האם כירופרקט הוא רופא ?

האם כירופרקט הוא רופא ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תעודת הכרה במקצוע הכירופרקטיקה: הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים 1. עניינה של תובענה זו, שהוגשה ביום 17.6.07, פיצוי התובעים, כירופרקטים במקצועם שרכשו את השכלתם בחו"ל, בשל פגיעה ביכולתם להתפרנס ממקצועם בישראל בתקופה שבין שנת 2001 לבין 2005, עקב אי נכונות מצד הנתבעת להנפיק להם תעודת הכרה במקצוע הכירופרקטיקה (להלן - תעודת הכרה). 2. התובעים רכשו את הכשרתם במכללות בארצות הברית. התובע 1 עלה לישראל בשנת 2003, ואילו התובע 2 עלה לישראל בשנת 1980 ואף כיהן כנשיא האגודה הישראלית לכירופרקטיקה. 3. על פי כתב התביעה, שהועבר במקור לדיון בפני כב' השופט א. רון, עד שנת 2001 נהגה הנתבעת להנפיק תעודות הכרה, כאשר הקריטריון העיקרי להנפקתן היה סיום מכללה או מוסד המוכרים על ידי מועצת הכירופרקטים בארצות הברית. חשיבותן של תעודות ההכרה הייתה בכך, שבתקופה האמורה היה בתוקף חוזר מנכ"ל משרד הבריאות אשר אסר על גופים ממשלתיים, ובין היתר משרד הביטחון, להתקשר עם כירופרקטים שאינם נושאי תעודת הכרה, וגופים פרטיים רבים בחרו לאמץ את אמות המידה של משרד הבריאות וסרבו להתקשר עם מי שלא נשא תעודת הכרה. 4. בשנת 2001 שינתה הנתבעת את מדיניותה ולא הייתה מוכנה עוד להנפיק תעודות הכרה כבעבר. לטענת התובעים, הגדיל לעשות מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות, ד"ר אמיר שנון (להלן - ד"ר שנון) עת הוסיף ודרש כי גם כאשר עומד המועמד לקבלת תעודת ההכרה בדרישות הנתבעת - עליו להוסיף ולהוכיח את היותו "אדם הגון", והקריטריונים לעמידה בדרישה זו הסתכמו בחוות דעתו של ד"ר שנון עצמו בלבד. 5. כתוצאה משינוי המדיניות של הנתבעת והיחס כלפי הכירופרקטים - הוגשה עתירה, בג"צ 4395/02 האגודה הישראלית לכירופרקטיקה ואח' נ. מדינת ישראל (להלן - העתירה). ביום 21.7.05 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעתירה (להלן - פסק הדין). בפסק הדין אמנם פורמאלית נמחקה העתירה - אולם בית המשפט העליון קבע, בין היתר: "רשמנו לפנינו את הסכמת המשיבה לכך, שקיומה של תעודת הכרה לא יהווה תנאי לקבלת כירופרקטים לעבודה על ידי מעסיקים ציבוריים או אחרים נוכח העדר הסמכה בחוק להגביל את העיסוק במקצוע זה, בדרך של מתן תעודת הכרה מאת משרד הבריאות..." מפסק דינו של בית המשפט העליון עלתה הבעייתיות הכרוכה בהגבלת עיסוק בהעדר הסמכה לכך בחוק. 6. התובעים מודים כי באופן עקרוני, לאחר מתן פסק הדין, הופסק משטר הרישוי הפסול, וביום 1.11.05 אף יצא חוזר מנכ"ל משרד הבריאות אשר ביטל את הדרישה להעסיק אך ורק כירופרקטים בעלי תעודת הכרה - אולם, לטענת התובעים, בפועל המשיכה הנתבעת לפגוע בחופש העיסוק שלהם, בחוסר תום לב, בכך שלא שינתה את ההנחיות לגופים הממשלתיים כמו משרד הביטחון והתובעים המשיכו להיות מודרים מרשימת המטפלים, ולא היה