מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכתב הנחה בארנונה מראש המועצה: 1. לפניי עתירה במסגרתה מתבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע המורה למשיבה או מי מטעמה לבטל את כל הליכי הגבייה שננקטו או יינקטו כנגד העותר עפ"י סעיף 320 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"), עפ"י סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת המועצות") או עפ"י כל חיקוק או דין אחר, ולהימנע באופן קבוע ממהלכי גבייה כנגד העותר, ככל שהעילה להם הינם טענות המשיבה לחובות בגין ארנונה ו/או מסים של העותר. 2. רקע עובדתי בתמצית: א. העותר הינו עו"ד במקצועו ומקום מגוריו בכפר מגאר וזאת החל משנת 1979. אין חולק כי הארנונה בשל דירת מגוריו של העותר משולמת למשיבה. ב. בסוף שנת 1996 שילם העותר למשיבה סך של 27,000 ₪ לכיסוי חובותיו. בשולי חשבונית התשלום נרשם כי התשלום הינו בגין "סגירת חובות מים+ ארנונה+ ביוב (אם ישנה כזה) עד סוף שנת 1996- 31.12.96." (ראו נספח ב' לעתירה). ג. אין מחלוקת בין הצדדים כי העותר לא שילם מסי ארנונה למשיבה עד סוף שנת 2005. החל משנת 2006 שילם העותר את הארנונה החלה עליו. לא ברור באופן מדויק מהו סכום חובו של העותר. עפ"י מסמך אחד שצורף לכתב העתירה ועליו כתוב "דף חשוב של מחלקת הגביה של המשיבה" עמד חובו של העותר ביום 9.7.12 על סך של 157,500 ₪, אשר מתחלקים לחוב של 48,590 ₪, בתוספת להצמדה בסכום של 12,901 ₪ וריבית בסך 96,008 ₪. ממסמך אחר שצורף לכתב העתירה הנושא את אותו תאריך וכותרת, עמד חובו על סך של 79,665 ₪ המתחלקים לחוב של 47,747 ₪, בתוספת הצמדה בסכום של 4,667 ₪ וריבית בסך 27,250 ₪. עפ"י נספח ד' לכתב העתירה נכון ליום 14.7.09, עמדה יתרת חובו של העותר בגין חובות ארנונה על סך של 121,357 ₪. אוסיף כי עד ליום 28.12.02 עמד חוב הארנונה של העותר על סך 58,476 ₪ (ראה נספח א' לעתירה), אשר תפח עם השנים עקב ריבית פיגורים. בכתב התשובה נטען ע"י המשיבה, כי נכון ליום הגשתו עמד סכום חוב הארנונה של העותר על סך כ-120,000 ₪, אם לא יותר וזאת נוכח 45 הוראות קבע שטרם הגיע מועד פירעונן. המשיבה לא צירפה כל מסמך המעיד על גובה החוב כיום. ד. במהלך השנים התנהלו בין הצדדים מגעים שונים הנוגעים לחובותיו של העותר. במהלך שנת 2002 פנה העותר למשיבה או מי מבעלי התפקיד בה בנוגע לחובו ובה הפנה למספר זיכויים המגיעים לו לטענתו. בין היתר פנה העותר בהשגה ביום 1.8.02 לעניין חיובו בארנונה בין השנים 1999-2002 בטענה כי דירת מגוריו אינה ראויה למגורים (ראה נספח ז' לסיכומי העותר). מכתב מיום 27.12.02 (להלן: "מכתב ההנחות") (ראה נספח א' לעתירה) אשר נכתב לכאורה ע"י ראש המועצה דאז- מר אסעד עראידה - בכתב יד על גבי דו"ח יתרות לחשבון העותר, על פיו בשלב זה עמדה יתרת החוב לתשלום של העותר על סך של 58,475 ₪), באותו מכתב נכתבו הדברים הבאים: "1. שולם עבור כביש 697.6 ₪ ביום 27/12/02 (יש קבלה בתיק (התשלום יוערך נכון להיום ויקוזז מהחוב. ויירשם בהקפאה). 