מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות המעסיק למניעת חשיפת עובדים לשמש: רקע עובדתי התובעת, ילידת 4.5.1944, טוענת כי במסגרת עבודתה כמטפלת וכמנהלת מעונות לילדים אצל הנתבעים, היא נחשפה לשמש במשך כ- 4 שעות בממוצע ביום, וכתוצאה מכך נגרמו לה נגעים בעור, על כן מוטלת על הנתבעים האחריות לפצות אותה בגין נזקיה. בתצהיר התובעת מיום 18.8.10, נטען, שהיא עבדה כעובדת שכירה של נעמ"ת והמתנ"ס, בתפקידי גננת ומנהלת מעון, תקופה כוללת של כ-18 שנים, מ-1980 עד 2000, למעט הפסקה של שנה ו-8 חודשים בין סיום עבודתה בנעמ"ת ועד תחילת עבודתה במתנ"ס. ב"כ התובעת טען שבכל תקופות העבודה הנ"ל התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת כעובדת לבין הנתבעים כמעבידיה. לדברי התובעת, בעבודותיה הנ"ל בנעמ"ת ובמתנ"ס, היא נחשפה באופן אינטנסיבי, קבוע ויומיומי לקרני השמש. ב"כ התובעת ציין שלתובעת נגרמה מחלת סרטן עור מסוג מלנומה-BCC המתבטאת בגידולים, נגעים ופצעים סרטניים בעור, כתמים, קימוטים וצלקות - כואבים ומכוערים באזורים בולטים וחשופים בגופה, לרבות בפנים, במחשוף החזה, בגב עליון ובידיים (להלן: "הפגיעות בעור"), בגינם עברה ועוברת טיפולים וניתוחים רבים. כאמור בתצהיר התובעת, בעקבות הפגיעות בעור ועל סמך "תעודה רפואית לנפגע בעבודה" מרופא תעסוקתי בקופ"ח, ד"ר שלוסברג, ומסמכים רפואיים נוספים, הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) ביום 8.7.03 תביעה להכרה בפגיעות בעור כנובעות מחשיפתה לשמש בעבודתה בנעמ"ת ובמתנ"ס, ועקב סירוב המל"ל להכיר בפגיעות בעור כנובעות מעבודת התובעת, היא הגישה תביעה לביה"ד לעבודה בחיפה, שמינה את ד"ר רון, שהתבקש ליתן חוו"ד גם בעניין הקשר הסיבתי בין העבודה לפגיעות בעור. ד"ר רון קבע בחוו"ד רפואית שהגיש לביה"ד, כי לתובעת גידולים סרטניים בעור על רקע חשיפתה לקרני השמש בעבודתה, וביום 1.5.08 ניתן ע"י ביה"ד לעבודה פס"ד, בו נקבע, בין היתר: "לאור האמור לעיל אני קובעת כי התובעת לקתה בגידולים סרטניים בעור מסוג בזליומה (BCC) שהופיעו בפניה, ידה ועור החזה וזאת כתוצאה מחשיפתה לקרני השמש במסגרת עבודתה כגננת". בכך הכיר ביה"ד בפגיעות בעור כמחלת מקצוע על רקע חשיפה לשמש. בעקבות פסק דינו של ביה"ד לעבודה, נבדקה התובעת ביום 8.9.08 ע"י וועדה רפואית של המל"ל, שקבעה לה בגין הפגיעות בעור נכות צמיתה כוללת של 30%, ומשוקללת 28%. ב"כ התובעת טען, שכל המומחים הרפואיים שבדקו את התובעת, לרבות מומחי וועדת המל"ל, מומחה התובעת, פרופ' ברגמן, ומומחה הנתבעת, פרופ' קליין, קבעו שהתובעת סובלת ממחלת סרטן עור, והוסיף וטען שסיבת המחלה היא חשיפה לשמש, וכי נכות התובעת בגין המחלה היא: 28% לצמיתות. ב"כ הנתבעים טענה, שהתובעת לא עבדה רוב שנותיה, וכאשר כן עבדה - היא שימשה רוב השנים בתפקידי ניהול בהם לא נחשפה לשמש, ובנוסף - התובעת לא הוכיחה כי חשיפתה הבלעדית לשמש היתה בעבודה ו/או כי יש קשר סיבתי בין חשיפתה לשמש בעבודה לבין נזקיה. דיון והכרעה התובעת ילידת 1944, החלה לעבוד כמטפלת בנעמ"ת בשנת 1980 בהיותה בת כ- 35 שנים ואם לשלושה ילדים. עד ליום 1.9.84 עבדה התובעת כמטפלת, כאשר במהלך תקופה זו, לא עבדה במשך 8 חודשים. בסה"כ עבדה התובעת כ-4 שנים כמטפלת