מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות חוב מס שבח: 1. המבקש עתר כי ביהמ"ש יצהיר כי זהות המשיב לגבות ממנו חוב מס שבח בקשר למכר זכויות מיום 15.4.92 - התיישנה. 2. ביום 15.4.92, מכר המבקש יחד עם שותף חנות ברחוב מונטיפיורי 13 פתח תקווה. שומה עצמית הוגשה ביום 26.5.92. ביום 15.11.92 הוצא אישור לרישום העיסקה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 17.6.93 שלח המשיב שומת מס שבח סופית. לטענת המבקש, נודע לו על כך רק לאחר כ-3 שנים. הוא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת השגה. בקשתו נדחתה. המבקש הגיש ערר לוועדת הערר לפי חוק מס שבח, ואף הערר נדחה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 25.5.97 (עמ"ש 2165/96). 3. המבקש טוען, כי מדובר בחוב שעילתו משנת 1992, או לחילופין משנת 1993, ולכן תקופת ההתיישנות חלפה, והמשיב מנוע מלתבוע את החוב, והוא מנוע גם מלגבות אותו בדרך מינהלתית. 4. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה. לטענתו, חוק מס שבח קובע את הדרך המשפטית לנקוט בהליכים ביחס לחובות מס שבח, והדרך הזו היא הדרך הבלעדית. אם חלק המבקש על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, היה עליו להגיש ערעור לביהמ"ש העליון, ומשלא עשה כן, הוא אינו יכול לתקוף את החוב בדרך אחרת. עוד נטען, כי משניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, הרי המטריה בה אנו עוסקים היא של התיישנות פסק דין - ולעניין זה נקבעה תקופה של 25 שנים, שטרם חלפה. כן טען המשיב, כי לא ניתן לטעון להתיישנות של חוב מס סופי, שכמוהו כפסק דין. המשיב גם טען כי בגין חוב המס, בוצעו פעולות גבייה רבות, ואף על פי כן המבקש לא שילם עדיין את חובו. 5. ההלכה הפסוקה התלבטה לא פעם בשאלה האם יכול נישום להעלות טענת התיישנות במסגרת תובענה שהוא מגיש כנגד הרשות. דעות השופטים בהקשר זה חלוקות (ר' ע"א 522/71 מוריס בנין נ. אלברט בנין, פ"ד כ"ח (2) 309, ה"פ חי' 3040/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ. המועצה האזורית זבולון, תק-מח 2001 (1) 7679, עת"מ 450/02 (חי') קימחי רימונד נ. עיריית חיפה, דינים מחוזי ל"ג 10 776, ת"א (שלום - ירושלים) 2670/01 איאד סאמי סומארי נ. עיריית ירושלים, תק-של י"ט 608, ת"א (שלום ירושלים) 11660/99 גן צבי נ. עיריית ירושלים, לא פורסם, ות.א. (שלום חיפה) קושינסקי נ. עיריית חיפה). 6. גדר הספקות נובע מהעובדה שע"פ חוק ההתיישנות, טענת התיישנות נחשבת לטענת הגנה, ל"מגן" ולא ל"חרב", מאחר שההתיישנות ע"פ חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 היא התיישנות דיונית ולא מהותית. מאידך גיסא, קיימת גישה לפיה כאשר הרשות נוקטת כנגד הנישום בהליכי גבייה מנהליים, כי אז למרות שלא הוגשה באופן פורמלי תובענה נגדו, הרי באופן מהותי הרשות היא הגוף המבקש "להוציא מחברו" - לגבות את כספיו של הנישום, בהליך שיש לראותו כהליך מקביל להליך אזרחי בבית משפט. לכן, על פי גישה זו, יש לאפשר לנישום להעלות טענת התיישנות, גם כשההליך הננקט נגדו אינו ההליך בבית המשפט אלא ההליך המנהלי, והדרך לעשות זאת - היא בדרך של הגשת המרצת פתיחה. (ר' למשל פסק דינו של כב' השופט ביין, בענין בתי זיקוק לנפט שאוזכר לעיל, והחלטתה של כב' השופטת ג'מעון בענין קושינסקי שאוזכר לעיל). 