מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל: ערעור מחזיק על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם אחטר) מיום 10.11.2011 שניתנה לפי סע' 48 לחוק ההוצאה לפועל, בה חוייב המחזיק (המערערת דנן) בחלק מחובה של החייבת (היא המשיבה הפורמלית) למשיבה-הזוכה. ההליך מעלה שאלות שבתחרות בין עיקול אצל צד שלישי לבין המחאה שמשך הצד השלישי לשם פירעון החוב מושא העיקול. א. ההליך והצדדים לו המשיבה (להלן הזוכה), חברה שעיסוקה בין השאר בייצור ואספקת בטון, סיפקה חומרים למשיבה הפורמלית (להלן החייבת), חברה קבלנית שביצעה עבודות עבור המערערת על-פי מכרז (להלן העבודות). לשם גביית חוב של החייבת לזוכה נפתח תיק הוצל"פ (חדרה) 12-13751-09-7 (להלן תיק ההוצל"פ); בעת שניתנה החלטת כב' הרשם מושא הערעור עמדה יתרת החוב בתיק ההוצל"פ על סך של 603,903 ₪. המערערת (להלן העירייה) חבה לחייבת סכומים מסכומים שונים בשל ביצוע העבודות. במסגרת תיק ההוצל"פ טענה הזוכה שעל העירייה להעביר לה תשלום לסילוק חוב החייבת לה מתוך הסכומים הללו על-יסוד הוראה בלתי-חוזרת שנתנה החייבת לעירייה, בה הורתה להעביר לזוכה כל סכום המגיע לחייבת בגין ביצוע העבודות עד לסך 600,000 ₪ (להלן הוראת התשלום). העירייה סירבה לכבד את הוראת התשלום והעלתה טענות מטענות שונות באשר לתוקפה: לפני כב' הרשם טענה תחילה שהוראת התשלום מיום 27.1.2009 אינה תקפה מאחר שגזבר העירייה אינו חתום עליה; בהמשך, משהוצגה הוראת תשלום הנושאת את חתימת הגזבר גרסה העירייה שאין לה תוקף ללא חתימות ראש הרשות והגזבר המלווה. אקדים את המאוחר ואציין שטענות אלה לא נזכרו בהליך שלפני; כאן טענה העירייה שהוראות התשלום לטובת הזוכה בחתימת הגזבר הוגבלו עד ליום 31.12.2009. נוכח סירובה של העירייה לכבד את הוראת התשלום ניתן לבקשת הזוכה צו עיקול על נכסי החייבת המוחזקים אצל העירייה. צו העיקול ניתן ביום 23.12.2009 והתקבל בעירייה בו ביום [ראו החלטת כב' הרשם וסעיף 11 להודעת הערעור]. ביום 1.2.2010 השיבה העירייה לצו העיקול והודיעה שבמועד קבלתו לא הייתה לחייבת יתרת זכות אצלה, לאחר שהיתרה שעמדה לזכותה הוסדרה ושולמה באמצעות המחאות דחויות שנמסרו לחייבת טרם קבלת צו העיקול. בתוך כך הפנתה העירייה לארבע המחאות סחירות שמשכה לפקודת החייבת, כלהלן: שיק בסך 250,000 ₪ ז"פ 30.12.2009, שיק בסך 150,000 ₪ ז"פ 17.1.2010, שיק בסך 100,000 ₪ ז"פ 17.2.2010, ושיק בסך 200,000 ₪ ז"פ 28.2.2010. עוד הטעימה העירייה שההמחאות הוסבו בידי החייבת לאחרים מיד עם מסירתן לה, באופן שחשף את העירייה לתביעה שטרית של אותם אחרים במעמד של אוחזים כשורה; מטעם זה לא בוטלו ההמחאות עם קבלת צו העיקול. נוכח תשובת העירייה והימנעותה מלמסור למוציא לפועל את הסכומים המגיעים ממנה לחייבת על-פי צו העיקול ביקשה הזוכה לחייב את העירייה בחוב החייבת. בירור הבקשה נעשה בשמיעת עדות גזבר העירייה, בהשלמת חקירתו בדרך של מתן תשובות לשאלון שהפנתה הזוכה לעירייה, בקיום דיון נוסף לפני הרשם ובסיכום טענות הצדדים. בהחלטה מיום 10.11.2011 קיבל כב' הרשם את בקשת הזוכה וחייב את העירייה לשלם לה 400,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד. משתמע שההחלטה הוגבלה לסכום זה ולא למלוא סכום ההמחאות בשל כך שאגב הדיון לפני הרשם הציגה העירייה את ההמחאה בסך 200,000 ₪ והראתה שזו הוסבה על-ידי החייבת לאחר (ק.