מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הוצאת מסמכים מהתיק האישי ללא רשות: כללי 1. בתביעתו עתר התובע נהג בחב' "דן", לחייב את הנתבע לפצותו בגין פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע, בגין שש פרשות. מר X שימש בעת הרלבנטית כאחראי פיקוח ובקרה בחברה, ומכח תפקידו הגיש תלונות כנגד התובע בענייני משמעת שונים. לפי הנטען, מר X ניצל לרעה את סמכותו, רדף והתעמר בתובע, הוציא ללא רשות מסמכים מתיקו האישי בחברה, הגיש כנגדו תלונות שווא והשמיצו בפני אחרים, והכל על מנת לפגוע בו ולגרום לפיטוריו. שש הפרשות נשוא התביעה הן כדלקמן: א. ינואר 2006 - הוצאת "דו"ח כרטיס לנהג" מתיקו האישי של מר כהן לשם הגשתו בתביעה כנגדו, ללא הסכמתו ותוך פגיעה בפרטיותו; ב. ינואר 2008 - הוצאת מכתב בכתב-יד מתיקו האישי של מר כהן, במטרה לקבל חוו"ד גרפולוגית במשפט חברים שנערך לתובע בחברה, גם זאת ללא הסכמה ותוך פגיעה בפרטיות; ג. החל משנת 2006 - הגשת "עשרות תלונות שווא" כנגד מר כהן, שאינן אלא "רדיפה"; ד. דצמבר 2003 - הוצאת לשון הרע בפני אחד בשם מיכאל בן אבנר, שהתבטאה בקללות והשמצות; ה. נובמבר 2007 - הגשת "תלונה שקרית" על נהיגה תוך דיבור באוזניה, שהסתיימה בזיכוי התובע; ו. ינואר 2008 - הגשת תלונה המהווה "לשון הרע בכוונה לפגוע", המייחסת למר כהן כיתוב פוגעני על קיר בשירותים. 2. בתביעה-שכנגד עתר מר X לחייב את מר כהן ואת אחותו אורנה Z, לפצותו בגין הוצאת לשון הרע, המתבטאת בכיתוב פוגעני שנמצא בינואר 2008 על קיר השירותים בחברה. צילומים של שלוש הכתובות המטרידות - "משה X גנב פושע"; "משה X מוכן למצוץ לחזי"; "למשה X יש קומנדו חתולים" - צורפו כנספח 1 לכתב התביעה-שכנגד. לפי הנטען, מר כהן או אחותו רשמו את הכיתוב הבוטה, וזאת כפעולת נקם במר X (ס' 2 לכתב התביעה-שכנגד). 3. ברקע התביעה עומד סכסוך נמשך בין הצדדים, שראשיתו (ככל הנראה) ב"תקרית נהיגה" משנת 2003 (ר' למשל 15 לתצהיר התובע וס' 18 לתצהיר הנתבע). יחסיהם העכורים התבטאו, בין השאר, בתביעות הדדיות שהוגשו בבית המשפט השלום בנתניה (ת.א. 7496/04, ת.א. 1222/05), שם טען מר כהן כי מר X הגיש נגדו תלונות שווא, ואילו מר X טען כי מר כהן הטריד אותו ואת משפחתו בהודעות טלפוניות. בפסק-הדין נפסקו פיצויים לטובת מר X, על יסוד סעיף 79א לחוק בתי המשפט (ר' פסק-דינו של כב' הש' י' קינר מיום 1.11.2006, נספח 8 לתצהיר הנתבע). 4. הצדדים חלוקים בשאלת החבות וכן בשאלת הנזק. להלן אדון בטענותיהם כסדרן. במישור הדיוני: מטעם מר כהן הצהירו הוא עצמו, מר מיכאל בן אבנר, גב' יהודית ולקר ומר רוני שר. מטעם מר X הצהיר הוא עצמו. בתביעה-שכנגד הצהיר מר X, ומטעם הנתבעים-שכנגד הצהיר כל אחד מהם. כן הוגשו חוות דעת מומחיות לזיהוי כתב יד: מטעם התובע-שכנגד - חוות דעתה של הגרפולוגית אורה כבירי, ומטעם הנתבעים-שכנגד - חוות דעתה של הגרפולוגית תמר שביט. העדים והמומחיות נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. התביעה העיקרית הוצאת מסמך מתיק אישי - המקרה מינואר 2006 5. לפי הנטען, הנתבע חרג מתפקידו בחברה בכך שהוציא מסמך מתיקו האישי של התובע -- "דו"ח כרטיס לנהג", וזאת ללא הסכמתו וללא ידיעתו, והגישו בתביעה אזרחית נגד התובע (ס' 10 לכתב התביעה; ס' 18 לתצהיר התובע). במסמך רשומים בתמצית ארועים שונים הקשורים לעבודת התובע בחברה (כגון: תדרוך, מעורבות בתאונה, שיחת הבהרה וכיו"ב - ר' נספח ב' לכתב התביעה). 6. הנתבע לא הכחיש שהוציא את המסמך הנ"ל מהתיק האישי של מר כהן, וטען כי "השימוש שעשיתי באותו מסמך היה שימוש בתום לב במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים, כחלק מרצוני להציג את עמדתי ולהוציא את האמת לאור בעודי מתגונן מפני תביעה מופרכת שהוגשה כנגדי, אשר בסופו של יום חויב אף התובע לפצות אותי בגינה בפסק דין שניתן על דרך הפשרה" (ס' 42 לתצהירו). 7. בדבריו אלה כיוון הנתבע לפסק דינו של כב' הש' י' קינר מיום 1.11.2006 בהליך בבית המשפט השלום בנתניה. בפסק-דין מנומק, על יסוד ס' 79א לחוק בתי המשפט, הוכרע הדין באותו הליך לטובת מר X, וזאת לאחר שנמצא כי מר כהן השמיע כנגד מר X ומשפחתו איומים ונאצות בלשון גסה, בסדרת הודעות קוליות וכתובות (ר' בפסק-הדין נספח 8 לתצהיר הנתבע). מר כהן טען שהסכים להכרעה על דרך הפשרה מחמת קשיים כספיים ומחלת אמו, וכי לא היה ער באותה עת לראיה מומחית בענין זיהוי קולות (ס' 5-2 לתצהירו מיום 26.9.2011). 