2. תשלום חובות סופיים עד 30.12.96 (קבלה 4522) במזומן. טוען להנחה של 15% על תשלום חובות במזומן 3. טעון לקבלת הנחה בסך 10% מדי שנה עבור בת נכה (חולת סרטן) 4. נא לערוך חישובים לסגירת כל החוב לאחר הזיכויים לעיל+ ביטול חיוב הארנונה משנת 98- עד סוף 2002 מלבד 50 מ"ר כחוות דעת המהנדס (רצ"ב מכתב). 5. לפי החישוב אשלם את כל חובותיי עד סוף 2002, ואתן הוראת קבע למים וכן תשלום אחר או שאר מסים על פי חוק." ה. על פי טענות המשיבה בסיכומיה (עמ' 1 לסיכומים), הרי ביום 15.2.05 ולאחר שהוטלו עיקולים על חשבונות הבנק של העותר, הוא נפגש עם ראש המועצה דאז ובין השניים נחתם מסמך "הצהרת הסכמות" על פיו לעותר חוב ארנונה למשיבה, אולם יש לו תביעות ודרישות שונות, על כן ישלם העותר את חוב הארנונה של שנת 2007 וימשיך לשלמו מידי שנה החל משנת 2008 והלאה, וכן ישמרו לעותר תביעותיו כלפי המשיבה עד אשר תוכרענה בהמשך ולא תעלה טענת התיישנות בגינם מטעם המועצה (ראו נספח ג' לעתירה). ו. במהלך חודש יולי 2007 הגיש העותר ערעור על חיובו בארנונה אשר נמסר לו ביום 9.7.07. בערעור טען העותר כי לא נשלחה אליו כל דרישת חוב. אשר לחיוב עצמו הפנה העותר למכתב ההנחות ולהבנות אליהן הגיע לטענתו עם ראש המועצה דאז. לטענתו, השגתו בהתאם למוסכם במכתב ההנחות משנת 2002 הוגשה למחלקת הגבייה לפני שלוש שנים אולם לא התקבלה כל תשובה (ראה נספח ט' לעתירה). ז. ביום 22.4.10 נערכה פגישה בין העותר וראש מועצת המשיבה. בפגישה סוכם כי יבוטלו כל העיקולים על העותר ובתמורה ישלם העותר תוך שבועיים סכום של 10,000 ₪ וכן יחתום על הוראת קבע על סך 1000 ₪ בחודש בנוסף לחובות שוטפים. עוד נקבע כי אין בהתחייבות בכדי לפגוע בזכות העותר להגיש תביעה או טיעון מצידו וכן הוסכם כי כל עוד מתנהל הליך משפטי, לא ינקטו צעדים כנגד העותר (ראו נספח ה' לעתירה). בין הצדדים התנהלו מגעים רבים, גם בעידוד בית משפט זה, אולם הצדדים לא השכילו להגיע לפתרון המחלוקות ביניהם. 3. טענות הצדדים בתמצית: א. לטענת העותר חובו למשיבה התיישן מקום שמקור החוב הינו בן למעלה משבע שנים. לטענת העותר נוכח המגעים שקיים עם המשיבה בשנת 2010, הרי שמועד ההתיישנות הינו לעניין כל סכום שהיה חייב טרם לשנת 2003. בנוסף טען כי המשיבה מעולם לא פעלה כנגדו לגביית החוב בדרכים משפטיות, מעולם לא הודיעה לו על קיום חוב כלשהו ומעולם לא העבירה אליו כל דרישה לתשלום הארנונה. העותר הוסיף וטען כי מקום שלא קיבל כל תגובה לערעור שהגיש בשנת 2007 הרי שיש לראות את הערעור כאילו התקבל. לגופו של עניין טען העותר כי ההקלות אותן קיבל במסגרת מכתב ההנחות מראש המועצה דאז מחייבות את המשיבה ולפיכך, ונוכח תשלומים אותם שילם העותר בשנים