ל.ג שיווק בע"מ) ביום 14.12.2009, עוד בטרם התקבל צו העיקול. על החלטה זו נסב הערעור שלפני. בהליך זה מיקדה העירייה טענותיה בשלוש מבין ההמחאות שסכומן הכולל 600,000 ₪: שיק בסך 250,000 ₪ ז"פ 30.12.2009, שיק בסך 150,000 ₪ ז"פ 17.1.2010, ושיק בסך 200,000 ₪ ז"פ 28.2.2010. טעם חסרונה של ההמחאה הנוספת בסך 100,000 ₪ לא הובהר, אף שלכאורה לא זו ההמחאה שנגרעה בידי כב' הרשם אגב חיובה של העירייה כלפי הזוכה. זאת ועוד, סכום כל ארבע ההמחאות שנדונו לפני כב' הרשם 700,000 ₪ (ולא 600,000 ₪ כפי שצויין בהחלטה). לכאורה אף לאחר גריעת ההמחאה בסך 200,000 ₪ היה מקום לחייב את העירייה בתשלום 500,000 ₪ לזוכה בגין שלוש ההמחאות הנוספות שסכומן נמוך מסכום החוב בתיק ההוצל"פ, והכול במגבלות סכום זה. מאחר שהזוכה לא ערערה על ההחלטה והצדדים לא טענו בסוגיה זו, לא אדרש אליה. הדיון יוגבל אפוא לשאלה אם בדין ניתנה החלטת הרשם שחייבה את העירייה בתשלום סך של 400,000 ₪ לזוכה על-יסוד סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, אם לאו. אין חולק על כך שהערעור הוגש באיחור. בד-בבד עם הגשתו ביקשה העירייה ליתן לה ארכה לכך. דיון בערעור במעמד הצדדים, לאחר הגשת עיקרי טיעון, נקבע ליום 5.6.2012. ביום 11.5.2012 הגישה העירייה בקשה להתיר הבאת ראיות בערעור. הערעור והבקשות הללו נשמעו במאוחד בדיון שהתקיים לפני. ב. דיון והכרעה דין הערעור להדחות, הן מטעמים שבסדרי דין והן מטעמים לגופה של המחלוקת. הגשת הערעור באיחור החלטת הרשם הומצאה לעירייה במסירה אישית ביום 14.11.2011, כהוראת הרשם בשולי ההחלטה; המסירה נעשתה לידי מזכירת המחלקה המשפטית של הרשות השוכנת בבית העירייה. מזכירת המחלקה המשפטית, אף שחתמה על אישור המסירה, לא בדקה את תוכנו של דבר הדואר שנמסר לה - שמא בעל חשיבות הוא - והעבירה אותו הלאה עד שהתקבל במחלקת הדואר של הרשות ביום 21.11.2011, זכה שם לחותמת 'נתקבל' והוחזר למחלקה המשפטית לטיפול. במועד זה, 21.11.2011, הייתה ההחלטה מצויה אפוא בידיעת העירייה. נובע מכך שהיה עליה להשיג על ההחלטה בהגשת ערעור, אילו חפצה בכך, עד לא יאוחר מיום 11.12.2011. אף-על-פי-כן הוגש הערעור רק ביום 14.12.2011. טענות העירייה המכוונת להארכת המועד להגשת הערעור נעוצות בעיקרן בכך שהמסירה למחלקה המשפטית לא הייתה כדין. משהובאה ההחלטה לידיעת בא-כוח העירייה שגה הלה וסבר שעומדים לרשותו שלושים ימים להגשת הערעור; רצונו להקדים ולהגישו לא יצא לפועל בשל עומס עבודה בו היה נתון. אין בידי לקבל את הטענה שמסירת ההחלטה למחלקה משפטית של הרשות השוכנת בבניין העירייה, לאו מסירה היא. ראשית, ההחלטה אינה כתב בי-דין ותקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינה בהמצאת כתב כזה, בה סמכה העירייה טענותיה, אינה חלה על המצאתה. שנית וזאת עיקר, אפילו חלה התקנה היא מתירה המצאה לרשות מקומית בדרך של מסירה למזכיר או לפקיד ראשי של הרשות. ודוק: לא נדרש בה שהמזכיר יהא ראשי והוא נזכר על דרך הסתם. פשיטא שמזכירת המחלקה המשפטית עונה להגדרה זו ומכאן שהייתה מוסמכת לקבל את המסירה ולחתום עליה, כפי שנהגה בפועל. בתצהיר מקבלת המסירה אין למצוא הסבר אחר שיניח את הדעת באשר לסיבת חתימתה על אישור מסירה והדבר פועל לחובת העירייה. משדובר במסירה כדין תמה התקופה שעמדה לעירייה להגשת ערעור