דוגמא לפסק דין בנושא מוות בתאונת דרכים של פנסיונר שחי מקצבת זקנה: ביום 10.5.2007 נפגעה התובעת, ילידת 1945, בתאונת דרכים בה נפגע ומצא את מותו בעלה, יליד 1933 (להלן: המנוח). אין מחלוקת כי על הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובעים בגין נזקי הגוף שנגרמו בתאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת שיעור הנזק. תביעת העזבון במועד הפטירה היה המנוח בן 74. לטענת התובעים במועד התאונה המנוח היה גמלאי ולא היו לו הכנסות ובהתאם לתעודת עובד ציבור, היה זכאי המנוח לקצבת זקנה בסך 1600 ₪ בחודש. לטענת התובעים, האלמנה זקוקה ל3/4 מקצבתו של המנוח למשך 15 שנה לפחות. נוסף על כך נטען לאבדן שירותי בעל בסך של 150,000 ₪. לטענת התובעים, אין לנכות את הסכומים הנקובים בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעת שכן לשיטתם, האלמנה הייתה זכאית בכל מקרה לסכום של קצבת הזקנה. התובעים הוסיפו בסיכומי התשובה לעניין זה כי סכום הקצבה אינו דרוש הוכחה, שכן סכום הקצבה אינו מותנה בגורמים משתנים כקצבאות אחרות בהתאם לסעיף 244 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). התובעים טענו, כי זכאותו של המנוח לקצבת זקנה מדווחת באופן חד משמעי במסגרת תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי לעניין קצבת השארים. עוד טענו התובעים בנוגע לזכאותה של האלמנה לקצבת זקנה כי בהתאם לסעיף 246 לחוק הביטוח הלאומי, כל אישה שהיא אלמנה זכאית בהגיע לגיל הקובע לקצבת זקנה, לפיכך בידי התובעת הזכות לבחור בין קצבת זקנה לבין קצבת שארים ומכאן אין לנכות את קצבת השארים. התובעים טענו לפיצוי בגין הוצאות קבורת המנוח בסך 10,000 ₪. מנגד טוענת הנתבעת, כי אין ראיות לעניין הוצאות הקבורה. כך לגבי קצבת הזקנה, נטען כי לא הוכח שהמנוח קיבל קצבת זקנה. אשר לפיצוי בגין אבדן שירותי בעל, הפנתה הנתבעת לעדותו של בנם של התובעים, מר מוחמד ג'ית, לפיו כל העבודות משק הבית בוצעו על ידי האלמנה בחיי המנוח, לפיכך טענה כי יש לפצות לכל היותר בסך של 10,000 ₪. לטענת הנתבעת, בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה, תביעת העזבון נבלעת בתגמולי המל"ל. דיון והכרעה בתביעת העזבון אשר להוצאות הקבורה, אמנם לא צורפו ראיות כלשהן בעניין הוצאות הקבורה והמצבה, אולם אין כל מחלוקת כי אלה הוצאו. לפיכך רשאי בית המשפט "לאמוד הוצאות אלה בדרך אומדן כללי" (ע"א 5994/96 בן יאיר נ' עיזבון נופיה, תק-על 97(1) 933). לפיכך אני מורה כי העזבון יפוצה בסכום גלובלי בגין הוצאות קבורה, מצבה ולוויה על כל הכרוך בכך בסך של 9,000 ₪. חישוב הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בהתאם להוראת תקנה 4 לתקנות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 בסך 48,665 ₪ הכולל הפרשי ריבית והצמדה מיום התאונה. בנוגע לאבדן שירותי בעל, חרף עדותו של הבן, מר חוסיין ג'ית, כי המנוח לא נטל חלק