הרעת תנאים לעובד שהתלונן

התובעת טוענת כי לאחר שהתלוננה על תנאי העסקתה, הרעה הנתבעת את תנאי עבודתה הרעה מוחשית, בכך שהורתה לה לעבור לעבוד בסניף אחר המרוחק יותר ממקום מגוריה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הרעת תנאי עבודה עקב תלונות מצד העובד: 1. בפנינו תביעת עובדת לפיצויי פיטורים, להם היא זכאית לטענתה מכוח הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. כן תובעת העובדת זכויות נוספות מכוח תקופת עבודתה וסיומה - הפרשי פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי מחלה, הודעה מוקדמת וכן פיצוי בגין חוסר תום לב ועגמת נפש בגובה 3 משכורות. המעסיקה הגישה כתב תביעה שכנגד, שעניינו התפטרות באי מתן-הודעה מוקדמת וכן החזר הוצאות נסיעה ששולמו ביתר. 2. י.מ.ר קום בע"מ (להלן: "הנתבעת") הינה תאגיד המפעיל רשת חנויות אופנה במספר סניפים ברחבי הארץ, תחת המותג "מאוזנר". מר יהושע מאוזנר הוא מנכ"ל הנתבעת. 3. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת החל מיום 13/6/2000. ועד ליום 2/5/2009, כאשר יום עבודתה האחרון בנתבעת בפועל היה יום 19/4/2009. התובעת עבדה במשמרות בוקר ואחר-צהריים בימות השבוע וכן לסירוגין בימי ו' והיתה זכאית לשכר יסוד שעתי ולרכיב "בונוס". 4. עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם התפטרה הנתבעת מעבודתה בדין מפוטרת, קרי בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים. התובעת טוענת כי לאחר שהתלוננה על תנאי העסקתה, הרעה הנתבעת את תנאי עבודתה הרעה מוחשית, בכך שהורתה לה לעבור לעבוד בסניף אחר המרוחק יותר ממקום מגוריה. ההליך 5. התובעת הגישה תביעתה ביום 20/10/2009. ביום 29/11/2009 הוגש כתב הגנה, ועימו תביעה שכנגד שהגישה הנתבעת נגד התובעת. למען הנוחות, גם באיזכור התביעה שכנגד נוסיף ונכנה את הגב' רג'ואן "התובעת" ואת י.מ.ר קום בע"מ - "הנתבעת". 6. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות, במסגרתן העידו התובעת עצמה וכן העיד מטעמה בעלה של התובעת, מר משה רג'ואן. מטעם הנתבעת העידו מנכ"ל הנתבעת מר מאוזנר וכן חשב הנתבעת, מר אליהו ויינר. הרקע העובדתי 7. התובעה הועסקה כאמור בימות השבוע (א'-ה') במשמרות בוקר ואחר-צהרים ובימי ו' הועסקה לסירוגין. שכרה היה מורכב משכר יסוד שעתי ומבונוסים חודשיים בגין מכירות. 8. הצדדים לא חתמו על חוזה העסקה, אולם לטענת הנתבעת, לא נאמר לה כי בעתיד יתכן ויהיה עליה לעבוד בסניפים אחרים של החברה. 9. בשנת 2004 סייעה התובעת לעבודת הסניף ברעננה. הצדדים חלוקים במשך התקופה שבה סייעה לעבודת הסניף. לטענת התובעת, זכתה למימון מוניות הלוך ושוב במועדים אלו. 10. ביום 17/6/2008 פנתה התובעת במכתב למר מאוזנר במסגרתו הלינה על שלושה נושאים: אי צבירת ימי חופשה כדין בניגוד לזכאותה; תיקון הפחתה בבונוס היעד החודשי; והסדרת עיכוב בהעברת ההפרשות החודשיות לביטוח מנהלים. בהמשך, פנתה התובעת גם ביחס לבעיות בתשלום דמי הבראה, דמי נסיעה וכן הלינה על כך שבסיס היקף משרתה מחושב לפי 196 שעות חודשיות. 11. בין הצדדים התנהל דין ודברים בכתב ובעל פה, בשיחה שנתקיימה ביולי 2008 במשרדיו של מר מאוזנר. 