האחרונות, הרי ששילם את מלוא חובו למשיבה ואף מצוי הוא ביתרת זכות. בסיכומיו ביקש העותר כי אם יידחו טענותיו הרי שלחילופין יש להתערב בגובה הריבית החלה על סכום החוב, אשר לטענתו עומדת על שיעור של 18%. ב. מנגד ביקשה המשיבה לדחות את העתירה. המשיבה העלתה טענה מקדמית על פיה העתירה נגועה בשיהוי כבד, מקום שעילת העתירה נולדה עוד בשנת 2002 והעותר אף ידע לכל הפחות בשנת 2007, עת הגיש את הערעור, כי מכתב ההנחות לא בוצע. מכל מקום, טענה כי יש לדחות העתירה לגופה ממספר טעמים: אי מיצוי ההליכים, העדר סמכות עניינית, התיישנות, העדר עילה וחוסר ניקיון כפיים. אשר לחוב עצמו, טענה המשיבה כי העותר הודה מפורשות בחוב, אשר יש בה בכדי לעצור את מרוץ ההתיישנות לה טוען העותר. אשר למכתב ההנחות טענה המשיבה כי כלל לא אושרו בו ההנחות אשר לטענת העותר הוא זכאי להן, אלא רק צויינו טענותיו. מכל מקום טענה המשיבה כי אין במכתב ההנחות בכדי להוות הבטחה שלטונית מקום שראש המועצה דאז כלל לא היה מוסמך לאשר את ההנחות האמורות. המשיבה התייחסה למסמכים השונים שהגיש העותר וטענה כי אין בהם דבר לתמיכה בטענותיו העולות בעתירה. כן התייחסה לבקשתו של העותר בעניין הריבית וטענה כי דינה להידחות מקום שגובה הריבית נקבע בחוק ועומדת תחת חזקת התקינות המנהלית. 4. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את נימוקי העתירה ואת טענות באי כוח הצדדים הגעתי לידי מסקנה כי דינה של העתירה, ככל שהיא נוגעת לעצם החוב, להידחות. עם זאת מצאתי להתערב בגובה הריבית החלה על חובו של העותר וזאת משיקולי צדק. המשיבה העלתה טענה מקדמית ולפיה פעל העותר תוך שיהוי ניכר בהגשת עתירתו. הנני שותף לדעתה של המשיבה, לפיה העתירה הוגשה בשיהוי רב, שהרי גם לשיטת העותר הוא ידע מספר שנים לאחר שנחתם מכתב ההנחות ולכל הפחות בשנת 2007 הוא ידע כי מכתב ההנחות לא קויים וכי חובו אצל המשיבה נותר בעינו ואף ממשיך וצובר פיגורים, עם זאת, ואף שלא קיבל מענה לערעור שהגיש בשנת 2007 לא פנה העותר בכל הליך משפטי ואין בפיו כל הסבר המניח את הדעת לכך. עם זאת, ולאור המחלוקת האמיתית שנתגלעה בין הצדדים, ונוכח המפגשים והמגעים שהתקיימו בין הצדדים לאורך שנים, בנוסף להתנהלות המשיבה אשר לא מצאה לנכון לדון בערעור העותר או להשיב עניינית למכתביו, בנסיבות אלה לא מצאתי כי בשל שיהוי זה, יש מקום למנוע את גישתו של העותר לקבלת סעד משפטי ולבטל את עתירתו כבר בשלב המקדמי. אשר לעתירה גופה, דומה כי תיק זה, על הסתעפויותיו ארוכות השנים, הביא להתנגחויות מרובות בין הצדדים המעורבים בו, אשר מתבטאים אף בטענות וטרוניות רבות שיש לכל אחד מהצדדים כלפי רעהו. נוכח האמור אציין כבר עתה כי במסגרת פסק דין זה מצאתי לדון אך ורק בשאלות אותן מצאתי רלוונטיות למחלוקת המהותית בין הצדדים. לטעמי, בסופו של יום עולות מן העתירה שתי שאלות עיקריות להן יש לתת