מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נזק לחממה: תביעה כספית ע"ס של 250,414 ₪ שהוגשה במקור ביום 11.1.05, בגין נזקים שנגרמו לחממה של התובע, לטענתו, כתוצאה מכשלים קונסטרוקטיביים ואחרים הכרוכים בהתרשלות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") אשר בנתה, ייצרה והרכיבה את החממה. התביעה המתוקנת כנגד הנתבעים 4-2 נדחתה על הסף מחמת התיישנות, בפסק דין חלקי של כב' השופטת אילת דגן מיום 1.5.07. הצדדים הסמיכוני ליתן בתיק זה פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), כאשר הסכום המינימאלי שיפסוק בית המשפט לא יפחת מסך של 20,000 ₪, והסכום המקסימאלי לא יעלה ע"ס של 100,000 ₪, כאשר סכומים אלה כוללים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. עוד הוסכם כי בית המשפט יאפשר לכל אחד מבעלי הדין להשמיע בקצרה דברים בעל-פה באופן בלתי אמצעי, וכי ב"כ הצדדים יסכמו טיעוניהם בכתב, כאשר הצדדים יהיו רשאים לטעון ביחס לכל השאלות השנויות במחלוקת, לרבות השאלות המשפטיות. רקע כללי: התובע הינו, לפי הנטען, המחזיק והבעלים של שתי חממות מסוג זהה, דגם אלסקה 2000, שיוצרו והורכבו שתיהן על ידי הנתבעת במסגרת פרויקט אחד. החממות שנרכשו על ידי התובע מאת הנתבעת במסגרת עסקה אחת, הוצבו סמוך זו לזו במשקו של התובע ביאנוח שבגליל המערבי. עניינה של התביעה המתוקנת מיום 27.11.06, הוא נזקים שנגרמו לאחת מחממות התובע ששטחה 1,500 מ"ר (להלן: "החממה דנא"), לטענתו, כתוצאה מכשלים קונסטרוקטיביים ואחרים הכרוכים בהתרשלות הנתבעת אשר בנתה, ייצרה והרכיבה את החממה, לאחר שהחממה קרסה ביום 12.1.98 עקב שלגים שנערמו עליה. החממה האחרת (להלן: "החממה נשוא ההליך הקודם") ניזוקה וקרסה לאחר סערת שלגים שהתרחשה באזור בלילה שבין 12-11 בינואר 1998. בגין הנזקים שנגרמו לחממה זו הגיש התובע תביעה בבית המשפט השלום בנהריה (ת.א. 1295/98), אשר נדחתה על ידי כב' השופט שחורי בפסק דין שניתן ביום 31.1.06, בו נקבע, בין היתר, כי התובע: "לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי המבקשת התרשלה בתכנון ו/או בייצור ו/או בהקמה של החממה ו/או כי מעשים ו/או מחדלים רשלניים של הנתבעת גרמו לכך שהחממה לא עמדה בעומס השלג. אדרבא, הכף נוטה לטובת עמדת הנתבעת הגורסת כי מלכתחילה אין החממה מיועדת לעמוד בעומסי שלג וכי בנסיבות הספציפיות אשר התקיימו בלילה שבין 12-11 בינואר 98' התרחשה סופת שלגים אשר גרמה להצטברות משמעותית של שלג על גג החממה ולעומס שהחממה לא היתה אמורה לעמוד בו על פי התכנון כאמור. העוסקים בענף, והתובע בכללם, מודעים לסיכוני השלג ונוקטים מראש אמצעי זהירות אשר במקרה זה לא ננקטו על ידי התובע. מכאן שדין התביעה להדחות." (שם, בעמ' 12 לפסק הדין). על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 3230/06), אשר נדחה בהסכמת הצדדים בפסק דין שניתן ביום 18.9.07. לנוכח הליכים קודמים אלו, הגישה הנתבעת ביום 02.06.09 בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין בהיבט של השתק עילה. הנתבעת טענה בבקשתה כי פסיקת הערכאות המשפטיות שדנו בעניינו של התובע, מהווה מחסום דיוני בפני ההתדיינות הנוכחית שהוגשה בגין אותו אירוע ואותה מסכת עובדתית שנטענה על ידי התובע בהליכים קודמים - סערת שלגים באזור יאנוח בגליל המערבי שהביאה לנזק לשתי החממות אשר נרכשו ונבנו בו-זמנית על ידי הנתבעת. אולם, ההתדיינות הנוכחית כוללת סעד (המתייחס לנזק שארע לחממה אחרת) שהתובע לא כלל אותו במסגרת ההתדיינות הקודמת. בהחלטתי מיום 7.9.09 דחיתי את הבקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין, מנימוקים שפורטו שם, כדי לאפשר לתובע להשמיע טענותיו לגופו של עניין לשם עשיית צדק, ותוך העדפת זכות הגישה לערכאות של התובע שהיא זכות יסוד חוקתית, וזכותו שטענותיו תתבררנה לגופו של עניין. עוד קבעתי בהחלטתי הנ"ל כי הרציונל העומד בבסיס טענת מעשה בית דין בהיבט של השתק עילה, לפחות בכל הנוגע לאינטרס הפרטי של הנתבעת שלא להיות מוטרדת פעמיים בשל אותה עילה, אינו מתקיים בענייננו במלוא עוצמתו. ואולם, הבהרתי כי אין בהחלטה הנ"ל כדי לחסום את הנתבעת מלהעלות טענת השתק פלוגתא ביחס לממצאים הפוזיטיביים שנקבעו בפסק דינו של כב' השופט שחורי. חוות הדעת והעדויות בתיק: מטעם התובע הוגשה לתיק חוות דעתו של מהנדס הבניין, אביגדור דוברת, מיום 29.6.06, ת/1. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של המהנדס האזרחי, מקאלדה זוהיר, מיום 4.9.07, נ/2. כמו כן, צורפו לתיק חוות הדעת מטעם הנתבעת אשר הוגשו בהליך הקודם בנוגע לחממה השנייה: חוות דעתו של המהנדס מוטי גזית, מיום 6.9.02, נ/3; וחוות דעתו של מהנדס הבניין, מנחם אבירם, מיום 31.8.05, נ/1. בתיק התקיימו שלוש ישיבות הוכחות: בישיבה הראשונה מיום 19.9.10 העיד המומחה מטעם התובע, מר דוברת אביגדור (על חוות דעתו מיום 29.6.06, ת/1). בישיבה השנייה מיום 29.5.11 העידו מטעם הנתבעת: המומחה מטעם הנתבעת, המהנדס מנחם אבירם (על חוות דעתו מיום 31.8.05, נ/1; מכתבו לנתבעת מיום 08.02.98 בנושא "חממות באזורים עם שלג", ת/2; תקן ישראלי ת"י 412 מאוקטובר 1975, ת/3; עמוד רלוונטי בהנחיות משרד החקלאות לגבי עומסים אופייניים, ת/4; תשריט שצורף לחוות דעתו של המהנדס מקאלדה זוהיר מיום 4.9.07, ת/5; תמונות צבעוניות (שהעתקיהן צורפו לחוות דעתו של דברת, ת/6); מר זוהיר מקאלדה, מהנדס עיריית בקא ג'ת (על חוות דעתו, נ/2); והמהנדס מוטי גזית (על חוות דעתו מיום 6.9.02, נ/3). בישיבה השלישית מיום 29.8.11 שמעתי באופן בלתי אמצעי את דבריהם הקצרים של התובע בעצמו ושל מר אבו מוך יוסף, אחד המנהלים ואחד הבעלים של הנתבעת. כן הגישו תצהירים ולא נחקרו עליהם, לאור המתווה הדיוני שהושג, התובע עצמו, ומטעם הנתבעת, מר פרידמן אליהו שמכר את תנור החימום שהותקן בחממה לתובע; מהנדס הנתבעת, חלף מוחמד, ושני מנהליה, אבו מוך יוסף ואבו מוך חלמי. טענות הצדדים בסיכומיהם: התובע בסיכומיו ניתח באריכות את העדויות ואת הראיות שהוגשו לתיק והסביר מדוע יש בהן לתמוך בקבלת התביעה. אין בכוונתי לפרט את כל הטענות שהועלו בסיכומי התובע, ואסתפק בפירוט הטענות המרכזיות. התובע טוען בהתבסס על חוות דעתו של אינג' דברת כי תקן 412 העוסק בחוזק מבנים, חל גם על חממות. נטען כי החממה קרסה משום שלא עמדה במקדמי הביטחון המתחייבים על פי תקן 412. לטענת התובע, הודגש, לאור חוות דעתו של אינג' דברת, כי הבעיה בחממה הייתה בשלד הברזל ולא ביריעות שהחזיקו מעמד, כאשר כובד השלג גרם למשיכת הקונסטרוקציה כלפי מטה. ביחס לעדותו של מהנדס הנתבעת מקאלדה, נטען כי בעדותו התייחס לשני מסמכים: הנחיות משרד החקלאות ותקן 1176 ששניהם לא הוגשו לתיק בתוך המועד שנקצב על ידי בית המשפט. לכן, יש להתעלם ממסמכים אלו באופן שנותר כבסיס לדיון רק תקן 412. התובע גם הגיש סיכומי תשובה בהם התנגד לצירוף מאוחר של מסמכים לסיכומי הנתבעת. התובע הוסיף וטען כי הנתבעת לא הוכיחה שדגם החממה נשוא התביעה קיבל את אישור משרד החקלאות, כאשר גם אילו הייתה הנתבעת מוכיחה כי הנחיות משרד החקלאות יושמו על ידה בחממה דנא, אין בכך הוכחה לכך שמשרד החקלאות אישר את החממה מבחינה קונסטרוקטיבית. נטען כי המכתב מיום 13.1.98 ששלחה הנתבעת לתובע, הינו מכתב מאוחר שנשלח לאחר שהחממה כבר קרסה. התובע טען כי תנור החימום לא נועד להמסת שלג, אלא לשמירה על טמפרטורה מתאימה לגידולים בתנאי החורף, וכי כמות החום הנדרשת להמסת שלגים גדולה עשרות מונים מזו הנדרשת לייצור אקלים מתאים לצמחייה בחממה, וכי לא הוכח שהפעלת התנור הייתה מביאה להמסת שלגים בסופת השלגים נשוא התביעה. התובע טוען שהוכח שמצב הגידולים היה מצוין, מה שמלמד על כך שהתנור הופעל באופן רצוף; מה גם שמדובר בהפעלה אוטומטית, ולא סביר שהתובע אשר השקיע בבניית החממות את כל הונו, יחסוך בסכומים שוליים בגין חימום, בפרט כאשר מדובר בתנור שהפעלתו אוטומטית. נטען כי על אף שהוכח באמצעות עדי הנתבעת כי הדגם של החממה נשוא התביעה לא נועד לעמידה בעומסי שלג, לא דאגה הנתבעת ליידע את התובע כי החממה אינה מיועדת לעמידה בתנאי שלג. התובע טוען כי ממצאיו של כב' השופט שחורי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך שבפניי משום שמדובר במיקום שונה של החממה; משום שלטענתו, הוכח כי מבנה החממה אינו מתוכנן לשאת עומסי שלג ורוחות; משום שהוכח כי אין די בהפעלת תנור להביא להמסת שלגים שנצברו; משום שהחממה אינה עומדת בתנאי ת"י 412; משום שהוברר כי סילוק ערימות השלגים מעל החממה מצריך פעולה מכאנית מורכבת ומסוכנת שאין זה סביר לעשותה (גג גבוה, יריעות ניילון בגובה של 5-4 מטרים בתנאי קור, שלג ורוחות עזות; ומשום שהוברר, לטענתו, כי המסת שלג באמצעות חימום אפשרית רק אם הייתה מבוצעת צנרת הולכת חום באמצעות מים חמים שתגיע לתקרה, ותכסה את כולה, אולם זו לא בוצעה כלל. לעניין הנזק, טען ב"כ התובע בסיכומיו כי יש לפצות את התובע כדלקמן: בגין הנזק למבנה החממה