באפשרותם לקבל מטופלים המופנים ממסגרת ציבורית זו. לטענת התובעים, בפועל העדיפו גופים רבים, בהעדר "תו תקן" אחר, להתקשר עם כירופרקטים אשר היו בידיהם תעודות הכרה מהתקופה שקדמה לעתירה. הגוף המרכזי אשר המשיך במדיניות של דרישות תעודות ההכרה, על אף פסק הדין, היה משרד הביטחון, ובהתאם המשיכו התובעים לסבול מפגיעה ביכולתם להתקשר עם גופים ציבוריים ואף המשיכו לסבול מפגיעה בהפצת טיב שירותיהם מ"פה לאוזן", הואיל והעדר תעודת הכרה התפרש כהעדר הכשרה מקצועית מתאימה. 7. הואיל ולטענת התובעים התנהלות הנתבעת עלתה לכדי שרירות לב קשה ושימוש לרעה בכוח שלטוני - הוגשה התביעה שלפנינו ביום 17.6.07. במסגרת התביעה טענו התובעים, כי הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו להם, ולכן עליה לפצותם בשל נזק כללי, בין היתר, בראשי הנזק הבאים: עוגמת נפש, אובדן ופגיעה במוניטין והפסדי השתכרות לעתיד, בסכום כולל של 2,300,000 ₪ (לצורכי אגרה). כאמור, התביעה הועברה לדיון בפני כב' השופט א. רון, אשר החליט לדון תחילה בשאלת האחריות, ורק לאחר מכן, במידת הצורך - לעבור לשאלת גובה הנזק. 8. ביום 11.10.10 קבע כב' השופט רון כי לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים, וכי היא נושאת באחריות לנזקיהם, ככל שיוכחו. בסיומה של החלטתו, קובע כב' השופט רון: "בית המשפט התבסס, אמנם, בהחלטתו על העקרונות המקובלים בדיני הנזיקין, אך ללא ספק ראוי לקבל גם את טענת התובעים שעל הפרק עוולה שיש לה גם ממד חוקתי. פגיעה בזכותו של אדם להתפרנס, גלומה בה פגיעה חדה וברורה בזכויות יסוד, בפרט אלה הנהנות מהגנת חוק יסוד: חופש העיסוק, אך גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זו עוולה חוקתית. בסכומי התובעים נכללות טענות משלימות חלופיות המציינות היבטים עוולתיים נוספים (הפרת חובה חקוקה ועוד), ואולם, על רקע כל האמור, אין עוד צורך להרחיב את הדיון במישורים אלה." 9. בהחלטתו האמורה הביע כב' השופט רון תקווה כי לאחר ההכרעה בשאלת האחריות יעשו הצדדים מאמץ להתחיל בהידברות במגמה לנסות ולסכם את שאלת גובה הנזק והסכום המגיע לתובעים בדרך של הסכמה (ראה פסקה 8 להחלטתו), אולם תקוותו זו נכזבה. התיק הועבר למותב זה, והתקיימו דיוני הוכחות לעניין הנזק בימים 6.10.11 ו - 22.1.12. 10. יצוין, כי ביום 24.3.10 התפרסם תיקון לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות התשס"ח - 2008 ס"ח התש"ע עמ' 476, ובמסגרתו הוסדר העיסוק במקצוע הכירופרקטיקה, בין יתר מקצועות הבריאות(להלן - החוק המתקן). על פי החוק המתקן, רשאי להגיש בקשה לקבלת "תעודת כירופרקט" מטעם משרד הבריאות רק מי שהייתה ברשותו תעודת הכרה לפני יום תחילתו של החוק המתקן, יום 24.9.10. מי שהלא הייתה בידו תעודת הכרה במועד האמור - רשאי להגיש בקשה לקבלתה רק לאחר שמלאכת התקנת התקנות והנהלים תושלם, ולאחר שיעבור מבחנים ויעבוד במשך 6 חודשים תחת פיקוח. זאת ועוד, בהתאם