המשיב ציין בהחלטתו כי התמשכות ההליכים הינה חריגה ומצדיקה התחשבות לעניין העונש. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התמשכות הליכים: 1. לפניי ערעור על החלטת כבוד השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב מיום 18.3.2012 (להלן: "המשיב"), אשר לו הואצלו סמכויות שר הבריאות בענייני משמעת, בה קבע, במסגרת סמכותו עפ"י ס' 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז - 1976 (להלן: "הפקודה") ובהתאם להמלצות ועדת המשמעת (להלן: "הוועדה" או "המשיבה"), כי יותלה רישיונו של המערער, רופא במקצועו, לתקופה של 3 חודשים. עובדות המקרה 2. ההליך המשמעתי נשוא הערעור שלפניי מתייחס לאירועים של 19.06.97, בו ביצע המערער, שבאותו זמן כיהן כמנהל מחלקת ניתוחי לב בבית החולים בתל-השומר, יחד עם עוזרו ד"ר ישי אוסטפלד, מתמחה צעיר לפני שלב א', ניתוח לב בחולה (להלן: "הניתוח השני"), מר מרדכי נבעה ז"ל, אשר ביום הניתוח - היום בו נפטר - היה בן 31 (להלן: "החולה"). 3. בהקשר זה יצוין כי מאז תחילת שנת 1997 סבל החולה מבעיות לב קשות, ואף נותח בלבו ביום 06.02.97 (להלן: "הניתוח הראשון"). במהלך ניתוח זה התגלתה אצל החולה נטייה דימומית קשה, ובית החזה נסגר רק לאחר חמש שעות. יודגש כי הניתוח הראשון בוצע ע"י ד"ר שיינפלד וד"ר אוסטפלד, אולם המערער, ששהה באותו זמן מחוץ לבית החולים, נקרא לסייע בניתוח בשל הדימום המאסיבי ממנו סבל החולה, וכך התוודע לבעיה הגנטית ממנה סבל ואשר גרמה לדימומים. לאחר מכן, שוחרר החולה לביתו, אולם שב והתאשפז מספר פעמים במחלקה, בשל בעיות הלב מהן סבל. 4. באחד מן האשפוזים במחלקה, התגלה כי הדלף ממנו סבל החולה טרם הניתוח הראשון חזר. בתום סדרה של בירורים והתייעצויות, הוחלט לשוב ולנתח את החולה, והפעם בוצע הניתוח על ידי המערער. 5. במהלך הניתוח השני, לאחר מספר פעולות שנעשו בלבו של החולה, חזר הלב לפעום בקצב סדיר, הלב נסגר והחולה נותק ממכונת לב ריאה בשעה 12:20. בשלב זה הופיע דימום שנראה משמעותי. לאור הפקת לקחים מן הניתוח הקודם, הוזמן לחדר הניתוח המטולוג בכיר, פרופ' אורי מרטינוביץ, שניסה לעצור את הדימום באמצעות ריסוס שדה הניתוח עם דבק ביולוגי; אולם למרבה הצער, הנטייה לדמם הלכה וגברה, ועקב כך קיבל החולה מנות דם רבות. בשלב זה, בסביבות השעה 12:30, עזב המערער את חדר הניתוח ועלה לחדרו, תוך שהוא מותיר את ד"ר אוסטפלד לטפל בחולה לבדו, ומסתפק במתן הוראות מרחוק, באמצעות מכשיר האינטרקום. המערער ירד פעמיים נוספות לחדר הניתוח לצורך מתן הנחיות, אולם לא טיפל עוד בחולה, וזאת חרף החמרת מצבו של החולה, שכללה לחץ דם נמוך ודימום בלתי פוסק. 6. על אף המצב הקשה בו היה החולה נתון, עזב המערער את בית החולים בסביבות השעה 16:00, לצורך ביצוע ניתוח אחר בבית חולים פרטי; אם כי, לא לפני שדיווח על המקרה ועל עזיבתו לד"ר יעקב לביא, מי שהיה רופא כונן באותה שעה. המערער הורה לד"ר אוסטפלד ולד"ר לביא כי אין לבצע כל התערבות כירורגית נוספת בחולה, וכי יש להמשיך בפעולת ייבוש הדימום, ותו לא. 7. כעבור כשעה וחצי, כשהחולה עודנו מדמם, הצטרף לניתוח ד"ר צבי זיסקינד, כירורג בכיר, אשר בא לעזרת ד"ר אוסטפלד. במהלך סקירת הלב, ניסה ד"ר זיסקינד להרים מעט את הלב, ואז פרץ דם משטח הפנים הסרעפתי של הלב. לאחר שאובחן חור גדול בדופן הסרעפתי של חדר הלב, נעשו ניסיונות להתגבר על פרץ הדם הקשה, אך ללא הועיל. כל ניסיונותיהם של הרופאים להשתלט על הדימום ולהציל את החולה עלו בתוהו, והוא נפטר בשעה 18:00. השתלשלות העניינים 8. בסמוך לאחר קרות האירוע בו נפטר החולה, נערך בירור מקיף ביחידת הנהלת הסיכונים של בית החולים ונמצא שלא היה כל דופי בהתנהלות בית החולים, ובהתנהגות המנתח הראשי - המערער, במהלך הניתוח. 