הראשונה, לרבות כל הציוד שהושקע בו (תנור ומערכת חשמל) בשנת 1995: 192,664 ₪; בגין אובדן יבול; ובגין אובדן הכנסה עתידית. אולם, לאור המתווה הדיוני, הגביל התובע את תביעתו לרף העליון שהוסכם בסך של 100,000 ₪, וביקש כי בית המשפט יתחשב גם בזמן הרב שחלף מאז נגרם הנזק ובגדיעת מטה לחמו של התובע שהשקיע את כל הונו בחממה שקרסה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי דין טענת "השתק פלוגתא" להתקבל הואיל ומדובר בשתי חממות זהות מבחינת צורתן והרכבן, ומשהשופט שחורי קבע ממצאים פוזיטיביים בפסק דינו בנוגע לטענות התובע בדבר תקינות החממה שנדחו, אחת לאחת, בפסק דין מנומק, לפיו לא הוכח כי החממה לא הייתה תקינה ולא היה בה פגם, לא בתכנון, לא בייצור ולא בהרכבה. לפיכך, טוען ב"כ הנתבעת כי די בכך כדי לדחות את התביעה, אולם, לנוכח המתווה הדיוני, יש לפסוק לפי הרף התחתון שהוסכם בסך של 20,000 ₪, וזאת לנוכח הטענות הבאות שהוכחו במהלך בירור התיק ושמיעת הראיות: יש להתחשב בפסיקת הפיצוי בכך שבכתב התביעה המתוקן צירף התובע לרשימת הנתבעים שלושה גורמים נוספים: הוועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה הגליל, הקונסטרקטור נהאד חייר וחברת א.ב. תכנון שתכננה את החממה. שלושת אלו, לשיטת התובע, אחראים אף הם לנזקו, אך התביעה כנגדם נדחתה מחמת התיישנות. לתובע הייתה תרומה מכרעת במחדליו לקריסת החממה, אם בכלל קרסה, שכן החממה עמדה על איתנה ימים אחדים לאחר שנערמו עליה שלגים, והתובע אף הוזהר טרם הקריסה על ידי שני נציגים מטעם הנתבעת שגם שלחה לתובע מכתב בעניין; התובע לא מילא אחר חובת הקטנת הנזק המוטלת עליו ולא הראה מתי קרסה החממה ומה הייתה הסיבה לכך. התובע אף לא עשה דבר על מנת למנוע מעבר החממה ממצב עמידה תקין למצב של דפורמציה חלקית, וממצב זה למצב של קריסה כנטען: לא פעל לתיקון, ואף לא פנה לנתבעת בבקשה לתיקון. התובע לא קרע את הניילון שכיסה את החממה, מה שהיה מביא לנפילת השלג ולמניעת קריסת החממה. הצטברותו של השלג, ככל שנערם על גג החממה, הייתה נמנעת אילו היה התובע מפעיל את תנור החימום שבחממה. התובע התייחס במהלך ניהול התיק לשאלת מטרת החימום של התנור, אך לא טען כי הפעיל את התנור או כי התנור עבד. אין לקבל את טענת התובע בסיכומיו, לפיה הנתבעת לא הסבירה לתובע כי עליו לדאוג להפעלת החימום במקרה של קור או ירידת שלגים ולבצע מלאכת חיזוק ברגים בחממה. החממה שרדה כארבע עונות של חורף (בשנים 1998-1995) טרם קריסתה, ובעניינה לא הוגשה לנתבעת תלונה כלשהי. כמו כן, דגם החממה שווק בארץ ובעולם ללא כל בעיה, ואף התובע לא הצליח להצביע ולו על מקרה אחד של קריסת חממה מאותו הדגם; כל אלו מלמדים על כך שבחממה לא היה פגם כלשהו, לא בתכנונה, ואף לא בייצורה. התובע גרם לנזק ראייתי לנתבעת: התובע לא המציא לתיק ו/או לנתבעת תמונות של החממה נשוא הליך זה במועד קריסתה ובזמן אמת, בניגוד להליך הקודם שם צורפו תמונות; התובע העלה את טענת הקריסה לגבי החממה נשוא הליך זה לאחר כ- 7 שנים ממועד הקריסה; החממה נשוא הליך זה כלל לא אוזכרה במסגרת התביעה בהליך הקודם. עדותו של המהנדס דוברת מגמתית: חוות דעתו של המהנדס דוברת ניתנה יותר משמונה שנים לאחר מועד הקריסה הנטען; דוברת אישר בעדותו כי אינו עוסק בתחום החממות והתחמק ממתן תשובות ברורות לשאלות שנשאל; לא ברור האם דברת בדק את החממה נשוא הליך זה או את החממה נשוא ההליך הקודם. משרד החקלאות אישר את שיווק החממה הראשונה על כל מרכיביה, ולכן החממה עמדה בדרישות הישראליות. הכרעה: אין בכוונתי להתייחס, אחת לאחת, לכל טענות הצדדים בסיכומיהם, ואף לא לקבוע מסמרות עובדתיות או משפטיות הן בשל המתווה הדיוני עליו הוסכם, וגם בשים לב לכך שלא שמעתי את כלל הראיות בתיק, וגרסתם של חלק מן העדים לא נבחנה במבחן החקירה הצולבת. יחד עם זאת, לאור סיכומיהם המעמיקים והמפורטים של ב"כ שני הצדדים, פטור בלא כלום אי אפשי, ולכן אפרט, חלק מן השיקולים שהנחוני בהכרעתי. אתחיל בטענת השתק פלוגתא. על מנת שתקום תחולה לכלל השתק הפלוגתא, יש לעמוד בארבעה תנאים עיקריים: התנאי הראשון מחייב כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות, היא אותה הפלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. התנאי השני, עניינו קיומה של התדיינות בין אותם הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, היינו: בעל הדין שנגדו נטען השתק הפלוגתא, זכה ליומו בבית המשפט בקשר לאותה הפלוגתא. התנאי