12. לטענת התובעת, מר מאוזנר איים עליה לא אחת במהלך חילופי הדברים ביניהם כי אם תמשיך לעמוד על זכויותיה, תוענש באמצעות העברתה לחנות הנתבעת ברעננה. כן טענה התובעת כי מר מאוזנר השמיע באזניה את אותו איום ביחס לטענתה כי היא מתקשה להגיע למשרדיו. לדבריה, אמר לה כי אם לא תגיע אליו, יעבירה לעבוד בחנות אחרת. 13. ההתכתבות בין הצדדים נמשכה עד מרס 2009, שאז התבקשה התובעת בעל פה לעבור לעבוד בחנות הנתבעת ברעננה. ביום 25/3/2009 שלח מר מאוזנר לתובעת מכתב בזו הלשון (נספח ו' לכתב התביעה): "בהמשך לשיחתנו ובקשתנו הטלפונית, הננו להודיע על העברתך לחנות חברתנו ברעננה ברח' אחוזה 88, בתפקיד מוכרת ובאותם תנאי העסקה. אנו מצפים לתשובה חיובית (למרות סירובך הטלפוני לבקשתנו). כידוע לך, מעבר זה נובע ממינוי של מנהלת החנות - למנהלת הרשת והצורך במוכרת בחנות רעננה. סירובך אתמול לאייש את החנות בשעות אחה"צ - גרם לסגירת החנות לאחר משמרת מלאה בבוקר ולאובדן הכנסות. בתקווה לשיתוף פעולה חיובי!" 14. ביום 2/4/2009 שלחה באת-כוח התובעת מכתב למר מאוזנר (נספח ח' לכתב התביעה) בו הבהירה לו כי סניף רמת השרון בו היא מועסקת ממוקם קרוב לביתה והיא הולכת רגלית אל עבודתה מהבית ומביתה לעבודה. על כן היא רואה בהעברתה לסניף רעננה הרעת תנאים מוחשית, לנוכח משך הנסיעה הארוך שידרש, ובשים לב למחלת הסכרת שבה לקתה, שכן הנסיעות הארוכות תשבשנה את מועדי הזרקת האינסולין שמחלתה דורשת. כן ציינה: "4. במידה ותעמוד על דרישתך להעביר את מרשתנו לסניף רעננה, היא תתפטר בדין מפוטר, על כל המשתמע מכך, בהתאם לזכאותה לפי חוק פיצויי פיטורים. 5. נציין, כי העברת מרשתנו לסניף רעננה ללא הרעה מוחשית בתנאי העבודה יכולה להתאפשר אם נסיעותיה לעבודה וממנה יעשו באמצעות מוניות, שימומנו, כמובן, ע"י החברה. כך לא תתארך ההגעה לעבודה וחזרה לביתה, ויוסר ממרשתנו הלחץ הכרוך בעיכובים הנובעים מנסיעה בתחבורה הציבורית. 6. על כן, דרישה נוספת ממרשתנו לעבור לחנות ברעננה, מבלי שיוסדרו עבודה נסיעות במוניות לחנות וחזרה לביתה, תגרור את התפטרותה בדין פיטורים, שתכנס לתוקפה תוך 30 יום, מיום הדרישה". 15. ביום 6/4/2009 השיבה ב"כ הנתבעת למכתב דלעיל במכתב משלה (נספח ט' לכתב התביעה) וציינה כי אין בהעברת התובעת לחנות ברעננה משום הרעת תנאים מוחשית וכי מדובר בפעולה המצויה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת. כן צויין כי התובעת נדרשת בחנות ברעננה ושובצה לעבודה בה, ואינה משובצת עוד בחנות ברמת השרון. צויין כי אם לא תתייצב התובעת בעבודתה, תיחשב כמי שנטשה את עבודתה והתפטרה התפטרות שאינה מזכה בפיצויי פיטורים. 16. ביום 12/4/2009 שב וכתב מר מאוזנר לתובעת (נספח י' לכתב התביעה) כי היא נדרשת בחנות ברעננה ואינה משובצת בחנות ברמת השרון, והפציר בה להגיע לעבודתה ברעננה. 17. ביום 12/4/2009 קיבלה התובעת תעודת מחלה שתוקפה עד ליום 17/4/2009 (נספח יב' לכתב התביעה). ביום 13/4/2009 כתב מר מאוזנר לתובעת כי הוא מצפה לה ביום 19/4/2009 בחנות ברעננה (נספח יג' לכתב התביעה). 18. התובעת השיבה באמצעות מכתב מטעם ב"כ ביום 16/4/2009 (נספח יא' לכתב התביעה) לטענות הנתבעת במכתבים מיום 6/4/2009 ו-12/4/2009, טענה כי העברתה לחנות ברעננה מהווה צעד "ענישתי" ולא נובעת מצורך אמיתי, וכן ציינה בשנית כי התובעת לא תתייצב לעבודה עד שלא ימצא פתרון להרעה המוחשית בתנאי עבודתה, למשל על דרך של מימון מונית לתובעת. 19. ביום 19/4/2009 התייצבה התובעת בחנות ברמת השרון. לטענתה, בשיחה טלפונית עם מר מאוזנר אמר לה האחרון לעזוב את החנות מיידית כי אינה עובדת בה עוד. לטענת הנתבעת, מנהלת החנות וכן מר מאוזנר הורו לה לפנות לחנות ברעננה, והתובעת ניתקה שיחת טלפון עם מר מאוזנר באופן שאילץ אותו לחייג לחנות כדי לשוחח עם התובעת בשנית. 20. ביום 20/4/2009 שלחה ב"כ הנתבעת מכתב נוסף לב"כ התובעת, בו התייחסה לאירועי 19/4/2009 (נספח יד' לכתב התביעה) וציינה: "...