האם חיסיון עורך דין לקוח חל על הקלטה ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הקלטת לקוח עורך דין: השופט אילן איטח לפנינו ערעור על מספר החלטות דיוניות שניתנו על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט יוחנן כהן ונציגי הציבור מר שמואל אטיאס ומר ליאון מיוני; ס"ע 35142-05-11) אשר ניתנו במהלך הדיון מיום 23.10.12. הערעור נשמע לאחר רשות שניתנה על ידי סגן הנשיאה יגאל פליטמן בהחלטה מיום 31.12.12. הערעור נשמע בהעדר נציג ציבור מעבידים שהוזמן ולא הופיע. הרקע לערעור בבית הדין האזורי מתבררת תביעה שהגיש המשיב כנגד המערער ובמסגרתה נטען כי המשיב היה עובד המערער מחודש ינואר 1999 ועד לפיטוריו בחודש ינואר 2008. במסגרת התביעה נתבעו זכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה. מנגד טען המערער כי ההתקשרות עם המשיב התקיימה בשתי תקופות: הראשונה משנת 2000 ועד לחודש דצמבר 2005, עת נסע המשיב למספר חודשים לחו"ל. לטענת המערער בתקופה הראשונה המשיב לא היה עובדו אלא "פרילנסר". לטענת המערער, אפילו המשיב טען שהיה "כשותף" שלו. לטענת המערער, תלושי שכר בגין המשיב הופקו בתקופה הראשונה רק לצורכי ניכוי חלקו של המשיב בהוצאות בית הדפוס ועל מנת שהמשיב יהיה מבוטח מפני תאונות עבודה. מוסיף המערער וטוען כי לאחר שהמשיב חזר מחו"ל, בחודש יוני 2006, חודש הקשר בין הצדדים והחלה התקופה השניה. לטענתו, הפעם הוסכם שהמשיב יהיה עובד המערער. התקופה השניה הסתיימה, כך לפי הנטען, בחודש דצמבר 2007 או בחודש ינואר 2008. לשלמות התמונה יצויין שקודם להגשת התובענה לבית הדין האזורי פנה המשיב להוצאה לפועל בבקשה לבצע שטר שלטענתו משך המערער לפקודתו (להלן - השטר). המערער שהתנגד לביצוע השטר טען כי השטר הושג על ידי המשיב במרמה. במסגרת הדיון בלשכת ההוצאה לפועל הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המחלוקת בקשר לביצוע השטר תועבר לבוררות. כעולה מהחלטות הבורר שצורפו לתיק בבית הדין האזורי, במסגרת הבוררות הוסכם בתחילה לכלול בה גם עילות מתחום יחסי עובד - מעביד. מאוחר יותר נסוג בו המערער מהסכמתו, אך הבורר קבע שלא ניתן לבטל את ההסכמות הדיוניות. בהמשך הגיש המשיב לבורר כתב תביעה והבורר קבע כי המשיב זנח את העילה השטרית והתמקד בעילת יחסי העבודה. המערער עמד על טענת חוסר הסמכות של הבורר לקיים בוררות בעילות מתחום משפט העבודה המגן. לבסוף, החליט הבורר לסיים את הבוררות משנותרה בה רק העילה של יחסי עבודה. בכתב ההגנה טען המערער כי בידיו ".. ראיות חשובות המעידות באופן חד משמעי שהתובע לא היה במעמד של שכיר אלא כ"פרי לנסר". אלה לא יוצגו בשלב זה אלא עת יעמוד הוא על דוכן העדים ויידרש ליתן את תגובתו לראיות הללו.". בדיון המוקדם שהתקיים ביום 15.12.11 בפני השופטת יעל אנגלברג-שהם הסתבר כי אותה "ראיה חשובה" היא הקלטה של שיחה טלפונית שהתקיימה בין המשיב לבין בא כוחו בתובענה - עו"ד רשף (להלן - ההקלטה). לטענת המערער השיחה שהוקלטה התקיימה בעת שהמערער היה במשרדו של עו"ד רשף, והאחרון דיבר עם המשיב בטלפון והשיחה נשמעה ברמקול באופן שהמערער האזין לה. ב"כ המערער ביקש