ההלכה היא, שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אבדן מקביל של הכושר לבצע עבודה: "הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו...".(ת.א. 646/77 לוי נ. עמיאל, פד"י לב(3)589) "...הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע..." (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פד"י נ"ב(3) 792, 800 - 801). בספרו של המלומד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה 4) עמ' 179, נקבע, בין היתר, כי "נכות כשלעצמה אינה מהווה תמיד הוכחה לקיומו של נזק אלא אם כן מצטרפת אליה הוכחה כי המום ביכולתו של הנפגע כרוך בהפסד כושר השתכרותו או שיש סכנה כי ייגרם לו בעתיד הפסד כזה". באותו ספר גם נאמר, בעמ' 191, כי "נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן הישוב. במקרים כאלה, הנטיה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי הנכות אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר והנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית - הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט זה". בע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חב' לביטוח בע"מ ואח', פד"י מ"ה (1) 743, 746 נקבע, בין היתר, כי "לא די שניזוק יוכיח כי לא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מהנימוקים שהתאונה גרמה להם". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעה בכושר השתכרות - אחוזי נכות נמוכים: א. רקע 1. עניינו של פסק הדין, היא תובענה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") שהגישה התובעת, ילידת 14/11/71, כנגד הנתבעים, בגין ארבע תאונות דרכים שונות שאירעו לה בתאריכים 11/12/03, 7/3/05, 18/10/06 (להלן גם: "שלוש תאונות הדרכים הראשונות" או "תאונות הדרכים הראשונות") ובתאריך 6/12/07 (להלן גם: "תאונת הדרכים הרביעית" או "התאונה הרביעית") (כולן ביחד: "תאונות הדרכים" או "התאונות"). 1.1 הנתבעת מס' 1 הייתה המבטחת והחייבת בפיצוי בגין שלוש התאונות הראשונות. 1.2 הנתבעת מס' 3 הייתה המבטחת והחייבת בפיצוי בגין התאונה הרביעית. 2. הנתבעים הודו בחבות ובכיסוי הביטוחי (עמ' 18 לפרוטוקול) ועל כן נסובו הסיכומים סביב שאלת הנזק. 3. בתום דיון בבקשת התובעת למינוי מומחים רפואיים, מונה לה מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, בתחום האורטופדי, הפרופ' אברהם גנאל (להלן גם: "המומחה הרפואי מטעם בית המשפט" או "המומחה"), אשר בדק את התובעת וקבע, כי נכותה הרפואית המשוקללת היא 19%: 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צווארי ועוד 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני - אולם רק מחצית מהן מיוחסת לתאונות, כדלהלן: 3.1 2.5% נכות בגין התאונה הראשונה; 3.2 2.5% נכות בגין התאונה השנייה; 3.3 2.5% נכות בגין התאונה השלישית; 3.4 2.5% נכות בגין התאונה הרביעית. 4. בעקבות הגשת חוות הדעת הרפואית, הוגשו גם תחשיבי נזק מטעם הצדדים - וניתנה הצעת פשרה ע"י בית-המשפט. 5. הצעת הפשרה לא נתקבלה ע"י חלק מן הצדדים ולפיכך, נקבע התיק להוכחות. 6. במסגרת פרשת ההוכחות נשמעו: התובעת - מטעם התביעה וחוקר פרטי, מר ארי שטול - מטעם הנתבעת מס' 1. ב. טיעוני הצדדים 1. לטענת התובעת, מאחר והמומחה הרפואי מטעם בית-המשפט לא נחקר על חוות דעתו, יש לקבל את מסקנות חוות-דעתו AS IS. 2. לטענת התובעת, היא תפקדה, עובר לתאונות נשוא התובענה, באופן עצמאי, ללא כל מגבלות תפקודיות או תעסוקתיות. 3. התובעת עותרת לפצותה, בגין התאונות, בסך של 325,935 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 3.1 הפסד שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות לעבר - 50,000 ₪ 3.2 הוצאות רפואיות נלוות לעבר, לרבות הוצאות נסיעה ועזרת זולת- 25,000 ₪ 3.3 פגישה בכושר ההשתכרות לעתיד - 110,935 ₪ 3.4 הוצאות רפואיות ונלוות לעתיד, לרבות הוצאות נסיעה ועזרת זולת - 100,000 ₪ 3.5 כאב וסבל - 40,000 ₪ סה"כ - 325,935 ₪ 4. התובעת עותרת לחלק את החיוב בפיצוי, באופן יחסי בין הנתבעים, כך שהנתבעת מס' 1 תישא ב- 75% מן הפיצוי (בגין 3 התאונות) והנתבעת מס' 3 תישא ב- 25% מן הפיצוי (בגין התאונה הרביעית). 5. כמו"כ, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת, באופן יחסי דומה, בהוצאות משפט, לרבות חלקה של התובעת בשכ"ט המומחה הרפואי ושכ"ט עו"ד כחוק. 6. הנתבעת מס' 1 סבורה, כי ב"כ התובעת מגזים ומפריח סכומים דמיוניים בסיכומיו, כפי שעשה אף בהערכת הנזק שהגיש לבית-המשפט ואף מעבר לכך ונראה, כי הוא מתעלם לחלוטין מן האופן שבו הוצגה מרשתו בבית-המשפט ומעדותה. 7. הנתבעת מס' 1 מציינת, כי התובעת עברה כ- 8 תאונות דרכים, היא מנוסה היטב בהגשת תביעות בגין תאונות דרכים וסיגלה לעצמה אורח-חיים, אותו היא מנסה להשליך על תוצאות התאונות נשוא התובענה. 7.1 היא מציעה, איפוא, לפסוק לתובעת הפסד שכר בעבר, בסך 750 ₪, למשך 5 ימי עבודה בלבד. 7.2 אשר לעתיד, היא סבורה שלא נגרם ולא ייגרם לתובעת כל הפסד שכר או פגיעה בכושר ההשתכרות. עם זאת, ולפנים משורת הדין - לטעמה - היא מציעה לפצות את התובעת, באופן גלובלי בסך של 20,000 ₪ (בהמשך היא מציינת: 10,000 ₪)בשל האפשרות הקלושה - לדעתה - של פגיעה קלה בכושר השתכרותה. 