9. משפחת המנוח לא השלימה עם קביעה זו והגישה תלונה לנציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. שני נציבי קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' אליקים ופרופ' גליק, החליטו בתחילה לסגור את התיק. כעבור זמן, הוחלט ביחידה המשמעתית של משרד הבריאות לחדש את הטיפול בתלונה זו. בשנת 2002 הועבר בירור המקרה לוועדה מבררת של משרד הבריאות, וזו העבירה, בתום שנתיים נוספות, קרי בשנת 2004, את דו"ח הבדיקה למנכ"ל משרד הבריאות. 10. ביום 14.08.05, כשבע שנים מאז קרות האירוע המצער, הגיש המשנה למנכ"ל שר הבריאות, ד"ר בועז לב, קובלנה נגד המערער, בה נאמר כדלקמן: הנקבל בהיותו מנתח ראשי, עזב את חדר הניתוח ולאחר מכן את בית החולים, וזאת למרות מצבו הקשה הממושך של החולה ולמרות שהמאמצים הרבים להשתלט על הדימומים במשך שעות רבות נכשלו, ובכך נהג בדרך שאינה הולמת רופא וגילה רשלנות חמורה כאמור בס' 41 (1) ו- (3) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז- 1976. ביום 03.11.11, נתנה ועדת המשמעת, היא המשיבה, את המלצותיה בעניינו של המערער: היה על פרופ' סמולינסקי, כסמכות עליונה, להישאר בקמפוס בית החולים ולעקוב במו עיניו על המתרחש, לקחת אחריות מלאה ולהחליט על המשך טיפול שמרני אחר בגין התדרדרות מצב החולה... העברת החולה לידיים של מישהו אחר, כשהחולה עם חזה פתוח על שולחן הניתוחים ועזיבת בית החולים לטובת חולה אחר בבית חולים פרטי איננו ראוי בלשון המעטה... לאור האמור לעיל, ממליצה הועדה לקבוע כי פרופ' סמולינסקי התנהג, התנהגות בלתי הולמת ולא ראויה. ביום 22.01.12 תיקנה המשיבה את החלטתה ולפיה: ממליצה הועדה לקבוע כי פרופ' סמונילסקי התנהג, התנהגות בלתי הולמת ולא ראויה וכי יש להטיל עליו סנקציה של שלושה חודשי התלייה. לאחר שהואצלו לו סמכויות שר הבריאות וקיבל לידיו את דו"ח הוועדה והמלצותיה, נתן המשיב את החלטתו, ביום 18.3.12, בה סיכם את עמדתו כדלקמן: ... הנקבל הגדיל - או שמא הקטין, לעשות - בכך שעזב את בית החולים כשהחולה היה במצב אנוש, השאירו בידי הרופא הזוטר והרופא הכונן, ולא נתן דעתו למצבו ההולך ומחמיר של החולה, שסבל מדימום חריף ביותר בלבו. הסיבה האמיתית לעזיבתו של הנקבל את בית החולים - שהתגלתה מאוחר יותר - דהיינו, הצורך לבצע ניתוח דחוף באופן פרטי במדיקל סנטר, אין בה כדי להצדיק את התנהגותו של הנקבל, כלל ועיקר, ואולי אף לשמש נסיבה לחומרה. סבורני, כי בהתנהגותו הבלתי מובנת והבלתי אחראית הלזו, סטה הנקבל סטייה חמורה מהסטנדרטים הבסיסיים המצופים מאדם העוסק ברפואה, בכלל, ומרופא במעמדו, בפרט. לא בכדי הגיעה הוועדה למסקנה הנכונה והראויה בעיניי, ולפיה: '...היה על פרופ' סמולינסקי, כסמכות עליונה, להישאר בית החולים ולעקוב במו עיניו על המתרחש, לקחת אחריות מלאה ולהחליט על המשך טיפול שמרני אחר בגין התדרדרות מצב החולה'... אשר על כן, הנני מחליט לאמץ את המלצת הוועדה ולהתלות את רישיונו של הנקבל, פרופ' ארם סמולינסקי, למשך שלושה (3) חודשים, החל מיום 1.5.12. 11. ביום 21.6.12 הגיש המערער הודעת ערעור על החלטת ההתלייה האמורה, הרי הוא הערעור שלפניי. ביצוע בפועל של ההתלייה נדחה עד למתן הכרעה בערעור. טענות הצדדים בערעור טענותיו העיקריות של המערער 12. לסברת המערער, בשל משך הזמן הארוך והבלתי סביר באופן קיצוני בו מתנהל התיק, קרי כ- 15 שנים, קמה לו הגנה מן הצדק, אשר לטענתו הייתה מחייבת דחיית הקובלנה נגדו, ולמצער, הטלת סנקציה פחות חמורה מזו אשר הוטלה עליו בפועל. לטענתו, השיהוי החמור בניהול ההליך משך שנים כה רבות פוגע בתחושת הצדק וההגינות, ומקשה על אפשרותו להתגונן (ולראיה לכך מפנה המערער לעובדה שניהול ההליך נגדו רק שנים רבות לאחר האירוע גרם לכך שמשך זמן רב לא יכול היה להסביר לאיזו מטרה עזב את בית החולים, כיון שלא זכר את פרטי סדר יומו ביום האירוע לאחר זמן כה ממושך; ורק לאחר מאמצים רבים נמצאו רישומים מהם נלמד כי אכן יצא לבצע ניתוח אחר במדיקל