השלישי הוא כי התדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה הפלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי. התנאי הרביעי הוא כי ההכרעה הייתה חיונית, להבדיל מהכרעה שולית או אזוטרית, לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (זלצמן, בעמ' 143-140; ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000). הנתבעת טוענת כי ממצאיו של כב' השופט שחורי בהליך הקודם מהווים השתק פלוגתא בהליך שבפניי. בעניין זה חשוב, כאמור, להבחין בין ממצאים פוזיטיבים שהיו חיוניים להכרעה, לבין ממצאים המתבססים על העדר הוכחה, כאשר על פי ההלכה הפסוקה, "השתק פלוגתא" קיים, כאמור, רק ביחס לממצאים מן הסוג הראשון. קביעתו של כב' השופט שחורי בפסק דינו כי: "התובע לא עמד בנטל המונח עליו להוכיח כי הנתבעת התרשלה בתכנון ו/או ביצור ו/או בהקמה של החממה ו/או כי מעשים ו/או מחדלים רשלניים של הנתבעת גרמו לכך שהחממה לא עמדה בעומס השלג", אינה קביעה פוזיטיבית, אלא קביעה המתבססת על העדר הוכחה. לפיכך, זו אינה מחייבת את בית משפט זה בגין "השתק פלוגתא". ואכן, בהליך שבפניי לא סמך עוד התובע על חוות דעתו של אינג' דיטל, שהגיש חוות דעת מטעמו בהליך שהתנהל ביחס לחממה הראשונה שקרסה, והגיש חוות דעת חדשה של אינג' דוברת בה מצויות טענות חדשות ביחס לכשלים הביצועיים, התכנוניים והקונסטרוקטיביים שנפלו בחממה נשוא התביעה, ובכלל זה הטענה כי החממה אינה עומדת בדרישות תקן 412, טענה שכלל לא נידונה בפני כב' השופט שחורי. בכל הקשור לקביעתו של כב' השופט שחורי כי: "הכף נוטה לטובת עמדת הנתבעת הגורסת כי מלכתחילה אין החממה מיועדת לעמוד בעומסי שלג וכי סופת השלגים גרמה להצטברות משמעותית של שלג על גג החממה שהחממה לא היתה אמורה לעמוד בו על פי התכנון". כאן, מדובר בממצא פוזיטיבי, אך זה לא היה חיוני להכרעה, לאור קביעתו של כב' השופט שחורי שלא הוכח פגם בחממות. ובכל מקרה, אין בטענה זו כדי לסתום את הגולל תחת תביעה זו, לאור הטענה החדשה שהועלתה בפניי כי החממה נבנתה בניגוד לתקן 412. באשר לקביעת כב' השופט שחורי כי: "העוסקים בענף והתובע בכללם מודעים לסיכוני השלג ונוקטים מראש אמצעי זהירות אשר במקרה זה לא ננקטו ע"י התובע" (ההדגשה אינה במקור ע.א.), אמנם פרידמן אליהו שמכר את התנור לתובע ציין בסעיף 5 לתצהירו כי התנור שסופק לתובע נועד להצבה בין שתי החממות, תוך כדי חיבור ביניהם במנהרה, מה שמלמד על כך שתנור החימום שעמד לנגד עיניו של כב' השופט שחורי, הוא אותו תנור חימום נשוא התביעה שבפניי. ואולם, גם כאן מדובר בממצא פוזיטיבי, שלא היה חיוני להכרעה משום שדי היה בקביעתו של כב' השופט שחורי שלא הוכחה התרשלות בתכנון ו/או יצור ו/או הקמת החממה כדי להביא לדחיית התביעה, ובסיכומיו של ב"כ הנתבעת הוא גם לא טוען (ובצדק) להשתק פלוגתא בעניין זה. אחת השאלות העיקריות השנויה במחלוקת בין הצדדים בתיק היא האם הוראת תקן 412 חלה על החממה נשוא התביעה למרות הנחיות של משרד החקלאות שמהן לא עולה דרישה כזו. בטבלה מס' 1 לתקן 412 שכותרתה "עומסים אופייניים שימושיים", יש רובריקה נפרדת העוסקת בגגות מכוסים כיסוי קל שאינם מיועדים לשהיית אנשים, דבר שלכאורה עונה על הגדרה של חממה, כאשר גם בתקן עצמו יש התייחסות ספציפית לעומסי שלג. גם אינג' גזית מטעם הנתבעת אישר בחקירתו כי תקן 412 חל גם על חממות: "ברמת התקן זה חל על כל מבנה כולל חממה" (פרו', עמ' 35, ש' 26). אמנם, מובנים לי השיקולים הכלכליים והאחרים העומדים בבסיס הנחיות משרד החקלאות שאישרו הקמת חממות שאינן מיועדות להתמודד עם עומסי השלג, ואולם הדרך הנכונה לפעול בעניין זה היא שינוי ו/או החרגת התקן, ולא יצירת "הנחיות עוקפות תקן", כפי שנעשה בענייננו. יצוין כי אף שמומחה הנתבעת, מקאלדה, טען בפניי כי קיים תקן מיוחד לבתי צמחים שמספרו 1176 שמפנה להנחיות משרד החקלאות, לא פעלה הנתבעת לצירוף תקן כאמור, לא תוך המועד שקצבתי לה, ולא בכלל, כך שלא הוכח כי קיים תקן רשמי רלוונטי החל באופן ספציפי על בתי צמחים ואשר ככזה גובר על הוראות תקן 412. גם בהנחה שהוראות תקן 412 לא חלות על החממה דנא, סבורני כי לא ניתן לחלוק על העובדה שהנתבעת כיצרנית צריכה הייתה להפנות את תשומת ליבו של התובע לכך שהחממה לא נועדה לשאת עומסי שלג, וכן להנחותו באשר לאמצעים בהם עליו לנקוט בזמן סופת שלג. התובע טוען בסעיף 7 לתצהירו כי מידע כאמור לא נמסר לו: "מן הראוי היה כי הנתבעת, במוכרה לי את החממה, תציין מפורשות בפניי