בנעמ"ת. ביום 1.9.84 החלה התובעת לעבוד כמנהלת מעון בנעמ"ת וכיהנה בתפקידי ניהול עד לשלהי שנת 1995, כך שסה"כ עבדה התובעת כ-11 שנים כמנהלת מעון בנעמ"ת. התובעת טענה בסעיף 6 לתצהירה כי עבדה "מידי יום בחצרות פתוחות וללא הגנה מהשמש", וצירפה לתצהירה תמונות של החצרות מתקופת עבודתה (נספח א'- ת/1). גב' מלכה שפר, מנהלת בכירה בנעמ"ת באזור קרית מוצקין בתקופה בה התובעת עבדה בנעמ"ת, טענה, שאכן מדובר בחצרות פתוחות, ושמרביתן אינו מקורה. גם גב' ברכה מעיין, מפקחת פדגוגית בנעמ"ת, טענה בפניי כי "כשהיתה שמש חזקה הילדים לא יצאו...היו פינות שהיתה בהן שמש. הילדים יצאו עם כובעים. בשמש החזקה אסור היה לילדים לצאת..." (פרוטוקול, החל מעמ' 29). העדה אישרה כי התמונות שצורפו כנספח א' לתצהיר התובעת הן של מעון שיפמן בו התובעת עבדה (פרוטוקול עמ' 38). מדברי העדים עולה, שאכן חצרות הגנים בהם עבדה התובעת היו בחלקם חשופים לשמש, ועולה גם שהילדים יצאו לחצר. השאלה החשובה היא, האם התובעת יצאה לחצרים משך 4 שעות ביום, והייתה נתונה תחת השמש, מבלי לכסות את ראשה ומבלי שתבחר לה מקום מוצל לשהות בו. אעיר כבר עתה, שאינני מקבל את גרסת התובעת בעניין זה, בשל חוסר סבירותה וחוסר ההיגיון שבה, והכל כפי שיפורט בהמשך. התובעת הצהירה בסעיף 6 לתצהירה, כי "במהלך עבודתי הנ"ל עבור נעמ"ת נמצאתי במשך שעות רבות מידי יום בחצרות פתוחות וללא הגנה מהשמש, שהיו בגני הילדים ובמעונות לפעוטות בהם עבדתי כנ"ל, וזאת הן במסגרת הפעילויות עם הילדים והפעוטות והן לצורך ארגון וסידור החצרות לפני, במהלך ואחרי הפעילויות הנ"ל . עקב כך נחשפתי בעבודה הנ"ל באופן יומיומי וקבוע לקרני השמש. להערכתי, מדובר בחשיפה לשמש של כ-4 שעות ביום בממוצע". בעדותה בפניי חזרה על הצהרתה הנ"ל, והוסיפה שהפעילות עם הילדים הייתה ב-3 קבוצות נפרדות, כשכל קבוצה יצאה לחצר לסירוגין ולעיתים בזרימת פעילות והילדים היו חלקם בפנים וחלקם בחצר באותו זמן (פרוטוקול עמ' 28). גב' מלכה שפר הצהירה בסעיף 6 לתצהירה, כי "במסגרת עבודתי הסתובבתי בין הגנים ופעמים רבות מאוד ראיתי את בלהה בחצרות המעונות כשהיא חשופה לשמש", ובסעיף 8 לתצהיר הוסיפה כי "להערכתי, במסגרת עבודתה של בלהה בנעמ"ת היא נחשפה באופן יומיומי וקבוע לקרני השמש במשך כ-4 שעות ביום בממוצע, חלקן תוך פעילות עם הילדים וחלקן באירגון וסידור החצרות". מדברי עדי הנתבעים עולה, שיום עבודה בנעמ"ת נמשך כ- 8 שעות (עמוד 27 לפרוטוקול) ויום עבודה במתנ"ס נמשך כ- 6 שעות (עמוד 56 לפרוטוקול), ובכל אחד מהמקומות היה סדר יום מובנה, שלא עולה ממנו האפשרות לשהיית התובעת משך 4 שעות ביום תחת קרני השמש. אמנם נטען בסיכומי ב"כ התובעת, שהיא שהתה בממוצע כ-3 שעות ביום תחת השמש, זאת למרות שהתובעת והעדים מטעמה טענו לשהייה של כ-4 שעות, כך שמדובר בצמצום של כרבע מהשעות הנטענות, ככל הנראה מאחר וגם ב"כ התובעת הבחין בחוסר הסבירות של טענת מרשתו, אך גם פרק זמן זה, של 3 שעות ביום, הינו מוגזם, בלתי סביר, בלתי הגיוני ואינו עולה ממארג הראיות שהוגש בתיק זה. בהתאם לראיות בתיק, הנגעים הראשונים של התובעת אובחנו ביום 28.3.96 על ידי ד"ר צוקרמן (נ/4). ביום 13.10.96 אבחן ד"ר אולמן כי לתובעת יש נגעים באמה משמאל, בחזה, סמוך לאף ובשפה (נ/5). התובעת עברה פרוצדורה של הסרת הנגעים ביום 31.10.96 מהאמה השמאלית והחזה (נ/6), ובהמשך אובחנו לתובעת מספר רב של נגעים, והוסרו לה נגעים מהחזה, פנים, לחיים, אף, חזה, גב, זרוע, שפה, סנטר ועוד. ב"כ הנתבעים צירפה כנספח 1 טבלה אשר מרכזת את הנגעים שאובחנו אצל התובעת לפי מועד האבחון, תוך שהסתמכה על המסמכים הרפואיים שהוגשו וסומנו נ/4 עד נ/ 18 וכן הל המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר המשלים מטעם התובעת, אותם אישרה התובעת בעדותה בפניי (עמודים 29-30 לפרוטוקול). עיון בנספח1 ובמוצגים הנ"ל מעלה, שהנגעים הראשונים של התובעת אובחנו לאחר סיום עבודתה בנעמ"ת וטרם תחילת עבודתה במתנ"ס (כ- 9 נגעים). לאחר מכן, בעת עבודתה במתנ"ס, אובחנו וטופלו מספר נגעים נוספים (כ-4 נגעים) ולאחר סיום העבודה במתנ"ס אובחנו וטופלו נגעים נוספים (כ- 14 נגעים). התיישנות מטעם הנתבעים הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. התובעת התנגדה לבקשה, בין השאר, מאחר ולטענתה, מדובר במחלת מקצוע- סרטן עור, שנגרם עקב חשיפה של שנים רבות לשמש, שהתגלתה במועדים מאוחרים בהרבה למועדי החשיפה, והתובעת, כך נטען, לא ידעה על הקשר שבין החשיפה לנזק, מאחר והנזק פרץ והתגלה במועד בו הוא לא התיישן. חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע בסעיף 5, כי תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת לאחר 7 שנים, וסעיף 6 קובע שמניין התקופה חל מהיום שבו נולדה עילת התובענה. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") קובע, כי מקום שבו עילת התביעה היא נזק שנגרם כתוצאה ממעשה או מחדל, עילת התביעה באה לעולם ביום שבו אירע הנזק. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, וסעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנים על העיקרון הכללי הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, בקובעם הסדרים למקרה שבו עובדות חיוניות לעילת התביעה נעלמות מידיעת התובע בעת התרחשותן, ומתגלות במועד מאוחר יותר. בנסיבות אלו, נדחה תחילת מרוץ ההתיישנות, והוא נפתח במועד גילוי העובדות החסרות. מבחן הגילוי לצורך סעיף 8 הינו אובייקטיבי בעיקרו, ודי אם אפנה ל-ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ( 12.07.10) (להלן: "עניין יפרח"), שם נקבע: "סעיף 8 קובע מבחן גילוי אובייקטיבי בעיקרו. הוא אינו מסתפק לצורך עיכוב מרוץ ההתיישנות, באי ידיעתו בפועל של התובע אודות העובדות הרלוונטיות, אלא מתנה עיכוב כאמור בכך שהעובדות אף לא היו בידיעתו בכוח. די בכך שתהיה בידי התובע מודעות בכוח בדבר עובדות שנעלמו מידיעתו בפועל, כדי שמרוץ תקופת ההתיישנות יחל במועדו הרגיל ולא ידחה". עוד נקבע בעניין יפרח (עמ' 16-17): "ככלל, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלה גם על תובענות בגין עוולות שנזק הוא יסוד מיסודותיהן, ואשר בהתיישנותן עוסק אף סעיף 89(2) לפקודה, אלא שתחולתו של סעיף 8 נשללת אך במקרה הפרטי הנדון בסעיף 89(2), שעניינו בסיטואציה שבה רכיב הנזק בעילת התביעה נתגלה באיחור. במקרה זה, ובו בלבד, יחול הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, ועמו גם מגבלות הזמן המעוגנות בו. לעומת זאת, במקרים שעניינם