לאור האמור במכתבייך ולאור אמירותיה הברורות של מרשתך, אין למרשתי אלא לקבל את התפטרותה, עם כל הצער שבדבר ולאחל לה הצלחה לאן שתיפנה. אדגיש שוב כי מרשתי מעוניינת בהמשך עבודתה של מרשתך והא ראיה לכך הינה תוספת השכר המשמעותית שקיבלה בשנה האחרונה..." (ס' 6 למכתב). כן צויין במכתב האמור כי עדיין מוכנה הנתבעת לקבל את התובעת לעבודה ברעננה ולפתוח דף חדש. 21. ביום 21/4/2009 כתבה ב"כ התובעת לב"כ הנתבעת (נספח טו' לכתב התביעה) כי לא מצאה התייחסות להצעה בדבר מימון מוניות לתובעת, וכי זוהי ראיה לכך שהעברת התובעת לסניף אחר הינה בבחינת ענישת התובעת ולא צורך אמיתי, שכן לו היה מדובר בצורך אמיתי, היתה הנתבעת מפצה את התובעת על הפגיעה בה. לפיכך, הודיעה כי אם הנתבעת תוסיף לסרב לפצות את התובעת על העברתה לסניף רעננה תיכנס התפטרותה לתוקף ביום 2/5/2009 וככל שלא ישולמו לה פיצויי פיטורים תוגש תביעה. 22. ביום 27/4/2009 כתבה ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת כי התפטרות התובעת מתקבלת, אך לא הנמקתה. נטען כי הנתבעת אינה מחוייבת בדין לממן נסיעה במונית לתובעת. כן נדרשה התובעת להתייצב לעבודה ברעננה בתקופת ההודעה המוקדמת. 23. התובעת לא התייצבה עוד לעבודתה. פיצויי פיטורים 24. לטענת התובעת, מן המקובץ לעיל עולה המסקנה כי התובעת התפטרה מעבודתה בשל הרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודה, שהנתבעת סירבה לתקנם באמצעות מימון נסיעה במונית. לטענת התובעת, לו היתה עובדת ברמת השרון היתה נזקקת לשני אוטובוסים לשם הנסיעה לעבודה והדבר היה גוזל ממנה כשעתיים ומחצה מדי יום (בכתב התביעה טענה הנתבעת כי אורך הנסיעה הינו 3 שעות). זאת, תחת הליכה רגלית של 20 דקות לכל כיוון בעבודתה בחנות ברמת השרון. 25. עוד טענה התובעת כי העברתה לחנות ברעננה היתה בבחינת צעד ענישה על שעמדה על זכויותיה הסוציאליות. 26. כמו כן, התובעת טוענת כי ביקשה במשך למעלה משנה כי הנתבעת תתקן את תנאי עבודתה, במיוחד בנושא החופשה השנתית, אולם הנתבעת לא עשתה כן ואף בכך יש נימוק להתפטרות בדין מפוטרת. על כן נטען כי התובעת זכאית לפיצויי הפיטורים. 27. הנתבעת טענה כי ניודה של התובעת נעשה משיקולים עניניים, על פי צרכי העבודה, ולא היווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה - ולכן הנתבעת אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים. נטען כי נסיעה ממקום מגורי התובעת בהרצליה לפתח החנות ברעננה אורכת משך זמן דומה לזמן ההליכה הרגלית של התובעת ולרשות התובעת היו גם קווי אוטובוס ישירים, כך שאין כל פגיעה בתנאי עבודתה. ביחס לחופשה נטען כי הנתבעת תיקנה את הטעון תיקון וממילא יש לקזז את יתר צבירת החופשה עם דמי נסיעה ששולמו לתובעת ביתר (לעניין זה נידרש להלן במסגרת הדיון בתביעה שכנגד). 28. מספר סוגיות עובדתיות מצויות במחלוקת בין הצדדים בהקשר דנן ובטרם נידרש לשאלה האם מדובר בהרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת, נכריע בסוגיות אלה: ראשית, בשאלה האם הנתבעת בחרה להעביר את התובעת בשל צורך אמיתי וענייני לסניף רעננה, או לצרכי ענישה, כטענת התובעת. שנית, בשאלה האם לנתבעת מדיניות של ניוד עובדות בין סניפים והאם כשנויידה התובעת בעבר שולמו בעבורה דמי נסיעה במונית. שלישית, בשאלת המרחק ומשך הנסיעה בין מקום מגורי התובעת לבין סניף הנתבעת ברעננה. 