8. הנתבעת מס' 1 סבורה, כי הוצאות בעבר הן נזק מיוחד אותו יש להוכיח ומשכשלה התובעת - לטעמה - להוכיחן, אין היא סבורה שיש לפצותה בגין ראשי נזק נטענים אלו, מעבר להפסד ההשתכרות בעבר דלעיל. 9. אשר להפסד שכר בעתיד, סבורה הנתבעת 1, כי יש מקום לשום אותו בהערכה גלובלית, בשים-לב לקולת הפגיעה ולעובדה, כי התובעת שבה, כל עת שחפצה בכך, לעבודתה הרגילה. 10. על כן, מציעה הנתבעת מס' 1 לפצות את התובעת כדלהלן: 10.1 הפסדי שכר בעבר - 750 ₪ 10.2 הפסדי שכר בעתיד - 10,000 ₪ 10.3 עזרה בבית, הוצאות נסיעה וכיו"ב - 1,500 ₪ 10.4 כאב וסבל בגין התאונה הראשונה - 5,420 ₪ 10.5 כאב וסבל בגין התאונה השנייה - 5,065 ₪ 10.6 כאב וסבל בגין התאונה השלישית - 4,739 ₪ סה"כ - 27,474 ₪ 11. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים, כי מדובר ב"תובעת סדרתית", בלתי עקבית ובלתי מהימנה, שלא הביאה כל ראיה ו/או עדות של ממש שתתמוך בטענותיה; שמדובר בעדות בעל-דין יחידה, שאין לה כל סיוע בפרט באשר להשפעת הנכויות שנקבעו לה, בגין כל התאונות נשוא התביעה, על תפקודה. 12. על כן טוענים הנתבעים 2 ו- 3, כי אין לקבל את גרסתה של התובעת, הן ביחס להשפעת מצבה בגין תאונת הדרכים הרביעית - על תפקודה והן ביחס לעצם נזקיה בגינה, היקפם והקשר הסיבתי שלהם אליה. 13. לטעמם של הנתבעים 2 ו- 3, אין לחייבם לפצות את התובעת, אלא בחלק מזערי וסמלי בלבד מסך כל הפיצוי שייפסק לה בתביעה זו ואף אם נראה, לפי שיעור הנכות שנקבע בגין תאונת הדרכים הרביעית, שראוי לחייבם ב- 25% מסך הפיצוי הכולל, הרי שנוכח הנסיבות והנתונים שהוצגו במשפט, גם שיעור זה הינו גבוה ביחס לנסיבות התאונה, שכן קיים ספק אם התובעת אכן נפגעה בתאונה זו ובכל מקרה - לאחר ניכוי שיעורי הנכות שנפסקו לה, בגין שלוש תאונות הדרכים הראשונות, נכותה המדויקת היא בשיעור 2.09% בלבד ואין בה כדי להשפיע על כושר התפקוד. 14. אשר על כן, מציעים הנתבעים 2 ו- 3 לפצות את התובעת בסך 12,650 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 14.1 כאב וסבל - 3,650 ₪ 14.2 הפסדי שכר לעתיד - 8,500 ₪ 14.3 הוצאות - 500 ₪ סה"כ - 12,650 ₪ 15. לטעמם של הנתבעים 2 ו- 3, מדובר בסכומים סבירים ותואמים את מציאות הדברים, המבוססים על הראיות שבתיק ולא על השערות הנטענות ע"י התובעת, במסגרת עדות בעל-דין יחידה, אשר הינה - כלשונם - בעייתית כשלעצמה ואין לה גם תימוכין בראיות חיצוניות נוספות ובפרט בכל הקשור לפגיעה כלשהי בכושר תפקודה של התובעת ולגבי ראשי הנזק. ב. הנכות הרפואית 1. כאמור, קבע המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדי, הפרופ' אברהם גנאל, כי נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא 19%: 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמה"ש צווארי ועוד 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמה"ש המותני - אך ניתן ל ייחס לתאונות נשוא התובענה רק מחצית מהן - ולכל אחת מן התאונות - 2.5%. 2. הנתבעים אינם כופרים בממצאי ובמסקנות חוות-דעתו של הפרופ' גנאל ואיש מן הצדדים לא ביקש לחקרו על חוות-דעתו. 2.1 הנתבעים מס' 2 ו- 3 מציינים, כי לאחר ניכוי הנכויות שנקבעו, בגין שלוש תאונות הדרכים הראשונות, הנכות בגין תאונת הדרכים הרביעית היא בשיעור 2.09% בלבד. 3. ההלכה היא, כי "כשממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת... לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי-משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חב' יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח', תקדין-על 90(2) 532, 553). 4. בנסיבות אלה, כאשר נראה כי הצדדים מאמצים את ממצאי ומסקנות חוות-דעתו של המומחה, או לפחות מסכימים להם, הנני קובע את נכותה של התובעת כמפורט בחוות-דעתו של המומחה. ג. הנכות התפקודית 1. התובעת מפנה להלכה, לפיה אחוזי הנכות הרפואית אינם מצביעים בהכרח על שיעור הנכות התפקודית של נפגע; זו מסורה לשיקול דעתו של בית-המשפט והיות והמומחה קבע לה 10% נכות מעובר לתאונות נשוא כתב התביעה, יש לבחון את תפקודה אז, בהתאם לראיות שהונחו בפני בית-המשפט. 2. התובעת טוענת, כי הנתבעים לא הציגו ולא הגישו ולו מסמך רפואי אחד מן התקופה שקדמה לתאונות נשוא התובענה, ממנו יוכל בית-המשפט להתרשם, כי היא הייתה מוגבלת בתפקוד באיזושהי צורה טרם התאונות - ולטעמה, חזקה על הנתבעים שהיו מציגים מסמכים כאלו, אם היו בנמצא. 3. על כן סבורה התובעת, כי עובדה זו מחזקת את טענותיה, לפיהן תפקדה, עובר לתאונות, ללא כל מגבלות. 4. על כן עותרת התובעת לקבוע, כי עובר לתאונות נשוא התובענה, היא תפקדה באופן עצמאי ולא היו לה כל מגבלות תפקודיות וכי התאונות הותירו בה לפחות 10% נכות תפקודית. 5. הנתבעת מס' 1 טוענת, כי נכותה של התובעת נקבעה בגין הגבלות קלות בתנועות ע"ש צווארי ומותני, כאשר יש לה מגבלות נוספות אשר אינן קשורות לתאונות נשוא התובענה ולמעשה מדובר, אם בכלל, במגבלה זעירה ביותר, אשר קיים ספק ממשי אם יש בה כדי להפריע לתובעת בהמשך עבודתה. 5.1 לטעמה, כל תאונה, מן התאונות נשוא התובענה, השפיעה אך ורק באופן קל וזמני, אם בכלל, על תפקודה של התובעת ועל כושרה לעבוד. 