ביום 4.12.2012, עשרה ימים טרם הגשתו בפועל. המועד להגשת ערעור בזכות על החלטת רשם נקבע בחיקוק. סע' 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל ותק' 120(ב) לתקנותיו קצבו לכך עשרים יום. הארכת מועד שנקבע בחיקוק מחייבת את מבקש הארכה להראות טעם מיוחד לכך [ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (טרם פורסם, 25.2.2010)]. הנימוקים שהובאו בבקשת העירייה, שעניינם בטעותו של בא-כוחה ובעומס עבודה בו היה נתון, אינם עולים כדי טעם מיוחד. טעם מיוחד שיצדיק ארכה ביחס למועד שנקבע בחיקוק הוא טעם שנעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש הארכה ולא ניתן היה להיערך אליהן מראש. אם נבע האיחור מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או הפועלים מכוחו, לרבות בא-כוחו, תקטן הנכונות להאריך את המועד שהוחמץ [בש"א 3294/09 בריסק נ' עו"ד בן איון, פס' 12 וההפניות שם (טרם פורסם, 15.9.2011)]. אף שהדברים נאמרו בהתייחס לתק' 528 לתקנות סדר הדין האזרחי הם חלים גם על המועד להגשת ערעור לבית-המשפט על החלטות הרשם. לעניין זה מורה תק' 128(א) לתקנות ההוצאה לפועל כי מועד שבסדר דין בפני בית-משפט, רשאי בית-המשפט להאריכו לפי הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. לא הוצג על-ידי העיירה טעם מיוחד שיענה על הדרישות הללו, שעוגנו באורח עקבי בפסיקתם של בתי-המשפט [ראו גם ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (2001)]. דברים ברורים ומפורשים באשר לתוכן והיקף חובתו של עורך-דין לטפל במועד בהגשת ערעור בתיק המונח על שולחנו, ולו גם בנסיבות חיצוניות קשות וחריגות, נאמרו בבש"א 7148/95 מדינת ישראל נ' סמניה, פ"ד מט(4) 820 (1996). הם יפים גם בענייננו. שגגה של עורך-דין, בין שהיא נסבה על עצם הצורך בהכנת ערעור והגשתו ובין על המועד הנתון לכך, אינה בגדר טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד. לא למותר לציין שטעות בפרק הזמן שנקבע בדין להגשת ערעור היא טעות גסה ואין לראות מדוע יראה בה בית-המשפט טעם מיוחד. אין מדובר בטעות מסתברת שנפלה על רקע שינוי שחל בדין הקיים, אף לא טעות בהבנת המצב המשפטי בעטיו של דין שהוראותיו סבוכות במיוחד. גם שיקולים שבשמירת השוויון בין מתדיינים תומכים בדחיית הבקשה לארכה. לרשות העירייה עומדים מחלקות, עובדים ומנגנון שתפקידם לסייע לה בקיום חובותיה במועדן, והגשת ערעור בו היא מעוניינת בכלל זה. מתדיין פרטי נדרש לדקדק ולדייק במועד שנקבע להגשת ערעור, הגם שברגיל אינם עומדים לרשותו אמצעים כאלה. מתן אפשרות לעירייה לאחר בהגשת ערעור חרף קיומם של אמצעים הולמים תחת ידה המאפשרים לה להימנע מכך תחטא לשוויון בין מתדיינים ותעצים את הפער ההתחלתי הקיים בין בעל-דין מסוגה לבין בעלי-דין אחרים. החלת אמת-מידה שווה כלפי כלל המתדיינים היא מנשמת-אפה של מערכת משפטית מתוקנת ולא בנקל ייתן בית-המשפט יד לתוצאה הפוגעת בה [שלמה לוין הפרוצדורה האזרחית החדשה, מבוא ועקרונות יסוד 87 (מהדורה שניה, 2008)]. טענה על-אודות חשיבות ציבורית הנודעת כביכול לבירור הטענות מושא הערעור אינה עשויה לחפות על המחדל שבאי-הגשתו במועד. הרשות אינה עשויה להחזיק בחבל משני קצותיו, להימנע מלטפל בערעור בשקידה ראויה ובה בשעה להישמע בטענה שלהליך נודעת חשיבות ציבורית רבה. אם נודעה להליך חשיבות היה על העירייה