8. כך או אחרת, אין מקום לראות בהוצאת המסמך הנ"ל מהתיק האישי משום "פגיעה בפרטיות", כמובנה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. הוצאת המסמך לא נעשתה לצורך "בילוש או התחקות" (ס' 2(1)לחוק), או כדי לפרסמו ברבים (ס' 2(10) לחוק הנ"ל). השימוש במסמך נעשה לצרכי משפט אזרחי, בתביעות הדדיות שהצדדים הגישו. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי המסמך היה חסר רלבנטיות להליך שם. 9. בנסיבות אלה עומדת לנתבע ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות ("הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע"). ככלל, בעל דין זכאי להגיש ראיותיו לבית המשפט, ובית המשפט יתן לו את יומו להוכחת טיעונו וצידקתו. היה והתובע סבר כי מדובר במסמך שאינו רלבנטי או שהושג תוך פגיעה בפרטיותו, היה עליו להעלות טיעון זה בפני המותב המברר. 10. אני דוחה את התביעה בראש זה. הוצאת מסמך מהתיק האישי - המקרה מינואר 2008 11. נטען כי מר X פגע בפרטיות התובע, בכך שהוציא מתיקו האישי מכתב בכתב-יד מיום 11.12.2006 (נספח ג' לכתב התביעה), וזאת כדי לבסס תלונה שהגיש כנגדו בענין כיתוב פוגעני בשירותים (ר' תלונת הנתבע נספח ז' לכתב התביעה). אין חולק כי מר X עשה שימוש במכתב הנ"ל כדי להשוות את כתב-היד המופיע בו לכתב-היד שעל קיר השירותים, וזאת באמצעות בדיקה גרפולוגית (ס' 52 לתצהירו). חוות הדעת הגרפולוגית (אורה כבירי; נספח ט' לכתב התביעה), הוגשה כראיה במשפט החברים (ר' "כתב תביעה", נספח ח' לכתב התביעה). 12. מר X טען כי קיבל את המכתב הנ"ל ממורשה החברה (ס' 52 לתצהירו). מר X לא ציין את שם המורשה. בחקירתו העיד שמותר לו "להוציא הסבר לתלונה" מתיק אישי, וכי יכול היה לבקש זאת מאחת הפקידות במשרד (פ' ע' 46 ש' 26-24 וע' 47 ש' 11-7). לדבריו, הוא שומר "הסברים" בקלסרים במשרדו משנת 2005 (פ' ע' 47 ש' 5-1). תשובות אלה מעוררות ספק אם אמנם קיבל רשות ממורשה בחברה ליטול את המכתב הנ"ל מהתיק האישי. 13. כך או אחרת, לנתבע עומדות בענין זה ההגנות שמקנה חוק הגנת הפרטיות: (הגנת סעיף 18(2)(ב) ("הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה"); הגנת סעיף 18(2)(ג) ("הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע"); והגנת סעיף 18(2)(ד) ("הפגיעה נעתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים"). אין צורך לאמר כי שלוש הכתובות שמר X ראה על על קיר השירותים הן בוטות ומעליבות. יש בהן כדי לפגוע בשמו הטוב של האדם ששמו מופיע בהן (משה X). יש בהן גם כדי לפגוע באינטרס הציבורי שבהתנהלות הולמת ואווירה טובה בקרב הנהגים בחב' דן. מר X, כאחראי משמעת, יכול וצריך היה לפעול לבירור זהותו של הכותב על הקיר. 14. אני דוחה את התביעה בראש זה. תלונות שווא 15. התובע טען כי משנת 2006 עשה הנתבע שימוש בתפקידו כאחראי משמעת "על מנת לרדוף את התובע, להטרידו ולבלוש אחריו, הכל במטרה להשמיצו בפני הנהלת חברת דן, לפגוע בשמו הטוב של התובע, לפגוע במקום עבודתו ולגורם לו לנזק כלכלי" (ס' 23 לסיכומי התובע). התובע צירף "חלק מהתלונות" לכתב התביעה: נספח ד'1 -- תלונה אודות איחור של שתי דקות ביציאת אוטובוס; נספח ד'2 -- אי תידלוק מיכל דלק בסיום עבודה; נספח ד'3 -- אי תידלוק מיכל דלק בסיום עבודה; נספח ד'4 -- נסיעה פרטית שלא לצורך; נספח ד'5 - נסיעה לחניון בו חונה המכונית הפרטית ללא אישור סדרן; נספח ד'6 - שיחה בפלאפון באזניה בזמן נהיגה; נספח ד'7 - עצירה רחוק מהתחנה בשני מקרים ללא סיבה; נספח ד'8 - לא נכנס למפרץ התחנה; נספח ד'9 - עצירה רחוק מהמדרכה; נספח ד'10—לא נצמד למדרכה בתחנה. 16. הנתבע הודה שלא בכל מקרה ראה את התובע מבצע "עבירה", אלא קיבל את הדברים מעד זה או אחר. לדבריו: "זה איש הצוות שהיה מגיע והיה מצהיר בפני מה הוא ראה והיינו רושמים את הדו"ח, ועל הדו"ח הייתי רושם את שמו. וברגע שהיה משפט חברים הוא בא ומעיד. אני שימשתי ככותב דו"ח" (פ' ע' 41 ש' 9-7). ובהמשך: "אם לאיש יש בעיה בצוות שלנו אז הייתי כותב את הדו"ח והוא היה מצהיר שהוא ראה את המקרה אז זה היינו-הך" (פ' ע' 41 ש' 24-23). וכן: "היתה תקופה שלא צילמנו והגשנו דו"ח על פי אמון באו נהגים והתלוננו ובצדק הבאנו מצלמות והתחלנו לצלם הדו"ח שאנו עושים ומגישים למורשה האגודה שהוא קונס את הנהגים" (פ' ע' 41 ש' 30-28). 17. אין צורך לאמר כי אחראי פיקוח ובקרה ב"דן" נושא בתפקיד רגיש ואחראי. מצד אחד, עליו להקפיד בעניני בטיחות ומשמעת. חשיבות רבה נודעת להקפדה על התנהלות נהגים, לשם מניעת תאונות דרכים ותקלות שונות, וכדי להגן על הנוסעים בתחבורה הציבורית. מן הצד השני, יש להתחשב בהשלכתן של התלונות על הנילון, אשר באופן טבעי צפויות להסב לו טרחה ועוגמת נפש, ועלולות לפגוע בשמו הטוב ובמשרתו. 