בעבודות משק הבית, עולה מהעדות כי המנוח סייע בתשלום חשבונות הבית (עמ' 26, ש' 9- 18) ואבדן המנוח הביא לאבדן התמיכה ההדדית בין בני הזוג. בנסיבות הענין, בהתחשב בגילו של המנוח, שהיה בפטירתו כבן 74 שנה, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין אבדן שירותי בעל, בעבר ובעתיד, עד תום תוחלת חייו הצפויה של המנוח, בסכום גלובלי של 30,000 ₪. ביחס לקצבת הזקנה מצאתי כי טענת התובעים לא הוכחה. בכתב התביעה ובראיות שהוגשו מטעם התובעים לא עלתה טענה באשר להפסדי הכנסה ולא נטען כי שולמה למנוח קצבת זקנה וכי בכוונתם לתבוע הפסדים בגינה. המנוח היה בן 74 במועד הפטירה ובתעודת עובד הציבור מענף שאירים במוסד לביטוח לאומי עולה כי המנוח היה זכאי לקבלת קצבת זקנה ואולם לא הוכח שיעור הקצבה. מחוות דעת האקטואר מטעם הנתבעת בנוגע לניכוי קצבת השארים עולה, כי הוא הניח שהאלמנה הייתה עקרת בית ואינה זכאית לקצבת זקנה בזכות עצמה. לאחר מכן נוכתה קצבת זיקנה של האלמנה מהסכום המהוון של קצבת השארים ועל כן הונח כי היא זכאית לקצבת זקנה בסיסית על פי חוק והיות ובחרה בקצבת שארים בגין פטירת המנוח הרי שהפסידה את קצבת הזקנה שלה. בחוות דעתו לא התייחס האקטואר לגובה ההפסד אשר נגרם לאלמנה בקצבת הזקנה של המנוח. בכדי שניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו דרוש מידע ביחס לקצבת הזקנה אשר קיבל המנוח ואולם התובעים לא עמדו בנטלו הראייה להוכחת תביעתם. מאחר וקצבת הזקנה לא הוכחה, לא ייפסק פיצוי בגין הפסד קצבת הזקנה של המנוח. בנוגע לקצבת השארים, אין מחלוקת כי התובעת מקבלת את הקצבה האמורה מהמוסד לביטוח לאומי. בהעדר חוות דעת נגדית מטעם התובעים, לא ראיתי לקבל הטענה בדבר אי ניכוי קצבת שארים המשולמת עבור התקופה מתום תוחלת חיי המנוח. הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית שנערכה על ידי האקטואר שי ספיר, לפיה סכומי קצבאות השארים בהיוון הינם בסך של 129,922 ₪. מכיון שצירוף הסכומים בהם יפוצה העזבון יפוצה בגין נזק לא ממוני, הוצאות קבורה ואבדן שירותי בעל כמפורט לעיל שכן נבלעים בתגמולי המל"ל מקצבת שארים זכאים התובעים לפיצוי העולה כדי 25% מסכום הנזק הכולל, בסך 21,917 ₪ במעוגל. תביעת התובעת 1 הנכות הרפואית בתחום האורטופדיה מומחית מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר מיכל עמית כהן, העריכה כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30% בגין מצב לאחר החלפת מפרק ירך שמאל וכן נכות צמיתה בשיעור 25% בשל מצב לאחר שבר סופרהקונדילרי שנותח בברך ימין, כאשר אחד הברגים חודר למפרק פטלופמורלי ובצילומים חיבור לא מלא אך יש יכולת לעמוד על הרגל לזמן קצר. המומחית פירטה כי התובעת סבלה מנכויות זמניות: 100% משך 8 חד', 60% עד ליום 3.2.09, 100% משך 4 חד', 60% משך חודשיים נוספים. בשל הקושי בשיקום והיות התובעת מרותקת לכסא גלגלים משך כל התקופה למרות שהותרה דריכה, המליצה