6. הנתבעת מס' 1 מציינת, כי עובדה היא שהתובעת שבה לעבודה רגילה ומלאה ואף השביחה את שכרה, עובר לתאונת הדרכים הרביעית, המכוסה ע"י הנתבעת מס' 3. 7. הנתבעת מס' 1 טוענת, כי מדובר בתובעת, שבמשך 15 שנות עבודה, עבדה ב- 22 מקומות-עבודה, מהם 13 מקומות עבודה במהלך 13 השנים האחרונות ואין ולא יכול להיות ספק, שעניין זה אין לו כל קשר לתאונות נשוא התובענה. 8. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים, כי התובעת לא הוכיחה כל פגיעה בכושרה התפקודי בגין התאונות נשוא התובענה, בוודאי לא בעקבות הנכות הרפואית המזערית המיוחסת לתאונת הדרכים הרביעית - ולא רק שלא הוכיחה ירידה בהיקף השתכרותה, אלא התברר שדווקא השביחה את שכרה. 9. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים, כי התובעת לא טרחה לזמן עד כלשהו שיתמוך בטענותיה להשפעה תפקודית כלשהי בגין התאונות ועובדה זו מחזקת את טענותיהם וסותרת את טענותיה בנדון. *** 10. אכן ההלכה היא, שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אבדן מקביל של הכושר לבצע עבודה: "הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו...".(ת.א. 646/77 לוי נ. עמיאל, פד"י לב(3)589) 11. "...הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע..." (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פד"י נ"ב(3) 792, 800 - 801). 12. בספרו של המלומד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה 4) עמ' 179, נקבע, בין היתר, כי "נכות כשלעצמה אינה מהווה תמיד הוכחה לקיומו של נזק אלא אם כן מצטרפת אליה הוכחה כי המום ביכולתו של הנפגע כרוך בהפסד כושר השתכרותו או שיש סכנה כי ייגרם לו בעתיד הפסד כזה". 13. באותו ספר גם נאמר, בעמ' 191, כי "נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן הישוב. במקרים כאלה, הנטיה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי הנכות אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר והנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית - הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט זה". 14. בע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חב' לביטוח בע"מ ואח', פד"י מ"ה (1) 743, 746 נקבע, בין היתר, כי "לא די שניזוק יוכיח כי לא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מהנימוקים שהתאונה גרמה להם". 15. בפרק "דיון ומסקנות" בחוות דעתו, מציין המומחה הרפואי, הפרופ' גנאל, כי "בבדיקתה הדגימה (התובעת - ח.ח) הגבלה קלה בתנועות אקטיביות של עמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני. הגבלתה אינה מלווה בסימני קיפוח עצבי. בבדיקה עקיפה נמצאו תנועות סיבוב הראש תקינות ולא היו סימנים לגירוי העצב הסכיאטי ברגליים. לפי הרישומים, בצילומי רנטגן אין סימני חבלה. מעברה הרפואי בתחום האורטופדי יש רישומים על תאונות דרכים קודמות וסבל מהצוואר ומהגב. לפיכך, את מצבה הנוכחי אני מייחס במידה שווה לעברה הרפואי ולתאונות הדרכים הנדונות עתה". 16. בהמשך מתאר המומחה את הממצאים הרפואיים בגינם קבע את שיעורי נכותה של התובעת ביחס לארבע תאונות הדרכים: "1. הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי לפי סעיף 37(5)א' המקנה 10%. מחצית מנכות זו קשורה בעברה הרפואי. 2. הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני לפי סעיף 37(7)א' המקנה 10%. מחצית מנכות זו קשורה בעברה הרפואי". 17. אם גרמו 8 תאונות הדרכים שאירעו לתובעת, במשותף, להגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ובעמוד השדרה המותני, מן הסתם תרמו ארבע תאונות הדרכים לחלק או שיעור מסוים מאותה הגבלה קלה ומאחר וחלקן של התאונות הקודמות זהה לחלקן של תאונות המאוחרות נשוא התובענה, בשיעור הנכות הכולל, המסקנה המתבקשת היא, כי התאונות נשוא התובענה גרמו להגבלה קלה מאוד בתנועות. 18. נוסיף לכך את ההלכה, לפיה, נכויות בשיעור עד 10% מטבען אינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות והנטייה היא, בד"כ, להימנע מלפסוק אחוזי נכות תפקודית בהתאם לשיעור הנכות הרפואית, אלא אם כן משתכנע בית-המשפט שאפשר והנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית (ואז הוא עשוי לפסוק פיצוי גלובלי בגין הפסד/אבדן כושר השתכרות). 19. יש, איפוא, להידרש לאשר הוכח במשפט. 20. טוענת התובעת, כאמור, כי הנתבעים לא הציגו ולא הגישו כל מסמך רפואי מן התקופה שקדמה לתאונות נשוא התובענה, ממנו יוכל בית המשפט להתרשם, כי הייתה מוגבלת בתפקודה עובר לתאונות - ובכך היא נתפסה לכלל טעות. הנטל לשכנע את בית-המשפט בצדקת טענותיה מוטל עליה, כתובעת, ובנטל שכנוע זה לא עמדה. 21. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, נקבעת על בסיס שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה". והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי". 22. עפ"י כלל :"המוציא מחברו עליו הראיה", מוטל נטל השכנוע על "המוציא מחברו" ובענייננו - התובעת ועליה היה לשאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של תביעתה ורק לאחר מכן על הנתבעים היה לשאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של הגנתם. 