18. מר X העיד שהיה ער למתח בין האינטרסים השונים. לדבריו, "יש עבירות שהן לא חריגות, יש הבדל בין דקת איחור ל- 5 דקות איחור. יש פה שיקול דעת, אפשר להפעיל אבל אציין שהנושא רגיש מבחינת להסיע נוסעים בתחבורה ציבורית, אנשים ממהרים לעבודה ורוצים לעלות בצורה זהירה. המשמעת חייבת להיות קצת נוקשה" (פ' ע' 43 ש' 11-9). מר X הוסיף כי אין סיבה שאוטובוסים יאחרו "אלא אם יש פקקי תנועה. אין סיבה שנוסע יחכה בתחנה והאוטובוס לא מגיע. אם הוא [הנהג] מחליט ללכת לשירותים והוא ישב קודם בתחנה הסופית 20 דקות. היו הרבה תלונות כאלה" (פ' ע' 42 ש' 17-15). וכן: "יש לנו מעקב ממשרד התחבורה. משרד התחבורה יושב בתחנות הסופיות, יושב כסמוי באוטובוס. המשרד קונס אותנו בקנסות כבדים. אין סיבה שנהג יעשה כל העולה על רוחו" (פ' ע' 42 ש' 20-19). 19. כמובן, אין זה ראוי להפעיל את מנגנון הביקורת באופן מכני ושרירותי. מר X העיד: "הייתי גם נהג הרבה שנים ולכל נהג יש את המעידות שלו בכל מיני דברים שהוא עושה בתום לב. וזה לא קל להיות נהג" (פ' ע' 43 ש' 25-24). לדבריו, היה ער לכח שבתפקידו, ולכן "אני חושב שאני עושה את העבודה בצורה הכי נאמנה והכי ישרה כי זה פוגע בכיס של אנשים אחרים" (פ' ע' 43 ש' 22-21). לטענתו הבין את משמעות התלונות, המכתימות את הנהג כ"בעייתי" (ולמשל: "חזי כהן הוא נהג בעייתי, יש לו ריבוי תלונות גם מקצין הבטיחות וגם מפניות הציבור מנוסעים שהיו נוסעים איתו באוטובוס וגם מהמחלקה שלנו"; פ' ע' 47 ש' 23-21). 20. ספק בעיני אם מר X אמנם הפעיל את סמכותו כלפי התובע בתבונה וברגישות הנדרשות. כך למשל הודה, שנהג לרשום דו"חות מבלי לבדוק אותם לגופם ("הדו"ח הוא דין וחשבון. הנהג יש לו זכות לתת הסבר לגבי אותו דו"ח והמורשה מחליט מה לעשות לגבי אותו דו"ח. ש. אתה היית בודק? ת. זה לא עניני..."; פ' ע' 42 ש' 26-23). בכך חטא לחובתו להפעיל שיקול דעת ולוודא, בכלים העומדים לרשותו, כי התלונה מבוססת. כך גם נראה שהקפיד עם התובע קלה כבחמורה (כגון לגבי הדו"ח נספח ד'2, שענינו איחור של שתי דקות ביציאה). יחד עם זאת, לא הוכח כי הגיש "תלונות שווא", ביודעו שאינן נכונות. אין חולק כי התלונה אינה מהווה סוף פסוק, אלא נבחנת על ידי מורשה בחברה, המחליט אם לפתוח בהליכים כנגד הנהג (עדות התובע, פ' ע' 11 ש' 3-1). לאחר מכן מתקיים "משפט חברים". כאשר התובע נמצא חף מאשם - זוכה (ור' למשל עדות התובע בפ' ע' 16 ש' 27-24: "הוכחתי שלא דיברתי בפלאפון... הוכח שהוא שיקר וזוכיתי"). 21. התובע הביע תחושה קשה לגבי אופן התנהלותם של משפטי החברים. הוא טען כי "המילה שלו [של הנתבע] קדושה" (פ' ע' 11 ש' 13). "הוא [מר X] חסין מבחינת החוק בחברת דן. ... כולם מפחדים ממנו... הורשעתי בלית ברירה אחרת הייתי משלם יותר הוצאות" (פ' ע' 17 ש' 28-25). וכן: "הם [במשפט החברים] לא מאמינים [לי] הם מאמינים לו [לנתבע]" (פ' ע' 18 ש' 5-4). אלה טענות המופנות כנגד מנגנון משפט החברים בחב' "דן". אין הן ענין לדיון כאן. 22. הוא הדין באשר לתלונות נהגים אחרים כנגד מר X. גב' ולקר העידה ש"הוא מעורב באירועים רבים עם חברים מילולית ופיזית... המטרה שלו היתה להגיש תלונות עבור נהגים בכל צורה ובכל מקום שהוא. זו מחלת רדיפה אחרי נהג. נהג אוטובוס הוא גם ככה עובד תחת לחץ ותוספת של X משה שמצלם או שכותב דברי שקר במכתבים תלונות רבים וגם מתייחס לסעיפים שלא קשורים" (פ' ע' 22 ש' 27-23). מר שר העיד ש"משה X עשה לי דו"חות על זה שנעלתי את הרכב כל יום אחרי יום העבודה כשברשותי יש מסמך שמותר לי לנעול את הרכב" (פ' ע' 26 ש' 21-20). מטבע הדברים, עדויות אלה מציגות מקטע מסוים בעבודת הנתבע. אין בפני בית משפט זה תמונה כוללת בענין עבודתו. אף אין מתפקידו של בית המשפט לבחון את ראויותו של מר X לתפקיד. 