29. לעניין צרכי העבודה שוכנענו כי הנתבעת נזקקה לעובדת נוספת בסניף רעננה. מר מאוזנר העיד בעניין זה כי במרס 2009 מונתה מנהלת החנות ברעננה למנהלת הרשת ונוצר צורך בעובדת נוספת, מנוסה וותיקה בסניף האמור (עמ' 10 לפרו', ש' 15; ס' 12 לתצהירו). בעניין זה הוצג גם מכתבה של העובדת עמליה, אשר פנתה למר מאוזנר בעניין הצורך הדחוף בעובדת נוספת בחנות (נספח נ/4 לתצהיר מר מאוזנר). כמו כן, מר מאוזנר העיד כי בסופו של יום נויידה עובדת אחרת מסניף גן העיר בתל אביב לעבודה בסניף האמור ברעננה. למעט עדות התובעת בתצהירה לא מצאנו כל ביסוס ראייתי לטענת התובעת כי מר מאוזנר איים להענישה בניוד לחנות אחרת. אף אחד ממכתביה של הנתבעת לתובעת לא מתייחס לאיום כאמור, במפורש או במשתמע ומר מאוזנר הכחיש כי השמיע איום שכזה. עדותו נאמנה עלינו. אין נפקות לשאלה אם ניתן היה להעביר עובדות אחרות, ותיקות או צעירות מהתובעת בוותק, לסניף רעננה. ככל שניתן להעביר עובדת אחרת, הרי שגם את התובעת ניתן להעביר באותה המידה. וככל שלא ניתן להעבירן - הרי שהדבר הוא בבחינת הרעת תנאים גם לעובדת ותיקה פחות. 30. הנתבעת אמנם התקבלה לעבודה בסניף רמת השרון. עם זאת, מדובר ברשת חנויות ולפי עדות מר מאוזנר לא הובטח לה כי עבודתה תתנהל אך ורק בסניף רמת השרון של הרשת. מר מאוזנר העיד כי העבודה ברשת הנתבעת היא דינאמית ועובדות מנויידות לפרקים בין החנויות. התובעת לא הצהירה כי לא ידעה על כך. יתרה מזאת, התובעת בעצמה הצהירה כי עבדה בעבר בסניף רעננה (ס' 43.4 לתצהירה). אמנם טענה כי דובר על מקרים נדירים ומצבי חוסר ברירה, אולם אנו סבורים כי הראיות שבפנינו עולות בקנה אחד עם מדיניות של ניוד עובדות בחברה אשר התובעת היתה ערה לה. בין היתר, צויין בפנינו כי לסניף רעננה נויידה עובדת אחרת למקום שיועד לתובעת; וכן העיד מר מאוזנר על ניוד מנהלת החנות ברעננה לתפקיד מנהלת הרשת. בשאלה אם שולמו בעבר דמי נסיעה במונית אם לאו לתובעת הוצגו בפנינו עדויותיהן הסותרות של מר מאוזנר ושל התובעת. בשים לב לכך שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת, לא נוכל לקבל עדותה גם בעניין זה. 31. נותרה, איפוא, שאלת משך הנסיעה בתחבורה ציבורית מבית התובעת לחנות ברחוב אחוזה. התובעת הגישה כנספח לתצהירה (ת/13) תדפיס מאתר "אגד" ולפיו משך הנסיעה הינה 13 דק' באוטובוס אחד ו-6 דק' נוספות באוטובוס נוסף, אך טענה שבצירוף ההמתנה לאוטובוסים וההליכה ברגל מדובר בנסיעה שאורכה כ-55 דקות. משלטענתה נהגה לסיים עבודתה לאחר השעה שמונה, נטען כי היתה צפויה להגיע לביתה לאחר השעה 21:45. בכל הכבוד, עדות זו נשמעת מוגזמת, מה גם שלא ירדנו לאופן בו בוצעו תחשיביה של התובעת. נאמנה עלינו יותר עדותו של מר מאוזנר לפיה נסיעה כאמור, אורכה כמחצית השעה (נספח נ'5 לתצהיר מר מאוזנר) - הבדל של כעשר דקות בלבד ממשך הזמן שלקח לתובעת להגיע לעבודתה ברמת השרון. כאן המקום להזכיר כי בעדותה, התובעת כלל לא ידעה על קיומו של קו ישיר מרעננה חזרה לביתה (עמ' 5 לפרו', ש' 31). כלומר, שלא טרחה אף לבדוק סוגיה זו בטרם עמדה בסירובה לעבוד בחנות ברעננה. ונזכיר כי על פי תצהיר מר מאוזנר, המרחק בין בית התובעת לבין החנות ברעננה הינו כ-7.1 ק"מ בלבד. 32. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כי אם "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". הלכה היא כי ההרעה חייבת להיות רצינית עד אשר בית הדין ייחס למעביד את הרצון להתפטר מהעובד (דב"ע (ארצי) נג/210 - 3 רביוב - נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514 (1994)). 33. בעניננו, לא שוכנענו כי מדובר בהרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת. חרף נסיבות בריאותה של התובעת, הרי שלו היתה התובעת טורחת לערוך בירור של מכלול אפשרויות הנסיעה, ולא מסתפקת בקו שהכירה אשר לקח אותה למרפאתה הסמוכה בעיר רעננה, היתה מגלה כי אין מדובר בפער גדול בין משך הנסיעה הצפוי לה לבין משך הזמן אשר הצהירה בפנינו כי לוקח לה בפועל להגיע לעבודתה. כמו כן, הנתבעת ההינה, ובצדק, להתיר לתובעת לערוך את טיפולי האינסולין להם היא זקוקה גם במהלך עבודתה לפי צרכיה. 