התובע הינה תפקודית וכי התובע מתקשה בהליכה ועמידה. עובדת היותו של התובע הולך, נוסע וטס, אינה מלמדת על כך שמצבו הגופני אינו מחייבו להוצאות נוספות בגין נסיעה מעבר לאלה להם היה מורגל ערב התאונה. אני מקבלת את טענת התובע כי מצבו הגופני ונכותו התפקודית מחייבים שימוש נוסף ומוגבר בכלי הרכב. מאחר ואין בחומר הראיות קבלות המלמדות על שיעור ההוצאות החודשיות, כי אז אני קובעת כי לעבר יעמוד הסכום על הסך של 45,000 ₪ נכון להיום, ולעתיד יעמוד הסכום על הסך של 150,000 ₪. סיכום נזקי התובע כאב וסבל - 300,000 ₪ הפסד שכר לעבר - 707,923 ₪. הפסד שכר לעתיד- 784,663 ₪. הפסד פנסיה - 150,000 ₪. עזרת זולת עבר עתיד - 110,000 ₪ הוצאות רפואיות עבר עתיד - 40,000 ₪. הוצאות נסיעה עבר עתיד - 195,000 ₪. סה"כ 2,287,586 ₪. ניכויי מל"ל מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת אקטוארית של שי ספיר עדכנית ליום 29.2.2012 לפיה תגמולי המל"ל בגין נכות מהעבודה הינם בגובה 2,008,623, תגמולי קצבת ניידות הינם בגובה 100,075 ₪, תגמולי קצבאות מיוחדות הינם בגובה 913,372 ₪, ותגמולי שיקום בסך של 87,342 ₪ וריבית על תשלומי העבר בסך של 55,997 ₪. בסך הכל נכון ליום 19.2.2012 סך של 3,165,409 ₪ תגמולי מל"ל. לפיכך התביעה נבלעת בתגמולי המל"ל. נתבעת-1 מעבידה של התובע ולכן התובע אינו זכאי ל- 25% מסכום נזקיו. סוף דבר והוצאות ההליך יוער, כי העובדה שהתביעה "תבלע" בתגמולי המל"ל הוסברה לתובע בכל דיון ודיון. באי כוח התובע, אשר ייצגו אותו בחלק מההליך היו ערים לכך ואף הם ניסו להסביר לו זאת. ב"כ הצדדים עשו מאמצים להגיע להבנה עם התובע וכך לחסוך בעלויות הגבוהות הכרוכות בניהולו של ההליך. אף הוצע לתובע בשלב מסויים פיצוי סמלי ומאוחר יותר דחיית התביעה ללא צו להוצאות. אולם התובע עמד על זכותו להמשיך ולנהל את ההליך עד תום. כפי שפירטתי לעיל במסגרת הליך זה התקיימו 11 ישיבות, 4 מהן ישיבות הוכחות. בתיק הוגשו עשרות בקשות (89 !) רובן על ידי התובע, חלקן חוזרות ונשנות. התובע נשא בשכר טרחת עדיו בסך של 2,600 ש"ח, כן חייבתי את התובע לשאת בשכ"ט רו"ח ספיר שזומן לעדות ללא הצדקה. בנסיבות אלו, ורק נוכח מצבו של התובע, החלטתי לחייב התובע בסכום הוצאות שהינו סמלי אל מול העבודה הרבה שהושקעה בתיק ועליות ניהולו, בשיעור של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. עגלהתאונת עבודה