להוראות המעבר של החוק המתקן - החל ביום 24.9.12, לא יוכל עוד אדם לעסוק במקצוע הכירופרקטיקה ללא תעודת כירופרקט. טענות התובעים לעניין הנזק 11. התובעים טוענים כי הנזק שנגרם להם כתוצאה מאי מתן תעודות ההכרה מורכב משלושה: המניעה להתקשר באופן ישיר עם גופים ממשלתיים ולקבל מטופלים דרכם; קושי להתקשר עם גורמי ביטוח אשר סירבו לבטח אנשי מקצוע באחריות מקצועית ללא תעודת הכרה; פגיעה הנובעת מכוחה השיווקי של תעודת ההכרה להגדיל את קהל הלקוחות של התובעים. 12. התובעים מחלקים את כימות הפיצוי בשל הנזקים הנטענים על ידם לשני סוגים: (א) פיצוי בשל "נזקים תוצאתיים" - הנזקים הכלכליים שנגרמו להם כתוצאה מהפגיעה ביכולתם להתקשר עם מעסיקים שונים והפגיעה במוניטין המקצועי שלהם; (ב) פיצוי בשל הנזקים הלא ממוניים - הפרתן של זכויות יסוד מהותיות כגון הזכות לשוויון, לכבוד, והזכות לחופש העיסוק. 13. לגבי הפיצוי בשל הנזקים התוצאתיים, מחלקים התובעים את הפסדיהם הנטענים לתקופת העבר ולתקופת העתיד. יצוין כי השוואת האמור בכתב התביעה עם האמור בתצהירי התובעים ובסיכומיהם מעלה , כי קיימת הגדלה של הסכומים הנדרשים בשל הנזקים התוצאתיים. מאידך, לגבי הפיצוי הנדרש בשל נזקים לא ממוניים הופחתו הסכומים בסיכומי התובעים לעומת הסכומים הנדרשים בכתב התביעה. (ראה פירוט והשוואה בטבלה המסכמת שבסעיף 82 לסיכומים מטעם הנתבעת). 14. התובע 1 מבסס את דרישתו לפיצוי בשל נזקים תוצאתיים על שתי הנחות יסוד חלופיות: האחת - כי לולא עוולת הנתבעת הוא היה מגדיל את נפח עבודתו ב- 20%, והשנייה - כי לולא עוולת הנתבעת הוא היה מקבל מטופלים נוספים ממשרד הביטחון בכל חודש, ואלו היו מפנים אליו לפחות שניים מחבריהם. (ראה פירוט בסעיף 16 ואילך לסיכומי התובעים). 15. התובע 2 מבסס את סכום הפיצוי בשל הנזקים התוצאתיים, כאמור בסעיף 32 לסיכומי התובעים, על הנחת יסוד אחת בלבד לפיה, לולא עוולת הנתבעת הוא היה מקבל בכל חודש מטופלים ממשרד הביטחון בכמות הזהה לכמות המטופלים אשר הופנו על ידי משרד הביטחון לד"ר נייס, הנציג של אגודת הכירופרקטים במשרד הבריאות, שהתובע 2 עבד עמו תקופה מסוימת (להלן - ד"ר נייס). גם התובע 2 מניח שכל מטופל אשר הופנה על ידי משרד הביטחון היה מפנה אליו שני מכרים נוספים. 16. עבור הפיצוי בשל נזק לא ממוני, דהיינו , עוגמת נפש והפגיעה בזכויות מהותיות דורש התובע 1 בסיכומיו סכום של 150,000 ₪ (לעומת סכום של 200,000 ₪ בכתב התביעה), ואילו התובע 2 דורש בסיכומיו סכום של 200,000 ₪ (לעומת 250,000 ₪ בכתב התביעה). 