7. בעניננו, השאלה שלעיל אינה מתעוררת באופן ישיר, שכן המשיב לא העלה טענה לפיה המבקש מנוע מלטעון טענת התיישנות בהליך דנן, שבו המבקש הוא יוזם ההליך. אולם, אני סבורה כי לפסקי הדין שאוזכרו לעיל, יש השלכה על התובענה שבפני. זאת משום שלדעתי, אם נראה את הליך הגבייה המנהלי כהליך מקביל להליך האזרחי, כהליך בו באופן מהותי הנישום הוא נתבע (כהשקפתו של כב' השופט ביין בפסה"ד בתי זיקוק לנפט שאוזכר לעיל), הרי יש לקבוע גם כללים מקבילים ביחס להליך זה, בקשר לשאלה של עצירתו של מרוץ ההתיישנות. כידוע, ע"פ חוק ההתיישנות, נעצר הליך ההתיישנות כאשר התובע מגיש תביעה נגד הנתבע. בהתאם, אני סבורה כי יש לקבוע שבמסגרת ההליך המנהלי, נעצרת תקופת ההתיישנות כאשר הרשות נוקטת בהליכי גבייה מנהליים. 8. בעניננו, טען המשיב כי הוא ביצע כנגד המבקש הליכי גבייה. הדבר עולה מהתצהיר שתמך בתגובת המשיב להמרצת הפתיחה, שם הצהירה המצהירה מטעם המשיב כי המשיב ביצע משנת 1993 ועד היום 17 פעולות גבייה לשם גביית חוב המס, ונשלחו לכתובת המשיב 31 הרשאות ע"י המשרד הראשי. בין השאר הוטלו עיקולים על חשבון הבנק של המבקש, נרשמו הערות אזהרה על נכסי המבקש, הוצאו מרשותו מיטלטלין, נרשמו עיקולים על רכבי המבקש וכו' (ר' ס' 2-3 לתצהירה של הגב' מירי וארום, מטעם המשיב). ב"כ המבקש לא ביקש לחקור את המצהירה מטעם המבקש על תצהירה בחקירה נגדית, ולכן האמור בו לא נסתר. 9. יצויין, כי במסגרת בקשתו של המבקש והתצהיר שתמך בה, המבקש לא טען כי מאז שנדחו טענותיו ע"י בית המשפט המחוזי, לא בוצעו כנגדו פעולות גבייה ע"י המשיב. כל שנטען על ידו היה כי "חלפו למעלה מ-11 שנים מאז שהמשיבה טענה לראשונה שיש לי חוב כלפיה, ולא יהא זה הוגן שהמשיבה שדחתה את בקשתי להארכת מועד להגשת השגה, בשל חלוף הזמן להגשתה, תהנה מהפריוילגיה של הליכי גביה של חוב שהתיישן...". 10. אמנם, המבקש כפר במסגרת חקירתו הנגדית באמור בתצהיר העדה מטעם המשיב ("שום דבר לא נכון" - עמ' 1 שורה 10). אולם, המבקש עצמו העיד על עצמו בחקירתו כי "אני חולה ואני שוכח הרבה דברים" (ר' עמ' 2 שורה 5). לכן, ודאי שלא ניתן להעדיף את גירסתו על פני גירסתה של העדה מטעם המשיב, ולא ניתן להסתמך עליה כדי לקבוע ממצאים עובדתיים. עוד יצויין, כי עולה מסיכומי ב"כ המבקש, כי במחצית שנת 1996 הוטל עיקול על נכסי המבקש (סעיף 5 לסיכומים). אני סבורה כי ביצוע פעולת גביה כגון הטלת עיקול, עוצרת את הליך ההתיישנות. 11. אינני סבורה כי יש לקבל את עמדתו של המבקש, לפיה משחלפו 7 שנים מאז נדרש המבקש לראשונה לשלם את חובו, החוב מתיישן, ולא ניתן עוד לדרוש את גבייתו. גישה כזו לא יכולה להתקבל, לדעתי, גם כשמדובר בהליכי גבייה של ארנונה עירונית, וודאי שהיא אינה יכולה להתקבל ככל שמדובר בחוב דנן, לרשויות מס שבח. 12. ההלכה הפסוקה שאליה הפניתי לעיל, מתייחסת רובה ככולה לתובענות שעניינן תשלום ארנונה עירונית. כידוע, כאשר מדובר בארנונה עירונית, עומדת בפני הרשות הברירה - היא יכולה להגיש נגד הנישום תובענה בבית המשפט, או לנקוט נגדו בהליכי גבייה בדרך המינהלית (ר' פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בענין קימחי שאוזכר לעיל, בס' 13 לפסק הדין). ואולם, אין סמכות מקבילה למדינה לגבי חוב מס אחר (ר' שם). משכך הם פני הדברים, המדינה לא יכלה להגיש תביעה נגד המבקש דנן (ומובן שלא היה בכך כל צורך, לאחר שהתקופה להגיש השגה חלפה, ובית המשפט המחוזי בפסק דין חלוט קבע כי אין מקום להאריך את התקופה). 13. קבלת עמדת המבקש תביא, אם כן, למסקנה האנומלית שנישום שהרשות לא תצליח לגבות ממנו את חובו כלפיה במשך למעלה מ-7 שנים - יימחל לו החוב. מובן שאין מקום לקבל גישה כזו, שרק תיטיב עם אותם נישומים המצליחים להתחמק לאורך זמן מתשלום חובותיהם לרשות. 14. לכן, אני סבורה כי משביצע המשיב פעולות גבייה לגביית חוב המבקש, הרי שתקופת ההתיישנות לגבי גביית חובו של המבקש כלפי המשיב לא התיישנה, ומכאן שיש לדחות את התביעה. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪ + מע"מהתיישנות חובמיסיםחובמס שבחהתיישנות