23. לסיכום: לא הוכח שהנתבע הגיש תלונות שווא. אין די בתחושה סובייקטיבית מצד התובע על מנת להטיל על הנתבע אחריות משפטית. התביעה בראש זה - נדחית. מיכאל בן אבנר 24. מר כהן התלונן שמר X -- בשיחה עם אחד בשם מיכאל בן אבנר ובנוכחות נוסעים -- "קילל אותי, השמיץ אותי באוזני מר בן אבנר ואמר כי ידאג להגיש תלונות שקריות נגדי במשטרת ישראל, והכל מתוך כוונה ברורה לפגוע בשמי הטוב ולגרום לפיטורי מחברת דן" (ס' 32 לתצהירו). הנתבע טען כי התובע מנוע מלעורר ענין זה, מחמת שלא טען זאת בהליך קודם (ס' 45 לסיכומי הנתבע). אני דוחה טענה זו. אי הגשת תביעה בהזדמנות אחת אינה מונעת את הגשתה בהזדמנות אחרת, כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות. 25. מר בן אבנר הוא גמלאי של משטרת ישראל (ס' 1 לתצהירו). לדבריו, הכיר את בעלי הדין מתוך שהיה נוסע קבוע בקו. בתצהירו סיפר כי בשנת 2003 עלה לאוטובוס בו נהג משה X, "ודיברתי עם משה X על כל מיני נהגים" (ס' 7 לתצהירו). הוא סיפר ש"משה X אמר לי שחזי כהן מניאק, בן זונה וזבל של בן אדם. הוא אמר על חזי: הזבל הזה הגיע לפני לתחנה על יד תנובה בדרך פ"ת וכשרציתי לעקוף אותו הוא לא נתן לי. משה X אמר לי שמאז הם מסוכסכים ושהוא חושד שחזי כהן שלח לו הודעות כתובות וקללות ואיומים... משה X גם אמר לי באותה שיחה: אני רוצה להעיף את הזבל הזה מחברת דן דרך המשטרה ואחר כך אני אתבע אותו... משה X גם אמר לי שילך לנהגים שהוא מכיר בדן ויאסוף מהם חתימות על דברים שחזי כאילו עשה ועם זה הוא ילך למשטרה..." (ס' 11-8 לתצהירו). 26. מר בן אבנר אישר שנקרא למשטרה למסור עדות בתלונה שהגיש התובע (ס' 5 לתצהירו; עדותו בפ' ע' 21 ש' 32-27). בהודעתו במשטרה נרשמו הדברים הבאים (ר' הנספח לתצהירו ונספח ה' לכתב התביעה): "אני לפני שבוע וחצי לערך עליתי לאוטובוס דן בקו 40 ודיברתי עם משה X על כל מני נהגים בקו, אני ידעתי לפני זה שיש לו עניין עם חזי כהן כי חזי דיבר איתי חודש לפני זה. תוך כדי שיחה שאלתי אותו מה הוא אומר על חזי והוא אמר לי שחזי מניאק בן זונה וזבל של בן אדם, הוא שאל אותי אם אני יודע מה הוא עשה לו ואני שאלתי אותו מה? והוא אמר לי "הזבל הזה הגיע לפני לתחנה על יד תנובה בדרך פ"ת וכשרציתי לעקוף אותו הוא לא נתן לי" ואז הוא אמר לי שהתנהל ביניהם וויכוח והם קיללו אחד את השני ועד היום אנחנו מסוכסכים. הוא גם אמר לי שחזי שולח לו הודעות כתובות ומקלל אותו ומאיים עליו. אני שאלתי אותו אם הוא בטוח שזה הוא והוא אמר לי שהוא חושד בו אבל הוא לא בטוח. הוא אמר לי שהתלונן במשטרה ואני אמרתי לו בסדר גמור. שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות והוא אמר לי "אני רוצה להעיף את הזבל הזה מחברת דן דרך המשטרה, ואחר כך אני אתבע אותו בתביעה אזרחית על 200,000 ₪". הוא גם אמר לי שילך לנהגים שהוא מכיר בחברת דן ויאסוף מהם חתימות על דברים שחזי כאילו עשה ועם זה הוא ילך למשטרה ויתלונן ויפתח עוד תיק. אני ירדתי מהאוטובוס ונסגר העניין." 27. מר X הכחיש את הנטען: "אני מכחיש טענות אלה מכל וכל הואיל ואין בהם שמץ של אמת ויש לדחותן מכל וכל. מעולם לא הכרתי או נפגשתי עם מר בן אבנר..." (ס' 74 לתצהירו). מר X לא נחקר על נקודה זו בחקירתו הנגדית. למרות זאת, קשה לקבל את הכחשתו הגורפת. מר בן אבנר שלל את האפשרות שהנתבע לא הכירו (פ' ע' 22 ש' 17-16). עדותו של מר בן אבנר היא עדות של צד שלישי ניטראלי, הנתמכת בהודעה שמסר למשטרה. אין מקום להניח שהמציא את הדברים. 28. הדברים שאמר מר X למר בן אבנר מהווים הוצאת "לשון הרע". יש בהם כדי "להשפיל אדם", "לבזותו בשל מעשים התנהגות ותכונות המיוחסים לו", ואף "לפגוע במשרתו" (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965, ס"ק (1), (2), (3)). 29. התובע דרש פיצוי מוגבר ללא הוכחת נזק, בטענה כי הנתבע התכוון לפגוע (ס' 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע). אמנם, הדברים שמר X אמר למר בן-אבנר מותירים רושם שנושא השיחה (מר כהן) הוא אדם רע ובעייתי. מן הצד השני, יש לזכור שהנתבע לא יזם את השיחה, אלא נגרר אחר שאלותיו של מר בן-אבנר "על כל מיני נהגים" (ס' 7 לתצהירו). מר בן-אבנר הוא שפנה אל הנתבע ושאל אותו "מה הוא אומר על חזי [כהן]" (הודעתו במשטרה, גיליון 1 ש' 4). מר בן-אבנר גם התעניין לדעת "אם [הנתבע] בטוח שזה הוא [התובע] [ששלח הודעות איום]" (שם, ש' 10-9). מר בן-אבנר הוסיף ושאל את הנתבע "מה הוא רוצה לעשות" (שם, ש' 11). בדרך זו, מר בן אבנר פיתח עם הנתבע את השיחה, והציע לו את אוזנו קשבת. מר בן-אבנר הבין כי בעלי הדין מסוכסכים ("... הוא [הנתבע] אמר לי שהתנהל ביניהם ויכוח והם קיללו אחד את השני ועד היום אנחנו מסוכסכים" (הודעתו במשטרה, גיליון 1 ש' 8-7). ניתן להניח שמר בן אבנר התייחס לתוכן הערותיו של מר X בערבון מוגבל, בהאמרן על רקע סכסוך כולל. יש ליתן משקל גם לכך שהפרסום לא היה כתוב, ולא הושמע לקהל רחב. לא הוברר אילו מהנוסעים באוטובוס שמעו את השיחה, אם בכלל. 30. בשים לב למכלול, הנתבע (מר X) ישלם לתובע (מר כהן) פיצוי בסך 20,000 ₪ בראש זה. הגשת תלונה שקרית 31. התובע טען כי הנתבע הגיש נגדו תלונה שקרית (נספח ו'1 לכתב התביעה). בתלונה נרשם כי