17. ההבדל בסכומים הנדרשים בשל הנזק הלא ממוני בין התובע 1 לבין התובע 2 נעוץ בכך שהתובע 1 טוען כי סירובה של הנתבעת להנפיק לו תעודת הכרה, תוך המשך קיומו של משטר רישוי שלא כדין, הערים עליו קשיים רבים ונוספים על הקשיים הטבעיים אותם חווה כעולה חדש, המנסה להתחיל את דרכו המקצועית בארץ לאחר ניסיון של 6 שנים במקצוע הכירופרקטיקה בחו"ל. לטענת התובע 1, בהיותו עולה חדש, לא היה מעורה בכלל ההליכים המשפטיים הנוגעים לתעודות ההכרה ועל כן בהעדר יכולת להתמצא בסבך הביורוקראטי כמו גם בשפה העברית - לא היו בידו הכלים להסביר מדוע על אף הכשרתו הראויה אין בידו אפשרות לקבל תעודת הכרה, בניגוד לכירופרקטים אחרים המחזיקים ומתפארים בתעודות שכאלה. התובע 1 מעריך את הנזק שנגרם לו בראש נזק זה סכום של 150,000 ₪ כמפורט בסיכומים מטעמו. מאידך, התובע 2 טוען כי ככירופרקט ותיק וידוע התנהלות הנתבעת כלפיו גבלה בהתעמרות ממש. התובע 2 סירב במשך שנים רבות, מבחינה עקרונית, לקבל תעודת הכרה עקב עמדתו כי הסדרת המקצוע באופן מינהלי אינה ראויה,ולטענתו, הדבר פעל נגדו כ"חרב פיפיות" והוא "נענש" על פועלו הציבורי, שמטרתו הייתה להגן על הציבור מפני שרלטנים, בכך שראה את עמיתיו בעלי שנות ניסיון מועטות משלו מקבלים את תעודות ההכרה ומתקשרים עם גופים שונים, בעוד שממנו נמנע הדבר. על כך דורש הנתבע 2 סכום של 200,000 ₪ כאמור בסיכומים מטעמו. 18. עבור כלל הנזקים, הן התוצאתיים והן הלא ממוניים בשל הפגיעה בזכויות יסוד, דורש התובע 1 פיצוי בסכום של 1,263,969 ₪ (לפי החלופה הראשונה) וסכום של 1,180,725 ₪ (לפי החלופה השנייה), ואילו התובע 2 דורש פיצוי בסכום כולל של 1,919,832 ₪ (ראה ריכוז הסכומים בסעיף 43 לסיכומי התובעים). יצוין, כי הסכומים האמורים מתייחסים הן להפסדים בעבר, בתקופה שמיום הגשת התצהירים ועד למועד כתיבת הסיכומים (24.3.12), והן להפסדים בעתיד, בתקופה שמיום 24.3.12 ואילך. 19. התובעים טוענים כי נזקיהם הוכחו, שכן לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של העוולה החוקתית, כפי שקבע כב' השופט א. רון בהחלטתו מיום 11.10.10, וכי בשל עוולה זו נמנע מהתובעים להתקשר עם משרד הביטחון ועם גופים אחרים. לטענתם, גם כאשר יכנס לתוקף החוק המתקן ייגרם להם נזק בכך שיידרשו לעבור הליך ארוך, מתיש, ויקר לצורך קבלת תעודת הכרה, בניגוד למצב בו היו אילו הייתה ניתנת להם תעודת הכרה "באופן אוטומטי" על סמך הכשרתם. 20. לטענת התובעים, הנזקים שנגרמו להם ואשר הוכחו, אינם ניתנים לכימות מדויק , ולפיכך על בית המשפט לבצע הערכה על דרך האומדנה. טענות הנתבעת לעניין הנזק 21. הנתבעת טוענת כי התובעים לא הוכיחו את טענתם כי בשל העובדה שלא הונפקה להם תעודת ההכרה נגרמו להם הנזקים הממוניים ושאינם ממוניים הנטענים על ידם. לטענתה, לא הוכח קשר סיבתי בין אי הנפקת תעודות ההכרה לבין הנזק הנטען. 22. לטענת הנתבעת, על מנת לזכות בפיצוי על התובעים היה להוכיח שכתוצאה ממעשי / מחדלי המדינה לא יכלו לקבל הכנסה, אותה היו מקבלים ברמת ודאות של למעלה מ - 50% לו הייתה בידיהם תעודת הכרה, והתובעים לא הוכיחו זאת. לטענתה, התובע 1 נענה בחיוב במספר מקומות שאליהם פנה, למעט משרד הביטחון, ואילו התובע 2 פנה למקום אחד בלבד (מלבד משרד הביטחון) ונענה בחיוב, כך שלא עסקינן במצב בו התובעים פנו לכל הגופים הציבוריים בבקשה לעבודה דרכם ונענו