את הדעת: האחת האם חובו של העותר התיישן או שמא עדיין שריר וקיים, השנייה הנוגעת לתוקפו של מכתב ההנחות אשר ניתן לעותר ומשמעותו לעניין גובה החוב: א. התיישנות החוב: העותר טוען כאמור כי אין כל מקום לגבות ממנו את חוב הארנונה מקום חוב זה, ככל שהוא קודם לשנת 2003 התיישן עפ"י חוק. עוד מוסיף וטוען העותר כי מעולם לא קיבל מן המשיבה כל דרישת חוב לכתובתו, ולפיכך אין כל מקום לחייבו. אינני רואה כל מקום לקבל טענות אלה של העותר. מן המסמכים שצורפו לעתירה עולה בבירור כי העותר ידע על קיום חוב הארנונה ולמעשה אף הודה בקיומו, גם אם טען להנחות מסויימות המגיעות לו. למעשה בסעיף 2 לסיכומים מטעמו מודה העותר מפורשות כי לא שילם ארנונה עד שנת 2005 והחל לשלם באופן רציף לאחר מכן. כבר במכתב ההנחות מיום 28.12.02 הודה העותר כי הוא חייב בחוב ארנונה למשיבה בסכום של 58,475 ₪, אולם כאמור, טען כי מגיעים לו זיכויים והנחות כאלו ואחרים. בהמשך ביום 15.2.05, נפגש העותר עם מנהל הגביה במשיבה לאחר שהוטלו עיקולים על חשבונות הבנק שלו ובין השניים נחתם מסמך "הצהרת הסכמות" ובו נרשם כי לעותר חוב ארנונה למשיבה אולם יש לו תביעות ודרישות שונות. בהמשך ובפגישתו עם ראש המועצה ביום 22.4.10, בו סוכם בין הצדדים כי העותר יחל בתשלום חובותיו בדרך של תשלומים. מכל האמור עולה כי העותר ידע בוודאות על העובדה כי קיים נגדו חוב ארנונה אצל המשיבה, עוד בשנת 2002 אז נחתם בינו ובין ראש המועצה דאז "מכתב ההנחות". העותר טוען כי בשנים שלאחר מכן לא ידע ולא קיבל כל אינדיקציה לפיה המשיבה התכחשה למכתב ההנחות ולא פעלה על פיו, אולם באותה נשימה עולה כי אף לאחר הסיכומים במכתב ההנחות, לא שילם העותר את חוב הארנונה שהיה קיים לו אצל המשיבה. זאת ועוד, לאחר שהוטלו עיקולים על חשבונותיו בשנת 2005, נפגש העותר עם מנהל הגביה ובאופן מפורש הודה בקיומו של חוב ארנונה למשיבה, גם אם יש לו השגות ודרישות שונות. לבסוף הודה העותר בקיום החוב עת פרס את חובו והחל לשלמו. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 קובע: "הודה נתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה." בענייננו, הודה העותר כאמור בקיום זכות המשיבה- כלומר בעצם קיום החוב כבר בשנת 2002, אולם כאמור טען להנחות המגיעות לו. העותר אף הודה בשנית בעצם קיום חוב בשנת 2005. לפיכך, מירוץ תקופת ההתיישנות אמור להתחיל מיום ההודאה, בשנת 2002 עת נחתם מכתב ההנחות. בנוסף, החל העותר כאמור בתשלום חובו בתשלומים בשנת 2010. אף בתשלום האמור יש בכדי להביא לעצירת מרוץ ההתיישנות. לעניין זה נאמר בעת"מ 48964-11-10 גולני נ' עיריית ירושלים: "בכל הנוגע לטענת ההתיישנות ככל שהיא מתייחסת לשנים האמורות, הרי שהעותרים לא טענו טענה זו בהשגתם בפני משיב 2, ולא פנו מיד בעתירה מנהלית כנגד הדרישה שהופנתה כלפיהם בטענת התיישנות (סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958; ע"א 132/85 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר-תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא(4), 477; רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית). לאחר מכן, במסגרת משא ומתן שנוהל עימם, שילמו סכום מסוים על חשבון החוב. משהחלו בתשלום, הודו בקיומו של החוב וויתרו על טענת ההתיישנות (עת"מ 10-04-41488 עזאם נ' מועצה מקומית מג'אר). מכל מקום, העותרים אינם חולקים כי לכל המאוחר ביום 13.2.2008 נודע להם על קיום החוב, ולפיכך לא התיישן החוב משבע השנים שקדמו להודעה". לבסוף, ננקטו במהלך השנים הליכי גבייה שונים כנגד העותר, כאשר אף מכתב העתירה עולה קיומם של אלו ובהם תעודה לתפיסת מטלטלין מיום 9.7.07 (ראו נספח ט"ו לסיכומי העותר). גם באמור יש לעצור את מרוץ ההתיישנות, כפי שנקבע בעת"מ 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ. עיריית נס ציונה,: "לצורך טענת ההתיישנות, יש לראות הליכי גבייה מנהליים כשווי ערך להליכי תביעה אזרחית, שמשנפתחו לפני תום תקופת ההתיישנות, וכל עוד הם נמשכים כסדרם, רשאית העירייה להמשיך בהליכי הגבייה ולא תעמוד לחייב טענת התיישנות. כדי להסיר חשש של פעולות גבייה שהן מהשפה ולחוץ, יש להניח שאם פעולות הרשות לגביית חוב בהליכים מנהליים הן פעולות מעטות, מקריות שאינן מגלות כוונה לגבות את החוב, עשוי בית המשפט למנוע מהרשות לטעון כנגד ההתיישנות אף שמהבחינה הפורמלית החלה בפעולות גבייה". בענייננו לא ניתן לטעון כי הליכי הגבייה לא גילו כוונה לגבות את החוב, כאשר בעלי תפקידים מטעם המשיבה נפגשו עם העותר לא פעם והגיעו עימו להסדרים שונים, על דעתו, באשר להפעלתם של הליכים אלו. נוכח האמור, גם עובדה זו יש בה לדחות את טענת ההתיישנות. מכל האמור עולה המסקנה, כי העותר לא רק שהיה מודע לעצם קיום החוב בעשור האחרון ואף למעלה מכך, אלא אף הודה בעצם קיום חוב למשיבה (גם אם היה לו טענות על גובה החוב) ואף החל לשלמו בתשלומים. יתירה מזו, המשיבה הפעילה הליכי גבייה משמעותיים כנגד העותר. בהינתן האמור, אין כל מנוס מלקבוע כי פעולות אלו עצרו את מרוץ תקופת ההתיישנות על חוב הארנונה ולפיכך טענתו של העותר בעניין זה דינה להידחות. ב. מכתב ההנחות: כאמור, טוען העותר כי מכתב ההנחות שניתן לו ע"י ראש המועצה דאז הינו מסמך המחייב את המשיבה ויש לפעול על פיו. העותר אף הוסיף וטען כי חישוב בהתאם למסמך זה מגלה כי למעשה שילם את מלוא חובו ואף הוא מצוי ביתרת זכות. לסיכומיו אף הוסיף העותר מכתב עכשווי עליו חתום ד"ר אסעד עראידה- אשר כהן כראש המועצה דאז וחתם על מכתב ההנחות- על פיו הוא מודה כי אישר את ההנחות האמורות ואף טוען כי אלו ניתנו בהתאם למדיניות ועדת ההנחות במועצה המקומית והקריטריונים המקובלים לכך. המשיבה טענה כי למעשה אין במכתב ההנחות כל התחייבות מפורשת