ביום 21/11/2006 "בבדיקה שנערכה ברח' בלפור פינת יוספטל בבת ים ניצפה הנהג מדבר בזמן נהיגה ועבודה בקו 40 שנוסע לכיוון בת ים, הנהג ניצפה מדבר באוזניה בזמן עבודה". בעקבות תלונה זו, תובע החברה הגיש תביעה כנגד מר כהן (נספח ו'2 לכתב התביעה). בפרוטוקול משפט החברים נרשם כי עד התביעה, מר X, העיד "באופן פרטני כיצד ראה את כהן חזי מדבר בפלאפון בשעת נהיגה" (נספח ו'3 לכתב התביעה). מר כהן הכחיש את הדברים, וטען כי "המרחק ביננו [היה] רב ולא היתה יכולה להיות למתלונן זוית ראיה ולראות אותי מדבר בפלאפון. אני לא שוחחתי בפלאפון ואף הצגתי בפני צוות השופטים פלט שיחות הטלפון של מועד הארוע" (שם). מסקנת השופטים היתה כדלקמן: "לאחר שמיעת הצדדים ואת עדותו של עד התביעה ולאחר עיון מעמיק בחומר העדויות בתיק, נוצר בנו ספק באשר לביצוע העבירה, אי לכך אנו מחליטים לזכות את הנתבע מחמת הספק" (שם). 32. אין בפני תשתית ראיתית המלמדת על שיקריות התלונה. לא הוכח שהנתבע מסר עדות שקר במשפט החברים. יתכן שטעה. התובע זוכה מחמת הספק גרידא. התביעה בראש זה - נדחית. פרשת הכיתוב על קיר השירותים 33. התובע טען כי הגשת התלונה מינואר 2008 -- המייחסת לו כיתוב פוגעני על קיר השירותים -- מהווה הוצאת לשון הרע במטרה לפגוע (ס' 59 לסיכומי התובע). אין בידי לקבל טענה זו. הטעם לכך נעוץ בהגנה המוקנית למעשה כגון דא בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. הוראת חוק זו מגנה על פרסום שנעשה בתום לב, ב"הגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע מכח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". הוראת חוק זו מבוססת על האינטרס הציבורי שבבירור תלונות. אמנם, בשום אופן אין למצוא בה הגנה על תלונה שקרית שהוגשה בזדון (ר', למשל: ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר פ"ד לו(2)141 בע' 149). יחד עם זאת, נהוג לנהוג בהגנה זו ביד רחבה ונדיבה. אין להטיל על המתלונן חובה מוגברת של וידוא ובדיקה בטרם יתלונן. האינטרס הציבורי מחייב להקנות למתלונן מסלול אפקטיבי לבירור תלונתו, מתוך הנחה כי הגורם המברר ידאג לדחות תלונות חסרות ממש. 34. בנוסף, לנתבע עומדות גם ההגנות שבסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות: סעיף 18(2)(ב) ("הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה"); סעיף 18(2)(ג) ("הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע"); וכן סעיף 18(2)((ד) ("הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים"). במקרה דנא, הנתבע נחשף לכיתוב מעליב על קיר שירותים של החברה ("משה X גנב פושע"; "משה X מוכן למצוץ לחזי"; "למשה X יש קומנדו חתולים"; ר' צילומים בנספח 14 לתצהיר הנתבע). אין לבוא חשבון עם הנתבע על כך שביקש לברר את זהות הכותב, וזאת במיוחד נוכח תפקידו כאחראי משמעת בחברה. 35. ודוק: חשדו של מר X כנגד מר כהן לא היה מופרך, שהרי השניים היו מסוכסכים לאורך שנים (ור' עדות התובע בפ' ע' 21 ש' 10-3: "ההיתקלות הראשונה שלנו היתה בשנת 2003. נסעתי בכביש שירות של דרך פתח תקווה... אני באתי ראשון והוא בא לעקוף אותי ולא נתתי לו. הגעתי לרמזור והתחיל לקלל אותי ומאז הוא מתחיל לחפש אותי... מאז הוא רודף אותי ומציק לי"). לא למותר להזכיר, כי בפסק-דין שניתן בהליך קודם בין הצדדים, בבית המשפט השלום בנתניה, מצא בית המשפט לזקוף לחובתו של מר כהן את הממצאים שעלו מן הראיות שבפניו: (א) חוות דעת מומחית שמצאה התאמה בין תכונות הקול של התובע לבין הקול הנשמע בהודעות טלפוניות שהושארו לנתבע; (ב) מסמך של חב' פלאפון המאשר כי שמונה הודעות טקסט במכשיר הנתבע שוגרו מטלפונים של התובע. באותן הודעות קוליות וכתובות הופיע תוכן "מכפיש ביותר וכולל דברי נאצה ואיומים בלשון גסה ביותר שאין זה המקום לחוזר עליה. אין ספק שהיה בהן כדי להטריד ולפגוע באופן משמעותי בX ובמשפחתו. אין מדובר גם בהודעה בודדת אלא בסדרת הודעות" (ר' ס' ג' לפסק דינו של כב' הש' י' קינר מיום 1.11.2006, נספח 8 לתצהיר הנתבע). 36. על הרקע הנ"ל, אין לאמר שתלונת הנתבע הוגשה בחוסר תום-לב. יש להוסיף ולזכור כי הגשת התלונה לא היוותה סוף פסוק. לאחריה באה הגשת התביעה ע"י תובע החברה (ר' נספח ח' לכתב התביעה). לאחר מכן התקיים משפט החברים (ר' פסק הדין מיום 26.5.2009, נספח י' לכתב התביעה). זוהי מסננת נוספת, שהקנתה לתובע הזדמנות להתגונן. 