מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הבטחה שלטונית של ראש העיר: 1. מה תוקפה של הבטחה מנהלית לאפשר לתובעת התקנת שלטי חוצות שניתנה שלא בהתאם להוראות חוק העזר העירוני ? האם הוכיחה התובעת את נסיבות היעלמותם של ספסלי רחוב ועליהם מודעות פרסום שלה, שהותקנו ברחובות העיר על-פי הסכם בינה לבין העירייה ? שתי שאלות אלה עומדות במוקד פסק דין זה, שדן בתביעת התובעת נגד העירייה לפיצוי בגין נזקיה עקב הסרת שלטי החוצות והיעלמות הספסלים. 2. באי-כוח הצדדים וויתרו על חקירות העדים מטעמם אשר הגישו עדויותיהם הראשיות באמצעות תצהירים, והסכימו כי פסק הדין יינתן על סמך החומר שהוגש בתיק בית המשפט, ולאחר שיגישו סיכומיהם בכתב. 3. מאחר ועניינה של התביעה הוא בשתי פרשיות נפרדות שנסיבותיהן שונות - האחת, בעניין שלטי חוצות של החברה התובעת, אשר הוסרו על-ידי העירייה, והשניה, בעניין ספסלים שהתקינה החברה ואשר הוסרו על-ידי העירייה - אדון בנפרד בכל אחת מהן. ותחילה, לפרשת השלטים. פרשת השלטים טענות החברה 4. תמצית הגרסה העובדתית שבכתב התביעה הינה כדלקמן: בשנת 2005 נעתר ראש עיריית צפת (להלן: ראש העירייה הקודם), בשם הנתבעת מס' 2 (לעיל ולהלן: העירייה), לבקשת מנהלי התובעת (לעיל ולהלן: החברה) להתקין שלטי חוצות בכניסה לשכונת נוף טליה בצפת (להלן: השכונה), עליהם יודבק חומר פרסומי. בעקבות זאת, הציבה החברה ארבעה שלטי חוצות (להלן: השלטים) בכניסה לשכונה, ובמשך שנים תלתה על גביהם חומר פרסומי עבור לקוחותיה. באוגוסט 2008, ערב הבחירות לראשות העירייה, פרסמה החברה על גבי שלושה מתוך ארבעת השלטים חומר פרסומי עבור אחד המועמדים לתפקיד זה. דא עקא, שמועמד זה לא נבחר, ומיד בסמוך להיכנסו לתפקיד של ראש העירייה הנבחר (להלן: ראש העירייה החדש) - הגיע לשכונה הנתבע מס' 1 (להלן: קריאף), כנציג העירייה, והסיר את כל השלטים. (בעניין זה אין התאמה בין סעיף 14(ב) לכתב התביעה, בו צויין כי כל ארבעת השלטים הוסרו, לבין סעיף 25 לכתב התביעה, בו צויין כי הוסרו רק שלושת השלטים שהכילו פרסום הקשור למערכת הבחירות). בעוד שהשלטים של התובעת פורקו וסולקו, התירה העירייה לבעל עסק להציב שלט חוצות משלו, באותו מקום בו ניצבו, בטרם הסרתם, השלטים של החברה, ללא שהיה בידו היתר כדין. לאחר פניית בא-כוחה של החברה אל העירייה, התקיימה במשרדי העירייה פגישה בה הובטח לנציג החברה כי השלטים יוחזרו לחזקתה, אולם ההבטחה לא קויימה. להשלמת התמונה אציין כי בתום דיון ביום 7.11.2011 החליט השופט נדל להעתר לבקשה לפי סעיף 7א ו-7ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להכרה בחסינות קריאף בהתאם לתנאים שעליהם הסכימו באי-כוח הצדדים באותו דיון (אף כי למקרא הפרוטוקול התעורר בי ספק האמנם הסכים בא-כוח העירייה לתנאי שהציג בא-כוח החברה), וכי לאור תוכן סיכומיו בכתב של בא-כוח החברה השתכנעתי כי הוא זנח את התביעה נגד קריאף, והפנה את חיציו אך ורק נגד העירייה. 5. כנגד הסרת השלטים העלתה החברה את הטענות הבאות: לאור האישור שניתן על-ידי ראש העירייה הקודם לא הייתה העירייה רשאית להסיר את השלטים; על אף שראש העירייה החדש הורה להסיר רק את החומר הפרסומי הנוגע למערכת הבחירות אשר הסתיימה זה מקרוב, סילק קריאף את השלטים עצמם, לרבות שלט עליו לא היה חומר פרסומי הקשור לבחירות; הסרת השלטים של החברה, לעומת אי הסרת שלט חוצות של בעל עסק אחר, שאין בידיו היתר כדין, מהווה אכיפה בררנית הנובעת מעוינות אישית ומשיקול פוליטי. 