המומחית למנות מומחה בתחום רפואת השיקום. חוות הדעת בתחום השיקום מומחית מטעם בית המשפט בתחום רפואת השיקום, ד"ר אולגה גורדון, כתבה בחוות הדעת כי לא הייתה דריכה על הרגל משך 6 חדשים, לא היתה פגיעה קוגניטיבית וללא עדות לפגיעה עצבית או נפשית. עוד תיארה כי המצב אחרי שבר באגן, הינו של הגבלת תנועה בפרק ירך שמאל בצורה קלה-בינונית, חולשה קלה של שרירי חגורת האגן והשרירים הפרוקסימליים ברגליים אשר מוסברת על ידי איסור דריכה ממושך אחרי ניתוחים וחוסר שימוש ברגליים, הגבלת תנועה בברך ימין במיוחד בכיפוף. המומחית ציינה כי טווח התנועה עדיין תפקודי וכי כאבים גורמים להפרעה תפקודית במיוחד בניידות. המומחית העריכה, כי היעדר טיפול שיקומי לאחר הניתוח הביא לכך שהתובעת לא יודעת לנצל את יכולתה הפיזית והתפקודית וכי התובעת חייבת לעבור תהליך שיקומי במסגרת אשפוז במחלקת שיקום אשר בסיומו יש לבצע הערכה מחודשת. לאחר תום השיקום, נבדקה התובעת על ידי המומחית בתחום השיקום, ביום 18.8.2011, אשר העריכה בחוות דעת משלימה כי בסיום התוכנית השיקומית חל שיפור ביכולת התפקודית של התובעת לעומת מצבה בבדיקה הקודמת מיום 20.5.2010. בעקבות השיקום התובעת השיגה יכולת הליכה עצמאית עם הליכון, מצליחה לעלות ולרדת במדרגות עם מעקב ועם השגחה, הגיעה לעצמאות בפעילות יומיומית בסיסית ואולם ציינה כי הסיבולת התפקודית בעמידה עדיין ירודה. המומחית העריכה כי מצבה התפקודי של התובעת סופי. עוד העריכה כי התובעת תזדקק לטיפולים הרפואיים בעתיד כמפורט: תרופות כנגד כאבים, מעקב וטיפול רפואי (רופא אורטופד, רופא שיקומי מרפאת כאב וייעוץ דיאטני), פיזיותרפיה והידרותרפיה. ביחס לדיור, התובעת זקוקה לדירה בקומת קרקע או קומה אחרת ללא מדרגות או דירה בבניין עם מעלית, הרכבת ידית אחיזה בחדר האמבטיה והשירותים וכן ציוד ואביזרים: הליכון, כיסא פלסטיק רגיל לאמבטיה, שטיחון לאמבטיה, ידית אחיזה לשירותים ולמקלחת, שרפרף, כף נעליים עם ידית ארוכה וכסא גלגלים רגיל. בנוגע לתחבורה וניידות המומחית פירטה כי התובעת זקוקה לליווי מחוץ לבית ולמרחקים ארוכים זקוקה לכסא גלגלים וכן זקוקה התובעת להסעה וליווי לטיפולים. לאור מגבלותיה הקשורות לתאונה העריכה המומחית כי התובעת זקוקה לעזרת הזולת בעבודות משק הבית: קניות גדולות, נקיון, בישול, שטיפת כלים, כביסה ותלייתה ותחזוקת הדירה. עוד זקוקה התובעת לעזרת הזולת לצורך ליווי לטיפולים וביקורים במרפאה ועי יכולה להיות עצמאית בתפקוד היום יומי הבסיסי עם התאמת התנאים (ישיבה ואביזרי עזר). לדעת המומחית, זקוקה התובעת לעזרה של 20 שעות בשבוע בציינה כי פיזור שעות העזרה יכול להשתנות בהתאם לצרכיה של התובעת. הפיצוי נזק לא ממוני לתובעת נקבעה כאמור נכות אורטופדית צמיתה משוקללת בשיעור 47.5%. התובעת טענה ל-109 ימי אשפוז כולל אשפוז יום לצורך שיקום ואילו הנתבעת טענה ל-61 ימי אשפוז בלבד. ההלכה הפסוקה מבחינה בין "אשפוז יום", המוכר לצורך חישוב