שקיים סיכון מהותי לקריסת החממה כתוצאה מרוחות ו/או שלגים - ציון זה לא נעשה ע"י הנתבעת שרצתה לקדם מכירותיה באותו איזור וסמכה על הסתברות נמוכה לקרות ארועים מסוג זה". באשר לטענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית, לענין זה יצויין כי בסעיף 9.2.3. לתביעה טוען התובע כי בחישובים הסטטיים של המתכנן אין שמץ של אזכור בדבר הצורך בהמסת שלג על ידי תנור חימום שבתוך החממה, ולכן נטען כי גם התובע לא קיבל כל הכוונה לעשות כך. גם בסעיף 9.2.4 לתביעה טוען התובע שגם בתעודת האחריות של החברה, המתכנן לא דאג שיודגש נושא המסת השלג. נטען כי בפרק סוג היריעה מוזכרים בסעיף 3 באופן כלל "נזקי טבע" מבלי לפרט כיצד על התובע לנהוג כנגדם ומהם אותם נזקי טבע. אני ערה לכך שטענות אלו מופיעות בכתב התביעה המתוקן תחת הפרק המתייחס לרשלנות המתכנן, ואולם נדמה לי שאת כתב התביעה יש לקרוא כמקשה אחת; מה גם שטענות התובעת ביחס לתחולת תקן 412 נזכרות אף הן בפרק הדן באחריות המתכנן, והנתבעת אינה טוענת להרחבת חזית בהקשר זה. לא מצאתי בתצהירי הנתבעת התייחסות של ממש לטענה זו, כאשר טענות הנתבעת בדבר ההוראות שנמסרו לתובע לעניין הפעלת תנור החימום ו/או המסת השלג בגג, מתייחסות רק להוראות שניתנו לאחר קריסת החממה הראשונה, ולא קודם לכן. יחד עם זאת ככל שטענות התובע במישור זה מכוונות לכך שלא הוסבר לו שעליו להדליק את תנור החימום, ספק אם טענה זו לנוכח תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המבטאת סוג של 'השתק שיפוטי' ואוסרת על הצגת טענות עובדתיות חלופיות. בתצהירו טען הנתבע שהתנור הופעל אוטומטית על ידי תרמוסטט, ואף הסביר מדוע התנור אינו מיועד להמסת שלגים. טענה זו אינה מתיישבת עם טענה בדבר אי מתן הדרכה בעניין הפעלת תנור חימום, הכוללת בחובה הנחה מובלעת שזו הסיבה בגינה התנור לא הופעל. באשר ליתר טענות התובע בעניין הליקויים שנפלו בחממה (וראו, למשל: הטענה כי בוצעו ארבעה עמודים במקום שבעה; הטענה כי הצמתים עוגנו עם בורג אחד; הטענה כי קצוות הצינורות הוחלשו על ידי מעיכת הצינורות וכו'), כפי שפורטו בחוות דעתו של אינג' דברת, חשוב להבהיר כי לא די לו לתובע להוכיח כשל ביצועי או שלא בוצע פרט כזה או אחר בפרטי התכנון של החממה על ידי הנתבעת, אלא שעליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות, כי פגם זה הוביל לנזקי החממה כפי שהתרחשו בפועל. יחד עם זאת, שאלה היא האם הפרת פרטי התכנון או הוכחת כשל ביצוע אינה מעבירה את נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) דווקא לנתבעת להוכיח כי הליקויים אינם כאלו שהשליכו על הנזק, כפי שהתרחש בפועל. נסיבות קריסת החממה: אכן טענת התובע בתביעתו ובתצהירו כי החממה קרסה ביום 12.1.98, נראית תלויה על בלימה. חומר הראיות מלמד כי אמנם כבר ביום 12.1.98 נתגלו בחממה דפורמציות, ואולם יש בפנינו ראיות שאפילו ביום 19.1.98 החממה טרם קרסה. גם בתצהירו של התובע מיום 7.9.09 הוא מאשר במפורש בסעיף 14 כי החממה נשוא ההליך שבפניי לא קרסה ביום 12.1.98, "ואף נעשה נסיון לבטח אותה ולשקם אותה תקופה ארוכה", אך הוא אינו מספר לנו דבר אודות אותן פעולות שיקום שנעשו, ומדוע אלו לא צלחו, ומתי בדיוק קרסה החממה. המומחה מטעם התובע, דיטל, ציין בחוות דעתו כי ביקר במקום ביום 19.1.98 והבחין בשני מבנים של חממות, כאשר האחת קרסה בשלמותה, וגם באחרת התגלו דפורמציות ושקיעות קשות בכל חלקי הקונסטרוקציה, משמע: שבמועד זה, 19.1.98, החממה נשוא התביעה שבפניי טרם קרסה (ראו: עמ' 6 לפסק דינו של כב' השופט שחורי). הנתבעת טוענת כי השיהוי הרב בהגשת התביעה דנא שהוגשה רק ביום 11.1.2005 (שגרם לה נזק ראייתי), כמו גם העובדה שלא צורפו תמונות מזמן אמת, היינו: ממועד קריסת החממה (התמונות שצירף אינג' דוברת לחוות דעתו הן מחודש יוני 2006 בהן אגב נראים הניילונים קרועים, וזאת בניגוד לעדותו של אינג' דוברת בפניי), ושתיקתו של התובע לעניין מה שארע לחממה לאחר יום 12.1.98, מובילה למסקנה שלא עלה בידו להוכיח את הסיבה לקריסת החממה ואת קיומו של קשר סיבתי בין המחדלים ו/או המעשים המיוחסים לנתבעת לבין אירוע קריסת החממה, ככל שזו קרסה. אכן, מצופה היה כי התובע ימסור תמונה עובדתית מלאה באשר לקורות החממה מיום 12.1.98 ועד קריסתה, ולא יטען טענה שאין בה אמת, כאילו החממה קרסה כבר ביום 12.1.98. אני רואה בטענת התובע בסיכומי התשובה שלו כי הנזק כבר נגרם ביום 12.1.98 בעצם הכיפוף של חלקי המתכת במבנה