לפעול להגשתו במועד או למצער להגיש בקשה להארכת המועד בטרם נשלם מניין הימים הקבוע בדין [בג"ץ 731/11 התנועה למען איכות השלטון נ' כבוד נשיאת בית-המשפט המחוזי, השופטת מוסיה ארד, פסקה 9 (טרם פורסם, 9.2.2011)]. זאת ועוד. כנגד אינטרס הציבור בקיום דיון בערעור לגופו, כטענת העירייה, ניצב אינטרס ציבורי אחר בעל חשיבות המצדד בהימנעות מכך. מן הבקשה להארכת המועד והתצהירים שצורפו אליה עולה לכאורה שמי שפעל מטעם העירייה בקבלת החלטת הרשם ובהגשת הערעור לא נהג בשקידה ראויה ולא שם לבו לחלוף הזמן; כך בכל הקשור לטיפול בהחלטה מרגע המצאתה למחלקה המשפטית וכך גם בכל הקשור לטיפול בהחלטה מרגע שהובאה לידיעת בא-כוח העירייה. מתן הזדמנות לרשות ציבורית לתקן טעויותיה ומחדליה על-ידי הארכת המועד, משמעו היעדר תמריץ לרשות לפקח על עובדיה ולהקפיד על הטמעת נהלי עבודה ומנגנונים שימנעו טעויות ומחדלים כאלה. אינטרס הציבור מחייב שפעולת הרשות תהא תקינה וסדורה ותושתת על מנגנוני בקרה ופיקוח כאלה. אי-מתן היתר להארכת מועד ישמש תמריץ לכך. במכלול הנסיבות גובר אינטרס הזוכה להסתמך על החלטת הרשם, שבהיעדר ערעור עליה במועדו הפכה חלוטה, מאינטרס העירייה כי בית-המשפט יתקן עבורה את טעויות עובדיה ושלוחיה ויאפשר לה להביא את ההליך לבירור באיחור. הבאת ראיות נוספות בערעור גם בקשת העירייה להתיר לה להביא ראיות בערעור, דינה להידחות. ערעור המוגש לפי חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו נבדל מערעור המתברר על-פי תקנות סדר הדין האזרחי בכך שהוא אינו מוגבל לטיעונים משפטיים בלבד וניתן לקיים בגדרו בירור עובדתי מחודש [רע"א 5485/99 פינטו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 16.7.2000)]. ככל שהערעור נסמך על טענות שבעובדה יש לתומכן בתצהיר כמצוות תק' 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל. אין בכך כדי למנוע בעל-דין מלהגביל את ערעורו לטיעונים משפטיים, שאז מתייתר הצורך בצירוף תצהיר להודעת הערעור. להודעת הערעור לא צורף תצהיר. העירייה נמנעה מלתמוך את הודעת הערעור בתצהיר אף שנשזרו בה טענות עובדתיות כאלה ואחרות שמן הנמנע לעשותן עילה לערעור מבלי לצרף תצהיר לאימותן. העירייה הגישה את הערעור בדרך זו, ללא תצהיר, אף שבעת הגשתו ידעה ידוע היטב שאין ברשותה ראיות בדבר המועד בו הוסבו ההמחאות הנדונות בערעור למאן דהוא בידי החייבת, ושהיא עושה (כך לטענתה) מאמץ לאתר את נסבי ההמחאות ולקבל מהם תיעוד בעניין זה; דברים מפורשים על כך צוינו בבקשה להארכת המועד. לו ביקשה העירייה לעשות טענות אלה, כמוהן כטענות עובדתיות אחרות שנזכרו בהודעת הערעור, חלק מעילתה בהליך דנן אזי היה עליה להתכבד ולתומכן בתצהיר מתאים. כזאת לא נעשה. נובע מכך שהמערערת הגבילה עצמה מראש וביודעין להשגה על החלטת הרשם בטיעונים משפטיים גרידא ובה בעת נמנעה מהגשת ערעור שיסודו בטענות עובדתיות שיצריכו בירור עובדתי והבאת ראיות. האופן בו הוגש הערעור מחייב את העירייה. היא אינה עשויה להפוך ערעור שעילתו משפטית לערעור שעילתו עובדתית בהבל-פה, בהגשת בקשה להתיר לה הבאת ראיות בשלב הבירור. בירור ערעור שנימוקיו משפטיים נעשה בדרך של השמעת טיעונים; הוא אינו כרוך בהבאת ראיות כלשהן, אף לא בחקירת מצהירים. בהיעדר רובד עובדתי הטעון בירור לא ניתן להביא בו ראיות "נוספות". לו ביקשה המערערת להרחיב את היריעה