6. הנזקים שנתבעו על-ידי החברה בגין סילוק השלטים הינם: עלויות יצור והספקה של ארבעה שלטי חוצות (3,741 ₪); עלות התקנת ארבעה שלטי חוצות (936 ₪); עלות ארבע מדבקות לחומר פרסומי (1,685 ₪); עלות גרפיקה לארבע מדבקות (1,400 ₪); עלות הדבקת המדבקות (400 ₪); ואבדן רווח מפרסום עתידי (22,368 ₪). טענות העירייה 7. בכתב ההגנה טענה העירייה כי לחברה לא היה היתר חוקי להצבת השלטים, כי הסרתם נעשתה לאחר שניתנו הודעות כחוק למפרסמים שזהותם הייתה ידועה, וכי בפעולתה זו אכפה העיריה את הוראותיו של חוק עזר עירוני אשר קובע, בין השאר, כי תוקפו של רישיון להצגת שלט על-פי הינו רק עד ליום האחרון (31 בדצמבר) בשנה בה הוא ניתן אחר. בכתב ההגנה הודתה הנתבעת בקיומה של פגישה במשרדי העירייה עם נציג החברה, אך הוכחש תוכנה כנטען בכתב התביעה. ראיות הצדדים 8. מטעם החברה הוגש תצהיר עדות ראשית של מנהלה, משה נמימי (להלן: נמימי) וחוות דעת מומחה של השמאי אשר מדלסי מיום 1.8.2012, בה פורטו עלויות שווי שלטי פרסום וספסלים. 9. נמימי פירט בתצהירו את המסכת העובדתית שתוארה בכתב התביעה, תוך הוספת ההדגשים הבאים: אישור ראש העירייה הקודם להתקנת השלטים ניתן לו, כנציג החברה; השלטים הותקנו בשנת 2006, לאחר שבשנת 2005 ניתן האישור האמור; החברה לא נתבקשה להוציא רישיון להצבת השלטים, ומעולם לא נדרשה להסירם; באותה תקופה לא נהגה העירייה לגבות אגרות בגין שלטי חוצות (להבדיל משלטים בעלי "רגליים" נפרדות הניצבות על הקרקע); הסרת השלטים נעשתה ללא התראה, ובוצעה בצורה אלימה, תוך עקירתם והטחתם בקרקע; ראש העירייה החדש ידע היטב כי השלטים הותקנו על-ידי החברה, מאחר וערב הבחירות לראשות העירייה הוא ביקש שהחברה תפרסם על השלטים מודעות תעמולה מטעמו; משיקול של נקמנות עקרה העירייה ארבעה שלטים, ולא הסתפקה בשלושת השלטים עליהם פורסמה תעמולת בחירות של ראש העיר הקודם. באשר לפגישה במשרדי העיריה, ציין נמימי כי "התובעת וב"כ הוזמנו לפגישה", אך נותרה עמימות בשאלה אם הוא עצמו נכח באותה פגישה. יוער כי בצילומי שלושה מהשלטים בטרם הוסרו (נספח א' לתצהיר נמימי) ולאחר שהוסרו (נספח ב' לתצהירו), והמתייחסים למערכת הבחירות שעמדה בפתח, נראה דיוקנו של ראש העירייה הקודם. 10. מטעם העירייה הוגשו תצהיריהם של קריאף, שהיה מנהל אגף הפיקוח בעירייה ושהסיר את השלטים, ושל ראובן אדרי, עובד העירייה האחראי על מחסניה. קריאף ציין בתצהירו כי מיד לאחר הבחירות הורה ראש העירייה החדש למחלקת הפיקוח "לנקות את העיר משלטי החוצות והפרסומים אשר נתלו ללא היתרים". הוא אף העלה את שמה של אישה בשם אנט בראט (להלן: אנט), אשר במהלך הסרת השלטים בשכונה הופיעה במקום וטענה כי השלטים שייכים לה, והוא ענה לה כי היא רשאית ליטול לרשותה את השלטים שהוסרו. בישיבת קדם משפט ביום 13.2.2013 הודה קריאף: "אין לי מושג אם התובעת קיבלה היתר ממישהו לפני שוחט (ראש העירייה החדש - א"ג)". באותה ישיבה אף נכח אורי אילן, מנכ"ל העירייה, שציין כי אינו יודע על שהתרחש בתקופת כהונתו של