בדיון קדם המשפט לאפשר לו שלא להגיש את ההקלטה בסדר הרגיל, אלא "במהלך החקירה הנגדית". ב"כ המשיב התנגד לבקשה. טעמי ההתנגדות לא פורטו בפרוטוקול. לאחר התנגדות ב"כ המשיב נרשם בפרוטוקול מפי ב"כ המערער כי הוא יגיש "בקשה מסודרת בעניין זה". בהמשך דיון קדם המשפט ביקשו הצדדים גילוי מסמכים שונים (להלן - המסמכים הספציפיים). בתום הדיון ניתנה על ידי השופטת אנגלברג ההחלטה הנוהגת לגבי סדרי הדיון (להלן - ההחלטה בקד"מ), ובכלל זה ניתן צו לגילוי מסמכים כללי הדדי, צו לגילוי המסמכים הספציפיים וצו לתצהירים. במסגרת הצו לתצהירים הורה בית הדין כי לתצהירים יצורפו כל המסמכים שהצדדים מבקשים שיעמדו בפני בית הדין. עוד נקבע, בסעיף 5 להחלטה, כי: "בעל דין שלא צירף לתצהיריו מסמך שהיה עליו לצרפו, לא יורשה להביא מסמך זה בפני בית הדין בעת הדיון, למעט בחקירה נגדית של עדי הצד שכנגד ועל פי רשות מאת בית הדין". באשר לבקשת הנתבע למחוק מכתב התביעה את "העילה השטרית" - בקשה שהוגשה עוד טרם הגשת כתב ההגנה, נקבע בסעיף 11 להחלטה כי אין למחוק את ענין השטר מהתובענה וכי "והיה ויתברר במהלך ההליך בתיק זה כי שטר החוב קשור ו/או נובע מיחסי עבודה בין הצדדים, יינתן לדבר ביטוי במסגרת פסק הדין והתובע לא יהא רשאי להיפרע פעמיים. משמחייב הדבר בירור עובדתי, אין מקום לצמצום התביעה בשלב זה". המערער לא הגיש כל "בקשה מסודרת" בקשר להקלטה, וזו גם לא צורפה לתצהירי העדות מטעם המערער. המערער הסתפק בהכללתה בתצהיר גילוי מסמכים מיום 12.2.12 ובו הוצהר כך: "הקלטה ותמליל של השיחה בין התובע לבין בא כוחו עו"ד סהר יוצגו רק לאחר חקירתו הנגדית של התובע". ההחלטות מושא הערעור ביום 23.10.12 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה אמורים היו להחקר כל הצדדים. בהתאם לסדרי הדין, תחילה נחקר המשיב. בחקירתו הנגדית ביקש ב"כ המערער לשאול את המשיב אודות ההקלטה. ב"כ המשיב התנגד לשאלה משבדיון המקדמי הוסכם כי ב"כ המערער יגיש בענין ההקלטה "בקשה מסודרת" וזו לא הוגשה. ב"כ המערער טען כי נוכח האמור בסעיף 5 להחלטה בקד"מ הוא הבין שהצורך ב"בקשה המוסדרת" התייתר, וכי הוא יהיה רשאי לשאול את המשיב על ההקלטה בחקירה הנגדית. לאחר שבית הדין עיין בתמליל ההקלטה ניתנה ההחלטה הבאה (להלן - ההחלטה הראשונה): "1. לאחר שעיינו בתמלול ההקלטה, ושקלנו את הבקשה, מצאנו לנכון לדחות את הבקשה ולא לאפשר הגשת הראיה. 2. ראשית, יש למנוע אנדרלמוסיה בבית המשפט ובניהול המשפט ואין לאפשר כדבר שבשיגרה, להביא ראיות שלא הוצגו בפני הצד שכנגד עד היום, במיוחד לאחר שכבר הוגשו תצהירי עדות ראשית וצורפו כל המוצגים. 3. יתרה מזה, בדיון אשר התקיים בפני כב' הש' אנגלברג ביום 15.12.11, ביקש ב"כ הנתבע לאפשר לו להגיש את ההקלטה במהלך החקירה הנגדית, ב"כ התובע התנגד להגשת ההקלטה וב"כ הנתבע הצהיר לפרוטוקול כי הוא יגיש בקשה מסודרת בעניין זה. 4. יודגש, כי עד לרגע זה לא הוגשה כל בקשה חרף הצהרת ב"כ הנתבע. 5. למעלה מכך, מעיון בתמליל, מדובר בהקלטה של שיחה שנערכה בין התובע וב"כ. מדובר בחיסיון של יחסי עורך דין לקוח, וגם מטעם זה, למעלה מן הדרוש, יש כדי לדחות הבקשה. 