בהתגלות מאוחרת של עובדות אחרות הנחוצות לביסוס עילת התביעה, שבהן אין סעיף 89(2) עוסק במישרין, יחול הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 8 לחוק" מהנ"ל עולה, שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) מתייחס למקרה בו רכיב הנזק נתגלה באיחור, וכאשר מדובר בגילוי מאוחר של עובדות חיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8. עילת התביעה שבפניי היא עוולת הרשלנות, בה הנזק הינו אחד מיסודות האחריות הנזיקית, ומכאן חל לגביה סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ולא סעיף 89(1), הקובע בסיפא אודות במעשה או מחדל הנמשכים והולכים. בנוגע לרכיב הקשר הסיבתי חלות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בפסיקה נקבע כי כדי למלא אחר הדרישה ביחס ליסוד זה, אין צורך להצביע על זיקה בטוחה וודאית, ודי בכך שיתגלה בסיס לסברה הקושרת בין מעשה האשם לבין הנזק שנגרם, וכך נקבע בעניין יפרח (עמוד 27): "מועד גילוי הקשר הסיבתי, אשר עימו תפתח תקופת ההתיישנות, יחול, איפוא, במועד שבו ניתן היה לגלות אפשרות קיומו של קשר זה לאחר שהניזוק נהג כאדם סביר ונקט באמצעים סבירים לגילוי סיבת הנזק". התביעה שבפניי הוגשה ביום 10.8.08, והאבחון הראשוני לתובעת נערך ביום 28.3.96. מספר חודשים לאחר מכן, טופלה התובעת על ידי ד"ר אולמן אשר הורה לה להימרח בקרם הגנה (נ/7) והיא אף עשתה זאת, כדבריה בפניי (עמ' 24). בהתאם למסמכים הרפואיים שהוגשו, וכעולה מהפירוט שבנספח 1 לסיכומי ב"כ הנתבעים, עד לשנת 2001, דהיינו 7 שנים טרם הגשת התביעה, התגלו וטופלו אצל התובעת לפחות 12 נגעים דומים לנגעים הראשונים. המדובר בכמות גדולה של נגעים שהתגלו תוך פרק זמן קצר ובעקבותיהם נפגשה התובעת עם מספר רופאים וטופלה בטיפולים שונים, לרבות ניתוחים. נזקי התובעת בין השנים 1996 ועד 2001 לא היו קלי ערך, ועל התקופה הנ"ל חלה התיישנות. מאחר ומדובר בתביעה בגין נזקים, שהתובעת טוענת כי נגרמו לה על רקע חשיפתה לשמש במסגרת העבודה, הרי שהמועד בו התגבשה עילת התובענה לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות הינו מועד היווצרות הנזק. כמות הנגעים שבתקופת ההתיישנות לא הייתה מבוטלת, והייתה תכיפות בגילוי הנגעים, על כן היה על התובעת, כאדם סביר, לברר את הנסיבות שגרמו לנגעים אלה, ולעמוד על אפשרות קיומו של קשר סיבתי בין עבודתה ובין גילוים. בחינת קיום הזיקה הסיבתית מתיישבת עם התנהגות סבירה של אדם הלוקה במחלה כלשהי, המחפש לדעת מקורותיה, ובוחן האם נסיבות חייו ועבודתו עלולות לשמש מקור או זרז לפרוץ מחלתו או להחמרתה. אין זה סביר שאדם אשר מתגלים על גופו נגעים המצריכים התערבות כירורגית וניתוחים, לא יפנה לברר מהם הגורמים למחלתו. התובעת הייתה בעלת מודעות לנזקי השמש, ולכך שעליה להיזהר מהשמש במסגרת העבודה, על כן היה עליה לדעת אודות אפשרות קיומו של קשר סיבתי למחלתה: התובעת קיבלה הנחיה מהמפקחת מנעמ"ת כי יש לדאוג לכך שהורי הילדים ימרחו אותם בקרם הגנה לפני ששולחים אותם למעון, ודבריה "גם אני הייתי עושה את זה לעצמי" (עמ' 29 שורות 10-11). בנוסף - עם תחילת העבודה במתנ"ס היא נלחמה על קירוי החצר "כי אז כבר הייתי הרבה יותר מודעת לעניין של