37. אני דוחה את התביעה בראש זה. 38. לסיכום: התביעה העיקרית נדחית, פרט לרכיב התביעה הרביעי (פרשת מיכאל בן אבנר), וכמפורט לעיל. התביעה-שכנגד כללי 39. ענינה של התביעה-שכנגד הוא כיתוב פוגעני על קיר השירותים בחב' דן, שלפי הנטען נרשם ע"י מר כהן (הנתבע-שכנגד) או אחותו אורנה (הנתבעת-שכנגד). מר X הצהיר כי ראה את הכיתוב ביום 9.1.2008 או בסמוך לכך (ס' 114 לתצהירו). צילומי הכתובות צורפו כנספחי 1 לכתב התביעה-כנגד (ונספחים 14, 32 לתצהיר התובע שכנגד): "משה X גנב פושע"; "משה X מוכן למצוץ לחזי"; "למשה X יש קומנדו חתולים". 40. בראשית הדברים, אני דוחה את הטענה כי "משפט החברים" שהתנהל בענין הכיתוב הנ"ל הקים מעשה בי-דין, המונע את הגשת התביעה דנא (ס' 2 לסיכומי הנתבעים-שכנגד). משפט החברים לא היה אלא הליך משמעתי שהתנהל עפ"י נוהל פנימי בחברה. אין בו כדי לגרוע מזכאותו של בעל-דין להגיש תובענה אזרחית לסעד כספי בגין מעשה עוולה. זהות הצדדים שם אף אינה זהה לזהות הצדדים כאן, שהרי התובע בהליך המשמעתי היה אורגן בחברה. זאת ועוד: טריבונל השופטים שם לא שמע ראיות ולא קבע ממצאים עובדתיים (ר' פסה"ד נספח י' לכתב התביעה). גם משום כך, אין מדובר ב"הליך חוסם". 41. הכיתוב על קיר השירותים נבדק ע"י הגרפולוגית אורה כבירי, מטעם התובע-שכנגד (ר' צילומי צבע בנספח א' לחוות דעתה). המומחית השוותה בין הכיתוב על הקיר לבין מכתב בכתב-יד מיום 11.12.06, מאת כהן יחזקאל ל"מורשה חב' דן" (נספח ג' לחוות דעתה). הגרפולוגית הגיעה למסקנה "בסבירות גבוהה מאוד, שהאדם שכתב את [הכיתוב על הקיר] הוא אותו אדם שכתב את המכתב [מיום 11.12.2006]...". המומחית הוסיפה ש"למרות שרואים שכותב כתב היד [על הקיר] ניסה לעוות ולשנות את כתב ידו, בכל זאת הסתננו לכתב היד אותיות אופייניות שלו" (ר' בסוף חוות הדעת). בחקירתה חזרה וציינה כי "למרות שהם [הכותבים] משנים את הכתב אין להם שליטה מלאה. לפעמים מבצבץ משהו מכתב היד הייחודי שלהם. במקרה שלנו רואים את זה ברור מאוד" (פ' ע' 35 ש' 33-31). גב' כבירי הודתה שלא ניתן היה להשוות את לחצי כתבי היד, מחמת ההבדל במצע (קיר לעומת נייר), וכן משום שנסמכה על צילומים ולא על המקור (פ' ע' 35 ש' 10-9). למרות זאת היתה בדעה שקיימות אותיות ייחודיות, כגון האות ש' ה"השוכבת", המאפשרות לייחס את הכתב לאותו אדם (פ' ע' 37 ש' 21-7). 42. לעומתה, מומחית ההגנה, הגרפולוגית תמר שביט, הדגישה את הקושי בהשוואה בין כתיבה על קיר "שהוא משטח אנכי" לבין כתיבה על נייר "המונח על משטח אופקי" (ע' 3 לחוות דעתה). לצד השונות בזוית הכתיבה וברמת הכח שיש להפעיל, קיים שוני גם בכלי הכתיבה ובמרקם המצע (שם). לדעת המומחית, "בשל תופעות אלו ניכר שהכותב התקשה לעצב את האותיות ונאלץ מדי פעם לחזור ולתקן את העיצוב של אותיות מסוימות... ברור לחלוטין שבמצב כזה הכתיבה הופכת למלאכותית, והמאפיינים הגרפיים האישיים של הכותב משתנים לחלוטין". על כן, "לא ניתן להגיע למסקנות כלשהן לגבי זהותו של הכותב" (שם). גב' שביט הוסיפה ומצאה "הבדלים מהותיים" בין הכיתוב שעל הקיר לבין מסמכי ההשוואה שעמדו לפניה (ר' ס' 2-1 בפרק "מסקנה" בע' 12 לחווה"ד). 43. השאלה העומדת על הפרק היא, אם הוכח ברמת וודאות סבירה, כנדרש במשפט אזרחי, כי מר כהן או אורנה Z כתבו את הכיתוב הפוגעני בשירותים. אשר לגב' Z: ניתן לקבוע ברמת וודאות גבוהה, כי לא היא כתבה את הכיתוב בשירותים. איש לא ראה אותה עושה כן. אף אין הגיון להניח כי חדרה לשם כך לשירותי הגברים. גב' Z העידה, בעדות שלא נסתרה, כי בעת הרלבנטית (ינואר 2008) היתה מצויה בשמירת הריון לקראת לידת תאומים (ס' 13 לתצהירה). הוגשו אישורי מחלה עד ליום 3.1.2008, ושוב מיום 11.2.2008, וכן סיכום אשפוז במהלך הלידה מיום 7.4.2008 (נספחים לכתב ההגנה). אשר על כן, התביעה כנגדה - נדחית. 44. לעומת זאת, הוכח במידה מספקת במשפט אזרחי כי מר כהן כתב את הכתובות הנ"ל בשירותים. להלן אנמק מסקנה עובדתית זו. דיון 45. מסמך ההשוואה העיקרי להוכחת זהות הכותב הוא מכתב בכתב-יד מיום 11.12.2006 (נספח ב' לחוות דעתה המקורית של הגרפולוגית כבירי). מר כהן טען כי מכתב זה נכתב ע"י אחותו אורנה (ס' 7ד' לסיכומיו). אני דוחה טענה זו. הוכח במידה מספקת במשפט אזרחי כי מר כהן הוא שכתב את המכתב. ראשית, מכתב זה הוצא מתיקו האישי (ס' 17 לתצהירו בתביעה-שכנגד). שמו של מר כהן מתנוסס כחותם בשולי המכתב. רישום השם מצביע ברגיל על זהות החותם. גם תוכן המכתב קושר את מר כהן לכתיבה, שהרי ענינו בתגובה לתלונה בתחום המשמעתי. אין חולק כי מר כהן בקיא בשפה העברית, ואינו זקוק לשירותי כתיבה. 