22.1 עפ"י כלל "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי", חייבת הייתה התובעת להוכיח את היסודות המרכיבים את עילת תביעתה ואין די בטענות עובדתיות גרידא [ת.א. (י-ם) 7615/98 אידיאל דודי חימום 1983 בע"מ נ' ניר (פורסם ב"נבו"). 23. טוענת התובעת, כי כתוצאה מן התאונה, היא סובלת מכאבים ומגבלות תנועה ומפגיעות, שאלמלא התאונות (כולן), יכולה הייתה להרוויח שכר גבוה יותר משכרה בעבודות אלה ולפתח עצמה במקום אחד קבוע [(סע' 12 סייפא לתצהיר העדות הראשית מטעמה (ת/1)] וכי ממקומות העבודה האחרונים פוטרה "בגלל תפקוד לקוי וחוסר התאמה (עקב מצבי הפיסי)" (סעיף 14 לתצהיר ת/1). 24. אלא, שהתובעת הסתפקה בעדותה היא ונמנעה מזימון עדים מטעמה. נותרנו, איפוא, עם עדות יחיד שהוא בעל-דין ללא סיוע, שעפ"י הפסיקה, יש להתייחס אליה בזהירות ועל בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בה. ההתרשמות הייתה, כי התובעת מנסה להאדיר את נזקיה בגין התאונות. 25. התובעת לא זימנה איש ממעסיקיה הרבים, כדי שיעידו על פגיעה כלשהי בתפקודה בעבודה ואף לא זימנה איש שיעיד על פגיעה כלשהי בתפקודה מחוץ לשעות העבודה. 25.1 ההלכה היא, כידוע, כי הימנעות מהבאת עדים שיכולים היו לאמת את טענותיו של תובע, ללא הסבר מניח את הדעת, פועלת לרעתו של התובע וההנחה היא, כי אילו הובאו לעדות - לא היו תומכים בטענותיו אלה. 26. ההסברים לאי הזימון לא היו מספקים, בלשון המעטה: 26.1 לשאלה, האם הביאה מישהו מ- 13 מקומות העבודה בהם עבדה ב- 8 השנים האחרונות, שהייתה עובדת טובה ופוטרה לצרכי "ייעול" בשל מצב בריאותה, השיבה התובעת: "מה זה חשוב אם הייתי טובה או לא?... לא חושבת שהייתי אמורה להביא מישהו. אם היו אומרים להביא, הייתי מביאה" (עמ' 15 לפרוט', ש' 15 - 18). 27. כאשר נשאלה אם ביקשה ממישהו ממעסיקיה לבוא ולהעיד, השיבה התובעת: "לא הייתי צריכה. אני פועלת על פי הוראות העו"ד שלי" (עמ' 16 לפרוט', ש' 1 - 2). 28. כאשר נשאלה, האם מי ממעסיקיה אמר לה שהיא איננה מתאימה לעבודה כיוון שהחסירה ימים, השיבה התובעת בחיוב, אולם כאשר נשאלה אם יכולה להציג מכתב כזה, השיבה שמכתב אחד כזה נמצא במוסד לביטוח לאומי. "ש. אבל עבדת ב- 13 מקומות?! ת. לא לקחתי מהם מכתבים" (עמ' 15 לפרוט', ש' 41 - 42). 29. התובעת טוענת, כי מחוץ לעבודה, נעזרה באמה בעקבות פגיעותיה בתאונות הדרכים, אך כאשר נשאלה האם הביאה את אמה כדי שתעיד בנושא, השיבה שאיננה צריכה להביא עדים... "ש הבאת את אמא שלך כדי שתעיד, כדי שתעיד שהייתה צריכה לבוא לעזור לך כי את לא הסתדרת? ת. אני לא צריכה להביא עדים. אלא אם כן עורך הדין שלי אומר לי שאני צריכה להביא. ש. ועורך הדין שלך לא אמר לך שאת צריכה להביא עדים? ת. לא. אני פועלת בהתאם להוראות עורך הדין שלי..." (עמ' 16 לפרוט', ש' 27 - 31). 30. אשר לטענה, כי אלמלי התאונות הייתה התובעת מפתחת עצמה במקום קבוע, כשהיא מייחסת את המעבר מעבודה לעבודה - לפגיעותיה בתאונות נשוא התובענה, מלמד עיון במוצג א2 לתצהיר התובעת, שהוא ריכוז תקופות הדיווח ושמות המעסיקים הרשומים במוסד לביטוח לאומי, כי עוד בטרם התאונה הראשונה נשוא התובענה, מחודש 12/03, החליפה התובעת, במשך 10 שנים, 20(!) מקומות עבודה וברובם עבדה חודשים ספורים בלבד. 31. כאשר עומתה עם עובדה זו, נאלצה התובעת להודות, כי איננה יכולה להאשים את התאונה, וכך מקבלים הדברים ביטוי בפרוטוקול (עמ' 21 בין השורות 27 - 33). "ש. ואת טוענת שהקושי שלך למצוא מקום עבודה קשור לתאונה? ת. גם. ניסיתי להתקבל כסוכנת בשטח... ש. למרות שלפי האישור הזה א/2 לתצהירך את החלפת, עוד לפני התאונה, 22 מקומות עבודה. את עדיין מאשימה את התאונה בקושי שלך לחזור למעגל העבודה? ת אני לא יכולה להאשים את התאונה אבל זה מה שהגוף שלי משדר. כאבים נוראיים. לא הייתי מאחלת את זה לאף אחד. זה רק מתגבר". 32. אין איפוא מנוס, מלהסיק, כי קיימת סיבה אחרת לעובדה, שהתובעת איננה מצליחה להתמיד במקום עבודה קבוע - ואין לכך קשר לתאונות הדרכים נשוא התובענה. 33. יתרה מכך, במועדים סמוכים מאוד לתאונות, חזרה התובעת לעבודה, כשכירה או כעצמאית. 34. זאת ועוד, אין להבחין, לאחר התאונות וביניהן, בפגיעה כלשהי בשכרה של התובעת ועובר לתאונת הדרכים הרביעית, היא אף השביחה את שכרה בצורה משמעותית. 35. אין איפוא מנוס, גם מן המסקנה, כי בגין התאונות נשוא התובענה, או איזו מהן, לא נגרמה לתובעת נכות תפקודית במסגרת העבודה או מחוצה לה ולכל היותר, יוכל בית המשפט לשקול פיצוי גלובלי ,בגין הפסד השתכרות בעתיד, אם וכאשר ימצא כי עלולה להיות לנכות הרפואית משמעות תפקודית כלשהי בתנאים או בנסיבות מסויימות. ד. הפסדי שכר לעבר 1. לטענת התובעת, קשה לאמוד במדויק את ההפסדים שנגרמו לה בגין כל תאונה, או לאחריה, במיוחד לאור העובדה שההיעדרויות לאחר התאונה השניה נבעו בחלקן כתוצאה מן התאונה הראשונה וכך הלאה. 2. התובעת מפנה לעדותה, במהלך המשפט, לפיה עד היום קשה לה להיכנס למעגל העבודה; קשה לה בישיבה או בעמידה; יש ימים בהם היא מושבתת בבית ולא קמה; לעתים נעדרת 3 או 4 פעמים; כשהיא קמה מן הכסא, היא סובלת מכאבים בגב וכשמתכופפת ללקוח, כואבות לה הרגליים וכואב הצוואר. 