הפגיעה" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורה 27). בנוסף - אין זה סביר שכל הרופאים המומחים, והגורמים המקצועיים שהתובעת טופלה על ידם, לא העלו ולא הזכירו ולו ברמז את הקשר האפשרי בין החשיפה לשמש בעבודה לבין הנגעים - פרופ' ברגמן אישר כי כל רופא סביר ידבר על כך (עמ' 15, שורות 9-16). גם אם התובעת לא הייתה מודעת בפועל לקיום זיקה סיבתית בין החשיפה לשמש לבין הנגעים, הרי שמשנת 1996, מועד אבחון הנגעים, היה עליה, כאדם סביר, לפעול לבחינת הסוגיה הסיבתית לעומקה, על כל היבטיה. דבריו של ד"ר אולמן בנוגע למריחת קרם הגנה היו צריכים לגרום לתובעת לבדוק את מהות הקשר בין החשיפה לשמש לבין הנגעים. מסקנתי היא, שהתובעת אינה עומדת בתנאיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן לא פעלה בזהירות סבירה וכמצופה מ"ניזוק סביר" בנסיבות המקרה. התובעת הביאה במחדלה האישי ובחוסר זהירותה להתיישנות חלק מהתביעה, ואין בידיה נימוק סביר או ראוי למחדל זה. הגידול הראשון התגלה אצל התובעת בשנת 1996, והוא טופל. לאחר מכן התגלו גידולים נוספים, בשנים 97 עד 2000, שטופלו ונכרתו. בכל מקרה, מסקנתי היא, שכל הגידולים עד לשבע שנים לפני הגשת התביעה, דהיינו עד לשנת 2001 - התיישנו, ומאותו מועד והלאה - דהיינו מיום 11.8.2001 - לא התיישנו. ב"כ התובעת טען שהתובעת סובלת מגידולים סרטניים בעור מסוג בזליומה (BCC). ב"כ התובעת טען, שאין חולק כי הגורם לסוגי הגידולים הנ"ל הוא חשיפה לקרינה מזיקה של קרני השמש, ומשכך המסקנה היא שקיים קשר סיבתי רפואי בין מחלת התובעת לחשיפה לשמש. מנגד, ב"כ הנתבעים טענה שהתובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין עבודתה אצל הנתבעים לבין הנזקים שנגרמו לה. ב"כ התובעת הפנה לחוות דעתו של ד"ר רון, בה ציין כי שאלת קביעת קשר סיבתי ספציפי תלויה ב-3 פרמטרים: מידת החשיפה היומית, משך החשיפה (בד"כ בשנים) וגוון העור. ב"כ התובעת טען שבענייננו מתקיימים כל הפרמטרים. ב"כ הנתבעים טענה שעל מנת להוכיח קש"ס היה על התובעת להביא חוות דעת של מומחה, אשר יקבע כי הנזקים נגרמו לתובעת דווקא מחשיפתה לשמש במסגרת עבודתה ולא מחשיפה רגילה אחרת שנחשף אליה כל אדם במסגרת חייו. ב"כ הנתבעים טענה שהתובעת אמנם הגישה חוות דעת של מומחה רפואי, פרופ' ברגמן, אולם, לטענת ב"כ הנתבעים, אין בחוות דעתו כדי לבסס קש"ס- ב"כ הנתבעים טענה שפרופ' ברגמן עסק באחוזי הנכות של התובעת וכלל לא נדרש להתייחס בחוות דעתו לקש"ס, על כן הוא כלל לא עסק בנושא זה והסתמך על קביעתו של ביה"ד לעבודה בנוגע לקש"ס. פרופ' ברגמן חזר על כך בעדותו: "אני לא צריך להיכנס שוב לאתיולוגיה. זה כבר היה. אני לא צריך לשכנע את המל"ל, בית המשפט כבר פסק" (עמ' 15, 1; עמ' 16 ,1-6, 20-25); על התובעת להוכיח, שהחשיפה לשמש בעבודה היא זאת שגרמה לנזקיה, והיה עליה להראות כי נחשפה לשמש בעבודתה באופן חריג, וכי מלבד חשיפה זו היא לא נחשפה כלל לשמש באופן מזיק במהלך חייה. למעשה, גם פרופ' ברגמן הסכים לכך שכדי שיופיעו נגעים, יש רלוונטיות לחשיפה לשמש החל מגיל הילדות (עמ' 11, 5-8) והסביר כי בישראל, באופן שגרתי, כל אדם שלא מגן על עצמו נחשף (עמ' 11, 21) וכי בעבר לא הייתה בארץ מודעות לנזקי השמש (עמ' 11, 25-26) מה שמחזק את הטענה כי התובעת