46. שנית, והעיקר -- מר כהן נמנע מלהצהיר בתצהירי העדות הראשית שלא הוא שכתב את המכתב הנ"ל. בחקירתו נשאל על כך, והשיב: אני אין לי פקס ואין לי זמן לדברים האלו. כל דבר שצריך אני פונה לאחותי. את יכולה לראות שאני באמצע נסיעה. המסמך אחותי כתבה אותו" (פ' ע' 18 ש' 24-23). אך בתצהירו בתביעה העיקרית תיאר את המכתב כ"מכתב בכתב-יד" על דרך הסתם (ולא ציין, למשל: "מכתב בכתב-ידה של אורנה Z/אחותי"; ר' ס' 22 לתצהירו מיום 21.4.2011). גם בתצהיר שהגיש בתביעה הנגדית הסתפק בהפניה למסמכי משפט החברים ולטענות שטען שם (ר' ס' 29-28 לתצהירו מיום 26.9.2011). גם הפעם לא התייחס באופן פוזיטיבי לזהות כותב המכתב, ולא הצהיר מפורשות: "אני לא כתבתי את המכתב בכתב-יד מיום 11.12.2006". חסר זה אומר דרשני. התביעה הנגדית מבוססת בעיקר על השוואת הכיתוב על הקיר לכתב-היד במכתב הנ"ל. בהיותו נושא מרכזי שבמחלוקת, ניתן היה לצפות שהנתבע-שכנגד יתמודד עמו באופן ישיר וחזיתי. 47. שלישית, גם הנתבעת-שכנגד התעלמה בתצהירה מזהות כותב המכתב. אם אמנם היא זו שכתבה את המכתב, ניתן היה לצפות שתצהיר על כך ברחל בתך הקטנה. ואולם, תצהירה שותק בנקודה חשובה זו. מענין לשים לב כי בכל הקשור לכיתוב בשירותים, גב' Z הצהירה באופן ברור: "אני לא כתבתי את הכיתוב [על קיר השירותים] הנטען ע"י התובע שכנגד" (ס' 15 לתצהירה). לעומת זאת, בענין המכתב בכתב-יד, לא אמרה דבר. בחקירתה תרצה את החסר בכך, ש"יש משפט חברים. כמה פעמים אני צריכה להגיד את זה, הייתי במשפט חברים בדן, באתי לתת עדות. לא הכניסו אותי לתת עדות, עמדתי שם סתם... הוא אומר לי מה לכתוב ואני כותבת. אף אחד לא אמר שאסור שאני אכתוב עבורו" (פ' ע' 51 ש' 17-13). זהו הסבר חלקי ובלתי משכנע. יושם אל לב כי גם בכתב ההגנה לתביעה-שכנגד לא נטען כי גב' Z, ולא מר כהן, כתבה את המכתב הנ"ל. גם כאן, הטיעון נעשה על דרך של הפניה למסמכי משפט החברים (ס' 18 לכתב ההגנה בתביעה-שכנגד). השתיקה בסוגיה עיקרית זו היא רועמת ומלמדת שיש מה להסתיר. 48. ולבסוף, לא ניתן לסמוך על ממצאיה של הגרפולוגית שביט בנקודה זו. המומחית הסיקה שהמכתב הנ"ל (המסומן בחוות דעתה כנספח 4) נכתב ע"י גב' Z (ס' 3 בפרק המסקנות, בע' 13 לחווה"ד). ואולם, מסקנה זו התבססה על השוואה בין המסמך שבמחלוקת לבין מכתב אחר בכתב-יד, מיום 17.4.2007, שגם בו מופיע שמו של מר כהן כחותם, וענינו "דו"ח שהוגש נגדי חזי כהן..." (נספח 5 לחוות דעתה של גב' שביט). המומחית הניחה כי נספח 5 הנ"ל נכתב ע"י גב' Z, שכן כך נאמר לה ע"י ב"כ הנתבע-שכנגד. היא ציינה זאת ב"הערה מקדימה" לחווה"ד: "נאמר לי ע"י עו"ד מירי ברונו כי נטען כי כתב היד על נספח 4 [המכתב מיום 11.12.2006] נכתב על ידי מר יחזקאל כהן... למעשה, כתה היד על נספח 4 שבמחלוקת נכתב על ידי הגב' אורנה, אחותו של מר יחזקאל כהן. לצורך אימות ענין זה ביצעתי השוואה בין כתב היד על נספח 4 שבמחלוקת לבין כתב ידה של הגב' אורנה על נספח 5..." (בע' 4 לחווה"ד). ובהמשך: "נספחי הגדלות... ממחישים את הזהות בין כתב היד על נספח 4 לבין כתב היד של הגב' אורנה על נספח הגדלות 5" (בע' 4). 49. גב' שביט הודתה בחקירתה כי הניחה שגב' Z כתבה את נספח 5, שכן "זה מה שנאמר לי על ידי עורכת הדין" (פ' ע' 32 ש' 10). נספח 5 לא נכתב בנוכחותה (פ' ע' 32 ש' 8-6). היא אף לא תישאלה את גב' Z בטרם ערכה את חווה"ד (פ' ע' 32 ש' 15-12). גב' Z עצמה לא טענה בכתב הגנתה, ואף לא הצהירה בתצהירה, כי היא כתבה את נספח 5. אין בפני בית המשפט מידע אמין בדבר זהותו של כותב המכתב נספח 5 הנ"ל. 50. נמצא, אם כן, כי מסקנת הגרפולוגית שביט - לפיה המכתב מיום 11.12.2006 נכתב ע"י גב' Z - נשענת על הנחה עובדתית בלתי מבוססת בדבר זהותו של כותב נספח 5. 51. הגרפולוגית שביט הוסיפה ושללה את הזיקה בין המסמך שבמחלוקת (נספח 4) לנספחים 3-1 לחוות דעתה -- מסמכים שנטען כי נכתבו בכתב ידו של מר כהן (ע' 7-5 לחוות דעתה). ייאמר מיד: ההשוואה לנספחים 1 ו-2 אינה מספקת ממצאים אמינים: מדובר במסמכים שמר כהן העתיק בפני באת-כוחו לצרכי המשפט דנא (ר' ההסבר בע' 2 לחוות הדעת של הגרפולוגית שביט). נספח 2 אינו אלא העתקה של המכתב שבמחלוקת (נספח 4). לפיכך, אין לפנינו כתיבה ספונטנית ונקייה מפניות. מדובר בכתיבה יזומה וייעודית, שנעשתה על ידי בעל דין המעוניין בתוצאות הבדיקה. המומחית אף לא ביקשה שמר כהן יבצע את הכתיבה בפניה, על מנת להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי. 52. אשר להשוואה בין נספח 4 (המסמך שבמחלוקת) לבין נספח 3 (שנטען כי נכתב ע"י מר כהן) - הגרפולוגית שביט מצאה שונות במבנה האותיות, ואילו הגרפולוגית כבירי מצאה קווי דמיון (בע' 5-4 לחוות דעתה המשלימה). תוכנו של נספח 3 ("הערות למשפט") מלמד שגם הוא אינו מסמך נייטרלי, שהרי הוכן כהכנה למשפט. כך או אחרת, אין בידי לקבל את הערכתה של גב' שביט לגבי השונות בכתב היד. הטעם לכך נעוץ בזה, שלא בודדה את נספח 3 לצורך השוואתו לנספח 4, ולא הבחינה בינו לבין הנספחים 2-1. היא התייחסה לשלושת הנספחים כמסמך השוואה אחד, למרות שנספחים 2-1 לקו בכתיבה ייעודית (ר' בע' 7-5 לחוות דעתה). 