החממה (ראו: סעיפים 17-16 לסיכומי התשובה) ומשום שכבר ביום 12.1.98 הנזק לא ניתן היה לקימום, התחכמות, ואולי אפילו פריצה של חזית המחלוקת שעה שבתביעה ובתצהיר, נטען, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהחממה קרסה ביום 12.1.98, ולא הועלו אותם הסברים מלומדים הנטענים כיום על ידי ב"כ התובע בסיכומי התשובה מטעמו. מיותר להוסיף כי טענה זו היא גם בבחינת "חרב פיפיות" מבחינת התובע, שכן אם הנזק נגרם כבר ביום 12.1.98, מה מנע מן התובע לרכז את תביעתו בגין חממה זו עם התביעה הראשונה שנידונה בפני כב' השופט שחורי?! והאם אין בטענה זו כדי להביא לחשיבה מחודשת בענין טענת "מעשה בית דין" בהבט של השתק עילה? לגופו של ענין, נדמה לי כי לא ניתן לחלוק כיום על העובדה שהחממה כן קרסה באופן חלקי, גם אם לא ביום 12.1.98. אינג' דברת ציין בחוות דעתו כי החממה קרסה באופן חלקי. מומחה הנתבעת, מקאלדה, ציין אף הוא כי שתיים מבין שלוש המנהרות הכלולות בחממה עדיין עומדות על תילן, אך בחלק מן הקורות האופקיות יש עיוותים אשר מסמלים תחילתו של תהליך קריסה, שככל הנראה נעצר, ואילו מנהרה אחת הייתה בניגוד לקביעת אינג' דברת במצב של קריסה מוחלטת ולא במצב של קריסה חלקית (עמ' 5 לחוות דעתו). (ההדגשה אינה במקור, ע.א.) הגם שהתובע "שותק" באשר לקורות החממה מאז החלו הדפורמציות ועד לקריסתה, ואף שהוא לא מספר לנו דבר אודות פעולות השיקום הארוכות שלפי טענתו, נקט בהן, ולעניין זה אתייחס בפרק הדן בהקטנת הנזק, עדיין יש בידינו מספיק ראיות, מטעם הנתבעים דווקא, שיש בהן לבסס לכאורה, על פי מאזן ההסתברויות, קשר סיבתי בין הדפורמציות בחממה שהחלו בסמוך לסופת השלגים לבין קריסת החממה. לעניין זה, אפנה לחוות דעתו של אינג' מקאלדה אשר מציין בעצמו כי "עיווי" (דפורמציה) מהווה את תחילתו של תהליך קריסת החממה, כאשר מומחה זה אינו טוען כי החממה לא קרסה או שאין קשר סיבתי בין סופת השלגים ו/או הדפורמציות לקריסה, אלא טוען שהתובעת לא פעלה להקטנת נזקיה באמצעות טיפול וחיזוק החממה, ולעניין זה אתייחס בנפרד בפרק אחר. גם מנהל הנתבעת, אבו מוך חלמי, מציין בתצהירו כי הודיע לתובע שעליו לחזק את החממה באמצעות תמיכות, וזאת למניעת סיכוי שגם החממה נשוא התביעה תקרוס, ומכאן שגם הוא מצא כי קיים קשר סיבתי בין הדפורמציות לבין קריסת החממה. חובת הקטנת הנזק/אשם תורם: חובת הניזוק להקטין את נזקו נובעת מהוראת סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968, והיא מהווה נדבך יסודי ומקובל בחישוב הפיצויים להטבת נזקים הנגרמים מעוולות אזרחיות. הנטל להוכיח טענה זו מונח לפתחה של הנתבעת, כפי שעליה הנטל להוכיח את אשמו ו/או תרומתו של התובע לקרות הנזק. תיקון החממה על ידי תמיכות: הנתבעת טוענת כי התובע יכול היה להקטין את נזקיו באמצעות חיזוק החממה על ידי תמיכות, כאשר לטענת אבו מוך חלמי, אחד ממנהלי הנתבעת, הודיע לתובע "מפורשות" (סעיף 25 לתצהיר) כי יהא עליו לחזק את החממה באמצעות תמיכות כדי למנוע את קריסתה. הטענה כי התובע הוזהר שעליו לבצע תמיכות נטענה מפי עד יחיד, מנהל הנתבעת, אבו מוך חלמי (סעיף 26 לתצהיר) שיש לו עניין בתוצאות ההליך, ואין בידי לקבלה. עובדה היא שהנתבעת ידעה לשלוח כבר ביום 13.1.98, למחרת סופת השלגים, מכתב התראה בעניין חובת החימום ו/או הפשרת השלג, אך לא ידעה לשלוח מכתב דומה בעניין התמיכות. הנתבעת, שבקרה במקום ביום 12.1.98 גם לא הציעה את עזרתה בעניין ביצוע התמיכות אף שלה הכלים והניסיון לעשות זאת. ואולם, זהו רק צד אחד של המטבע. מחדליה של הנתבעת אין בהם לפטור את התובע מחובתו לפעול באופן עצמאי וכאדם סביר להקטנת נזקיו, גם אם לא הוזהר, וגם אם לא הוצעה לו עזרה. יש בפניי, כאמור, ראיות לכך שהחממה נשוא תביעה זו בניגוד לחממה הראשונה שבנזקיה עסק כב' השופט שחורי, לא קרסה מיד, ואף לא ימים לאחר מכן. התובע צירף לתצהירו דו"ח ביקור בשטח של הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות בע"מ, המתייחס לביקור בשטח שנעשה ביום 16.1.98, שם מצוין לגבי החממה נשוא תביעה זו כי אינה ראויה לביטוח משום שחלק מן החיבורים בין הגמלונים עם עיקומים והטיות לצדדים; חלק מהמרזבים עם שקיעה; וחלק מחלונות הגג עקומים. באותו מסמך גם צוין כי החממה נשוא ההליך הקודם קרסה. ממסמך זה עולה כי ביום 16.1.98 החממה נשוא התביעה שלנו טרם קרסה. גם מסעיף 6 לפסק דינו של כב' השופט שחורי עולה כי מומחה התובעת, דיטל, ביקר במקום ביום 19.1.98, כאשר בחממה שלנו