34. מכל האמור, סברנו כי התובעת אינה זכאית לפיצויי הפיטורים. 35. אנו ערים לפסק הדין אליו הפנתה התובעת (דמ"ש 20983-09-10 אסרף - אופטיקה מני הפסגה (2008) בע"מ, לא פורסם, (16.5.2012)). עמיתתי כב' הנשיאה פרוז'ינין מנתחת בראש המותב שם את תכליותיו של חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 ומכוחו סבורה היא כי היה על המעסיקה שם להחזיר את העובדת לעבודתה בסניף ממנו יצאה לחופשה הלידה ולא לסניף מרוחק יותר. אין עניינה של העובדת שם כענייננו, שעה שתכליותיו המיוחדות של חוק עבודת נשים אין חלות על התובעת. 36. אשר לטענה כי אי תשלום התנאים הסוציאליים הוא בבחינת הרעה מוחשית. אכן, אי קיום הוראות חוקי מגן וזכויות סוציאליות שונות, יכול לעלות כדי נסיבות המצדיקות התפטרות בדין מפוטר (ע"ע (ארצי) 1271/00 אמ"י מתו"ם-אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ - אברהם, לא פורסם (2004)). יחד עם זאת, הלכה היא כי את קיומם של התנאים האמורים בסעיף 11 לחוק יש לבחון לפי מצב הדברים בפועל עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא הם היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד (דיון לו/123 - 3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח 261 (1977). עיון בחילופי התכתובות בין הצדדים מעלה כי הנתבעת נימקה התפטרותה בהוראה שקיבלה לעבור לחנות ברעננה ובאי תשלום דמי נסיעה במונית למימון המעבר. על כן, נדחית טענתה בדבר היות אי-תשלום התנאים הסוציאליים בבחינת הרעה מוחשית. למעלה מן הצורך נעיר כי הדיון בנוגע לתנאים הסוציאליים התנהל משך כתשעה חודשים, כאשר התובעת מוסיפה דרישה כזו או אחרת לפרקים, והנתבעת נדרשה לטענותיה ופותרת לפחות את חלקן. הודעה מוקדמת 37. מן האמור עולה כי התובעת התפטרה ומכאן שאין היא זכאית להודעה מוקדמת. ההיפך הוא הנכון - עליה ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת כדין. אנו סבורים כי הודעה כאמור ניתנה ובעניין זה נדון בהמשך פסק דיננו, במסגרת התביעה שכנגד. דמי מחלה 37. התובעת שהתה בחופשת מחלה בין המועדים 12/4/2009 ל- 17/4/2009. הנתבעת לא שילמה לתובעת דמי מחלה בעבור ימים אלה והתובעת עתרה לתשלומם בצירוף פיצויי הלנה. 38. הנתבעת טענה כי התובעת לא חלתה בימים המדוברים וביקשה את תעודת המחלה רק על מנת להימנע מלהישמע להוראות המעסיקה ולהתייצב לעבודה בחנות ברעננה. לחילופין טענה לזכאות מופחתת בשים לב לתחשיב השכרה הקובע ולקיזוז. 39. הצדדים מסכימים כי התובעת הועסקה בנתבעת עד ליום 2/5/2009, וכך עולה גם מחלופת התכתובת בין באי-כוחם. משהתובעת הציגה תעודת מחלה, שמורה היתה לנתבעת הזכות להטיל ספק בתעודת המחלה בדרך הקבועה בתקנה 2(ג) תקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976. משלא עשתה כן, עליה לשלם את דמי המחלה כדין ולהימנע מטענות כגון אלו שהעלתה, או מהערות דוגמת זו שהעיר מר מאוזנר במכתבו מיום 13/4/2009 שלא ראינו טעם לשוב עליו, מפאת פרטיותה של התובעת. 40. סעיף 2(ב)(2) לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, קובע כי תקופת המחלה לעובד בשכר שעבד בעבודה מלאה (ולא לסירוגין) דוגמת התובעת הינה כל ימי המחלה, למעט ימי מנוחה שבועית וחגים. על פי סעיף 2(א) זכאי העובד למחצית דמי מחלה בעבור הימים השני והשלישי להעדרו ולדמי המחלה המלאים החל מהיום הרביעי. סעיף 5(א) לחוק קובע כי שיעור דמי המחלה יהיה שבעים וחמישה אחוזים משכר העבודה, כאשר שכר הבסיס לחישובם הינו שכר הכולל את שכר היסוד; תוספת ותק; תוספת יוקר או פיצוי בעד התייקרות; תוספת משפחה; ותוספת מחלקתית או מקצועית (סעיף 6(א)). 