נחשפה לשמש בגיל צעיר ועוד טרם עבודתה אצל הנתבעים וכי הנזקים לעורה של התובעת החלו להיגרם עוד קודם לכן, וביטוין החל בשנת 1996, כאשר התובעת הייתה בת 52, שזהו גיל שבו באופן רגיל מופיעים נגעים מסוג זה (עמ' 14, 19-22). פרופ' ברגמן אישר כי גם אדם שלא עובד בשמש, אלא הולך רבע שעה ביום בשמש הלוך וחזור בלי כובע, יכול ללקות ב- bcc (עמ' 13, 1-5) וכי מדובר בסרטן השכיח בעולם ורוב האנשים שנחשפים לשמש כנראה מפתחים זאת ללא קשר לעבודה (עמ' 14, 11-12; עמ' 15, 27 ). התובעת התחילה לעבוד בנעמ"ת בהיותה בת 35 ולאחר שגידלה את שלושת ילדיה מאז גיל 21. התובעת אישרה כי היא הייתה יוצאת עם ילדה לגינות ולפארקים וכי התנהלה כמו כל אדם סביר אחר. התובעת עוד, כי בשנים המוקדמות לא הייתה מודעות לסכנות השמש. התובעת העידה בפניי, וכאמור, איני מקבל את דבריה אודות חשיפתה לשמש משך 3-4 שעות ביום, בשל חוסר ההיגיון והסבירות שבהם. התובעת לא ידעה להסביר הכיצד נחשפה משך שעות כל כך רבות לשמש, בהתחשב בשעות עבודתה, ובעובדה שאדם סביר היה מחפש מסתור משמש, ולא יוצא לכל כך הרבה שעות לשמש. באשר לתקופת העבודה במתנ"ס - התובעת התחילה לעבוד שם לאחר שכבר התגלו לה נגעים והייתה לה מודעות בפועל בנוגע להימנעות מחשיפה לשמש. אין זה הגיוני כי התובעת שהתה בשמש 4-3 שעות ביום, בעוד שכל יום העבודה שלה היה 6 שעות (עמ' 56 שורות 15-16). יחד עם זאת, אני מקבל את דברי התובעת, לפיהן היא הייתה חשופה לשמש לזמן מה בכל יום. אני מקבל את דברי העדה גב' מלכה שפר, כי אכן הייתה התייחסות לנושא ההגנה מפני השמש ולשהות בה (עמ' 21 שורות 22-23), והתובעת בעצמה ביקשה מהורי הילדים למרוח את ילדיהם, וביקשה לדאוג לקירוי החצרות (עמ' 24 שורות 17-18, עמ' 29 שורות 10-11, 21, 27), ומכאן - מודעות התובעת לנזקי השמש. מבחינת הנתבעים, הרי שאלה היו יכולים לצפות את הנזק של התובעת, וקיימת חובת זהירות מושגית בין התובעת לנתבעים. בנוסף, אני מקבל את הטענה לפיה הנתבעים הפרו כלפי התובעת חובות חקוקות שחלו עליהם כמעבידים, לרבות חובות עפ"י פקודת הבטיחות בעבודה ובתקנותיה. בת"א (מחוזי חיפה) 10176/96 יעקב נ' אלי את בכנר דן השופט גריל במקרה של תביעת עובד נגד מעבידו בגין נזקי גוף עקב חשיפה לשמש, ונקבע בסעיף כ"ב לפסק הדין: "מעיון בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, עולה שתקנות אלה מחייבות מעביד לספק ציוד מגן אישי לשימוש העובד... לשם הגנת איברים,כמפורט בטור א'...לפי הוראת סעיף 3(א)...על המעביד לספק ציוד מגן אישי, ולפקח על השימוש. סעיף 10(א)...קובע כי עובד החשוף לקרני שמש ילבש בגדים וכובע שיכסו את גופו וראשו, וימנעו את נזקי קרני השמש, וירכיב משקפיים מתאימים לסינון קרינה על-סגולה. סעיף 10(ב) קובע שמעביד לא יעסיק עובד כשהוא חשוף לקרני שמש, אלא אם כן העובד מוגן כאמור בתקנת משנה א'. התוספת של תקנות אלה מפרטת בס"ק 2.2 שמי שמבצע עבודה בחשיפה לקרינה על-סגולה ציוד המגן האישי לגביו הוא כובע, מטפחת ראש, וס"ק 9.2 מתייחס להגנת העור בעבודה בה נחשפים לקרני שמש, כשציוד המגן הוא משחות מגן לעור למיניהן. ס"ק 12 מתייחס להגנה על כל הגוף שעה שקיימת חשיפה ישירה לשמש (ביגוד הגנה מפני פגעי מזג אויר).". המתנ"ס הפר את הוראות התקנות הנ"ל