6. לאור כל המפורט לעיל, אנו דוחים את הבקשה להגשת תמלול ההקלטה." בהמשך החקירה הנגדית שאל ב"כ המערער את המשיב האם הוא נטל את השטר מפלוני. ב"כ המשיב התנגד לשאלה. בית הדין התיר את השאלה לאור האמור בסעיף 11 להחלטה בישיבת קדם המשפט שהתירה בירור עובדתי באשר לעילת השטר. משהותרה השאלה, הסביר המשיב כי לבקשת המערער הוא פנה לפלוני המוכר לו, ושהוא בעל עסק למתן הלוואות, נטל ממנו הלוואות והעבירן למערער, וכאשר המשיב היה מחזיר לפלוני תשלום על חשבון ההלוואות היה המערער מחזיר לו את הסכום. לטענתו, המערער נותר חייב לו כמה תשלומים, וכי השטר לא קשור לתובענה. משביקש ב"כ המערער לשאול שאלה נוספת בענין השטר - שאלה שלא נרשמה בפרוטוקול, התנגד לכך ב"כ המשיב. בית הדין לא התיר את השאלה וקבע כך (להלן - ההחלטה השניה או ההחלטה בעניין השטר): "1. התובע ענה לגבי השאלה האם שטר החוב נובע ו/או קשור ביחסי העבודה בין הצדדים. 2. כמו כן, השטר לא הוגש לתיק בית הדין ואינו משמש כראיה על ידי מי מהצדדים. 3. משלובנה המחלוקת והתובע ענה באיזה נסיבות נמסר השטר, אין מקום להמשיך לחקור בעניין זה." בתום החקירה הנגדית ביקש ב"כ המערער לאשר לו להגיש בקשה להגשת ההקלטה (והתמליל). לטענתו, ההקלטה תומכת באופן משמעותי בטענותיו וסותרת את תשובות המשיב בחקירה הנגדית, כאילו הוא לא השקיע כספים בבית הדפוס. ב"כ המשיב התנגד ובית הדין דחה את הבקשה מהטעמים שפורטו, בעיקרו של דבר, בהחלטה הראשונה. משסיים המשיב את עדותו נפתחה פרשת ההגנה. בפתח עדותו של המערער ביקש בא כוחו לאפשר למערער השלמת חקירה ראשית ולהתייחס לשיחה מושא ההקלטה. ב"כ המערער טען כי אף אם בשל "תקלה" של המערער יהיה צורך בעוד ישיבה ניתן לפצות את המשיב בהוצאות שנגרמו. ב"כ המשיב התנגד בטענה שהיה על המערער להגיש את ההקלטה קודם לכן. בית הדין דחה את הבקשה (להלן - ההחלטה השלישית): "1. אמנם מטרת ההליך היא חקר האמת. 2. אך אין לבצע אנדרלמוסיה בהליך המשפטי, וזה מה שמבקש ב"כ הנתבע לעשות כאן. 3. אינני מאשר השלמת החקירה בכל הנוגע לטענות שלא הועלו עד היום, לא בכתבי הטענות, לא בדיונים, ולא בתצהיר לגבי מה נאמר בשיחה שהתקיימה בין התובע לעורך דינו. בית הדין כבר חזר ואמר לא פעם כי מדובר בשיחה שהתקיימה בין התובע לבין עורך דינו, כי מדובר בחיסיון של עורך דין לקוח, ואין מקום להשלים החקירה לאחר שהבקשה להגשת התמלול נדחתה." במהלך החקירה הנגדית, התייחס המערער בתשובותיו, במספר הזדמנויות, להקלטה אף כי השאלות לא כוונו אליה. בפתח החקירה החוזרת ביקש ב"כ המערער לשאול את המערער על ההקלטה והתמליל. ב"כ המשיב התנגד ובית הדין לא התיר את השאלה, משענין ההקלטה והתמליל שלה הועלה על ידי המערער בתשובות לשאלות שאינן קשורות אליהן (להלן - ההחלטה הרביעית). טענות המערער במסגרת בקשת רשות הערעור והערעור טען המערער כי שגה בית הדין האזורי בהחלטה הראשונה, שכן - לפי האמור בסעיף 5 להחלטה בקדם המשפט הוא היה רשאי לחקור את המשיב על מסמך שלא צורף לתצהירים, ובכך לא נגרמה "אנדלמוסיה" - שכן הוא פעל לפי המתווה של סעיף 5. לטענת המערער, שגה בית הדין משקבע כי על ההקלטה חל חסיון