ראש העירייה הקודם, אך ידע לומר כי "יש למכביר" הבטחות ללא סמכות אשר ניתנו בעבר. בתצהירו של ראובן אדרי נאמר כי אין במחסני העירייה שלטים השייכים לחברה. המסגרת הנורמטיבית והסכמת ראש העירייה הקודם 11. החברה טענה כי בשנת 2005 הסכים ראש העירייה הקודם כי היא תתקין שלטי חוצות בשכונה. היא הוכיחה טענתה זו בתצהירו של נמימי, ובהעדר ראיה סותרת. האם הסכמת ראש העירייה הקודם הביאה להשתכללות הסכם בין העירייה לבין החברה, האם הייתה זו הבטחה שלטונית, וכיצד הסכמה זו עולה בקנה אחד עם הוראותיו של חוק עזר לצפת (מודעות ושלטים), התש"ס - 2000, ק"ת 145 (להלן: חוק העזר) שעמד בתוקפו באותה עת ? 12. בחוק העזר, בו הוגדר "שלט חוצות" כמיתקן לפרסום מודעות מתחלפות המתופעל על ידי חברת פרסום, נקבע (בסעיף 2) כי אין להציג שלט בתחום העיריה אלא לפי רישיון מאת ראש העירייה ובהתאם לתנאי ברישיון, וכי תוקפו של רישיון להצגת שלט הוא עד 31 בדצמבר של השנה שבה ניתן הרישיון. בסעיפים 2 ו-3 לחוק העזר נקבע כי ראש העירייה רשאי להתנות תנאים ברישיון, בעת נתינתו, ולהוסיף עליהם, וכי הוא יגבה אגרת מודעה ואגרת שלט. בסעיף 7 בחוק העזר נקבע כי לא יפרסם אדם מודעה אלא אם צויין בה שמו של המפרסם ושל בעל בית הדפוס שבו היא הודפסה. בסעיף 8 הוקנו לראש העירייה סמכויות להורות על הסרת מודעה או שלט שהוצגו או הותקנו ללא רישיון, לאחר שלא מולאה דרישה בכתב להסרתם, אלא אם כן שמו ומענו של האדם שפרסם מודעה או הציג שלט אינו ידוע. סעיף 10 מפרט באיזה אופן יש לבצע את מסירת ההודעה. 13. על הסכמת ראש העירייה הקודם לתליית שלטי חוצות על-ידי החברה חלים דיני החוזים וכללי המשפט המנהלי. בע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון ( 15.3.2011) כונה המשטר של בחינה בשני מישורים אלו כ"דואליות נורמטיבית". כללי המשפט המנהלי מחייבים את העירייה לפעול, גם במסגרת התקשרויותיה החוזיות, בהגינות, בסבירות, בשוויון וללא משוא פנים. עיקרון ההגינות הוא שעומד אף בבסיסו של מוסד ההבטחה המנהלית (ע"א 9073/07 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ( 3.5.2012) (להלן: עניין אפרופים). לעתים קשה האבחנה בין חוזה לבין הבטחה מנהלית, אם כי חשיבות ההבחנה אינה מכרעת, מאחר והפסיקה התנתה את ההכרה בתוקפה של הבטחה מנהלית בתנאים דומים בעיקרם לאלה שעומדים ביסוד תוקפו של חוזה (ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481, 490-489 (2005); ע"א 1194/09 נתיבי איילון נ' עיריית חולון ( 16.2.2011)). 14. על מנת שהבטחה של ראש עירייה תטיל על העירייה חובה משפטית לקיים את האמור בה, נדרש קיומם של מספר תנאים: על נותן ההבטחה להיות בעל סמכות לתיתה; לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (ראו, למשל: פסקה 31 לפסק דינה של השופטת חיות בעניין אפרופים, והאסמכתות הנזכרות שם); ע"א 5806/08 חלפון נ' מינהל מקרקעי ישראל ( 1.8.2012); אלכס שטיין "הבטחה מנהלית" משפטים יד (תשמ"ד - תשמ"ה) 255, 270). בע"א בג"ץ 2470/11 יש"ע הירוקה נ' ראש הממשלה ( 1.11.2011) (בפסקה 13 לפסק דינו של השופט פוגלמן) הוסבר הרציונאל המתיר לרשות לסגת מהבטחתה: "אכן, האינטרס הציבורי בדבר חופש פעולתה של הרשות מורה כי זו לא תיתפס על כל