סנטר; ברם בינתיים סבל, לטענתו, מחשד שניסה להסתיר את העובדות, ועקב כך, לטענתו, נפגעה תדמיתו ומהימנותו בעיני חברי הוועדה); ואי לכך, הוועדה שגתה, לטענתו, עת דחתה טענת ההגנה מן הצדק. כמו כן טוען המערער ששגה המשיב עת קיבל את עמדת הוועדה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את החלת ההגנה מן הצדק במקרה דנן. לטענתו, החלטת המשיב שגויה באופן בו איזן בין השיקולים השונים, כאשר ידה של חומרת העבירה על העליונה, ואילו ידה של תחושת הצדק וההגינות על התחתונה; וזאת, חרף העובדה כי המשיב ציין בהחלטתו כי התמשכות ההליכים הינה חריגה ומצדיקה התחשבות לעניין העונש. 13. עוד טוען המערער כי בשנת 1997, שנת קרות האירוע, לא הייתה קיימת כל נורמה חקוקה או קוד אתי המורה מהי התנהגות בלתי הולמת בנסיבות האירוע, ועל כן לא ניתן להטיל עליו אחריות בגין הפרת נורמה כזו, באופן רטרואקטיבי; ובייחוד, אל נוכח העובדה כי נורמה כזו אף אינה בנמצא כיום בקוד האתי המחייב, היינו, כי אין כל פסול בהתנהגות המערער, גם בפרספקטיבה של ימנו אנו. כמו כן סבור המערער כי הוא לא הפר את חובתו כלפי הלקוח עת הותירו בידיו של המומחה ד"ר לביא, תוך שנתן לו הנחיות ברורות להמשך הטיפול, וכשלא ידע דבר - ולא יכול היה לדעת - אודות מעורבותו העתידית של ד"ר זיסקינד בניתוח. 14. עוד שגה המשיב, לטענת המערער, כאשר ביסס את החלטתו על ממצאים אשר לא מצאו להם מקום בהחלטת הוועדה ואף לא בקובלנה, וכן לא הוכחו בדיון בוועדה. כך למשל סובר המערער כי לא הוכח שהנטייה הדימומית של החולה הלכה וגברה, וכן, לא ניתן לומר כי ד"ר אוסטפלד הינו "מתמחה צעיר" או "רופא זוטר", כפי שכינתה אותו הוועדה. עקב כך, טוען המערער כי המשיב חרג מסמכותו ופגע בזכויותיו. 15. לבסוף סבור המערער כי המשיבים הפרו את חובת ההנמקה הכללית המוטלת עליהם, ולמעשה, המלצות הוועדה והחלטת המשיב אינן מעוגנות בחומר הראיות ואף סותרות אותו. טענותיו העיקריות של המשיב 16. לטענת המשיב, למערער לא קמה טענת הגנה מן הצדק, שכן, לדידו, המערער לא הצליח להוכיח כי בעניינו התקיימו מבחני הפסיקה לתחולתה של הדוקטרינה האמורה. המשיב מסביר כי תחולת הדוקטרינה בהליכים משמעתיים מוגבלת למדי, ונועדה "לנסיבות חריגות ויוצאות דופן"; ועל כן, הדוקטרינה לא יכולה לעמוד למערער במקרה דנן, שכן, בין היתר, אף שההליכים נמשכו בעניינו של המערער משך כחמש עשרה שנה, המערער אינו חף מאשמה בכל הנוגע להתמשכות ההליכים, ולפחות חמש פעמים מיום הגשת הקובלנה, היו זה באי כוחו של המערער אשר ביקשו דחיות בדיוני הוועדה. 17. למרות זאת, מציין ב"כ המשיב כי מעיון בהחלטת המשיב עולה כי הוא אינו מתעלם מהתמשכות הארוכה של ההליך, ולדבריו, שיקול זה הוא אשר הביאו לאמץ את המלצת הוועדה להסתפק בעונש קל יחסית, בדמות התליית רישיון לשלושה חודשים בלבד, וכי אחרת היה מטיל על המערער עונש כבד הרבה יותר. 18. לגופו של עניין, חולק ב"כ המשיב על טענתו של המערער כאילו פעל כשורה ביום האירוע וכי אין למצוא שפעל באופן בלתי-הולם. לטענת ב"כ המשיב, עת נטש המערער את החולה על שולחן הניתוחים במצבו הקשה, כאשר בית החזה שלו פתוח והדימום החמור הולך ומחמיר ללא שליטה אפקטיבית, וזאת לטובת ביצוע ניתוח פרטי במדיקל סנטר (אשר לדעתה של הוועדה לא היה בהול וניתן היה לדחותו), אכן התנהג המערער בהתנהגות בלתי הולמת. 