41. הימים 12-17/4/2009 הינם ימים א'-ו' והנתבעת לא טענה כי התובעת לא היתה אמורה לעבוד באותו יום ו'. לפיכך, יש לשלם לה בגין ימים אלו על פי הכללים שהובאו לעיל. אך ראשית, יש לקבוע את שכרה היומי שלפיו יחושבו דמי המחלה. 42. תקנות דמי מחלה אינן מתייחסות לדרך חישוב בסיס השכר, למעט הרכיבים שיובאו בחשבון. אנו סבורים כי מן הראוי לערוך את תחשיב השכר בדרך שנקבעה בתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (דב"ע נו/93, 91- 3 לבנה פילוסוף - ב. שור ושות' מהנדסים ויועצים פד"ע לד 59 (1997); עתירה לבג"צ נדחתה בג"צ 5845/98 ב. שור ושות' מהנדסים ויועצים בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, לא פורסם (1999)). קרי, על סמך 12 החודשים האחרונים, ובענייננו - בין החודשים 4/2008 ל- 3/2009. 43. התובעת הועסקה במשרה חלקית בעלת שיעור חלקיות משתנה. לשם חישוב חלקיות משרתה של התובעת, יש לבחון את ממוצע עבודתו ב-12 החודשים המלאים האחרונים לעבודתה. זאת נעשה על פי מספר השעות הנקוב בתלושי השכר של התובעת. לפי תחשיב זה, ממוצע עבודתה של התובעת בשנת עבודתה האחרונה הינו 144.67 שעות חודשיות, שהן 78% משרה. צודקת הנתבעת כי יש להוסיף לתחשיב זה ימי חופשה, חג ושבתון ,העומדים על 10 שעות בממוצע לחודש. צודקת הנתבעת כי יש לקזז מסכום זה את שעות ההפסקה העומדות בממוצע על 12 שעות חודשיות. בסה"כ עסיקנן איפוא במשרה של 142.67 שעות חודשיות, שהן 77% משרה. 44. שכר היסוד השעתי של התובעת עמד על 24 ₪. לטענת התובעת, יש לכלול בשכר הקובע את רכיבי הבונוס ששולמו לה. רכיב שכר המכונה "בונוס" הינו רכיב שעצם תשלומו הוא פרי שיקול דעתו הבלעדי של המעסיק, בדרך כלל כתמורה להישג או מאמץ יוצאי דופן. אין מדובר בזכות קוגנטית או בזכות הנשענת על חקיקת המגן; מדובר במחוייבות חוזית השאובה מהסכמה פרי יחסים שעיצבו הצדדים. משכך, הנטל להראות זכאות לבונוס וסכומו מוטל על כתפי התובע. אנו סבורים כי נטל זה לא הורם, שכן מעדותם של מר מאוזנר ושל מר ויינר, וכן מתלושי השכר, עולה כי שולמו בונוסים כתלות ביעדי החנות, וסכומם היה משתנה מדי חודש. 45. שכר היסוד הקובע של התובעת יהיה איפוא 3,424 ₪ ושכרה היומי - 147 ₪. מאלו ייגזרו ימי המחלה. התובעת זכאית לסך 75% משכרה בגין יום המחלה הרביעי ול- 37.5% משכרה בגין ימי המחלה השני והשלישי ובסך הכל - 220.5 ₪. סכום זה ישולם בתוספת ריבית והצמדה מיום 1/5/2009 ועד היום. פיצוי בגין חוסר תום לב ועגמת נפש 46. משפסקנו כי התובעת התפטרה שלא בדין מפוטרת, וכי הדרישה לנייד אותה מסניף אחד למשנהו שהיו קרובים זה לזה היתה דרישה עניינית, במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, הרי שהנתבעת אינה זכאית לפיצוי ברכיב זה. הפרשי פדיון חופשה 47. התובעת הועסקה בנתבעת מיום 13/6/2000 ועד ליום 2/5/2009, קרי - 8.875 שנות ותק. 48. חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - "חוק חופשה שנתית"), קובע את מכסות הזכאות לפי הותק. סעיף 7 לחוק חופשה שנתית קובע כי "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות". סעיף 13 קובע את הזכות לפדיון חופשה בתום יחסי העבודה. עוד קובע חוק חופשה שנתית, בסעיף 31 בו, כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה לפי חוק זה היא 3 שנים. 49. ההתיישנות, בשילוב מגבלת הצבירה, מגבילות את מספר השנים בעדן יכולה התובעת לתבוע פדיון חופשה במקרה זה. בפרשת אצ'ילדייב (ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ, (2006)), נקבע כי הפדיון יהיה בגין שלוש שנות העבודה האחרונות. עם זאת, בית הדין הארצי שינה מהלכה זו וקבע כי הפדיון יהיה לכל היותר בגין שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקת העובד בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת - ובסה"כ 4 שנים (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה, (2007); ע"ע (ארצי) 145/07 גדיק אוגוסטין - אהרון המל, (2007)). משכך, זכאית התובעת לפדיון חופשה בגין ארבע השנים האחרונות לעבודתה - שלוש שנות צבירה והשנה השוטפת. 50. להלן טבלת צבירת ימי החופשה להם היתה זכאית התובעת בארבע שנותיה האחרונות: שנה תקופה משך תקופה(בשנים) זכאות משרה מלאה זכאות בפועל(מלאה לפי תקופה) שיעורמשרה תחשיבלפי שיעורמשרה 5 3/5/04-13/6/05 0.11 16 1.76 0.77 1.36 6 14/6/05-13/6/06 1 18 18 0.77 13.86 7 14/6/06-13/6/07 1 21 21 0.77 16.17 8 14/6/07-13/6/08 1 28 28 0.77 21.56 9 14/6/08-2/5/09 0.89 28 24.92 0.77 19.19 סה"כ זכאות לימי חופשה בתקופה זו 72.14 51. נטל ההוכחה של ניצול ימי החופשה מוטל על הנתבעת. מתלושי השכר שהובאו בפנינו (שהגיעו לאחור רק עד 1/06) עולה כי התובעת נטלה בתקופה האמורה 49 ימי חופשה. לפיכך, התובעת זכאית לפדיון חופשה של 30.14 ימים קלנדריים - שהם 23.1 ימי חופשה בפועל. 52. התובעת זכאית איפוא לפדיון חופשה בסך 3,396 ₪ (לפי שכר יומי של 147 ₪). אלו ישולמו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1/6/2009 ועד היום. פדיון דמי הבראה 53. בעניין דמי הבראה המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחלקיות המשרה של התובעת, שחושבה לפי בסיס של 196 שעות בעת תשלום דמי ההבראה, אך לטענת הנתבעת התחשיב תוקן. 54. הוראת הפדיון של דמי ההבראה על פי צו ההרחבה מאפשרת פדיון דמי הבראה של השנתיים האחרונות. לפיכך, נבחן את תשלום דמי ההבראה בגין 5/2007 - 4/2009. משהתובעת קיבלה דמי הבראה בחודש 9/2007, נתבעו דמי ההבראה רק בגין התקופה שהחלה ב-10/2007, קרי בעבור 19 חודשים (1.58 שנים). 55. בשנים אלה היתה זכאית התובעת לפי ותק עבודתה לתשלום דמי הבראה בגובה 7 ימים לשנה, ובשים לב להיקף משרתה, היתה זכאית ל-5.39 ימים בשנה ול-8.5 ימים בגין מלוא התקופה. שיעור עלות יום הבראה בתקופה זו הינה 331 ₪ - ובסה"כ היתה זכאית התובעת לסך 2,825 ₪ דמי הבראה. 56. בתקופה זו קיבלה התובעת דמי הבראה בסך 1,691 בחודש 9/2008; 322 ₪ ב-1/09. לפיכך הינה זכאית להפרש בסך 812 ₪. 57. ממשכורת 9/08 קוזז סך 1,023 בגין שנים קודמות, בהן לכאורה שולמו לתובעת דמי הבראה ביתר. הנתבעת תבעה סכום זה (על דרך של טענה כי הסכום ששולם בשכר 9/2008 היה סכום מוקטן בגין קיזוז דמי הבראה זה). כמו כן, הנתבעת העלתה טענת קיזוז בגין הסכומים ששולמו ביתר. אנו סבורים כי חרף הוראת הפדיון, הרי שיש מקום לדון בביצוע הקיזוז האמור, שאחרת נימצא מסכלים את כוונת צו ההרחבה בעניין תשלום דמי ההבראה. טול לדוגמה מעסיק שיקזז את מלוא דמי ההבראה בשכרו האחרון של העובד -הוראת הפדיון אינה יכולה למנוע מבית הדין לדון בקיזוז המבוצע באופן כזה. עיון בתקופה הרלוונטית לתלושי השכר הנוספים שהוצגו לנו, עולה כי לתובעת שולמו 5 ימי הבראה בחודש 9/2006 בגין השנה החולפת. בתקופה זו היתה התובעת זכאית ל-7 ימי הבראה לפי משראה מלאה. לפיכך, נראה כי בתקופה זו שולמו לה דמי הבראה יחסיים להיקף משרתה. לא הובאו ראיות אחרות לעניין זה (אף לא הטבלה עליה נסמך מר מאוזנר במכתבו לתובעת מיום 9/7/2008 בהודעה על קיזוז דמי ההבראה, נספח ב' לכתב ההגנה). 