ולצרף להודעת הערעור נימוקים עובדתיים - ובהמשך גם להביא לגביהם ראיות - היה עליה להתכבד ולהגיש בקשה לתיקון כתב-טענותיה. אין לפני בקשה כזו. לפיכך, ומאחר שבערעור בעל אופי משפטי עסקינן, אין להתיר לעירייה הבאת ראיות כלשהן בגדרו. מצטרפת לכך העובדה שבקשת העירייה להתיר לה להביא ראיות נוספות אינה מכוונת לתיעוד ומסמכים קונקרטיים שברשותה, שתוכנם נהיר וידוע, אלא במתן צווים המכוונים כלפי צד שלישי שאינו בעל-דין בהליך ושתוכן הראיות שיציג כלל אינו ידוע למערערת עצמה. למקרא הבקשה נראה שאותו צד שלישי מכחיש את קיומו של תיעוד כזה. מדובר אפוא בבקשה שאין יסודה בטענות "ברי" אלא בטענות מסוג "שמא". בירור כזה שאליו מכוונת הבקשה אינו אלא "מסע דיג" והוא חורג מגדר המותר למערער בהליך כגון דא. חיוב העירייה בחוב הפסוק התחרות בין זוכה לצד שלישי המחזיק בנכסי החייב שלגביהם ניתן צו עיקול לטובת הזוכה הוסדרה בסע' 47 ו-48 לחוק ההוצאה לפועל. סע' 47 קובע את הכלל הרחב לו כפוף הצד השלישי במעמדו כמחזיק: הצד השלישי חייב למסור לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה, באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב - עליו לשלמם למנהל לשכת ההוצאה לפועל בהגיע זמן פרעונם; [...]. סע' 48(א) לחוק מבאר מהי הסנקציה לה יהא חשוף צד שלישי שלא מילא את חובתו לפי סע' 47, ומהי ההגנה העומדת לצד השלישי כנגד הפעלת הסנקציה: צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון. הדרישה להצדק סביר מציבה מבחן אובייקטיבי לקיומו או העדרו של טעם שיצדד באי העברת נכס שעוקל למוציא לפועל; היא מכוונת להתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב שנדרש לפעול באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי [ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 875 (1989); להלן עניין הפועל המזרחי]. מושכלות יסוד הן שבעל-דין בהליך אזרחי הטוען טענה משפטית שתומכת בעמדתו או מקדמת אותה נושא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו. על-מנת לבסס חיוב של הצד השלישי בגדרו של סע' 48 הנ"ל נדרש הזוכה להראות שהצד השלישי קיבל את צו העיקול, שבעת קבלת הצו היו בידי הצד השלישי כסף או נכס של החייב שצו העיקול חל עליהם, ושהצד השלישי נמנע ממסירתם למוציא לפועל ובכך הפר חובתו על-פי סע' 47 לחוק ההוצאה לפועל. אם הרים הזוכה את הנטל עובר הכדור למגרשו של הצד השלישי ועליו לשכנע בקיום הצדק סביר שעמד לו, ושבעטיו נמנע מהעברת הנכס המעוקל לידי המוציא לפועל [עניין הפועל המזרחי, בעמ' 870]. צו העיקול ניתן ביחס לסכומים המגיעים לחייבת מהעירייה בתמורה לעבודות. אין חולק על כך שבעת שניתן צו העיקול ובעת שהתקבל בעירייה כבר הייתה החייבת זכאית לתשלום הסכומים בגינם משכה העירייה את ההמחאות. אף אין מחלוקת שמועד פירעון ההמחאות חל לאחר שצו העיקול ניתן ונמסר לעירייה [סע' 18-17 ו-26 להודעת הערעור]. אף-על-פי-כן לא העבירה העירייה את הסכומים הללו למוציא לפועל. מכיוון שכך לא נותר דבר-מה שהיה על הזוכה להוכיח בגדרו של סע' 48 לחוק [ראו גם עש"א (חי') 474/08 בנק אוצר החייל בע"מ נ' לבנת א.