3. לטענת התובעת, לא הביאו הנתבעות כל ראיה הסותרת את עדותה, שהייתה - לטעמה - אמינה, מהימנה ועקבית, כשתצהיר החוקר "אינו שווה אף את הנייר עליו הוא נכתב" כלשונה - ונפסק, לא אחת, כי במקרים שבית המשפט מתקשה בקביעת הפיצוי, הן בשל העדר פרטים מספיקים והן בשל נסיבות אחרות המכבידות על חישוב מפורט, ניתן לפסוק, בגין נזק מיוחד של הפסד שכר לעבר, סכום גלובלי . 4. על כן מציעה התובעת לפצותה, בראש נזק זה לעבר, לתקופה מאז התאונה הראשונה, בסך של 50,000 ₪. 5. הנתבעת מס' 1 מבקשת מבית המשפט לקבוע, כי לעובדה שהתובעת עובדת זמן קצר בכל מקום עבודה ולעובדה כי שכרה נמוך עתה, כפי שהיה לפני התאונות, אין כל קשר לפגיעותיה הקלות בתאונות נשוא התובענה, אשר גרמו לה, בכל תאונה, לנכות זעירה. 5.1 לא למותר - כך טוענת הנתבעת מס' 1 - לא מצא הפרופ' גנאל לנכון להמליץ על ימי אי כושר כלל וכלל, אף לא בגין אחת מן התאונות. 6. על כן סבורה הנתבעת מס' 1, כי יש לפסוק לתובעת, בגין הפסדי שכר לעבר, סך של 750 ₪, בגין 5 ימי מחלה, למרות שהתובעת לא המציאה אישור בכתב גם לכך. 7. הנתבעים 2 ו-3 טוענים, כי מדובר בראש נזק מיוחד, שהתובעת מחוייבת עפ"י דין, להוכיחו בראיות של ממש. 8. לטעמם, תעסוקתה של התובעת התאפיינה, כבר עובר לתאונה שבאחריותם, בחוסר יציבות ובהכנסות נמוכות, ומבחינה זו לא חל אלא שינוי לטובה בגובה הכנסותיה. 9. הנתבעים 2 ו-3 טוענים, כי התובעת החלה לעבוד במקום עבודה חדש, 9 ימים בלבד לאחר התאונה שבאחריותם, כשכירה, ללא כל הפרעה, לאחר שעד אז עבדה כעצמאית, ולכן לא ניתן לקבל את טענתה, כי התאונה פגעה בהיקף השתכרותה. 10. על כן טוענים הם, כי אין לפסוק לתובעת כל פיצוי, בראש נזק זה. 11. לחילופין טוענים הנתבעים 2 ו-3, כי ככל שנגרמו לתובעת הפסדי שכר בעבר, הם נגרמו כתוצאה מ-7 התאונות שקדמו לתאונה שבאחריותם, בהן 3 תאונות הדרכים הראשונות בתובענה זו. *** 12. אכן, הפסדי שכר בעבר, הם "ראש נזק מיוחד" הטעון הוכחה "ברחל בתך הקטנה" והפסיקה קבעה, בין היתר, בע"א 379/74, 525/74, אסבסטוס נ. פזגז, פד"י ל(3) 281, 284, כי "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט; הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק, אלא גם את היקפו או שיעורו". 13. צודקת התובעת בהצביעה על קיומם של מקרים, בהם נפסק, בראש נזק זה, סכום גלובלי, כאשר נעדרו פרטים מספיקים או שהייתה הכבדה על חישוב מפורט מסיבות שונות, אך אין זה המצב בעניינה של התובעת, אשר לא הביאה ראיות להפסד שכר כלשהו בעקבות איזו מן התאונות - ומהמסמכים שהוגשו ואף מתצהירה של התובעת עולה, כי שכרה לא רק שלא נפגע, אלא אף הושבח ברבות השנים - וללא קשר לתאונות. 14. כך, בסע' 2 לתצהיר עדותה הראשית, מציינת התובעת, כי לפני התאונה הראשונה עבדה כשכירה והרוויחה כ-3,676 ₪; לאחר התאונה הראשונה ולפני השניה השתכרה בממוצע סך של 3802 ₪; לפני התאונה השלישית עבדה במספרת איפרגן - ומתלושי השכר שקיבלה שם עולה שהשתכרה סך של 3750 ₪ לחודש ובהמשך יצאה לעצמאות והרוויחה כ-5,405 ₪ לחודש. 15. כאמור, תשעה ימים לאחר תאונת הדרכים הרביעית, יצאה התובעת לעבודה. 16. במסגרת חוות דעתו של המומחה, בפרק "תולדות המחלה", מפרט המומחה את נסיבות התאונות ומציין, כי התובעת איננה זוכרת, אם אושרו לה תקופות מחלה לאחר התאונות הראשונה, השניה והרביעית - וכל מה שצוין הוא- שניתנה לה חופשת מחלה בת 7 ימים, בעקבות התאונה השלישית. 17. כמפורט לעיל, לא ניתן לייחס לתאונות או לאיזו מהן, את חוסר ההתמדה במקומות העבודה לאורך זמן ולכן לא ניתן לייחס לתאונות את ההפסקות שבין מקומות העבודה השונים. 18. בנסיבות אלה, ההנחה הסבירה היחידה, שניתן להניח לטובת התובעת היא, כי ההתנהלות בגין התאונה השלישית משקפת סיטואציה דומה בכל אחת מן התאונות הראשונות ולאור התוצאות הדומות של כל אחת מן התאונות הללו, אושרו לתובעת 7 ימי מחלה גם לאחר התאונה הראשונה והתאונה השניה. מוכן הייתי גם לייחס את תשעת ימי העיכוב ביציאה לעבודה לאחר התאונה הרביעית - לתוצאות התאונה. 19. הנני מחייב איפא את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת, בגין ראש נזק זה ביחס לשלוש תאונות הדרכים הראשונות, סך של 2,500 ₪ שהוא בקירוב שכרה הממוצע של התובעת עבור 3 שבועות בשלוש התאונות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחודש מרץ 2005 (אמצע התקופה) ועד ליום התשלום בפועל ואת הנתבעים 2 ו-3, לשלם לתובעת סך של 1,350 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחודש דצמבר 2007 ועד ליום התשלום בפועל. ה. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' - לעבר 1. לטעמה של התובעת, ההלכה היא, כי די אם הצביע התובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים, ודי באפשרות להעריך את הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים, לפי הערכה זו, ולפסקם באופן גלובלי. 2. לטעמה של התובעת, היא הצביעה על נזקיה הן בסעיף 13 לתצהירה ובנספח י"ח והן בעדותה והרי ברור, כי התובעת לא הגיעה לטיפולים הרבים עליהם ניתן ללמוד מן התיעוד הרפואי הניכר שצורף לתצהירה, בהסעות חינם אין כסף. 3. עוד טוענת התובעת, כי היא נזקקה לעזרת צדדי ג' מקרב בני משפחתה: אמה, בני דודות. 