בכך שמעולם לא סיפק לתובעת כל ציוד או אמצעים להגנה מהשמש, והעסיק את התובעת כשהייתה חשופה לשמש ולא מוגנת. בסעיפים כ"ג ו-כ"ד לפסק הדין הנ"ל דן בית המשפט בהדרכת העובד לפי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד-1984, המחייבות מעביד שמחזיק במקום עבודה למסור לעובד מידע עדכני בדבר סיכוני בטיחות ובריאות הקיימים במקום העבודה, וכלשון פסק הדין: "כאשר מעביד מעסיק עובד בעבודה שבה עלול העובד להיחשף פרק זמן ממושך לקרינת השמש..,על המעביד לעדכן את העובד ביחס לסיכון הנובע מחשיפה ניכרת לשמש, כחלק מן המידע בדבר סיכוני בטיחות ובריאות הקיימים במקום העבודה. הימנעות מלעשות כן מהווה הפרה של סעיף 1 בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים),תשמ"ד-1984...העובדה שהפגיעה בתובעת נגרמה בטרם הותקנו תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, אין בה כדי לגרוע מחבותה של הנתבעת." המסקנה העולה מהנ"ל היא, שהנתבעים הפרו חובות חקוקות כנ"ל, ומשכך מוטלת עליהם אחריות לפיצוי התובעת בגין הפרת החיקוקים מכוח עוולת חובה חקוקה שבסעיף 63 לפקודת הנזיקין. סיכום סוגיית האחריות הגעתי למסקנה, לפיה יש להטיל אחריות על הנתבעים בגין מצבה החל מיום 11.8.2001, אך יש להפחית שיעור של 30% בגין אשם תורם, בשל חוסר זהירות התובעת מעצם חשיפתה לשמש. חלוקת האחריות בין הנתבעות תהא בהתאם לשנות עבודת הנתבעת שם, החל משנת 2001. נזקי התובעת נכותה הרפואית של הנתבעת עומדת על שיעור של 28%. פרופ' ברגמן הסביר, כי הסרת הנגעים תיעשה בפרוצדורה פשוטה ומיד לאחר מכן ניתן לחזור לתפקוד מלא, והדרישה מהמטופל היא להגן על עצמו מפני השמש אבל לא להפסיק לצאת מהבית (עמ' 12, 11-20) וכי סיכויי ההחלמה הם של כמעט 100% (שם, 4-5). בנוסף, המל"ל קבע כי אין לפעיל את תקנה 15, כלומר התובעת לא איבדה את מקצועה ויכולה להמשיך לעבוד (נ/22 עמ' 3). מכל הנ"ל מגיע אני למסקנה, לפיה נכותה התפקודית של התובעת תעמוד על שיעור של 10%. כאב וסבל - בסעיף 21 לתצהיר מציינת התובעת שהיא: "סובלת מ..כאבים במקומות הפגיעה, גירודים, דימומים, חרדות קשות מהמשך מחלת הסרטן והחמרתה בעטיין התקשיתי ואני מתקשה מאד להירדם וסובלת מנדודי שינה קשים...עייפות וחוסר ריכוז...עברתי מספר רב של טיפולים רפואיים...ניתוחים, כולל בפנים, שהיו כרוכים בכאבים עזים והצריכו תקופות ממושכות להתאוששותי מהם. כמו כן...מדובר בפגיעות מכוערות מאוד (פצעים, צלקות, דימומים) בחלקים נרחבים ובולטים בגופי..פגיעות אסטתיות קשה מאד שהפריעו ומפריעות לי מאד ופוגעות בי ובתדמיתי כאישה...אני מוגבלת מאוד וחוששת להיחשף לשמש מחשש להחמרת הפגיעות...אני מוגבלת מאד בשעות היום ביציאה לטיולים, חוף הים, חיק הטבע, מלונות, בריכה ועוד. כל התופעות הקשות והבעיות הנ"ל שנובעות מהפגיעה בעור גרמו וגורמות לי לסבל רב מאוד, ואני מאד מאד מוטרדת וסובלת מכך שאני חולה במחלת סרטן עור חשוכת מרפא." התובעת הייתה בת כ-57 שנים בשנת 2001, ומדובר במחלת סרטן עור קשה במיוחד אצל אישה, בשל הפגמים האסתטיים שהמחלה גורמת. אני פוסק לתובעת כאב וסבל בסכום של 75,000 ₪. הפסדי השתכרות- ב"כ התובעת הפנה לדבריי התובעת בתצהירה (סעיף 23) ובעדותה, לפיהם עקב הפגיעות בעור איבדה את מקצועה כגננת, נאלצה