א. שירותים בע"מ (טרם פורסם, 31.1.2010)]. לפיכך עבר הנטל לעירייה לשכנע שעמד לה הצדק סביר שיצדד בהתנהלותה. ההצדק הסביר שבצלו ביקשה העירייה לחסות התמצה בטענתה שההמחאות שמסרה היו סחירות, החייבת עמדה לסחר אותן לאחרים (להלן הנסבים) ועל כן היה ביטולן חושף את העירייה לסיכון של הגשת תביעה נגדה בידי אותם נסבים במעמד של אוחזים כשורה [סע' 17 ו-16 להודעת הערעור]. נקודת המוצא לדיון היא שבעת שניתן צו העיקול ונמסר לעירייה טרם נפרעו ההמחאות. אפילו קיבלתי את עמדת העירייה בדבר הסיכון לו הייתה נחשפת בשל ביטול ההמחאות, סיכון שיסודו בסברה שההמחאות כבר סוחרו לידי נסבים שקנו זכות בהמחאות במעמד של אוחזים כשורה, אין בכך כדי להצדיק את התנהלותה נוכח צו העיקול. ודוק: עצם מתן צו העיקול לא חייב את העירייה לבטל את ההמחאות כלל ועיקר. משמעותו הייתה ששניים הם הטוענים לזכות בסכומים שעל העירייה לשלם לחייבת: הזוכה מן הצד האחד ונסבים שהחייבת סיחרה להם את ההמחאות מן הצד האחר. ביחס לשלוש מבין ארבע ההמחאות לא הוכחה הסבת ההמחאה קודם להטלת העיקול ולעירייה אין ידיעה משלה בסוגיה זו. במציאות זו לא נדרשה העירייה לבטל את ההמחאות; הדין אינו מעמיד דרישה כזו, אף לא צו העיקול שניתן. בה בעת לא הייתה העירייה רשאית לפטור עצמה מהתמודדות ישירה עם המציאות שנוצרה, בגדרה שניים טוענים לזכות בכספי החייבת שברשותה. על-מנת להגן על עצמה מפני הסיכון שבתשלום כפול של הסכומים, תשלום לזוכה מכוחו של צו העיקול בגדרו של חיוב לפי סע' 48 לחוק ההוצאה לפועל ותשלום לנסבים על-סמך העילה השטרית, היה מחובת העירייה לעשות מעשה. הייתה פתוחה לפניה האפשרות לפנות לבית-המשפט בטען-ביניים על-מנת שיקבע למי מבין שני הגורמים המעוניינים עליה לשלם את הסכומים המגיעים לחייבת, למעקל או לנסב. עמדה לה גם האפשרות לפנות לרשם בבקשה למתן הוראות בעניין זה; עניינה של העירייה, כמו גם חובתה כלפי הטוענים לזכות בכספי החייבת שברשותה, לא היו חסרים במאום לו הייתה מפקידה את הכספים בקופת ההוצאה לפועל ומודיעה שתנהג בהם כפי שיורה לה הרשם: "מחזיק אשר פונה לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות או לחלופין בטען ביניים לבית המשפט 'יוצא מן התמונה' ופורק מעליו כל סיכון. כל שעליו לעשות הוא לפעול על פי ההחלטה הניתנת בבקשתו" [ע"א (חי') 4825/07 המועצה המקומית נ' ח'ליל, פס' 5 וההפניות שם (טרם פורסם, 27.2.2008); ראו גם ע"א (ת"א) 3840/04 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' רשתות תאורה בע"מ, פ"מ תשס"ד(2) 229 (2006), שם נדונה בטען-ביניים תחרות בין חבות על-פי צו עיקול לבין חבות על-פי שטר]. לו הייתה העירייה פועלת בדרך זו הייתה מסירה מעל עצמה את הסיכון שבתשלום כפול מבלי שתידרש לבטל את ההמחאות ולהיחשף לתביעה שטרית מטעם הנסבים, ובה בעת מבלי שתפר את צו העיקול באופן שיחשוף אותה לבקשה לחייבה בחוב החייבת לפי סע' 48 לחוק ההוצאה לפועל. אלא שהעירייה לא פעלה כך ולא פעלה אחרת; תחת זאת ישבה בחיבוק ידיים ונמנעה למלא חובתה לפי צו העיקול אך ורק בשל טענתה שאין היא רשאית לבטל את ההמחאות. בכך פעלה העירייה שלא כדין ובחרה להעדיף דה-פקטו את חבותה כמושכת שטר על-פני חובתה כמחזיק בנכס מעוקל. התוצאה אינה אלא זו שבמעשיה ובמחדליה עשתה העירייה דין לעצמה ונקטה העדפת נושים; הנושה השטרי זכה אצלה למעמד עדיף ובכיר בהשוואה לנושה האחר שצו עיקול ניתן לטובתו. התנהלות מחזיק החשוף לסיכון של תשלום כפול שכרוכה בה העדפה דה-פקטו של טוען אחד לזכות בנכס המעוקל על-פני זכותו של הטוען האחר