בשלילה. הנתבעת טוענת עוד, כי התובעים עבדו, כל אחד על פי רצונו ותמהיל הכנסותיו שבחר, ולא נזקקו דווקא להתקשרות עם משרד הביטחון. לטענתה, מרגע שהתובעים החליטו שלא לתקוף את החלטת משרד הביטחון אלא לפנות למסלול של מקורות הכנסה חלופיים - נשמט הבסיס לפיצוי התובעים, שכן התובעים הגיעו לרמת ההכנסה לה קיוו להגיע ממשרד הביטחון, שאם לא כן - היו עומדים על זכותם להתקשר עם משרד הביטחון. לטענת הנתבעת, התובעים לא הראו שנגרם להם נזק כלכלי כתוצאה מהאחריות שהוטלה על המדינה, שכן הם לא ניסו באמת להשתכר ממקומות ציבוריים מעבר לאלה שכן התקשרו עמם ,ולא עשו מאמצים להתקשר עם גופים נוספים הואיל ולא היה להם צורך בכך. 23. הנתבעת דוחה את טענת התובעים לפיה במקרה שבו אין ספק שנגרם נזק אך יש קושי לחשבו במדויק - יש לפצות את הנפגע על פי הערכה. לטענתה, קביעה זו נכונה רק כאשר הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי אכן נגרם נזק, דבר שאינו מתקיים במקרה שלפנינו. הנתבעת טוענת כי הואיל ועצם התרחשותו של נזק במקרה דנן לא הוכחה - מכאן, שאין כלל לעבור לשלב השני של כימות הנזק, לא ביחס לנזק התוצאתי, ונכון שבעתיים שגם לא ביחס לנזק הלא ממוני. 24. לעניין סכומי הנזק טוענת הנתבעת, כי הם מופרזים ומופרכים, וחסרי אחיזה במציאות. לטענתה, השוואה של הסכומים שהתובעים הרוויחו, לשיטתם, לסכומים אותם הם דורשים ממחישה את גודל האבסורד (ראה פירוט בסעיפים 74 - 78 לסיכומי הנתבעת). 25. עוד טוענת הנתבעת, כי יש למחוק את כל אותו החלק מסיכומי התובעים המתייחס לנזקים עתידיים בשל החוק המתקן, הואיל ומדובר בספקולציה בלבד שהתובעים לא יוכלו לעסוק במקצוע החל ביום 24.9.12, וברי שבית המשפט לא יכול לפסוק בשל עילה שטרם באה לעולם. הנתבעת טוענת כי כלל לא ברור מה יוליד יום, ומה יהיה מצבם של התובעים מבחינת הסדרת המקצוע במועד האמור, וממילא הנזק הנטען טרם התרחש ולא ידוע אם יתרחש כלל. 26. הנתבעת טוענת עוד, כי סכום התביעה כפי שהוגשה ממילא נטול הגיון כלשהו,ואף לו היה מוכח כי נגרם נזק כלשהו - הרי אולי היה זה זער אנפין מהסכום הנתבע, ומכל מקום - אף זאת לא הוכח, ועל כן יש לדחות את התביעה ולא לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו. דיון והכרעה 27. הלכה פסוקה היא, כי אין אדם יכול לזכות בפיצויים כל עוד לא הוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מן המעשה או המחדל הרשלני שניתן היה לצפותו מראש. הנפגע חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו. נכשל הנפגע בהוכחת נזקו - אין הוא זכאי לפיצויים. (ראה ע.א. 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800 (להלן - פס"ד אניסימוב, וכן ע.א. 96/64, ע.א. 601/75, ע.א. 140/73 ורבים אחרים). 28. בפס"ד אניסימוב וכן בת.