19. כמו כן מציין ב"כ המשיב, כי כל האמור, המבסס כדבעי את מסקנות המשיב בהחלטתו, בא לידי ביטוי בצורה מפורשת וברורה בהחלטתו, ועל כן, יש לדחות את טענת המערער כי המשיב לא מילא בהחלטתו את חובת ההנמקה המוטלת עליו. דיון והכרעה 20. טענות רבות הועלו על ידי המערער בהודעת הערעור שהגיש. עם זאת מצאתי לנכון להתמקד בטענות המרכזיות נשוא ערעור זה, והן שתיים: האחת, כי התנהגותו של המערער לא עלתה כדי התנהגות בלתי הולמת, והשנייה, כי קמה למערער טענת ההגנה מן הצדק. 21. במקרה דנן, אף שהערעור מכוון כנגד החלטת המשיב, המערער מרבה ומלין על הוועדה עצמה, על ממצאיה, מסקנותיה והמלצותיה, עליהן נשען המשיב בהחלטתו. על כך יוער: אין להתעלם מאופיו המיוחד של ההליך המשמעתי לפי פקודת הרופאים, אשר בו, בניגוד להליכים מנהליים "רגילים", לצדדים אין זכות טיעון לפני השר, והשר מקבל את החלטתו בקובלנה על בסיס המלצות הוועדה בלבד. ברם, אין בכך, לדעתי, כדי לבסס את הטענה שיש לאפשר למערער להעלות בערכאת הערעור טענות הנוגעות לא רק להחלטת השר כדבר העומד בפני עצמו, אלא להעמיד במבחן הערעור אף את ממצאי הוועדה ומסקנותיה. שהרי, ערכאת הערעור - כמו גם השר עצמו - אינם יושבים כערכאה דיונית, ועל כן, הם אינם בוחנים מחדש את הממצאים העובדתיים שבבסיס המלצות הוועדה. ובאשר למסקנות והמלצות הוועדה, הרי שהשר בהחלטתו מביעה את דעתו העצמאית באשר לאותן מסקנות, והוא אשר מחליט, לפי שיקול דעתו, האם הממצאים העובדתיים שבדו"ח הוועדה מצדיקים את המסקנות וההמלצות האופרטיביות שקבעה הוועדה. אי לכך, אם לטענת המערער, נפל פגם כלשהו במסקנות הוועדה, ואם בכל זאת אימצן השר בהחלטתו, טענתו של המערער מופנית כלפי שיקול דעתו של השר, בקבלו את אותן מסקנות, ולא נגד הוועדה; שהרי בכוחו של השר לבחון את המלצות הוועדה על בסיס אותם ממצאים שקבעה הוועדה, ואשר על פיהם גיבשה הוועדה את מסקנותיה. אי לכך, ככל שמעלה המערער טענות נגד מסקנות הוועדה, טענות אלו אינן בעצם אלא טענות כלפי שיקול דעתו של השר, וכך יש להבינן. זוהי, לדעתי, המסגרת הדיונית הראויה בשמיעת טענותיו של המערער, ורק במסגרת זו ניתן לשקול טענות המערער המופנות כלפי הוועדה. אי לכך, אין מקום להעמיד במבחן, במסגרת הערעור לפניי, את דיוקם של הממצאים העובדתיים עליהם התבססה הוועדה. ובמקרה דנן יוער, למעלה מן הצורך, כי לא מצאתי כי קיימת כל מחלוקת מהותית באשר לעובדות הרלוונטיות. התנהגות המערער 22. בהודעת הערעור מפרט המערער מדוע לדידו, התנהגותו ביום האירוע אינה עולה כדי התנהגות בלתי הולמת. בהודעתו מסביר המערער כי לא עזב את החולה על שולחן הניתוחים במצב אנוש, וכן לא השאירו עם מתמחה צעיר או רופא זוטר. לטענתו, הניח מתווה ברור להמשך הטיפול בחולה, בדרך של השארת בית החזה פתוח עד להתייבשותו; ולאור הבעיה הגנטית של הדימום ממנה סבל החולה, הכניס המערער צוות המטולוגיים, בראשות פרופ' אורי מרטינוביץ', לצורך מעורבות וחיזוק הטיפול, באמצעות שימוש בדבק ביולוגי, וכן ע"י מתן גורמי קרישה וטיפול תרופתי לייבוש שדה הניתוח. המערער הורה באופן חד משמעי שלא לבצע כל התערבות כירורגית נוספת בחולה, שרק תזיק לו, אלא יש להמתין בסבלנות לשעה בה בית החזה יתייבש. לאורך ארבע השעות בהן ליווה המערער את הניתוח לסירוגין, התרשם כי חל שיפור במצבו של החולה, ועם זאת העריך כי יש להמתין מספר שעות נוספות עד שניתן יהיה לסגור את בית החזה. 23. לגרסת המערער, בשלב זה היה עליו לצאת מבית החולים לצורך ביצוע ניתוח לב פתוח בחולה קשה אחר במדיקל סנטר, וע"כ העביר את השרביט לידיו של ד"ר לביא, אשר הינו, כאמור, מומחה לבעיות קרישה וניתוחי לב, אשר הסכים להערכתו המקצועית של המערער כי יש להמשיך עם הטיפול השמרני ולהימנע מכל התערבות כירורגית. בשלב זה, עת יצא המערער מבית החולים והוא סמוך ובטוח כי הותיר את המערער בידיו של רופא מומחה ובכיר, הגיע ד"ר זיסקינד לחדר הניתוח והרים את לב החולה, דבר אשר גרם בסופו של דבר למות החולה. 