הבחין בדפורמציות ופגיעות קשות בכל חלקי הקונסטרוקציה, היינו: גם מממצא זה עולה כי החממה עדיין לא הייתה במצב של קריסה. הנתבעת הציגה את תצהיריו של אבו מוך יוסף ושל חלף מוחמד הטוענים בתצהיריהם כי במעמד הביקור שביצעו במקום ביום 12.1.98, מועד קריסת החממה הראשונה, הבהירו לתובע באופן חד משמעי כי עליו להסיר את השלג מן החממה בין באמצעות חימום ובין באמצעות שטיפתו במים. אף הוצג מכתב מיום 13.1.98, שנשלח בפקס למחרת הביקור, כאשר בעניין החממה השנייה נשוא התביעה שלנו, מציין מהנדס הנתבעת במכתבו כי: "לגבי החממה השנייה אשר מגודל בה מלפפונים, צריך להפשיר ולהוריד השלג מעל החממה באופן מיידי והרי הזהרנו אתכם מיד כשהגענו אליכם ביום שני שהכמות הגדולה של השלג אשר נמצאת מעל המרזבים עלולה לסכן גם את החממה הזו". התובע אינו מכחיש קבלת מכתב הנתבעת מיום 13.1.98. אבו מוך, שהינו אחד ממנהלי הנתבעת, מספר לנו בתצהירו כי יומיים לאחר הביקור מיום 12.1.08, ביצע ביקור נוסף במקום ביום 14.1.08, ואז הבחין שהשלג הוסר מעל פני חלק החממה שלא קרס, דבר התומך לכאורה באפשרות שהתובע כן ביצע פעולות להפשרת השלג, ואם כך, שאלה היא כיצד הגיעה החממה שצולמה על ידי מנהל הנתבעת ביום 14.1.98 לרמת ההזנחה הנצפית בתמונות שצילם אינג' דברת בשנת 2006?! התובע טוען בתצהירו מיום 7.9.09 התומך בתגובתו לבקשה לדחיית התביעה מחמת מעשה בית דין, כי נעשה ניסיון לשקם את החממה תקופה ארוכה (סעיף 14 לתצהיר), אך הוא אינו מספר לנו אודות פעולות שיקום אלו, ומדוע אלו לא עלו יפה. אמנם, הנטל להוכיח את טענת הנתבעת לעניין אי הקטנת הנזק מונח לפתחה, מתחילת הדרך ועד סופה, אולם כאן מדובר בעובדות המצויות בידיעתו האישית של התובע, כך ששתיקתו בעניין זה פועלת לחובתו, ויש והיא יכולה להביא בסופו של דבר למסקנה שהתובע לא פעל באופן סביר להקטנת נזקיו. באשר לטענת הנתבעת המתבססת על דברי אינג' דברת כי "אם הניילון היה נקרע כל השלג היה נופל והחממה לא היתה קורסת" (פרו', עמ' 12, ש' 14), סבורני כי אין לצפות מן התובע כמגדל סביר שאינו מהנדס, לגלות פתרון זה בעצמו. אדרבא, אם סברה הנתבעת כי כך צריך היה לעשות, מצופה היה שתציע פתרון זה לתובע בעת הביקור מיום 12.1.98, וזאת גם בהתעלם מטענת התובע בסיכומי התשובה מטעמו כי דבריו של אינג' דברת הוצאו מהקשרם. אי הפעלת תנור החימום: הנתבעת הציגה ראיות לכך שהתובע לא הפעיל את תנור החימום, וראו, לעניין זה, תצהירו של אבו מוך יוסף, סעיף 7, לעניין "הודאת בעל דין" של התובע בפניו שלא הפעיל את התנורים. כן נמסרה עדותו של פרידמן אליהו, שבזהירות הראויה אומר שנראה, על פני הדברים, שניסיונו בתחום החימום עולה על ניסיונם של יתר העדים המומחים שהעידו בפניי (אך דווקא עד זה לא הגיש חוות דעת מומחה, ולאור המתווה הדיוני, לא ניתנה לי ההזדמנות לבחון את עדותו על רקע חקירה נגדית). עד זה ציין בסעיף 18 לתצהירו כי: "לפי מיטב נסיוני ושיפוטי בארץ ובעולם, ניתן לקבוע, כי אם נוצר מצב שנצבר שלג במרזבים הרי שהוא נובע מכך שהחימום לא פעל כלל". המהנדס חלף מוחמד בתצהירו, סעיף 21, הפנה גם לדברי השכן שאישר כי התובע לא הפעיל את תנור החימום, אך מדובר בעדות שהתעלמתי ממנה בהיותה עדות שמועה בלתי קבילה. מעיון בתצהירו של התובע עולה כי התובע עצמו לא טען באופן מפורש כי הפעיל פוזיטיבית את תנור החימום, כפי שהיה מצופה שיאמר, ללא כחל וסרק, אלא הסביר את מטרתו של תנור החימום לגרום לטמפרטורה המתאימה לגידולים (סעיף 11 לתצהיר) טענה שאין בה כדי לסתור את טענת הנתבעת כי להפעלת התנור תוצאה נלווית של הפשרת הקרח מהגג, וכן טען שהתנור מופעל אוטומטית באמצעות טיימר. מדבריו אלו של התובע עולה שהתובע, לא הדליק את התנור, אלא סמך על ההפעלה האוטומטית שלו. ואולם, כפי שציין פרידמן בתצהירו, סעיף 22, כדי שתהא הפעלה אוטומטית, על התובע להפעיל קודם לכן את תנור החימום, לדאוג לחיבורו לחשמל ולמילוי הסולר, כאשר תצהירו של התובע שותק לחלוטין בעניין הפעולות המקדמיות שהיה על התובע לעשות כדי שהתנור יופעל באופן אוטומטי. עפרה אטיאס איני מתרשמת גם מטענת התובע כי איכות הגידולים מלמדת שהתנור הופעל. כפי שטען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לא הוכח שדי במכת קור אחת כדי להביא לתמותת הגידולים; מה גם שנראה לכאורה, לאור מכתבה של הנתבעת מיום 13.1.98, שנשלח בזמן אמת, כי העגבניות שהיו בשיא הצמיחה, עליהן מבסס התובע את טענותיו במישור זה, גודלו דווקא בחממה נשוא