א. (מחוזי ירושלים) 748/95 דורי נ. האוניברסיטה העברית, תקדין מחוזי 98 (2) עמ' 96, נקבע כי יש להוכיח את שיעור הנזק כל אימת שניתן להוכיחו. אמנם הפסיקה מכירה גם באפשרות להוכיח נזק על פי אומדנא, במקרים ההולמים, אולם זאת עת נמנע מלהוכיח נזק מדויק וכאשר ההערכה מתבססת על תשתית עובדתית המספיקה לקביעת שיעור הנזק בדרך זו (ראה למשל פס"ד אניסימוב וכן ע.א. 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ. דניה חברה לפיתוח בע"מ פ"ד מב (2) 793 וההפניות שם). 29. בפס"ד אניסימוב נקבע עוד בעמ' 801, מפי כב' הנשיא דאז ח. כהן: "מטבע הדברים הוא, שנזקים שברווחים נמנעים, למשל, אינם ניתנים לחישובים מדויקים וממילא שיעור הפסד הרווח אינו ניתן להוכחה מדויקת... אבל משהוכחת שנגרם לך נזק אשר כזה, רשאי בית המשפט לפסוק לך פיצויים על פי אומדנא דדיינא, ובלבד ששיעור הפיצוי יואמד לפי מידת הנזק המשוערת". ובאותו פסק דין אומר כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בעמ' 809: "... ידועים מקרים שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת ודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע? הגישה המקובלת היא כי מקום שהוכח קיומו של נזק אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים". 30. בע.א. 10078/03 אורי שתיל נ. מדינת ישראל שניתן ביום 19.3.07 נקבע: "מקום בו אין בנמצא ראיות קונקלוסיביות בדבר שיעור הנזק - למשל כשנזק זה קשור ברווחים עתידיים שלא באו לעולם בגינו של ההיזק - יגזור בית המשפט את הערכתו מן הממוצע, התקף לגבי כל אותם המשתייכים, פוטנציאלית, ובנסיבות דומות לניזוקים מאותו סוג". 31. לאור ההלכות האמורות, השאלות שעומדות בפנינו בתיק זה הינן: (א) האם הוכיחו התובעים כי נגרם להם נזק כתוצאה מאי הנפקת תעודות ההכרה על ידי הנתבעת, והאם הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין אי הנפקתן לבין הפסד ההכנסה והפגיעה במוניטין שלהם. (ב) היה והתשובה לשאלה (א) תהא חיובית - נעבור לשלב הבא ונבחן האם הוכיחו התובעים את שיעור הנזק ואת סכום הפיצוי שנתבע על ידם. בהקשר זה, נצטרך לבחון האם מדובר במקרה שבו לא ניתן היה להוכיח את הנזק באופן מדויק, ועל כן ניתן להשתמש בכלי האומדנא והערכת סכום הפיצוי על ידי בית המשפט בהתאם להנחיות שבפסיקה. האם הוכיחו התובעים כי נגרם להם נזק 32. לאחר עיון בכל כתבי הטענות ושמיעת עדותם של התובעים - הגעתי למסקנה, בניגוד לעמדת הנתבעת, כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שאכן נגרם להם נזק כתוצאה מהתנהלותה של הנתבעת בסירובה להנפיק להם תעודות הכרה. 33. על אף שהנתבעת מכחישה זאת, בסעיף 10 לסיכומיה, נראה שאין מחלוקת כי בהחלטתו הטיל כב' השופט א. רון אחריות על הנתבעת כלפי התובעים, הן על פי העקרונות המקובלים בדיני הנזיקין והן לאור קיומה של עוולה שיש לה ממד חוקתי - פגיעה בזכותם להתפרנס כתוצאה מאי הנפקתה של תעודת ההכרה. כלום ניתן לומר שפגיעה בזכותם של התובעים להתפרנס איננה מסבה נזק כלל? כלום סירובו של משרד הביטחון, ובעקבותיו גם של גופים אחרים, להתקשר עם התובעים עקב העדרה של תעודת ההכרה בטלה בששים, ואינה נחשבת לנזק? אתמהה... 