עו"ד - לקוח, משלפי סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן - פקודת הראיות) החסיון הוא רק על עו"ד ולא על "הלקוח", ודאי משהשיחה נשמעה ברמקול שהפעיל בא כוחו של המשיב בנוכחותו של המערער. עוד טוען המערער שגם אם נפל פגם "טכני" בהתנהלותו הדיונית, מוצדק היה לכל היותר לחייבו בהוצאות אך לא לחסום ממנו את בירור האמת והצגת ההקלטה שיש בה כדי להפריך את טענות המשיב. באשר להחלטה השניה - ההחלטה בעניין השטר - נטען כי שגה בית הדין האזורי, כאשר איפשר רק שאלה אחת בנוגע לשטר ומנע את בירור הנסיבות בקשר להשגתו על ידי המשיב, ובכלל זה מילוי הפרטים על ידו. לטענת המערער שגה בית הדין כאשר הסתמך בהחלטתו על האמור בסעיף 11 להחלטה בקדם המשפט, שכן זו החלטה שניתנה בקשר לבקשה לסילוק על הסף, ואילו בחקירה הנגדית "חזית השאלות" רחבה יותר, ובכל מקרה אין בשאלה בודדת כדי להוות "ליבון" מספק של המחלוקת. באשר להחלטה השלישית נטען כי שגה בית הדין האזורי שלא התיר את השלמת החקירה הראשית. שכן יש בהקלטה כדי להפריך את טענות המשיב לגבי טיב יחסי הצדדים בתקופה הראשונה. לטענת המערער בית הדין האזורי נהג ב"נוקשות", כאשר העדיף את סדרי הדין על פני בירור האמת וחשיפת מהימנותו של המשיב. באשר להחלטה הרביעית נטען כי ב"כ המערער רשאי היה לשאול את המערער על ענין ההקלטה משענין זה עלה בחקירה הנגדית. במסגרת בקשת רשות הערעור התבקש המערער, על ידי סגן הנשיאה פליטמן, להמציא לבית הדין את תמליל ההקלטה. לאחר שעיין בה התבקשה תגובת המשיב. בתגובתו טען כי יש לדחות את הבקשה. המשיב טען כי צדק בית הדין האזורי בהחלטותיו מנימוקיו הוא. עוד טען לענין ההקלטה כי זו "האזנת סתר" בניגוד לחוק האזנות סתר, תשל"ט - 1979. ביום 31.12.12 נתן סגן הנשיאה רשות ערעור. לצדדים ניתנה האפשרות להשלים טענותיהם בכתב, והם לא עשו כן. בדיון בפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם. במהלך הדיון הסתבר כי ישנה מחלוקת עובדתית בשאלה, האם ידע המשיב אם לאו על כך ששיחתו עם בא כוחו נשמעת על ידי המערער. לענין השטר הבהיר ב"כ המשיב כי הוא אינו חלק מעילת התביעה. המשיב טען כי אף אם כך הוא, הרי שיש לאפשר שאלות לגביו וזאת מטעמי הוכחת מהימנות המשיב. הכרעה לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים החלטנו לקבל את הערעור בחלקו, ולהורות כי בכפוף למפורט להלן, המערער יהיה רשאי לשוב ולבקש להגיש את ההקלטה. המבקש יתמוך בקשתו בתצהיר לגבי הנסיבות בהן נערכה. ואלה טעמינו בתמצית: מטרתו של ההליך השיפוטי היא עשיית "משפט וצדק". עשיית משפט צדק טומנת בחובה לא רק הכרעה לפי הדין המהותי, אלא גם הגעה לאותה הכרעה לאחר תהליך שיפוטי ראוי בו מבררים סכסוך משפטי אודות הזכויות המהותיות ומביאים לפתרונו. תהליך שיפוטי - הנקרא "פרוצדורה" (מלטינית Procedere - להתקדם), ובשפתנו - סדרי הדין (או הדיון) - על מנת שיהיה ראוי, כולל כללים צודקים, הגונים ויעילים. כללים אלה הם סיכום פירות החשיבה והניסיון השיפוטי והם בבחינת "הוראות הבטיחות" אשר יבטיחו הליך משפטי ראוי. אלא שמטבעה אין לפרוצדורה תכלית משל עצמה, והיא נועדה לשרת את