24. מכל האמור עולה, לדידו של המערער, כי לא היה דבר בלתי הולם בהתנהגותו, וממילא לא הפר כל נורמה קיימת. מאידך גיסא, המשיב סבר אחרת, ודעתי כדעתו בנדון, כפי שאפרט להלן. הותרת הטיפול בחולה לרופאים אחרים 25. אין ספק כי אכן קיימת פרקטיקה, לפיה, הרופא האמון על הניתוח מבצע את הניתוח, ואילו את סיומו "השגרתי" - וכגון, סגירת בית החזה לאחר פעולות כירורגיות בלב - מבצע רופא זוטר. ברם, לאור ההיסטוריה הרפואית של החולה, אשר הייתה מוכרת היטב למערער, היה עליו להותיר את הטיפול בחולה בידיו, ולא להעבירו לידי רופא אחר, בכיר ככל שיהיה. מסקנה זו אף מתחזקת, לאור העובדה כי ד"ר אוסטפלד היה מתמחה צעיר בשלב א', וד"ר לביא שימש כונן באותו היום, שכן רופא מתמחה אינו בעל הניסיון הנדרש להתמודדות עם מצב כה חמור וייחודי, ועל רופא כונן מוטלות משימות נוספות מעבר לטיפול בחולה הספציפי. נראה כי המערער סמך את ידו על יתר הרופאים אולם, עת גמל בליבו לעזוב את בית החולים, לא לקח בחשבון כי משהו עלול להשתבש, כפי שקרה בפועל. 26. יתר על כן, בהנחה כי המערער לא היה נוטש את החולה על שולחן הניתוחים, סביר כי היה מתעקש על הנחייתו המקצועית כי אין לבצע כל התערבות כירורגית בחולה, וכך היה מונע מד"ר זיסקינד מלהרים את לבו של החולה, ויכול שסיכוייו של החולה לחיות היו גוברים, אף אם נקבע כי מדובר בסיכויים קלושים. עזיבת החולה והוא במצב קשה 27. מקובלת עליי קביעת הוועדה, עליה התבסס המשיב, לפיה, בעזיבת המערער את החדר הניתוח, נתון היה החולה במצב קשה: התיאור של החולה, לדבריו של הנקבל, כיציב לחלוטין, אינו נכון. על פי הנתונים של גזים בדם, החולה היה בחמצת מטבולית הולכת ומחמירה, דבר שהעיד על מצבו הקשה. כמו כן, מעדותו של ד"ר אוסטפלד מתבהרת המסקנה לפיה הדימום היה קשה: החולה דימם ודימם ודימם... החולה הוא חולה קשה שדימם כל הזמן, לא הצלחנו להשתלט על הדימום. אף המערער טוען כי כבר בשעה 12:20 "הופיע דימום שנראה משמעותי"; ברם, מאידך, טוען המערער, כי מצב החולה היה יציב. קשה היא הנחתו של המערער, וזאת לאור העובדה כי החולה דימם במשך ארבע שעות ללא הפסקה. הלזה ייקרא "יציב"? עזיבת בית החולים לצורך ביצוע ניתוח פרטי 28. אף אם מצבו של החולה השני שהמתין לניתוח במדיקל סנטר, לשם נסע המערער בעזבו את תל השומר, היה קשה ודחוף, כפי שטוען המערער (ולפי מסקנת הוועדה, לא כך היה מצבו), סבורני כי היה על המערער להמציא לעצמו מחליף שיבצע את הניתוח במדיקל סנטר. לא יעלה על הדעת כי רופא יותיר חולה על שולחן הניתוחים, כאשר בית החזה שלו פתוח, לצורך ביצוע ניתוח אחר, דחוף ככל שיהיה. לסברתי, יכול היה המערער לעשות כל מאמץ להמציא לעצמו מחליף לניתוח פרטי זה, או לכל היותר לדחות את ביצוע הניתוח במספר שעות, או אף למחרת; וכפי שקבעה הוועדה - קביעה המקובלת עליי - בדבריה דלהלן: ניתוח זה תוכנן מראש, היה ניתן לדחותו למספר שעות ואף למחרת או ליום אחר. זה מצב רפואי שקורה יום יום במדינת ישראל כאשר ניתוח מסוים מתארך מסיבות שונות כך שהחולה "הבא בתור" נדחה. סטנדרט ההתנהגות המקובל בארץ 29. המערער שם את יהבו, בין היתר, על העדר קיומה של נורמה אתית מחייבת בסוגיית עזיבת חדר הניתוחים על ידי המנתח הבכיר; לדבריו: באותה עת וגם היום לא הייתה כל הוראה חוקית שמסדירה את שהות המנתח הראשי בחדר הניתוח ומתי מותר לו לעזוב. גם לא היה קוד אתי למנתחי הלב בארץ. ניסיון של משרד הבריאות להעביר נוהל בנושא נוכחות בחדר ניתוח כשל ועד היום אין נוהל כזה.... עקרון יסוד במשפטנו הוא ש'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' . בנסיבות המקרה, אין אלא לדחות טענה זו של המערער, ומקובלת עלי עמדת המשיב, המשתקפת בהחלטתו, כי אף בהיעדר נורמה חקוקה או קוד אתי למנתחי הלב בישראל, השכל הישר וכללי הצדק הטבעי מחייבים כי רופא בסיטואציה כזו ימשיך לעמוד על המשמר, ולא ינטוש חולה במצב אנוש, כשייתכן ורגעים אלו הינם בבחינת הרגעים האחרונים בחייו. ולשם קביעת ממצא שבנסיבות קיצוניות אלו הייתה התנהגותו של רופא בלתי הולמת, אין אנו זקוקים לחוק חקוק או לקוד אתי פורמאלי. אי לכך, גם אין למצוא פגם בכך שהמשיב הסיק כפי שהסיק, על אף עדותו של ד"ר לביא בעדותו כי המדובר בסטנדרט התנהגות מקובל ("זה היה מקובל במחלקתנו מאז"). בהקשר זה יוער, כי גם