או הבטחה מנהלית להעניק את ההנחות לעותר, אלא רק ציון טענותיו לזכאותו בהנחות. טענה זאת לא אוכל לקבל מאחר ובסעיף 4 למכתב ההנחות כתוב באופן מפורש "נא לערוך חישובים לסגירת כל החוב לאחר הזיכויים לעיל+ ביטול חיוב הארנונה משנת 98- עד סוף 2002 מלבד 50 מ"ר כחוות דעת המהנדס (רצ"ב מכתב)". האמור מלמד באופן ברור וודאי, כי בכוונת ראש המועצה דאז לתת לעותר את ההנחות המצויינות במכתב. נוכח האמור, נותר לנו להכריע בשאלה אם מכתב ההנחות מהווה הבטחה שלטונית או הבטחה מנהלית, וזאת מקום שמכתב זה ניתן לעותר ע"י בעל תפקיד עיקרי במשיבה. כידוע, ישנם ארבעה תנאים מצטברים לקיומה של הבטחה שלטונית: התנאי הראשון, כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; השני כי הייתה לנותן ההבטחה כוונה להקנות לה תוקף משפטי; השלישי כי נותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אחריה, והרביעי כי אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469; בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(2) 773; בג"צ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451). כפי שניתן להיווכח כי, התנאי הראשון מחייב שנותן ההבטחה יהיה בעל הסמכות שכן, הכלל הוא כי הבטחה מנהלית נוצרת רק אם ניתנה במסגרת הסמכות החוקית של נותנה. תנאי זה נובע מעיקרון חוקיות המנהל. בהתאם לעיקרון זה, פעולתה של הרשות המנהלית מתוחמת במסגרת הסמכויות שהוענקו לה מכוח הדין. הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק שאותו הם מתיימרים לשרת אינה תופסת ובתי המשפט לא יתנו את ידם לאכיפת הבטחה כזו מפני הסכנה הברורה שבעזרת הבטחות מעין אלה, ירחיבו השלטונות את סמכויותיהם מעבר לגבולות שנקבעו להם ע"י המחוקק. (ראה: ע"א 5555/92 עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נ' קצין התגמולים, עבודה עליון, כרך לה, 470). בענייננו, טוען העותר כי המצגים שנעשו כלפיו, נעשו ע"י ראש המועצה דאז ובהתאם לזכויותיו להנחות בארנונה. אלא שלמרבה הצער, לא ניתן לראות במכתב ההנחות כמסמך בעל תוקף משפטי, וזאת שעה שראש המועצה כלל לא היה מוסמך להעניק את ההנחות האמורות על דעת עצמו לעותר או להתחייב בשם המשיבה, כל זאת מבלי שהוכח כי אלו אכן ניתנו בהתאם לקריטריונים הקיימים במועצה, בהתאם להחלטות וועדת ההנחות המקומית ודרישות החוק. בהקשר זה אציין כי למרבה הצער לא השכיל העותר להניח בפניי כל ראייה כי אכן הוא היה ראוי לאותן הנחות להם טען במסגרת מכתב ההנחות, כאשר הנטל להביא ראיות כי אכן זכאי היה להנחות אלו מוטל כמובן על שכמיו. לא הוצגה בפניי כל ראיה אמיתית, בזמן אמת, כי אכן וועדת ההנחות העניקה לעותר את ההנחות המבוקשות או כי היה זכאי לאותן הנחות על פי דין. ראש המועצה דאז לא היה מוסמך כמובן לאשר הנחות כאמור על דעת עצמו ובוודאי שלא באופן רטרואקטיבי ולכן ואף אם עשה כן