4. התובעת עותרת לפסוק לה, בגין ראש נזק זה לעבר, סך של 25,000 ₪. 5. הנתבעת מס' 1 סבורה, כי בכל הנוגע להוצאות, עזרה בעבר וכיו"ב, אין די "לזרוק סכומים" ולתבעם, כפי שנעשה בכתב התביעה ובהערכת הנזק מצד התובעת, שכן הוצאות כמו הפסדי עבר, יש להוכיח בראיות מוצקות כגון: קבלות, אישורי מעביד וכ' ומשלא הוכחו - יש לדחות כל דרישה כזו. 6. הנתבעת מס' 1 טוענת, כי הוצאות רפואיות מכוסות במלואן ע"י קופות החולים, עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בהתאם להילכת ע"א 5557/95 סהר נ. אלחדד, פד"י נ"א (2), 724 ומדגישה, כי המומחה לא רק שלא הצביע על הצורך של התובעת להיזקק אי פעם להוצאה רפואית כלשהי, אלא שלא הובא אף שמץ של הוכחה להיזקקותה של התובעת לטיפול כלשהו בעתיד - ולא הוכח כזה בעבר. 7. יחד עם זאת, מציעה הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת, לפנים משורת הדין - לטעמה - סך של 500 ₪, בראשי נזק אלו לעבר , בגין כל תאונה - ובסך הכל: 1,500 ₪. 8. גם הנתבעים מס' 2 ו-3 סבורים, כמו בנושא הפסדי שכר בעבר, שיש להוכיח את הנזקים הנטענים בראשי נזק מיוחדים אלו, בראיות ממשיות - והם מפנים לשינויים שחלו באחריות קופות החולים, הנושאות מאז שנת 2010, בעלות הטיפולים הרפואיים הנחוצים לנפגעי תאונות הדרכים, בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009-2010) התשס"ט-2009 (להלן ולעיל - "חוק ההתייעלות הכלכלית") - וכי בכל מקרה הם אמורים לשאת רק בעלות טיפולים שאינם מצויים בסל הבריאות. 9. מעבר לכך, מזכירים הנתבעים 2 ו-3, כי חלק הנזק שבאחריותם הוא זעיר ביותר, בהיותם אחראיים רק לנזקי תאונת הדרכים הרביעית. 10. הנתבעים 2 ו-3 מציעים, איפא, לפצות את התובעת, בראשי נזק אלו, בסך של 500 ₪. *** 11. אכן, ראשי נזק אלו, לעבר, הם ראשי נזק מיוחדים, אותם יש להוכיח בראיות ממשיות, כפי שקבעה הפסיקה. 12. אמנם, התובעת מציינת, בסעיף 13 לתצהירה, כי היו לה "גם הוצאות כספיות רפואיות (בכל ארבע התאונות)עבור תשלומים שונים לקופת החולים שכללו תשלומים רבעוניים, השתתפות בבדיקות דימות ומומחים רפואיים, הוצאות לרכישת תרופות, הוצאות נסיעה , חנייה וניידות וכן עבור עזרה שהייתי צריכה - בכל אחת מארבע התאונות וכן תשלום עבור חלקי בשכר טרחת המומחה (1740 ₪)", אולם מעבר לעובדה שתשלום למומחה מטעם בית המשפט איננו הוצאה רפואית, לא הוכיחה התובעת דבר, בראיות ממשיות, פרט לאסופת קבלות הכלולות בנספח י"ח לתצהירה , המתעדות תשלום של 72 ₪ בגין תשלומים רבעוניים וסך של 17.30 ₪ בגין נסיעה אחת במונית, ככל שהוצאות אלה קשורות לתאונות. 13. התובעת נמנעה, כאמור, מזימונם לעדות ולא המציאה תצהירי עדות ראשית של אמה, או בנות דודותיה, על העזרה שהושיטו לה, לטענתה, ואף איננה טורחת לפרט, מהי בדיוק אותה עזרה שהושיטו לה, לטענתה. 14. שני תנאים מצטברים נקבעו בפסיקה, לצורך פיצוי בראש הנזק של עזרת בני המשפחה: שלמושיט העזרה נגרמו הפסדים או הוצאות בגין מתן העזרה - ושמדובר בעזרה בהיקף החורג מגדר העזרה שיכול אדם לצפות לו מבני משפחה, בעת צרה (ע"א 177/98 עוז נ. לזרוס, פד"י נ"ב(3) 193, ע"א 327/81, ברמלי נ. חפוז, פד"י ל"ח(3)580 ועוד). התובעת כשלה מלהוכיח את שניהם. 15. מן הראוי היה לדחות, בנסיבות אלה, את עתירת התובעת לפיצוי בראשי נזק אלו בעבר, למעט סכומי התשלומים הרבעוניים והמונית, כמפורט לעיל, אולם החלטתי, לפנים משורת הדין, לאמץ את הצעות הנתבעים בסיכומיהם לפצות את התובעת, בראשי נזק אלו - והנני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת סך של 1500 ₪ ואת הנתבעים 2 ו-3 לשלם לתובעת סך של 500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועדי הצעת הנתבעים - יוני 2012 - ועד ליום התשלום בפועל. ו. הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג' - לעתיד 1. התובעת מבקשת מבית המשפט להניח, כי לנוכח אופי פגיעתה היא תזדקק בעתיד גם לטיפול רפואי אשר בחלקו איננו ממומן ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 2. התובעת מפנה להלכה, לפיה הנטל להוכיח כי את הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לו יכול הניזוק לקבל מקופת החולים, מוטל על המזיק (ע"א 5557/95, סהר נ. אלחדד, פד"י נ"א(2) 724) ולטעמה, נמנעו הנתבעים, מטעמים השמורים עמם, מלדון ולהתייחס לעניין זה וחזקה עליהם שידעו מדוע נמנעו. 3. לטענת התובעת, עד היום היא מוגבלת וקרוב לוודאי שתזדקק לעזרת הזולת גם בעתיד. 4. התובעת שבה ומזכירה, כי נקבעו לה 20% נכות רפואית, דבר המעיד - לטעמה - על קשייה וגם אם רק מחציתה היא תוצאת התאונות, הרי הפיצוי והנזק לא יכולים להיות שווי ערך לפיצוי הניתן בגין 10% נכות. 5. לצרכי המחשה מציינת התובעת, כי הזדקקות לעזרה בשווי 280 ₪ לחודש (8 שעות חודשיות, שהן שעתיים בשבוע בסך הכל, בהיוון, עד גיל 82, מוביל לתוצאה של 82,187 ₪. 6. ומאחר שמדובר, לטענתה של התובעת, בפגיעה לא קלה, שמצריכה את התובעת עד היום לחפש מזור, היא עותרת לפצותה, בגין ראשי נזק אלו לעתיד, בסך של 100,000 ₪. 7. הנתבעת מס' 1 טוענת, כאמור, כי לא הובא אף שמץ של הוכחה להיזקקותה של התובעת לטיפול רפואי כלשהו בעתיד, מה גם שהוצאות רפואיות מכוסות במלואן ע"י קופת החולים. 