להפסיק לעבוד, ואילולא הפגיעות יכלה להמשיך לעבוד עד גיל 67. ב"כ התובעת טען שבנסיבות אלה, מאחר שמדובר בנכות שכולה תיפקודית, לפי תחשיב אקטוארי בניכוי השתכרויות התובעת בעבודות חילופיות בהן עבדה יש לפצותה בסך 283,798 ₪ כמצויין בתחשיב מטעם התובעת (נספח ג'). מנגד, ב"כ הנתבעים טענה שלאחר סיום העבודה במתנ"ס, לטענתה, שלא מסיבות רפואיות, התובעת בחרה מרצונה החופשי לשבת בביתה במשך כ- 5 שנים ולא לעבוד על אף יכולתה התפקודית, על כן אין לקבל את הטענה שהיא איבדה את עבודתה כגננת. התובעת לא הוכיחה כי ניסתה להתקבל למקומות עבודה אשר דחו אותה עקב מחלתה וכאשר רצתה לחזור למעגל העבודה, עבדה בעסק של בעלה. בהתחשב בכל הטיעונים הנ"ל, הגעתי למסקנה לפיה הפסדי השתכרותה של התובעת לעבר ולעתיד הינם בסך של 70,000 ₪. הוצאות התובעת- בהתחשב בטיעוני הצדדים בנוגע להוצאות התובעת, הגעתי למסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת בגין מלוא הוצאותיה, מכל סוג שהוא, לעבר ולעתיד, סך של 20,000 ₪. עזרה וסיעוד - ב"כ התובעת הפנה לתצהירה, בו מציינת התובעת שעקב הפגיעות בעור נזקקה לעזרה רבה וכי תיזקק לעזרה רבה גם בעתיד (סעיף 25). ב"כ התובעת ביקש לפסוק פיצויים בגין עזרה כאמור, לעבר ולעתיד, בסך של 1,500 ₪ לחודש, או בסכום גלובאלי תואם. ב"כ הנתבעים טענה שהתובעת מנהלת כיום אורח חיים עצמאי בתפקוד היומיומי וכי לא נדרשת לה עזרת צד ג'. עוד הוסיפה כי התובעת לא צירפה כל אסמכתא המעידה כי נגרמו לה הוצאות בפועל בגין ראש נזק זה. לחילופין, במידה והתובעת נזקקה לעזרת בני משפחתה, הרי שהמדובר בעזרה המקובלת בין בני משפחה שאינה מזכה בפיצוי. לאחר שעיינתי היטב בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת בגין עזרה וסיעוד סכום גלובאלי של 10,000 ₪. הפסדי פנסיה- ב"כ התובעת הפנה לדברי התובעת, לפיהם מאז פיטוריה מהמתנ"ס לא שולמו לה תשלומים בגין הפרשות לפנסיה (סעיף 23), וכי אילולא הפגיעות בעור התובעת יכלה להמשיך לעבוד כגננת והיו נצברים לזכותה סכומים בגין הפרשות לפנסיה. ב"כ התובעת ביקש לפסוק בגין הפסד זה סך גלובאלי של 50,000 ₪. ב"כ הנתבעים טענה שהתובעת הפסיקה את עבודתה במתנ"ס מסיבות אחרות ולא סיבות הקשורות למחלתה, והוסיפה שהתובעת בחרה מרצונה החופשי לשבת בביתה ולא לעבוד על אף יכולתה התפקודית, במשך כ- 5 שנים על כן אין לקבל את טענת התובעת בגין הפסדי פנסיה ואין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. לאחר ששקלתי את טיעוני ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת בגין הפסדי פנסיה סך של 10,000 ₪. ניכוי מל"ל - יש לנכות תשלומי מל"ל, ע"ס 103,000 ₪ מהסכום שייפסק. ניכוי אשם תורם- יש לנכות, כאמור, בגין אשם תורם שיעור של 30% מהסכום. סוף דבר סיכומו של דבר, ולאחר חישוב כל הנתונים הנ"ל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 57,500 ₪, ובנוסף - שכ"ט עוד ע"ס 10,000 ₪ כולל מע"מ. חלוקת התשלום בין הנתבעים תהא בשיטה זו: יש לחלק את השנים בהן עבדה התובעת אצל כל אחד מהנתבעים, במספר השנים הכולל בהן עבדה התובעת אצל שניהם, החל משנת 2001. השיעור שיוצא יוכפל בסכום שקבעתי לעיל, הן בנוגע לתשלום הפיצוי והן בנוגע לתשלום שכר הטרחה. אחריות המעביד