והבטיח לעותר את האמור במכתב ההנחות, הרי המדובר בהבטחה שניתנה בחוסר סמכות, וכבר נפסק, כי הבטחה שניתנה בחוסר סמכות, אינה מחייבת את הרשות המנהלית [ראה: דב"ע נו/3-278 אברהם קיזמן ואח' נ' עיריית גבעתיים, פד"ע לא 116, 126; ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' שאול קרשין ואח', פ"ד נ(5) 478, 483]. אלא שדעתי אינה נוחה מן המסקנה האמורה. בע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, נו(2) 443, עמ' 455, קבעה כב' הנשיאה השופטת דורית בייניש (כתוארה דאז) כי: "ככלל, בבואנו לבחון את רשויות המדינה בפעולתן כלפי הפרט יש לתת משקל רב לכך שכאשר מדובר בממשלה, התנהגותה ופעולותיה באמצעות אחת מזרועותיה או באמצעות גורם הפועל מטעמה, עשויות ליצור מצג שיחייב את גורמי הממשל באשר הם. קיימות נסיבות שבהן אין להטיל על הפרט העומד אל מול המנגנון הממשלתי, הביורוקרטי, להתמודד עם חלוקת הסמכויות הפנימית של נושאי המשרה השונים, והמדינה תהא מנועה מלהתכחש לפעולותיהם והבטחותיהם של עובדיה גם אם ניתנו בחוסר סמכות...". עוד ראו דבריהם של אליעד שרגא ורועי שחר בספרם המשפט המנהלי, כרך שלישי "עילות ההתערבות" (2008): "תנאי הסמכות מטיל על האזרח נטל לברר היטב מי היא הרשות המנהלית הפונקציונלית, הרלבנטית, המוסמכת לבוא עימו בדין ובדברים וליתן את ההבטחה המינהלית. תנאי זה מחייב את האזרח להתמודד עם חלוקת הסמכויות הפנימית בתוך הבירוקרטיה המנהלית. חובה זו היא, לעיתים, קשה ליישום ולביצוע. בשל קושי זה חל ריכוך מסוים בתנאי הסמכות.." (עמ' 321, שם). בענייננו כאמור, ברור כי לא ניתן לקבוע כי ההבטחה השלטונית ניתנה בסמכות. עם זאת, יש להמשיך ולשקול האם במישור המנהלי יש נפקות להבטחה, על אף שהבטחה זו אינה עומדת בדרישות החוק. בבג"צ 3616/06 פרג' מנצור נ' מדינת ישראל- משרד הפנים ( ניתן ביום 22.3.09) דובר על שני עותרים שכיהנו כסגני ראש עיריית דליית אל כרמל, שעתרו לתשלום שכרם ולביטול ההחלטה להחזר השכר שכבר שולם להם, שהתקבלה מאחר שסמכויות ראש הרשות לא הואצלו להם כדין. בית המשפט קיבל את העתירה בחלקה, וקבע, כי על אף שהמכתב שעליו הסתמכו העותרים אינו הבטחה מנהלית גרידא, נתקיימו נסיבות חריגות המאפשרות התחשבות בעותרים באופן חלקי, כאשר יש לתת למכתב משקל מסויים. כך נקבע שם בעניין זה: "אכן, לא במהרה תחויב הקופה הציבורית מכוח הבטחה מנהלית. הרשות, ובתי המשפט, אמונים על כספי הציבור ואין הם בעלים לעשות בהם כרצונם על כך טעונה טענה להבטחה מינהלית בדיקה קפדנית, שהרי לא אחת - ואיני מדבר במקרה דנא - עלולה היא להתברר כלא נכונה; ועם זאת, גם לרשויות חובה מוגברת של תום לב, כדי שלא לטעת תקוות שווא בזולת. ראו דברי השופטת דורנר בדעת מיעוט בפסק דין מטר נשוא הדיון הנוסף (עמ' 275) לעניין חובת תום הלב המוגברת; וראו בג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, 