8. גם הנתבעים 2 ו-3 מפנים לחוק ההתייעלות הכלכלית, מכוחו נושאות קופות החולים בכל עלות הטיפולים הנחוצים לנפגעי תאונות הדרכים, החל משנת 2010. 9. לגבי ראשי הנזק האחרים, מציינים הנתבעים 2 ו-3, כי כידוע, היעדר ראיות על הוצאות בראשי נזק אלו בעבר, מהווה אינדיקציה להיעדר צורך של התובעת בעזרה או בטיפולים אלו, גם בעתיד. *** 10. כעולה מחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, וכמפורט לעיל, מדובר, כאמור , בהגבלות קלות מאוד של התובעת בתנועות עמ"ש צווארי ומותני. 11. המומחה איננו מציין, כי התובעת תזדקק בעתיד לטיפול רפואי כלשהו שלא קיבלה בעבר - בוודאי לא טיפול רפואי שאיננו כלול בסל הבריאות - ולא ברור על סמך מה עותרת התובעת לקבוע את מה שביקשה ביחס לטיפולים רפואיים בעתיד. 12. גם אין בחוות הדעת כל אינדיקציה לאפשרות של החמרת מצב בעתיד, או צורך בעזרת זולת חריגה - כזו שמפצים עליה - בעתיד. 13. גם לא ברור מהו המזור, אותו מחפשת התובעת כיום- לטענתה - והאם וכיצד הוא קשור לתאונות או למי מהן. 14. בהתאם לפסיקה, קושי גרידא לביצוע פעולות, להבדיל מחוסר יכולת לבצען, איננו מצדיק פסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג'. הקשיים יקבלו ביטוי בראש הנזק של כאב וסבל ( ראו למשל: ת"א (ת.א.) 1269/85, אמסלם נ. לוי, פ"מ תשנ"ג(א)232 ,256). 15. נכון הוא, שהנטל להוכיח כי את הטיפולים והאביזרים הדרושים לו, יכול הניזוק לקבל במסגרת קופת החולים שלו - מוטל על המזיק (הלכת סהר נ. אלחדד הנ"ל), אולם זאת בתנאי שהוכח הצורך בטיפולים, או באביזרים רפואיים כלשהם. 16. התובעת לא הוכיחה צורך זה לעתיד - בוודאי לא לגבי טיפולים שאינם כלולים בסל הבריאות. 17. צודקים גם הנתבעים 2 ו-3 בטענתם, כי העדר ראיות לגבי הוצאות בראשי נזק אלו - לעבר, מהווה אינדיקציה להעדר הצורך של אותן הוצאות גם בעתיד. מכל מקום לא הונחה לכך כל תשתית עובדתית. 18. על כן נדחית דרישתה של התובעת בכל הנוגע לראשי נזק אלו - לעתיד. ז. הפסדי שכר/פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד 1. לטענת התובעת, היא כיום כבת 40 שנים ולפניה עוד כ-27 שנות עבודה. כיום היא מובטלת, כפי שהעידה, וזאת חרף נסיונותיה לחזור למעגל העבודה. 2. לטענת התובעת, היא איננה מצליחה להתמיד בעבודה ויש לה קשיים במציאת עבודה גם עקב התאונות. 3. התובעת מפנה לדברי כב' השופט אליעזר ריבלין, בע"א 10064/02, לפיהם הפיצוי בראש נזק זה, הוא עבור הפסד כושר השתכרות ולא עבור הפסד השתכרות, והפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר-פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי, שאינו אפסי או ספקולטיבי לגמרי, כי פוטנציאל זה אמנם היה מתממש. 4. עוד מפנה היא להלכה, שיש לקבוע פיצוי, בגין הפסד השתכרות בעתיד, גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות (אם כי היא סבורה שאין זה המקרה דנן), בשל החשש שמומו עלול להפריע בקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה, לכשייפלט מאותו מקום עבודה, גם במקרים בהם סכנת פיטורין איננה אפשרות קרובה (ע"א 4837/92, אליהו נ. ג'ורג' בורבה, פד"י מ"ט(2)257). 5. התובעת מפנה עוד להלכה, לפיה חזרתו של נפגע למעגל העבודה, לאחר הפגיעה, אינה מהווה בהכרח סיבה לשלול ממנו את הפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות "...שכן הייתה גישה כזאת בגדר תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לחזור לעבודה" ולפסיקה, לפיה עובד שנפגע בתאונה ומצליח לחזור לעבודה ולהשתקם, למרות נכותו ומגבלותיו כשהוא עושה זאת, חרף הסבל הרב שעובר עליו, ראוי להערכה ומאמצים אלו אינם צריכים להפוך לו לרועץ בבואו לקבל פיצוי בגין פגיעתו, עד כדי שלילת הפיצוי כולו. 6. התובעת טוענת, כי הפסיקה הכירה בזכות הנפגע לפיצוי, גם במצבים בהם לא נפגעה הכנסתו עם שובו לעבודה, אך הוא נאלץ להשקיע מאמץ נוסף כדי לשמור על רמת הכנסתו. 7. לטענת התובעת, תוספת הנכות בשיעור 10%, בגין התאונות, על הנכות הקיימת באותו שיעור, היא בגדר "הקש ששבר את גב הגמל", שכן קודם לתאונות היא תיפקדה באופן תקין. לפיכך, הקשיים בתיפקוד, הקשיים בעבודה, הצורך בעזרת זולת, ניידות וטיפולים, צריכים להיגזר מנקודת מבט של אדם עם 20% נכות ולגזור את מחצית הנזק כנובע מן התאונות. 8. בנסיבות אלה, סבורה התובעת שיש לפסוק לה פיצוי בשיעור 10%, כנכות מינימלית מוערכת בגין התאונות, משכר של 5,000 ₪. (פוטנציאל השתכרות מוערך), שהם 500 ₪ לחודש, במשך 27 שנה, בהיוון של 221.87 - ובסך הכל 110,935 ש"ח. 9. הנתבעת מס' 1 סבורה, כי לא ייגרם לתובעת כל הפסד שכר או פגיעה בכושר ההשתכרות, ככל שהדבר נובע או קשור בתאונות נשוא התובענה. לטעמה, כל אחת מן התאונות גרמה לנזק זניח, אשר הוערך ע"י המומחה ב-2.5% ואין זה מסוג הנזקים המשפיעים על כושר ההשתכרות. 10. עם זאת, לפנים משורת הדין - לטעמה - היא מציעה לפסוק לתובעת סכום גלובלי של 20,000 ₪ , אשר יהיה בו כדי לפצותה בשל האפשרות הקלושה של פגיעה קלה בכושר השתכרותה. 