34. מן המפורסמות הוא, שאדם אשר נזקק לשירות מקצועי כלשהו, ובוודאי כאשר מדובר במקצועות הבריאות, מחפש את המומחה הטוב ביותר, ומבחינתו קיומם של רישיון או של תעודת הכרה מטעם המדינה לאותו בעל מקצוע הם בעלי חשיבות עליונה, שכן הכרה רשמית כאמור מגנה עליו, באופן ראשוני, מפני שרלטנים ורשלנים. העדרם של רישיון או תעודת הכרה מתפרש בעיני הציבור כחוסר הכשרה מתאימה ו/או חוסר התאמה למקצוע, ולכן אך סביר הוא שהציבור ידיר רגליו ולא יפנה כלל לאותו בעל מקצוע, אלא יחפש בעלי מקצוע אחרים שלגביהם לא קיים ספק ביחס להכשרתם. מכאן, שסירוב הנתבעת ליתן לתובעים תעודת הכרה אכן פגע בהם בצורה נמשכת ומנע מהם לקבל מטופלים. מעדויותיהם של התובעים (פרוטוקול עמ' 6 שורות 24 - 27 ועמ' 12 שורות 9 - 11) עולה, כי היה לתובעים רצון להוסיף שעות עבודה על אלה שעבדו בפועל ולקבל מטופלים נוספים, אך הדבר נמנע מהם עקב העדרה של תעודת ההכרה. 35. לפיכך, מסקנתי היא כי אכן נגרם לתובעים נזק כתוצאה מאי הנפקת תעודת ההכרה על ידי הנתבעת, וכי קיים קשר סיבתי בין אי הנפקתה לבין הפסדי התובעים והפגיעה בהם, וזאת בניגוד לעמדת הנתבעת כאמור בסעיף 69 לסיכומיה. שיעור הנזק 36. משהגעתי למסקנה שנגרם לתובעים נזק כתוצאה מהתנהלותה של הנתבעת כלפיהם באי הנפקת תעודות ההכרה - עלינו לעבור לשלב השני והוא כימות הנזק וקביעת שיעורו. כפי שנאמר לעיל, לצורך קביעת שיעור הנזק וסכום הפיצוי המגיע לתובעים, עלינו לבחון תחילה האם הנזק שנתבע על ידי התובעים הוא מן הסוג שהפסיקה מתייחסת אליו כאל נזק שניתן להעריכו במידת ודאות מרובה ועל התובעים להוכיחו במידה הדרושה להוכחה במסגרת משפט אזרחי, או שמא מדובר במקרה דנן בנזק שאין לגביו ראיות קונקלוסיביות בדבר שיעורו , ועל בית המשפט להעריכו בדרך של אומדנא. 37. במקרה דנן, ככל שמדובר בנזקים התוצאתיים (הפסד הכנסות ופגיעה במוניטין) - נראה כי מדובר בנזקים מן הסוג שלגביהם התירה הפסיקה קביעת פיצויים על פי הערכה ,הואיל ואין אפשרות להוכיח את הנזק במידת ודאות מרובה. 38. יצוין, כי שני התובעים מתבססים על הנחות יסוד שניתן להתווכח עליהן, וכי כבר במהלך הדיון הבעתי ספקות ביחס להנחת התובעים כי כל מטופל שהיה מגיע אליהם היה מפנה אליהם שני מכרים נוספים. גם התובעים עצמם לא היו נחרצים בענין זה (ראה פרוטוקול עמ' 10 שורות 4 - 12). גם הנחת התובע 1, כאמור בסעיף 15 לתצהירו , כי לולא עוולת הנתבעת הוא היה מגדיל את נפח עבודתו ב - 20% לא מבוססת דיה. התובע 1 אמנם צירף לתצהירו טבלאות ובהן סיכום ההערכות, נספחים ו/1 - ו/2 , אולם חישובים אלה בוצעו כשהם כבר מבוססים על ההנחות האמורות ונעשו לפיהן, ועל כן אין בכך כדי להוכיח את הסכומים הנטענים כשלעצמם. 