58. הקיזוז אינו יכול לעמוד, איפוא. לפיכך, התובעת זכאית בסך הכל לסך 1,835 ₪ בגין דמי הבראה. אלו ישולמו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1/9/2008 ועד היום. התביעה שכנגד הודעה מוקדמת 59. הנתבעת טענה כי משהתובעת התפטרה, הרי שהיא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בגין עזיבתה המיידית של התובעת, תוך סירוב להתייצב בסניף אליו זומנה. 60. ביום 2/4/2009 כתב ב"כ התובעת למר מאוזנר כי "דרישה נוספת ממרשתנו לעבור לחנות ברעננה מבלי שיוסדרו עבורה נסיעות במונית לחנות ובחזרה לביתה, תגרור התפטרותה בדין פיטורים, שתכנס לתוקפה תוך 30 יום, מיום הדרישה" (נספח ח' לכתב התביעה). בתכתובת נוספת בין הצדדים בהמשך אותו החודש ישנה הסכמה על סיום יחסי העבודה ביום 2/5/2009 (נספחים טו' ו-טז' לכתב התביעה). 61. הנתבעת ידעה כחודש מראש (ואף לפני כן בחילופי תכתובות ושיחות בין הצדדים) על אי-רצונה הבולט של התובעת להעתיק את עבודתה לסניף רעננה. ב"כ הנתבעת דרשה התייצבות התובעת בשנית ביום 6/4/2009 (נספח ט' לכתב התביעה) ובכך ענתה לתנאי שהציבה התובעת ביום 2/4/2009 לכניסת התפטרותה לתוקף. אנו ערים למכתבו של מר מאוזנר מיום 12/4/2009 שבו הפציר ברוח טובה בתובעת להתייצב בעבודה בסניף רעננה. אלא שהחלטתה של הנתבעת ליתן לתובעת הזדמנות נוספת - החלטה הנובעת, מן הסתם, מן הצורך הדחוף של הנתבעת בעובדת בחנות ברעננה - אינה יכולה למחוק את הודעת התובעת בדבר רצונה להתפטר. 62. מכל האמור, עולה כי התובעת נתנה הודעה מוקדמת כדין אין הנתבעת זכאית לתשלום הודעה מוקדמת מהתובעת. דמי נסיעה 63. בכתב התביעה ציינה התובעת כדלקמן: "37. החנות ברמת השרון בה עבדה התובעת במשך 9 שנות עבודתה בנתבעת,, ממוקמת במרחק של 20 דקות הליכה מביתה, והיא היתה מגיעה וחוזרת מהעבודה רגלית". התובעת חזרה על דברים אלה בעדותה. 64. הנתבעת תבעה איפוא בתביעה שכנגד את החזר ההשתתפות בדמי הנסיעה ששולמו לתובעת. זאת, בשים לב לכך שהתובעת לא הוציאה סכום זה בפועל. 65 ס' 3 לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע שכל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות בהוצאות נסיעה. נפסק כי הזכאות לקבלת הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו משתמש בתחבורה ציבורית ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו (דב"ע (ארצי) נו/3-46 רונית עילם - אטלס שרותי כוח אדם בע"מ, פד"ע ל 65 (1996)). 66. כלומר, עסקינן באמות מידה אובקייטיביות, ולא בשאלה אם הלכה התובעת בפועל רגלית אם לאו. לפי הראיות שהוצגו בפנינו, מרחק ביתה של התובעת מסניף הנתבעת ברמת השרון הינו מרחק של 5 תחנות אוטובוס. שוכנענו, כי די בכך על מנת לענות על מבחן ההיזקקות האובייקטיבי. 67. התביעה ברכיב זה נדחית, איפוא. סוף דבר 68. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים בתוך 30 ימים מהיום: א. דמי מחלה בסך 220.5 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1/5/2009 ועד היום. ב. פדיון חופשה בסך 3,396 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1/6/2009 ועד היום. ג. הפרשי דמי הבראה בסך 1,835 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1/9/2008 ועד היום. 69. התביעה לפיצויי פיטורים ולתשלום תמורת הודעה מוקדמת נדחית. 70. התביעה שכנגד נדחית במלואה. 71. בשים לב לתוצאה אליה הגענו, תשלם הנתבעת לתובעת בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד סך כולל של 5,000 ₪. בסכום זה הבאנו בחשבון גם את התביעה שכנגד. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. הרעת תנאים