אמירה והתבטאות אלא רק על כאלה שנאמרו מתוך כוונה הדדית כי יוקנה להן תוקף משפטי מחייב (בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451, 478-477 (2000)). מכלל זה ומן הרציונאל בדבר אי כבילת הרשות לאמירות שכל כולן רק "הצהרת כוונות כללית" (בג"ץ 3978/06 מימוני נ' צה"ל ( 29.6.2008)), נגזר אחד מתנאי היסוד לשכלולה של הבטחה שלטונית - כי זו תהיה ברורה ומפורשת וכי תפרוס במדויק את טיב ההתחייבות ואת היקפה (בג"ץ 8013/10 המועצה האזורית אשכול נ' ראש הממשלה, פסקה 6 ( 8.8.2011))". 15. החברה הוכיחה שניתנה לה הסכמתו של ראש העירייה הקודם לתליית השלטים, אולם היא לא סיפקה ראיות מוצקות מהן ניתן להסיק על פרטי הסכמה זו, שככל הנראה ניתנה בעל-פה. החברה הודתה, למעשה, כי הסתפקה בהסכמתו של ראש העירייה הקודם, וכי לא ניתן לה רישיון לתקופה שלאחר 31.12.2005 ואף לא שילמה אגרות, כמתחייב מהוראותיו של חוק העזר. המסקנה הינה כי בכל הנוגע לתקופה שתחילתה ביום 1.1.2006 לא היה תוקף משפטי מחייב להסכמת ראש העירייה הקודם לאפשר לחברה להתקין את השלטים. לא הוכח טיבה המפורש של ההסכמה - האם נכללה בה כוונה להתיר התקנת שלטים בלתי מוגבלת בזמן ומתן פטור לחברה מתשלום אגרות. אף אם התכוון לכך (וכאמור, לא הוכח הדבר) - לא היה להסכמתו תוקף חוקי, בהיותה מנוגדת לחוק העזר. אי משלוח הודעה מקדימה 16. מכל האמור לעיל עולה המסקנה כי ראש העירייה החדש היה מוסמך להורות על הסרת השלטים, שניצבו ללא רישיון, בניגוד להוראות חוק העזר. אופן הסרת השלטים היה צריך להתבצע בהתאם להוראותיו של חוק העזר. מסירת הודעה בכתב לחברה על הכוונה להסיר את השלטים הייתה חייבת להקדים את הסרת השלטים על-ידי העירייה. תכליתה של הוראה זו הינו מתן אפשרות לאותו מתקין להסיר בעצמו את השלטים ובכך לחסוך לעירייה את הוצאות הפירוק, ומניעת נזק למתקין אשר יוכל ליטול לרשותו את השלטים ולעשות בהם כל שימוש חוקי אחר כאוות נפשו. 17. במקרה הנוכחי ההתראה שהייה על העירייה להמציא לחברה, באמצעות ההודעה בכתב, לא ניתנה, על אף שבנקל ניתן היה לאתר את שמו ומענו של הגורם שהציג את השלטים. משנמנעה העירייה להעיד את אנט, אינני רואה ממש באמור בתצהירו של קריאף, לפיו אנט, המוכרת לו, טענה בפניו כי השלטים שייכים לה. מקובלת עלי עדותו של נמימי, לפיה במודעות על גבי השלטים צויינו שם החברה ומספר הטלפון במשרדה. 18. עולה מכך, שעקב אי משלוח ההתראה לחברה, ובה דרישה להסרת השלטים, נגרם לה נזק. בגין נזק זה על העירייה לפצותה. ודוקו: אין מדובר בפיצוי בגין הפרה חוזית, כי אם בפיצוי שנגרם לחברה כתוצאה מהפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) - היא הוראת סעיף 8(ב) לחוק העזר. 19. משנמנע מהחברה ליטול לרשותה את ארבעת השלטים אותם התקינה בשכונה, וזאת עקב סילוקם על-ידי העירייה ללא התראה מוקדמת, נזקה הינו בגובה עלויות הייצור של השלטים. כמוכח בתצהירו של נמימי (סעיף 24.1 לתצהיר ונספח ז' לו) ובחוות דעת המומחה מדלסי, גובהן של עלויות אלו הינו 3,200 ₪ בצירוף מע"מ, נכון ליום 11.2.2005. סכום זה כיום הינו 5,605 ₪. 