המהות. לענין זה יפים דבריו של השופט ברנזון בענין ששון נ' קדמה. שם עמדה לדיון השאלה הבאה: "מה ייעשה לתובע שהודיע "אלה עדי" ולמחרת היום, בהתחדש המשפט, הוא מבקש להשמיע עדות נוספת; היורשה הדבר אם לאו? הנשיא המלומד ענה על השאלה בשלילה. נימוקו לכך היה, כי "מאוד ייתכן" שבא-כוח הנתבעת הכין את הגנתו לפי חומר הראיות שהוגש עד אז וסמך על כך שהתובע לא יביא ראיות נוספות. אם העדות תורשה, יהיה צורך לדחות את הדיון, לבקשת בא-כוח הנתבעת, להכנת הגנתו." על שאלה זו השיב בית המשפט העליון פה אחד, מפי השופט ברנזון כך: "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב"עוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית. אי-נוחות מסוג זה ניתנת בדרך כלל לתיקון בצורה נאותה בלי לקפח את ענינו של אף אחד מבעלי-הדין. כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול. אילו כך נהגו בתי-המשפט באופן שיטתי היו פוסקות התנגדויות הסרק הבלתי-מוצדקות מצד עורכי-הדין בעניני נוהל, שמטרתן לנצל עד הסוף כל שגיאה או צעד מוטעה של הצד [480פ"ד כ (3) 480] השני, אף כי לא היה בהם כדי לפגוע באופן ממשי במתנגד או להצר את צעדיו בהצגת ענינו הוא במשפט. מסתבר כי הסירוב במקרה דנן להרשות הבאת העדות הנוספת נבע מטעמי יעילות. איש לא יחלוק על הצורך בייעול העבודה בבתי-המשפט. בדרך כלל, יש לשבח את הרצון לנהל משפט בכל המהירות האפשרית וביעילות רבה ככל האפשר. אבל דחף היעילות אינו צריך ליהפך לבהילות. לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. אין להעלות את האסקופה לדרגת מטרה. העיניים צריכות להישאר נשואות תמיד אל המטרה היחידה של כל משפט, והיא - עשיית משפט צדק בין הצדדים על יסוד בירור הוגן והולם של גוף הענינים האמיתיים השנויים במחלוקת ביניהם." ברוח זו גם פסק בית הדין לעבודה תוך שהוא מאמץ את "הגישה המקלה". נפסק כי "בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסוימות, יעדיף בית המשפט, חרף מחדלי בעל הדין, את השגת מטרתו העיקרית - לעשות משפט וצדק, על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת". בהקשר זה ראוי להזכיר את הוראות תקנה 124 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, ולפיה "בית הדין רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בענינים אחרים ככל שייראה לו צודק, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לפסוק בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, והוא הדין לגבי הרשם בהחלטה שנתן.". הגם שהפרוצדורה אינה "מיטת סדום", כבר נפסק - וגם זו בבחינת מושכלות ראשונים, כי "גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום", וכי "גישתו הסלחנית של בית הדין לעבודה, בכל הנוגע לסדרי דין, אינה בלתי מוגבלת ואינה מתעלמת מאינטרסים לגיטימיים של צדדים אחרים". לכך כמה טעמים: סלחנות יתר לאי כיבוד הוראות של סדרי דין עלולה לגרור אחריה זילות של בית המשפט, פגיעה במעמדו ובאמון הציבור בו, וכן להוות תמריץ שלילי בהקפדה על הכללים שהם פרי חשיבה וניסיון ותכליתם להביא להליך משפטי ראוי. הנחלה של כללים אלה, כמו