53. סיכומה של נקודה זו: הוכח במידה מספקת במשפט אזרחי כי מר כהן כתב את המכתב בכתב-יד מיום 11.12.2006. 54. ההשוואה בין המכתב בכתב-יד לבין הכיתוב בשירותים מצביעה על קווי דמיון בחלק מן האותיות, ובעיקר באות שין השוכבת (השוו: "משה" בכתובת "משה X גנב פושע", עם "מורשה" במכתב - "לכבוד מורשה חב' דן"). שין שוכבת מופיעה גם בכתובת: "מבקש סליחה" (ר' בצילום הכתובת "משה X מוכן למצוץ לחזי"). אמנם, במכתב מיום 11.12.2006 מופיע סוג נוסף של שין, אך אין בכך כדי לקלקל את הדמיון ל-ש' השוכבת הנ"ל. גב' כבירי הסבירה כי מדובר בכתב-יד שאינו יציב, ומכל אות יש כמה סוגים. על כן, יש לאתר סוג של אות, ולהשוות (ר' עדותה בפ' ע' 37 ש' 4-1). גם האות פ' שבמילה "פושע" דומה לאות פ' שבמילים "טלפון" ו"פלט" שבמכתב. אני מאמצת בענין זה את עמדתה המקצועית של הגרפולוגית כבירי, לפיה "למרות שרואים שכותב כתב היד [על הקיר] ניסה לעוות ולשנות את כתב ידו, בכל זאת הסתננו לכתב היד אותיות אופייניות שלו" (ר' בסיפת חווה"ד המקורית). 55. לא ראיתי מקום לצעוד במסלול שהציעה המומחית שביט. הטעם לכך נעוץ בזה, שמומחית זו שללה כל אפשרות "להגיע למסקנות כלשהן לגבי זהותו של הכותב מתוך השוואה בין כתב יד על קיר לבין כתיבה רגילה... אין שום דרך לבדוק את המאפיינים המיקרוסקופיים של כתב יד הכתוב על קיר ולהשוותם לאלה שבכתב יד רגיל המבוצע על ידי עט על גבי דף נייר המונח על משטח אופקי. המאפיינים המיקרוסקופיים הם המכריעים בתהליך ההשוואה בין כתבי יד" (בע' 3 לחוות דעתה). למרות עמדה עקרונית נחרצת זו, גב' שביט השוותה בין הכתובות על הקיר לבין ניירות השוואה, והסיקה "באופן וודאי" כי כותבי הניירות לא כתבו את הכתובות על הקיר (ר' בפרק "מסקנה" בחוות דעתה). קשה ליישב "מסקנות וודאיות" כאלה עם שלילה גורפת של האפשרות להסיק מסקנות. 56. הראיות הנסיבתיות מחזקות את המסקנה, כי מר כהן הוא האיש שכתב את הכיתוב על קיר השירותים: א. בין מר כהן לבין מר X נטוש סכסוך נמשך ועקוב השמצות הדדיות (ור' בענין זה את הדיון דלעיל בפרשת מיכאל בן אבנר; כן ר' את פסק-דינו של כב' הש' י' קינר מיום 1.11.2006, בגדרו נמצא שמר כהן כתב והשמיע גידופים ודברי נאצה כנגד מר X, בהודעות טלפוניות קוליות וכתובות; נספח 8 לתצהיר הנתבע). ב. טענתו המפתיעה של מר כהן במשפט החברים, לפיה אחותו אורנה כתבה את המכתב מיום 11.12.2006, מלמדת על הנחתו שמדובר ב"מסמך מפליל", הקושר את כותבו עם מי שכתב על קיר השירותים. על כן ביקש להרחיק עצמו מהמכתב. הנתבע-שכנגד הניח, מן הסתם, כי הטריבונל המשמעתי נעדר סמכות כלפי גב' Z. והנה, במשפט דנא, הן מר כהן והן גב' Z נמנעו מלהצהיר בריש גלי כי גב' Z היא זו שכתבה את המכתב שבמחלוקת. חלף זאת הסתפקו בהפניה למסמכי משפט החברים. התנהלות מפותלת זו מקשה ליחס אמינות לגרסתו של הנתבע-שכנגד. ג. תוכן הכתובות על הקיר מחזק את הזיקה למר כהן. נרשם: "משה X מוכן למצוץ לחזי". כתובת זו מופיעה מתחת לכיתוב נוסף: "משה X מבקש סליחה מחזי" (ר' ס' 115-114 ונספח 32 לתצהירו של מר X). בשתי כתובות אלי מופיע השם "חזי". ומדוע שאדם פרט ל"חזי" ירשום כתובת כזו? 57. סיכומם של דברים: הוכח במידה מספקת במשפט אזרחי, כי הנתבע-שכנגד כתב את הכתובות על קיר השירותים. אין צורך לאמר, כי כתובות אלה הן פוגעות ומביישות. יחד עם זאת, אין להפריז בכגון דא. אין מדובר בפרסום פומבי רחב, שהרי נעשה אך בשירותי הגברים בחב' דן. אף אין להניח שהשפיע במיוחד על המבקרים בשירותים. למרבה הצער, אין זה נדיר למצוא במחוזותינו כיתובים ארסיים בשירותים ציבוריים. ניתן להניח כי המבקרים בשירותים לא ייחסו לקללות הנ"ל משמעות מיוחדת. קורא סביר וודאי היה מתרשם שמדובר בכיתוב מצד נילון כועס כנגד מפקח המשמעת בחברה. 58. על רקע המכלול, אני פוסקת כי על הנתבע-שכנגד (מר כהן) לפצות את התובע-שכנגד (מר X) בסך 20,000 ₪. 59. התביעה-שכנגד מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל. סכומי התביעות מתקזזים באופן הדדי. בנסיבות הענין, כל צד יישא בהוצאותיו. הוצאת מסמכיםמסמכיםתיק אישי