20. אינני רואה צורך לדון בטענה בדבר אכיפה בררנית, שהינה מונח השאוב מהדין הפלילי, ובענייננו - מדובר, למעשה, בהחלת כללי המשפט המנהלי (המחייבים, כאמור לעיל, הגינות, שוויון והעדר משוא פנים) מאחר ונסיבות תליית שלט חוצות על-ידי אדם אחר, ואי הסרתו על-ידי העירייה, לא הוכחו. אעיר רק כי בפסיקתנו נקבע לא אחת כי לא כל אכיפה חלקית הינה בהכרח אכיפה סלקטיבית פסולה, וכל עוד לא הוכח שאכיפה חלקית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין מקום לביקורת שיפוטית. ראו: ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור ( 4.9.2007); ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל ( 4.8.2008); ומכאן, לפרשת הספסלים. פרשת הספסלים טענות החברה 21. תמצית הגרסה העובדתית שבכתב התביעה הינה כדלקמן: בשנת 2005 התקשרו החברה והעירייה בהסכם למשך 60 חודשים המתיר לחברה להתקין בתחומי העיר צפת ספסלי רחוב (להלן: הספסלים), להציג עליהם פרסומות מסחריות וליהנות מהכנסות בגינן (להלן: הסכם הספסלים או ההסכם, לפי העניין). בדצמבר 2008, בסמוך לאחר הסרת השלטים, הסירה העירייה שלושה מהספסלים אותם התקינה החברה ברחוב ירושלים בצפת והעבירה אותם למחסניה. "לאחרונה", דהיינו בסמוך להגשת כתב התביעה (שהוגשה ביום 2.3.2010), היא הסירה שלושה ספסלים נוספים שהותקנו על-ידי החברה ברחוב פלמ"ח ובצומת בית החולים בצפת, והעתיקה שניים מהם למיקום אחר בעיר - האחד, ליד ביתו של עובד החברה, והשני, לחצר ביתו של עובד העירייה. אף בעניין הספסלים, נטען כי בפגישה שהתקיימה, העירייה הבטיחה להשיבם לחברה, אולם ההבטחה לא קויימה. 22. לטענת החברה, מעשיה של העירייה היוו הפרה של הסכם הספסלים, הסבו לה נזקים, וביניהם אף גרימה להפרות של הסכמי פרסום בינה לבין צדדים אחרים. 23. הנזקים שנתבעו על-ידי החברה בגין סילוק הספסלים הינם: עלות הספסלים שפורקו (7,689 ₪); עלות התקנת הספסלים (936 ₪); עלות התקנת פרספקט על הספסלים (1,040 ₪); עלות ביצוע גרפיקה והכנת חומר פרסומי לספסלים (1,285 ₪); עלות התקנת חומר פרסומי לספסלים (420 ₪); ואבדן רווח עתידי מפרסום על-גבי הספסלים (12,582 ₪). כן נתבע פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין עצם הפרת הסכם הספסלים. טענות העירייה 24. בכתב ההגנה נטען כי העירייה כלל לא הסירה ספסלים של החברה, וכי אין ולא היו במחסני העירייה ספסלים כאלו. עוד נטען, כי על-פי הסכם הספסלים הייתה החברה מחוייבת לבטח את הספסלים, וככל שלא עשתה כן - הרי שהפרה את ההסכם ועליה לשאת בתוצאות ההפרה, וככל שעשתה כן - עליה לפנות למבטחתה. בישיבת קדם משפט העלה בא-כוח העירייה טענת קיזוז, מאחר, שלדבריו, החברה ממשיכה לעשות שימוש בספסלים (באמצעות פרסום) על-אף שחלפה תקופת ההסכם. אי הרמת נטל השכנוע 25. אף בפרשה זו הוגשו מטעם החברה תצהירו של נמימי וחוות דעת המומחה. נמימי תיאר את העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה, והדגיש כי בהסכם הספסלים הוענק לחברה זיכיון בלעדי להתקנת 30 ספסלי פרסום בצפת, וכי העתקת מיקומם של שניים מהספסלים אל מקומות בהם אין דרישה לפרסום הסבה נזק לחברה. מטעם העירייה הוגש תצהירו של ראובן אדרי, בו נאמר כי אין במחסני העירייה ספסל השייך לחברה. 