כל תהליך חינוכי, מחייבת עקביות והתמדה גם נוכח "פרפורי לב" מפני פגיעה במתדיין. אבל מעל כל אלה וכטעם ראשון במעלה ניתן למנות את הטעם לפיו סטיה מכללי הפרוצדורה גוררת פגיעה ביעילות הדיון ומכאן גם לפגיעה במשאב השיפוטי המוגבל, וזאת על חשבון הציבור בכללותו. לסיכום ביניים, בבואנו לבחון מקרה פרטני בו מתחרים אינטרסים לכאורה נוגדים: מחד גיסא אינטרס בירור האמת, ומאידך גיסא האינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בקיום הליך המשפטי כתיקונו, שומה על בית הדין לבחון, בין היתר, האם הסטיה מהכללים אינה גורמת לבעל הדין שכנגד לעוול מהותי שאינו בר פיצוי, והאם הסטיה מהכללים היתה אך פרי שגיאה או רשלנות של בעל הדין או שמא ביטוי של זלזול מצידו בהליך המשפטי. בית הדין צריך לאזן בין האינטרסים הנוגדים בכל מקרה לפי נסיבותיו הוא. החלטות אלה מסורות בעיקרו של דבר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהן. במקרה שלפנינו המערער ניסה ללכת בנתיב שהותווה על ידי בית המשפט העליון בענין סוויסה שם נדונה סוגיית דחיית מועד העיון במסמך שאוחז בעל דין. אלא שעל פני הדברים לא נזקק המערער לנפסק שם, שכן המשיב מצידו חרף הגילוי בכתב ההגנה, בישיבת קדם המשפט ובתצהיר גילוי המסמכים כלל לא ביקש לעיין בהקלטה. למעשה המערער לא ביקש להסתפק בדחיית הגילוי אלא ביקש לדחות את הגשת ההקלטה לשלב החקירה הנגדית של המשיב. דרך זו שהיתה אפשרית בעבר - בתקופות טרום ניהול ההליך בשיטת התצהירים, טעונה כיום - בתקופה של הגשת עדויות בתצהירים, רשותו של בית הדין. עמדה למערער האפשרות לבקש מבית הדין להתיר לו להגיש את תצהיריו או את חלקם לאחר סיום החקירה הנגדית של המשיב. אלא שתחת להגיש בקשה שכזו סבר המערער כי הוא יוכל לנהוג כמבוקשו נוכח האמור בסעיף 5 להחלטה בקדם המשפט, המחייבת את הצד לצרף לתצהיריו את כל המסמכים שבכוונתו להגיש לבית הדין, והקובע כי חריגה מכך תהיה אפשרית רק ברשות בית הדין. לטעמנו, הסתמכותו של המערער על סיפת סעיף 5 היתה שלא במקומה, שכן על פני הדברים האמור שם הוא בבחינת סדר הדברים הכללי ואילו במקרה של ההקלטה היתה התייחסות "ספציפית" לפיה היה על המערער להגיש בקשה נפרדת. ההחלטות מושא הערעור נחלקות לשני נושאים - הראשון, ענינו ההקלטה ולגביה רלוונטיות ההחלטות הראשונה, השלישית והרביעית; השני - ענינו השטר ולגביה רלוונטית ההחלטה בעניין השטר. ענין ההקלטה - נקדים ונאמר כי אנו סבורים כי בנסיבות הענין יש מקום להתערב בהחלטות בית הדין האזורי, ואלה טעמינו: א. החלטות בית הדין האזורי בנוגע להקלטה התבססו על שני נימוקים מרכזיים: הראשון הנימוק של חסיון עו"ד - לקוח; השני - הנימוק של "האנדרלמוסיה" בניהול ההליך. תחילה נדרש לסוגיית החסיון. יוזכר כי ענייננו כאן בשיחה שניהל המשיב עם בא כוחו, כשלטענת המערער הוא היה לאמיתו של דבר שותף לשיחה, נוכח העובדה שבא כוח המשיב השמיע אותה לפניו בזמן אמת, תוך כדי ניהולה, ברמקול, בעת שהיה במשרדו. בדיון לפנינו הוברר כי לטענת המערער, המשיב ידע בזמן אמת כי הדברים מושמעים באוזני המערער. מכאן השאלה אם ההקלטה והתמליל פסולים להגשה כראיה באשר חל