אם טרם הוסדרו כללי אתיקה פורמאליים ישראליים בכל הנוגע לעזיבת חדר הניתוחים, לא ניתן להתעלם מקודים אתיים שונים בעולם, המעגנים בתוכם התייחסות לסיטואציה מעין זו, ולפיהם, אסור היה לו למערער לנהוג כפי שנהג. ראו, לדוגמא, Statements on Principles of the American College of Surgeons (Ch. 2 "Relation of the Surgeon to the Patient", Sec. D: "The Operation - Responsibility of the Surgeon"); ומן הראוי כי בבואנו לקבוע האם התנהגותו של רופא בנסיבות מסוימות הייתה "הולמת" למקצוע, נשאב השראה גם מקודי אתיקה קיימים במדינות נאורות שמעבר לים. על בסיס כל האמור, מסקנתי היא כי המערער אכן פעל באופן לא ראוי, וממצאי הוועדה, וקביעת המשיב, כי המערער פעל בצורה אשר אינה הולמת את אחריותו כרופא - מקובלים עלי. הגנה מן הצדק 30. לסברת המערער, גם אם ניתן להסיק כי התנהגותו ביום האירוע מחייבת עקרונית הטלת סנקציה משמעתית נגדו, ראוי היה, בשל משך הזמן הארוך בו התנהלו ההליכים, שהוועדה והמשיב יקבלו את טענתו בדבר הגנה מן הצדק או לכל הפחות יתחשבו בטענה זו בגדר קביעת מידת העונש בנסיבות העניין. 31. על מנת לתת מענה לטענה האמורה, יצוין ראשית כל כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק תחול, במקרים המתאימים, לא רק בהליכים פליליים אלא אף בהליכים משמעתיים. כדברי המלומד נקדימון (ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שנייה, 2009), בעמ' 74): גם בהליכים משמעתיים המתנהלים נגד עובדי מדינה לפי חוק שירות המדינה (משמעת) ,תשכ"ג - 1963 ונגד עורכי דין לפי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ "א-1961, ניתן להעלות טענה של ה"הגנה מן הצדק". אמת נכון הדבר כי בעוד מטרת ההליך הפלילי היא לקבוע אם אדם עבר על החוק ואם ראוי להענישו, הרי שמטרתו העיקרית של הדין המשמעתי היא לקבוע באיזו מידה ראוי נשוא ההליך לאמון הציבור בעיסוקו המקצועי. עם זאת בשני המקרים ניצב מאחורי ההליך "אדם העומד למשפט ונתון לביקורתו של גוף שיפוטי, העלול להיפגע מעצם ההליך ומהעונש העלול להיות מושת עליו" (דברי הש' פרוקצ'יה בעל"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55 (2004), בעמ' 74), ולפיכך לדוקטרינה תחולה גם בהליכים אלה. ואם כי לא מוזכר כאן הליכי משמעת לפי פקודת הרופאים, הרי שיחול אותו רציונל גם על הרופאים העומדים לדין משמעתי, לפיו "ניצב מאחורי ההליך 'אדם העומד למשפט ונתון לביקורתו של גוף שיפוטי, העלול להיפגע מעצם ההליך ומהעונש העלול להיות מושת עליו' ". 32. לגופו של עניין, יש לדון בשלבים להחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק כפי שהתפתחו בפסיקה, וכפי שהוצגו בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005). יצוין, כי פרשה זו היוותה מהפכה בכל הנוגע למעמדה ולתחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק. ההלכה בעניין זה הותוותה בפסק דין קודם, ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996), שם נקבע, במסגרת הדין הפלילי, כי בנסיבות חריגות רשאי ביהמ"ש, מכוח סמכותו הטבועה, לבטל את כתב האישום, ברם רק בנסיבות בהן עולה התנהגות הרשות לכדי התנהגות "בלתי נסבלת" (שם, בעמ' 230). עם השנים התחלף המבחן הצר שנקבע בפס"ד יפת, במבחן רחב וגמיש הרבה יותר - מבחן "הפגיעה הממשית" או "הפגיעה החריפה" בתחושת הצדק וההגינות. ביהמ"ש קבע בפס"ד בורוביץ', בעמ' 806, לפסה"ד כי: בעיקרון עשויה.. ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של ביהמ"ש. 33. בפסה"ד בורוביץ' נקבע מבחן תלת-שלבי, אשר רק בהתקיימו, על כל שלושת שלביו, ניתן להעניק למבקש הגנה מן הצדק. השלבים נבנים זה על גבי זה, והתקיימו של המוקדם, היא תנאי ליישומו של המאוחר (ראו, לסיכום הפסיקה, בנקדימון, הגנה מן הצדק, שם, בעמ' 63 ואילך). להלן יובאו שלושת המבחנים אשר נקבעו בפסיקה, ויישומם במקרה בו עסקינן: שלב ראשון- זיהוי הפגם ובחינת עוצמתו 34. בשלב זה, עת הועלתה טענת הגנה מן הצדק על ידי הנקבל, על ביהמ"ש לזהות האם נפל פגם בהליכים שננקטו נגדו, ואם כן - את עוצמתו. יודגש, כי הבירור ייעשה במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנקבל. היה ויימצא פגם, יעבור ביהמ"ש לבחינת השלב השני. משלא נמצא פגם, תסתיים בחינת תחולת ההגנה. 35. במקרה דנן, ברי כי נפל פגם חמור בהליכים, אשר נמשכו לא פחות מחמש עשרה שנה. מאז קרות האירוע בשנת 1997 חלפו שבע שנים בטרם הוגשה הקובלנה נגד המערער, ומאז הגשתה בשנת 2005, חלפו עברו להן שבע שנים נוספות. אף המשיב מציין זאת בהחלטתו, וכן מורה להעביר את התיק למנכ"ל משרד הבריאות וליועצת המשפטית של המשרד, לצורך הפקת לקחים ומניעת הישנות הליכים כה ארוכים ומסורבלים, אשר יש בהם, לדידו, כדי לעקר את ההליך המשמעתי מעיקרו. 36. בהגיעי למסקנה כי אכן נפל פגם בהליכים ככל שהם נוגעים להתנהלות המשיבים אל מול המערער, יש לעבור לבחינת השלב השני. שלב שני- האיזון בין האינטרסים 37. בשלב זה, על ביהמ"ש לבחון האם בקיומו של ההליך, חרף הפגמים שזוהו בשלב הראשון, יש משום "פגיעה חריפה" בתחושת הצדק וההגינות, המצדיקה מתן סעד לטובת הנקבל בגין הפגיעה האמורה. בחינה זו תעשה באמצעות איזון בין האינטרסים השונים, לרבות שמירה על אמון הציבור, שמירה על טוהר ההליך השיפוטי והגנה על זכויות הנקבל, אל מול אינטרסים הנוגעים לחומרת המעשים המיוחסים לו, עוצמת הראיות, נסיבותיו האישיות של הנקבל, מידת הפגיעה ביכולת הנקבל להתגונן, מידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בנקבל או בהליך, האם פעלה במכוון או בתום לב, ועוד. עם זאת יש לציין, כי טענת הגנה מן הצדק אינה מוגבלת אך לפגמים שנפלו עקב התנהגות שערורייתית של הרשות, אלא ההגנה יכולה לחול מקום שהרשות נהגה אך ברשלנות, או אף כאשר הנסיבות לא היו תלויות ברשות כלל, אך מהן מתחייבת המסקנה כי לא ניתן להבטיח לנקבל משפט הוגן, או כי קיומו של ההליך יפגע בתחושת הצדק וההגינות. הנחה זו מרחיבה את הדוקטרינה לעומת הגדרתה בעבר, שכן לפיה, בין היתר, ניתן לטעון להגנה מן הצדק אף מקום שהפגם נגרם על ידי גורם אחר, שאינו הרשות (עמ' 807 לפסה"ד). אם לאחר עריכת האיזון, מסיק ביהמ"ש כי קיומו של הליך גורר פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לעבור לבחינת השלב השלישי. 38. במקרה דנן, לסברתי, המשיב אכן איזן נכונה בין מכלול האינטרסים אשר הובאו בפניו. מחד, שקל המשיב לקולא את משך הזמן הארוך בו התנהלו ההליכים, וגם אם המערער הוא זה אשר גרם למספר דחיות בהליכים שלפני הוועדה, הרי שמשרד הבריאות והתביעה גרמו אף הם לדחיות רבות, וחלק מן הדחיות נגרמו בשל סיבות אובייקטיביות, כגון שהיית עד בחו"ל, או חבר ועדה שלא יכול היה לנכוח בדיון; וכאמור, במקרים של משיכת זמן רב מאד בהליכים, כבמקרה דנן, תישמע הטענה שיש להחיל את הדוקטרינה של הגנה מן הצדק אף אם הרשויות אינן אחראיות למלוא משיכת הזמן. כמו כן, שקל המשיב את תרומתו של המערער למקצוע הרפואה ואת טיפולו המסור והסיוע לחולים הרבים בהם טיפל, את עבודתו משך שלושים שנה בבית החולים ע"ש שיבא, ואת העובדה כי ביצע ניתוחי לב סבוכים, ולמעלה מ- 7000 ניתוחי לב פתוח. מנגד, שקל המשיב את העובדה כי המערער נטש את בית החולים כאשר החולה שוכב על שולחן הניתוחים, בית החזה שלו פתוח, והוא במצב אנוש. החולה הושאר בידי רופא זוטר ורופא כונן, אשר לו משימות נוספות מלבד הדאגה לחולה ספציפי. לא זו אף זו, סיבת העזיבה הייתה לצורך ביצוע ניתוח פרטי במרכז רפואי אחר. 39. מלאכת האיזונים האמורה מביאה למסקנה כי משיכת ההליכים משך זמן כה ארוך, בנסיבות המקרה, אכן פגעה בזכותו של המערער לנהל פרשת הגנה וכי תחושת הצדק וההגינות נפגעו אף הן. אי לכך, ראוי לעבור לניתוח השלב השלישי