26. מעיון בחומר הראיות עולה כי החברה לא עמדה בחובת ההוכחה (על שני חלקיה, נטל השכנוע וחובת הבאת הראיות) כי ששה מתוך 30 מהספסלים נלקחו ממקומם על-ידי העירייה. מסקנה זו נלמדת ממספר טעמים: * ראובן אדרי, שהינו האחראי על מחסני העירייה, הדגיש כי הצהרתו לפיה אין במחסני העירייה כל שלט או ספסל פרסום השייך לחברה מבוססת על בדיקה שהוא עצמו ערך במחסנים. * נמימי, בתצהירו, טען בעלמא כי העירייה היא שסילקה ממקומם את ששת הספסלים. באשר לסילוק שלושה ספסלים בדצמבר 2008, הוא ציין (בסעיף 23(א) לתצהיר) כי "גילתה התובעת שהנתבעת הסירה ..", וכי "הספסלים הנ"ל הועברו למחסני העירייה". הוא צרף כנספח ה' לתצהירו שני צילומים של ספסל שבור, וציין כי זהו "צילום נכון של שני ספסלים שהורדו ונלקחו למחסני הנתבעת". משני הצילומים, שלא ברור אימתי ועל-ידי מי צולמו, לא ניתן לזהות את מיקום הספסל, ועל כל פנים - אין הם בגדר ראייה להימצאם של שלושת הספסלים במחסני העירייה. בניגוד לטענת בא-כוח התובעת בסיכומי התשובה, אין בתצהיר נמימי פרטים השופכים אור על נסיבות ביצוע הצילומים, עיתויים ומיקומם. * בעוד אשר בכתב התביעה נאמר כי שלושת הספסלים הנוספים סולקו על-ידי העירייה בסמוך להגשת כתב התביעה, הרי בתצהירו של נמימי אין אמירה כזו, וכל שנאמר הוא כי סילוקם בוצע "לאחר מכן", דהיינו - לאחר סילוק שלושת הספסלים הראשונים. * בעוד שבכתב התביעה ובתצהיר נמימי צויין כי אחד משלושת הספסלים הללו נלקח על ידי אחד מעובדי העירייה והוצב בחצר ביתו, ואילו השני - נלקח על-ידי עובד עירייה אחר והוצב בחצר ביתו של אחד מעובדי החברה (שלא הגיע ליתן עדות), הרי שבהסברו של נמימי לתמונות שצורפו כנספח ו' לתצהירו צויין כי אלו ספסלים שהוצבו בסמוך לביתם של שניים מעובדי העירייה. אף במקרה זה לא ניתן לזהות כי את מקום הימצאו של כל אחד מהספסלים הנראה בתמונות. אין כל הסבר מהיכן שאובות מסקנותיו העובדתיות של נמימי. * בעוד שבכתב התביעה נטען כי בפגישה במשרדי העירייה הובטח כי הספסלים יוחזרו ולחברה יינתן פיצוי, הרי בסעיף 28 לתצהיר נמימי לא מצוייה גרסה מפורטת אודות פגישה כזו - מתי התקיימה, מי נכח בה ומה סוכם. נמימי אף לא טען כי הוא עצמו נכח באותה פגישה. 27. לאור מסקנתי דלעיל, אין דרושה הכרעה בטענת בא-כוח העירייה, לפיה מהסכם הספסלים עולה כי לאחר התקנתם הפכו הספסלים לקניינה של העירייה. עם זאת, סבורני שיש רגליים לטענה זו, לאור תוכנו של ההסכם. די אם אפנה, לעניין זה, לסעיפים 4 ו-17 להסכם ולסעיף 2(ג) לנספח ב' להסכם. בסעיף 4 מובהר כי החברה תייצר ותתקין את הספסלים מבלי לקבל תמורה מהעירייה, למעט הזכות להציג עליהם פרסומות מסחריות. סעיף 17 כולל התחייבות של החברה כלפי העירייה לבטח את הספסלים כנגד גניבה וכל סיכון אפשרי, ואילו בסעיף 2(ג) של נספח ב' נקבע כי "במידה והסכם זה לא יחודש, תהייה החברה רשאית להחליף את הספסלים בספסל דגם 'נירית'", ובמשתמע - נאסר על החברה ליטול לרשותה את הספסלים המקוריים ללא החלפתם בדגם אחר. כל זה לא בא לומר אלא שספק אם הייתה החברה זכאית למכלול הנזקים שנתבעו על ידה, אף אם הייתה מוכיחה כי ידה של העירייה הייתה במעל. התוצאה 28. לאור האמור בפסקה 19 לעיל, הנני מחייב את העירייה (הנתבעת מס' 2) לשלם לחברה (התובעת) 5,605 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מאחר ומרבית התביעה נדחתה, אינני עושה צו להוצאות. ראש עיר