אינה עשויה להוות הצדק סביר להימנעות המחזיק ממסירת הנכס המעוקל. הכרעה בתחרות בין נושים, עניין סבוך הוא מן ההיבט העובדתי ומן ההיבט המשפטי כאחד; ככזו היא שמורה לבית-המשפט או לרשם. לעירייה לא היה כל מעמד להחליט ולהכריע בה. לא נעלמה מעיני המחלוקת שבאה לידי ביטוי בפסיקתם של בתי-המשפט על-אודות הכלל שיחול בתחרות כזו שלפני בין חבות מחזיק-צד שלישי על-פי צו עיקול לבין חבותו השטרית כמושך המחאה. בעניין הפועל המזרחי מצא בית-המשפט העליון שיש להעדיף את חובת המחזיק לציית לצו עיקול על-פני חובתו לפרוע שטר, ובלבד שצו העיקול נמסר למחזיק בטרם הגיע מועד הפירעון הנקוב בשטר [ראו גם ע"א (חי') 4403/99 הלנה הנדסה ואדריכלות בע"מ נ' דבוש (לא פורסם, 15.11.1999), שם הלך בית-המשפט באותו נתיב וביכר צו עיקול על-פני חיוב שטרי]. כלל שונה אומץ ברע"א 3036/02 אפקים השקעות בע"מ נ' פרסמן (לא פורסם, 26.12.2002), שם נקבע ש"קו פרשת המים" לצרכי הכרעה בין הזכויות המתמודדות על הבכורה נעוץ במועד בו הוסבו ההמחאות שמשך המחזיק לאחר: אם התקבל צו העיקול טרם ההסבה יגבר העיקול על החבות השטרית; מאידך גיסא, אם סוחרה ההמחאה לאחר טרם המצאת צו העיקול תהא ידה של החבות הגלומה בשטר על העליונה [להלן עניין אפקים]. סוגיה זו שבתחרות בין נושים אינה פשוטה להכרעה. מצד אחד היא מערבת שיקולים שבמדיניות משפטית ראויה ומחייבת עריכת איזון בין אינטרסים וזכויות שדיני השטרות נועדו לקדם לבין זכויות ואינטרסים אחרים שלשמם נוצר המכשיר של צו עיקול. מן הצד האחר היא טעונה בירור עובדתי שלעתים הוא רחב ממידותיו של הדיון התחום והממוקד שנערך לפני הרשם אגב בירור בקשת זוכה בגדרו של סע' 48 לחוק ההוצאה לפועל. אותה מורכבות משפטית שדלות ראייתית בצידה צוינה במפורש בעניין הפועל המזרחי [שם, בעמ' 870-867]. ניתן לה ביטוי גם בעניין אפקים; נקבע שמאחר שברגיל אין ביכולתו של מחזיק לדעת אם סוחרו המחאות שמשך לנפרע לאחר ומתי נעשה כן טוב יעשה מחזיק שהומצא לו צו עיקול אם ישלם את החוב מושא העיקול בלשכת ההוצאה לפועל או יגיש בקשה על דרך של טען-ביניים ובדרך זו ימנע מסיכון שבתשלום כפול. כלל זה שנקבע בעניין אפקים יושם עת נקט מחזיק דוגמת העירייה בהליך של טען-ביניים כדי שתוכרע תחרות בין המעקל לבין הנסב השטרי מבלי שהדבר יהא כרוך בחיובו בתשלום כפול [ראו ע"א (ת"א) 3840/04 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' רשתות תאורה בע"מ שנזכר לעיל]. העירייה לא נהגה בדרך זו; היא בקשה להחזיק בחבל משני קצותיו: ליהנות מן הכלל שנקבע בעניין אפקים מבלי שתישא בנטל ליזום פעולה והליך בדרך שצוינה שם. בעשותה כן פעלה העירייה ללא הצדק סביר ויצרה העדפת נושים דה-פקטו, באופן שמצדיק את חיובה בתשלום חוב החייבת בגדרו של סע' 48 לחוק ההוצאה לפועל. לו הייתה העירייה מפקידה את הסכום שאותו היא חבה לחייבת בקופת ההוצאה לפועל עד להכרעה בזכויות הצדדים ופונה לבית-המשפט בהליך של טען-ביניים אזי ניתן היה לברר בגדרו של הליך כזה בנקל את השאלה העובדתית שעניינה אם ומתי סיחרה החייבת את ההמחאות לנסבים, היא השאלה שבהליך שלפני אין לעירייה ידיעה על-אודותיה אלא רק השערות והנחות בעלמא ושלשמה ביקשה להתיר לה להביא ראיות במסגרת הערעור. זאת ועוד. ככל שיש להכריע את ההליך דנן על-פי מאזן ההסתברויות הרי שגם מבחינה זו יד המערערת על התחתונה. על העירייה נטל השכנוע באשר לקיומו של הצדק סביר. משלא הראתה בראיות ממשיות שההמחאות בגינן חויבה בסך כולל של 400,000 ₪ הוסבו בידי החייבת טרם קבלת צו העיקול לא קם לה הצדק סביר שלא לשלם את סכומן למוציא לפועל. בהשערות בעלמא שהופרחו בעניין זה לחלל העולם בהודעת הערעור מבלי שנתמכו בתצהיר אין כדי להרים את הנטל [רע"צ (חי') 6283-06-09 א.