עליהם חסיון עו"ד - לקוח. חסיון זה הוא מוחלט, וככל שמדובר בשיחה בין עורך דין ללקוח לא ניתן לקבל את הראיה. לטעמינו קביעת בית הדין האזורי כי על השיחה חל חסיון עו"ד-לקוח היא קביעה שטרם בשלה התשתית העובדתית הצריכה לה. כך במיוחד, משלא התבררה טענת המערער (המוכחשת על ידי המשיב) כי המשיב ידע שהמערער מאזין באמצעות הרמקול לשיחתו עם בא כוחו. והרי, ככל שהמשיב ידע זאת, על פני הדברים אין מדובר עוד ב"דברים שהוחלפו בין עורך דין ללקוח", כי אם בשיחה שהמערער עצמו היה שותף לה, ועליה ממילא אין חסיון. באשר לטענה הנוגעת לחוק האזנות סתר - טענה זו לא הועלתה בבית הדין האזורי, ובכל מקרה גם לגביה יש לברר את התשתית העובדתית. ב. לאור האמור נותר בעיקרו של דבר הנימוק של הסטיה מסדרי הדיון והחשש מפני האנדרלמוסיה בהם. חשש זה כאמור יש לו מקום. אלא שבנסיבות הענין ומבלי שנדרש לשאלה עד כמה יש בתוכנם של הדברים בהקלטה כדי להכריע את ענין מעמדו של המשיב, דומה כי על פני הדברים יש בהקלטה, חשיבות לבירור האמת. חשיבות זו עולה מאופייה האובייקטיבי ומעיתוי עריכתה, ויש בה כדי ללמד על כוונת הצדדים לגבי מהות ההתקשרות ביניהם, גם אם כוונתם לא היא הקובעת. חשיבות ההקלטה היא גם בהיבטים של בירור המהימנות ותום הלב. ג. בנסיבות שנוצרו הדרך הנכונה היתה, למצער, להענות לבקשה החלופית של המערער להשלים את חקירתו הראשית ולבקש להגיש במסגרתה את ההקלטה. במקרה שכזה, אינטרס בירור האמת היה נשכר והפגיעה במשיב, בשל התארכות ההליכים והצורך בישיבה נוספת, היתה ניתנת לפיצוי בתשלום הוצאות, וכן באפשרות להשלים את חקירתו הנגדית של התובע ולהגיש "ראיות מפריכות". ד. נוכח האמור הגענו לכלל מסקנה כי יש לאפשר למערער לבקש להגיש את ההקלטה, כשבקשתו נתמכת בתצהיר, לגבי הנסיבות בהן היא נעשתה. המערער יעשה כן תוך 21 ימים ממועד קבלת פסק דין זה. לאחר הגשת הבקשה יורה בית הדין כיצד ימשך ההליך, ובכלל זה כיצד לברר את התשתית העובדתית הנוגעת לטענת החסיון ולקבילות ההקלטה, וכן כל בקשה אחרת שתועלה בהקשר זה מצד מי מהצדדים. ענין השטר - באשר להחלטה השניה הנוגעת להמשך החקירה על השטר - על פני הדברים בהעדר רישום של השאלה בפרוטוקול הדיון יש קושי בבחינת ההחלטה. ככלל, יש לזכור כי החקירה הנגדית היא אחד הכלים החשובים שעומדים לרשות צד, והניסיון מלמד שלעיתים "תקיפת" סוגיה מכמה זויות יכולה לשרת את תכליותיה של החקירה הנגדית. כבר נפסק כי "אין חקר לתבונתו של פרקליט מוכשר" ואין לנחש כיצד יכול היה לנצל את המשך החקירה הנגדית. עם זאת, בעניינים מעין אלה איננו נוהגים להתערב, אלא במקרים חריגים, ומקרה זה איננו נמנה עליהם, באשר לא שוכנענו כי יש בהחלטה כדי לגרום למערער נזק מהותי. סוף דבר - לאור האמור אנו מחליטים כי הערעור יתקבל בחלקו כאמור בסעיף 22 ד' לעיל. נוכח הסטיה של המערער מסדרי הדיון, סטיה שהובילה לצורך בדיון בערעור לפנינו ולהמשך ההליכים בבית הדין האזורי - מצאנו לחייבו לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום של 8,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין וללא תלות בתוצאות ההליך העיקרי. הקלטהלקוחותעורך דין