11. הנתבעים 2 ו-3 טוענים, כי אין בכוחה של נכות בשיעור 2.09%, כגון זו שנגרמה לה בעקבות התאונה שבאחריותם, תאונת הדרכים הרביעית, להשפיע על כושר תיפקודה של התובעת והפסיקה קבעה, לא פעם, כי במידה ולא תוכח גריעה ממשית מכושר ההשתכרות, אין לפצות בגין ראש נזק זה. 12. על כן טוענים הנתבעים 2 ו-3, כי יש לחשב את נזקי התובעת בראש נזק זה, לכל היותר לפי נכות תיפקודית של 1%, לפי בסיס שכרה עובר לתאונת הדרכים הרביעית, 3,857 ₪, ומקדם היוון התואם את גיל התובעת עד להגעתה לגיל פרישה - ובס"ה 8,500 ₪. *** 13. כמפורט בפרק ג' לעיל, הגעתי למסקנה, כי לתובעת לא נגרמה בתאונות כל נכות תפקודית, במסגרת העבודה או מחוצה לה, ולכל היותר יוכל בית המשפט לשקול פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות בעתיד, אם וכאשר ימצא כי עלולה להיות לנכות הרפואית משמעות תפקודית כלשהי, בתנאים או בנסיבות מסוימות. 14. נסיבות כאלה, או תנאים כאלו עלולים להתקיים, אם וכאשר תחזור התובעת למעגל העבודה ותעבוד תקופה ארוכה יחסית ותוספת הנכות האורטופדית, בעקבות תאונות הדרכים נשוא התובענה, עלולה לגרום להיעדרויות תכופות יותר, רבות יותר או ממושכות יותר מאשר עובד ללא כל נכות. 15. לא הונחה תשתית ראייתית לטענת התובעת, כי עובר לתאונות נשוא התובענה, תיפקדה התובעת באופן מושלם וללא כל הגבלה למרות 10% נכות, אולם סביר להניח, כי בעקבות תוספת אחוזי הנכות, הוחמר מצבה הרפואי. 16. נסיבות אלה מצדיקות פסיקת פיצוי בסכום גלובלי, בראש נזק זה. 17. בהתחשב בשנות העבודה הרבות הצפויות עוד לתובעת ובגובה שכרה האחרון והממוצע בשנות העבודה האחרונות, הנני פוסק לה, בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד, סך של 60,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 17.1 הנתבעת מס' 1 תישא ב75% מסכום הפיצוי והנתבעים 2 ו-3 ישאו ב25% מן הפיצוי. ח. כאב וסבל 1. התובעת נפגעה, כאמור, ב-4 תאונות דרכים ובגין כל תאונה נקבעו לה 2.5% נכות רפואית. 2. התובעת עותרת לפסוק לה, בנסיבות הענין, ולאור שיקול הדעת והסמכות המוקנים לבית המשפט מכח תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני), פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין כל תאונה - ובס"ה: 40,000 ₪. 3. הנתבעים מבקשים לפסוק, בראש נזק זה, את סכומי הפיצוי בהתאם לשיעור הנכות הרפואית, ללא ימי אשפוז ובניכוי גיל. 4. בהתאם לפסיקה, "תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ. פוגל יוסף, פד"י מ"ו(4)837, 842). 5. בע"א 583/89, כראדי נ. דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ, פד"י מ"ה(3)133,135, נקבע, בין היתר, כי "מבחינה משפטית...בית המשפט... מוסמך לפסוק פיצויים ...אך אין פירושו של דברשיש לפסוק, בדרך שגרה, את הפיצוי המכסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2(ב)קובע את מכסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני, באותם מקרים שהתקנה חלה ובמסגרתה על בית המשפט לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם על פי נסיבותיו של העניין הנדון בפניו". 6. בהתאם לפסיקה, הסכום המירבי המותר עפ"י התקנה, נפסק במקרים חריגים של סבל, כגון אשפוז ממושך, שברים, ניתוחים, או טיפולים ארוכי טווח ומכאיבים. 7. נסיבות אלה אינן מתקיימות בענייננו. 8. הנני מסתפק, איפא, בסכום הפיצוי החוקי, הנגזר משיעורי הנכות הרפואית שנקבעו לתובעת, בעקבות כל תאונה, המחושב גם בסיכומי הנתבעים, למועד הגשתם. . 9. בהתחשב בעובדה, כי התאונות הותירו בתובעת נכויות זהות, לא קיבלתי את חישוב הפיצוי ע"י הנתבעים 2 ו-3, בגין ראש הנזק של כאב וסבל,המבוסס על נכות שיורית בשיעור 2.09%. 10. הנני מחייב , איפוא, את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת, בגין ראש הנזק של כאב וסבל - סך של 15,224 ש"ח ואת הנתבעים 2 ו-3 הנני מחייב לשלם לתובעת סך של 4,366 ₪ , בגין ראש נזק זה. ט. סוף דבר 1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 85,440 ₪, בהתאם לפירוט שלהלן: הנתבעת מס' 1: 1.1 הפסדי שכר לעבר 2,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחודש מרץ 2005 1.2 הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' - לעבר 1,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחודש יוני 2012 1.3 הפסדי שכר/פגיעה בכושר ההשתכרות - לעתיד 45,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום 1.4 כאב וסבל 15,224 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחודש יוני 2012 הנתבעת מס' 2 1.5 הפסדי שכר לעבר 1,350 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחודש דצמבר 2007 1.6 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג' לעבר 500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחודש יוני 2012 1.7 הפסדי שכר/פגיעה בכושר ההשתכרות - לעתיד 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום 1.8 כאב וסבל 4,366₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מחודש יוני 2012 2. הנתבעים ישאו בהוצאות המשפט, וכן בחלקה של התובעת בשכרו של המומחה מטעם בית המשפט (1,740 ₪), כך שהנתבעת מס' 1 תישא בשלושת רבעי הסכום והנתבעים 2 ו-3 - ברבע ממנו. 3. באותו יחס חלוקה ביניהם, ישאו הנתבעים גם בשכ"ט עו"ד, עפ"י הדין ומע"מ. 4 זכות ערעור - כחוק. אחוזי נכותנכותהפסדי השתכרות