39. לגבי התובע 2, אשר מניח כי לולא מנעה ממנו הנתבעת את תעודת ההכרה היה יכול לקבל לפחות את אותו מספר מטופלים אשר מופנים על ידי משרד הביטחון לד"ר נייס - גם כאן מתעורר ספק לגבי הנחה זו. התובע 2 לא הביא לעדות את ד"ר נייס על מנת שיעיד לגבי מספר המטופלים שהופנו אליו ממשרד הביטחון ולגבי מקצועיותו של התובע 2 וסיכויו לקבל מטופלים ממשרד הביטחון באופן עצמאי (כנראה כתוצאה מסכסוך בין התובע 2 לבין ד"ר נייס על רקע כספי - ראה פרוטוקול עמ' 8 שורה 26), ועל כן אין לראות הנחה זו של התובע 2 כאילו הוכחה. 40. מאידך, עלינו לזכור את הנחיית הפסיקה לפיה מקום שהוכח קיומו של נזק - אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים. בנסיבות אלה, ככל שמדובר בנזקים התוצאתיים עקב אי הנפקת תעודות ההכרה לתובעים על ידי הנתבעת - אני קובעת כדלקמן, על דרך האומדנא, תוך התבססות על הנתונים שהוצגו על ידי הצדדים בסיכומיהם, לרבות הכנסתם הממוצעת של התובעים בתקופה הרלבנטית, כמפורט בסעיפים 74 - 78 לסיכומי הנתבעת: (א) לגבי התובע 1 ראיתי להעמיד את נזקיו התוצאתיים של התובע 1, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד, על סכום כולל של 300,000 ₪, נכון למועד כתיבת הסיכומים - 24.3.12 (להלן - המועד הקובע). (ב) לגבי התובע 2 לאור עדותו של התובע 2 בדבר צמצום היקף עבודתו המקצועית, בין היתר בשל גילו (פרוטוקול עמ' 8 שורות 20 - 24) - לא ראיתי לפסוק לו כלל נזק בשל העתיד. אשר לנזק לגבי העבר - אני מעמידה את סכום הנזק לתובע 2, על דרך האומדנא, על סכום כולל של 200,000 ₪, נכון למועד הקובע. 41. לגבי עוגמת הנפש והפגיעה בזכויות היסוד של התובעים עקב הימנעות הנתבעת להנפיק להם את תעודת ההכרה - כאן ראיתי לקבל במלואן את טענות התובעים, לרבות ההבחנה בעניין זה בין התובע 1 לבין התובע 2, ולרבות טענותיהם בדבר הקשיים הצפויים להם החל ביום 24.9.12 בעקבות הוראות המעבר שבחוק המתקן. לפיכך, אני פוסקת לתובע 1 סכום של 150,000 ₪ נכון למועד הקובע, ואילו לתובע 2 - סכום של 200,000 ₪ נכון למועד הקובע, בהתאם לאמור בסיכומיהם. 42. בסך הכול, ראיתי לפסוק לתובע 1 סכום כולל של 450,000 ₪, ואילו לתובע 2 - סכום כולל של 400,000 ₪. סוף דבר 43. לאור כול האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: (א) הנתבעת תשלם לתובעים, תוך 30 ימים, את הסכומים הבאים: לתובע 1 - סכום של 450,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד הקובע (24.3.12) ועד לתשלום המלא בפועל; לתובע 2 - סכום של 400,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד הקובע (24.3.12) ועד לתשלום המלא בפועל. (ב) אשר להוצאות ושכר טרחת עו"ד - הואיל ורוב רובה של התביעה נדחה, תשלם הנתבעת לתובעים, תוך המועד האמור, הוצאות משפט ( החזר אגרה רק עד לגובה הסכומים שנפסקו לתובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום האגרה), וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. רפואהפרקטסוגי אריחים (רצפה)כירופרקטיקהשאלות משפטיותריצוף / פרקט / חימום תת רצפתי (תביעות)