על מנת לשקול את אופן החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק בנסיבות הספציפיות של ענייננו. שלב שלישי- הסעד הראוי 40. בשלב זה, על ביהמ"ש להכריע מהו הסעד שראוי להעניק לנקבל אל נוכח הפגם שנפל בהליך. בהקשר זה יצוין, כי לפני פס"ד בורוביץ' מקובל היה לחשוב כי הסעד הראוי הינו ביטול מלא של ההליך שהוגש נגד הנאשם או הנקבל. מאז פס"ד בורוביץ', הגישה שבפסיקה שונה: מצד אחד נקבע, כי ניתן להחיל את הדוקטרינה אף במקרים שלפי הלכת פס"ד יפת לא ניתן היה לעשות, מאחר שהמבחן של פס"ד בורוביץ' ("הפגיעה הממשית" או "הפגיעה החריפה" בתחושת הצדק וההגינות) הינו, כאמור, רחב וגמיש יותר מזה שנקבע בפסיקה הקודמת; ברם, מאידך גיסא, הדוקטרינה יכולה להצמיח מגוון סעדים נוספים, ולאו דווקא ביטול לגמרי של ההליך המתנהל נגד הנאשם או הנקבל, לרבות, הקלה בעונש, ביטול אישומים מסוימים, וכן פסילת ראיה אשר הושגה באמצעים פסולים. (ויוער, כי מסיבה זו, הסתמכותו הרבה של המערער בטיעוניו לפניי על פס"ד חרמון (על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55 (2004), בו בוטל כליל הליך משמעתי נגד הנקבל בגין חלוף הזמן, על אף שמקרה ההוא היה חמור בהרבה מן המקרה דנן (הנקבל הורשע בעבירת רצח, וריצה עונש מאסר ממושך עובר להגשת ההליך המשמעתי) - אינה לעניין, לאור הגישה הגמישה יותר שהתפתחה בפסיקה לאחר פס"ד חרמון, ובכל הנוגע לקביעת סעדים מתאימים במקרים בהם תחול הדוקטרינה של הגנה מן הצדק; ואף המערער עצמו בהודעת הערעור מפנה לפס"ד בורוביץ' כפסק הדין המנחה בסוגייה זו). 41. מעיון בהחלטת המשיב נשוא הערעור שלפניי עולה כי המשיב שקל כדבעי את אופן יישומה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק בנסיבות העניין, ובאמצו את המלצות הוועדה לעניין התליית הרישיון למשך שלושה חודשים, אכן קבע את מידת ההקלה הראויה. כתוצאה ממלאכת האיזונים הראויה בה נקט, הגיע המשיב למסקנה, כי מצד אחד, בהתחשב בחומרה שבה יש להתייחס להתנהגותו של המערער והתוצאות הטרגיות שלה, יש להטיל על המערער סנקציה בגין התנהגותו למרות חלוף הזמן הרב מאז האירוע נשוא ההליך; אלא, שמצד שני, בהתחשב בפגיעה במערער, שמשך 15 השנים האחרונות נאלץ להמשיך בעבודתו ובחייו תחת צלו של הליך משמעתי, במצב מתמשך של חוסר וודאות, על כל הקשור בכך, הגיע המשיב למסקנה שאין להחמיר עם המערער מעבר לסנקציה עליה המליצה הוועדה. העובדה שהמשיב אכן התחשב בטיעוני המערער להגנתו משתקפת היטב בדבריו דלהלן של המשיב בהחלטתו: שקלתי גם את הנסיבות המקלות שהדגישו ב"כ הנקבל בהרחבה בסיכומיהם, אך הגעתי למסקנה כי אין בהם כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגיעה הודעה. אכן, הימשכות ההליכים היתרה והבלתי סבירה לחלוטין, במשך 14 שנה בפרשה זו וכן תרומתו הרבה של הנקבל למקצוע הרפואה ולחולים בהם טיפל, הן נסיבות כבדות משקל להתחשבות בנקבל - אך זאת לגבי משך ההתליה בלבד. אין ספק בעיני, כי אלמלא הנסיבות המקלות הללו, היה הנקבל ראוי להתליית רישיונו לתקופה ארוכה הרבה יותר. (ההדגשה במקור - ב.ג.) בדבריו אלה מבהיר המשיב באופן אשר אינו משתמע לשני פנים, כי טענותיו של המערער בנוגע להגנה מן הצדק הובאו בחשבון, ואילולא הנסיבות המקלות אליהן טען, ראוי היה שייתלה רישיונו של המערער למשך תקופה ארוכה הרבה יותר. אי לכך, מסקנתי היא שהמשיב שקל את מסקנות הוועדה בד בבד עם הנסיבות המקלות שהוצגו ע"י המערער, והגיע להחלטה שקולה, שאין להתערב בה, לפיה יש לקבל את המלצות הוועדה ככתבן וכלשונן, כאשר לדידו הן נותנות ביטוי הולם למכלול השיקולים אשר ראוי להם שיישקלו. סיכום 42. סיכומו של דבר, לא מצאתי כל פגם בהחלטת המשיב להותיר על כנו את העונש עליו המליצה הוועדה, קרי התליית רישיונו של המערער לתקופה של שלושה חודשים, ועל כן, דין הערעור להידחות והוא נדחה בזה.רפואהרופאיםעבירות משמעת