ההליך הקודם שקרסה בעוד שבחממה נשוא הליך זה, גודלו מלפפונים. ואולם, עדיין עלינו להוסיף ולבחון האם עמדה הנתבעת בנטל המונח לפתחה להוכיח כי תנור החימום היה בו למנוע היערמות שלגים בסופת השלגים נשוא התביעה דנא או למצער, להקטין את מימדי הנזק. שאלה נלווית בהקשר זה, היא האם קביעה עובדתית שהתובע לא הפעיל את החימום כלל, יש בה להעביר את נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) לתובע לשכנעני כי בסערה הנידונה לא היה בחימום כדי למנוע את קריסת החממה. הממצאים העובדתיים שהונחו בפניי בשאלה זו אינם חד משמעיים. אינג' דוברת העיד כי: "המומחה של הצד השני לא מדבר ולו במילה אחת על נושא של חימום. הוא אומר שיש לנסר את השלג במסור חשמלי ולהוריד אותו ולא באמצעות תנור חימום ואני מסכים עם קביעתו" (פרו', עמ' 14, ש' 24-22). אינג' אבירם מטעם הנתבעת אמנם טען כי די בחימום כדי להביא לסילוק השלג, ואולם הוא אישר כי אינו מתכנן ואינו מומחה לחימום (פרו', עמ' 20, ש' 5; עמ' 24, ש' 29). גם כשנשאל האם החום צריך להיות באמצעות אוויר מהתנור או צינורות חום, השיב: "זה לא תחום שלי" (פרו', עמ' 25, ש' 19). גם אינג' זוהיר מקאלדה מטעם הנתבעת אישר כי: "ספציפית בחממה הזו לא ראיתי את התנור. לא יודע כמה מעלות היו שם. ספציפית אני לא יודע מי היצרן שלו, מי היבואן. אני לא יודע איזה תנור היה שם ואכן איני יודע האם התנור הזה היה מספק את הצרכים כדי לחמם את החממה והמיס את השלג. אני גם לא יודע לומר הפוך מזה" (פרו', עמ' 32, ש' 6-4). גם אינג' גזית מטעם הנתבעת ציין כי "יש סופות שלגים שהתנורים לא עומדים בפניהם. אני הגעתי לשטח 4 שנים אחרי האירוע ואני לא אוכל לדעת האם התנור היה עומד בפני הסופה נשוא התביעה" (פרו', עמ' 35, ש' 17). מאידך גיסא, מונחת בפניי עדות המהנדס חלף מטעם הנתבעת אשר סיפר בסעיף 21 לתצהירו כי ביקר בחממת השכן שבניגוד לתובע הפעיל את מערכת החימום, ועל גג החממה של השכן שהחממה שלו חוותה את אותה סופת שלגים, לא נערם שלג. מונחת בפניי עדותו של פרידמן אליהו שמכר לתובע את התנור נשוא התביעה, שציין בסעיף 21 לתצהירו כי סיפק ונתן שירות למספר חממות במושב קדמת צביר ברמת הגולן במשך מספר שנים, ואף למדינות עם אקלים קשה יותר מהאקלים בארץ, כמו יוגוסלביה, אלבניה, גרוזיה וקזחסטן, ולא שמע מעולם תלונה כלשהי על הצטברות השלגים, כאשר מערכות החימום מספקות את הנדרש מהן לצורך מניעתה של הצטברות זו. אכן, מי לידינו יתקע שבחממת השכן הותקן אותו תנור כמו בחממת התובע? ו/או כי מדובר בחממה זהה אשר השפעת התנור עליה זהה? ו/או כי התנור של התובע היה מתוכנת לאותה טמפרטורה כמו של התנור בחממת השכן? גם את עדותו של פרידמן ניתן לתקוף כפי שניסה ב"כ התובע לעשות בסיכומיו, ואולם בל נשכח כי די לו לבית המשפט להחליט, בהתבסס על חומר הראיות שמונח בפניו, על פי מאזן ההסתברויות (51%) כי מסתברת יותר האפשרות שתנור החימום היה מונע את קריסת החממה על פני האפשרות שלא היה מונע אותה. יודגש כי גם בהנחה שהתנור לא פעל, וגם אם נקודת המוצא היא שהפעלתו הייתה מונעת את היערמות השלג על גבי החממה ואת הנזקים נשוא התביעה, אין בכך בהכרח להביא לקביעה כי דין התביעה לשבט. זו תהיה התוצאה רק אם אשמו של התובע מהווה "סיבה מכרעת לנזק" (סעיף 64 לפקודת הנזיקין) באופן המנתק הקשר הסיבתי בין מחדלי הנתבעת לנזק שנגרם. אם אין מדובר באשם תורם מכריע המנתק קשר סיבתי, הרי שהנזק יחולק בין הצדדים על פי מבחן "מידת האשמה", שעיקרו בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). ניסיתי לפרט בפני הצדדים, על קצה המזלג, את עיקרי הדברים שהנחוני בדרכי בעת שבאתי לקבוע את "השורה התחתונה" בתיק זה, ואני מקווה שהצלחתי בכך. בסופו של דבר, לאחר שבחנתי את מלוא חומר הראיות שהונח בפניי, שקלתי את מכלול טענות הצדדים בסיכומיהם, ביצעתי הערכה זהירה של סיכויים וסיכונים, אך גם שקלתי גם שיקולים של צדק, החורגים מדלת אמותיו של הדין המהותי, וגם שיקולים של "פשרה" בין הצדדים, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 55,000 ₪, וכן הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪, ובסה"כ 65,000 ₪. התשלום נשוא פסק הדין ישולם בארבעה תשלומים חודשיים רצופים ושווים החל מיום 1.9.2012 ובראשון לכל חודש עוקב. איחור של 7 ימים בביצוע התשלומים לא יהווה הפרה של פסק דין זה. איחור מעבר לכך יביא להעמדת מלוא סכום הפשרה, בניכוי הסכומים ששולמו לפירעון מיידי. חממות