א.ה. מזרחי חומרי בנין בע"מ נ' חוליות שיווק (1994) בע"מ (טרם פורסם, 9.1.2010)]. אינני מקבלת את ניסיון העירייה לתרץ את אופן פעולתה על-סמך ביקורת שנמתחה על הלכת אופקים, בגדרה הוטעם ש"ייתכן שניתן לחלוק על גישה זו של בית המשפט העליון ולהציג שיקולים נגדיים שעיקרם העדפת חיי המסחר ומתן תוקף לעצמאותו של החיוב השטרי" [ע"א (חי') 11070-02-09 פדידה נ' עבוד (טרם פורסם, 29.9.2009); ת"א (חי') 287/04 דלק בלסקי שותפות לשווק דלקים ושמנים נ' ריאן (לא פורסם, 3.1.2007)]. טעמו של דבר בכך שהעירייה משכה את ההמחאות לפקודת החייבת כשהן סחירות ואינן "למוטב בלבד" והודתה בפה מלא שבכך סטתה מהמקובל בהתנהלותה כרשות ציבורית [סע' 7 להודעת הערעור]. מכאן שלא חיי המסחר חשפו את העירייה לתביעת אפשרית של נסבים האוחזים בהמחאות אלא החלטתה שלה לחרוג מכללים להם היא כפופה. לו ביקשה העירייה לוודא שהסכומים להם זכאית החייבת יגיעו לידי ספקיה באופן שיבטיח את התקדמות העבודות כי אז היה ביכולתה לקבל מהחייבת הוראה שתאפשר את תשלום הסכומים במישרין לידי הספקים, מבלי שתידרש למשוך המחאות "בסטייה מהמקובל" [לפסול בהוצאת ההמחאות כשהן סחירות ראו דברי בא-כוח המערערת בעמ' 5-4 לפרוטוקול]. כאמור, החייבת נתנה הוראות תשלום כאלה לעירייה אף לטובת הזוכה דנן. יתרה מכך, בהודעת הערעור ונספחיה אין למצוא אמירה ברורה של גורם מוסמך מטעם העירייה לפיה היא רואה עצמה כמחויבת לפרוע את ההמחאות לנסב כזה או אחר, היה ותידרש לכך. לא הוצגה ראייה לכך שהעירייה נתבעה בידי נסבים על-סמך ההמחאות ולא פורטו בהודעת הערעור הליכים כאלה. אין מחלוקת שהחייבת לא השלימה את העבודות. הסכומים בגינם הוצאו ההמחאות כוללים גם כספים בגין שנת בדק שאליה לא הגיעה החייבת בשל אי-השלמת העבודות והחלפתה בקבלן אחר [סע' 19-18 להודעת הערעור ועמ' 5 לפרוטוקול]. מי לידינו כף יתקע שבתביעה שטרית עתידית של נסבים נגד העירייה על-יסוד ההמחאות, היה ותוגש, לא תטען העירייה שהיא אינה חבה על-פיהן בהסתמך על טענותיה נגד החייבת או בשל פגם או חסר בחתימה, כפי שטענה ביחס להוראות התשלום שהוצאו לטובת הזוכה? ניכר אפוא שלא רק לסיכון של תשלום ההמחאות חשופה העירייה, אלא גם לסיכוי שלא תחוב בפירעונן. על-מנת לבסס את קיומו של הסיכון לו טענה העירייה היה עליה להצהיר שהיא רואה עצמה כחבה לפי ההמחאות או למצער להראות שלעת הזו, בחלוף שנתיים ממועדי הפירעון הנקובים בהן, קרם הסיכון עור וגידים והיה להליך ממשי המתנהל נגדה מטעמו של נסב כזה או אחר. כזאת לא נעשה ויש בכך כדי להשליך על עוצמת טענותיה של המערערת. ג. סיכומם של דברים הערעור נדחה אפוא, מטעמים לגופו של עניין וכן גם בשל מועד הגשתו. המערערת תשלם למשיבה את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ ליום פסק-הדין. סכום שלא ישולם תוך 30 יום מעת שיומצא פסק-הדין ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד יום התשלום בפועל. ערעור על החלטת רשםרשםערעורהוצאה לפועל