860. בנידון דידן, החובה הבסיסית כשלעצמה לנהל את ענייני העיריה כדין היתה מוטלת על ראש העיר ועל מועצת העיריה, לא על המדינה. המדינה פועלת כמפקחת. מכתבו של מר אמונה נכתב במסגרת תפקידו הפיקוחי. הבטחה מינהלית, בודאי במלוא מובן המלה, לא היתה כאן..." "... על כן גם אם לא הגיע המכתב לדרגת הבטחה מינהלית על פי תוכנו ובזיקה לתנאים שנקבעו בפסיקה, הוא מצדיק - בין השאר - לקח; מכתב מעין זה ראוי שינוסח בייעוץ משפטי, אם כי גם ייעוץ משפטי עלול לטעות. מכל מקום, סבורני כי יש לייחס לו משקל מסוים במכלול, במובן התנהגותן של הרשויות זו כלפי זו... ... משקלם המצטבר של כל אלה מצדיק התחשבות מסוימת בעותרים. במקרה שלפנינו אף אם אין המדובר בהבטחה מינהלית כאמור בפסיקה, הרי קיים אי צדק אשר עולה מעובדות המקרה. העותר פנה לראש המועצה, אשר מטבע הדברים מילא תפקיד מרכזי ביותר במשיבה וזה התחייב בפניו כי יקבל את ההנחות המובטחות, וניתן להניח כי חרף העובדה כי העותר הינו עו"ד, עם זאת הוא סבר לתומו דאז כי אכן טענותיו להנחות נתקבלו על ידי המועצה. המשיבה אף התרשלה כאשר תקופה ארוכה לאחר מכן לא העבירה לכתובתו הנכונה של העותר כל חיוב המעיד כי מכתב ההנחות לא יושם. על כך יש לטעמי להגיע לפתרון שתהיה בו תחושת צדק. לאור המגמה החדשה שהתפתחה בפסיקה, סבור אני כי בנסיבות המקרה דנן, יש להתחשב בעותר לאור הסתמכותו על הבטחת ראש המועצה דאז במשיבה. התחשבות זאת מצאתי לתת בהתאם לבקשתו החלופית של העותר להתערבות בנושא הריבית אשר חלה על חובו. אכן, צודקת המשיבה כי גובה הריבית נקבע בהתאם להוראות החוק, אולם על פי שיקולי הצדק שנקבעו בפסיקה, רשאי בית המשפט לתת כל סעד שנראה לטעמו צודק בנסיבות העניין. לפיכך מצאתי לקבוע כי יש מקום להתערב בחובו של העותר למשיבה, ככל שזה נוגע לגובה הריבית החלה עליו במשך השנים. 5. בהינתן כל האמור לעיל, אין בידיי להיעתר לסעדים שנתבקשו בעתירה אשר נוגעים לעצם קיום חוב הארנונה של העותר למשיבה. חוב הארנונה של העותר לא התיישן, וכן לא הוכח בפניי כי העותר אכן זכאי להנחות כלשהן בגין חובו. נוכח האמור, הנני מורה על דחיית העתירה בנושא זה. עם זאת מצאתי לקבל את טענתו החלופית של העותר לעניין גובה הריבית החל על החוב, ולפיכך אני קובע כי חובו הנומינלי של העותר אצל המשיבה בשל חוב ארנונה שקיים כיום, יישא אך ורק הפרשי הצמדה בלבד וללא הוספת ריבית. למען הסר ספק, אין בפסק דין זה כדי לחסום את העותר מלהגיש ערר על חיובו בארנונה, לרבות ההנחות הנטענות על ידו, ככל שהוא סבור כי הינו זכאי לכך, וזאת נוכח העובדה כי עררו משנת 2007 לא נדון ולא ניתנה בו החלטה. יובהר, כי אין בקביעה זו כדי לחוות דעה כלשהי אודות סיכויי הערר לגופו של עניין. בנסיבות העניין לא מצאתי לקבוע הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו שלו. ארנונהמסמכיםראש מועצה