הנזק הלא ממוני, לבין טיפולים אמבולטוריים, שאינם מוכרים לצורך זה. במקרה דנן, בהתחשב בדלות החומר שהונחה בפני בית המשפט, לא ניתן להגיע למסקנה כי אושפזה למשך 48 ימי אשפוז יום לצורך שיקום כטענת התובעת. עם זאת, הוגש תיעוד רפואי לפיו נמצאה פרק זמן מסויים באשפוז יום בין התאריכים 12.5.11-10.4.10 ובכללו טופס הפניה לאשפוז מיום 14.2.11 לפיו הוזמנה לטיפול שיקומי לתקופה של 12 יום. משכך החלטתי להכיר ב-12 יום כ"אשפוז" לצורך הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני קובעת כי על הנתבעת לפצותה בסכום של 91,295 ₪ במעוגל בגין הנזק הלא ממוני ובכלל זה 61 ימי אשפוז ו-12 ימי אשפוז יום ובסך הכל 73 ימי אשפוז. עזרת הזולת במסגרת תצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי בעקבות התאונה אבדה לחלוטין את עצמאותה וכושר התפקוד וכי היא תלוייה בעזרת הזולת בכל פעולות היומיום והוסיפה כי היא אינה מסוגלת להתלבש ולהתרחץ לבד וכי היא מסוגלת ללכת למרחקים קצרים בלבד. התובעת הצהירה כי היא מתגוררת בבניין בקומה חמישית, ללא מעלית ובשל פגיעתה אינה מסוגלת לצאת מביתה ולחזור אליו ללא סיוע. לצורך כך נוטלים ארבעה אנשים חלק שכן היא שוקלת כ-110 ק"ג. למרות שלא הצהירה דבר בתצהיר על כך שניתנת לה עזרה מהמוסד לביטוח לאומי מאז התאונה, במסגרת החקירה הנגדית התובעת העידה כי בכל יום, למעט יום ו', מגיעה לביתה עוזרת למשך 3 שעות. בעדותה תיארה התובעת כי היא נזקקת לכסא גלגלים במרבית הזמן. מר מוחמד חוסיין ג'ית, בנה של התובעת, הצהיר במסגרת תצהיר עדות ראשית כי הוא ואחיו נוטלים חלק בטיפול התובעת. העד הצהיר כי בשל פציעת התובעת, נאלצים לשאתה בכל יציאה מן הבית בעת עלייה וירידה במדרגות ולהסיעה שכן אין לתובעת רישיון נהיגה וכי התובעת זקוקה להשגחה בכל שעות היממה. מר ג'ית הצהיר כי בני המשפחה עוזרים לתובעת בניקיון ובכל הפעולות היומיומיות. התובעת טענה לתשלום של 8,100 ₪ בחודש לפי עלות של 40 שעות שבועיות ועזרה במשך כל היום. עוד הגישה חוות דעת שנערכה על ידי הגב' נוגה זיו, מרפאה בעיסוק, בה נכתב כי עלות שעת עזרה משוערת הינה 45 ₪ נטו. במסגרת חקירה נגדית העדה השיבה בשלילה לשאלה האם בדקה מה הסכומים שמשולמים לעוזרות בית במזרח ירושלים (פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2013, עמ' 6, ש' 4- 5) ושאינה יודעת האם ישנו הבדל בשכר ערבי המשתכר אצל יהודי או אצל ערבי (עמ' 5 ש' 28-29). כן הדגישה שאינה כלכלנית ואינה סטטיסטיקאית וחיוותה דעתה על מה שמקובל ללא ששוחחה עם התובעת או מי מבני משפחתה (עמ' 5 ש' 4-8, 11-12, עמ' 6 ש' 23-24). הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית ביחס לתקבולי המוסד לביטוח לאומי עבור גמלת סיעוד לפיה הסכום המהוון של גמלאות הסיעוד הינו בסך של 488,092 ₪. מטעם הנתבעת העיד בחקירה ראשית מר חיג'אזי עסיאלה, מנהל ובעל חברת סיעוד. החברה מספקת שירות עובדים בבתי קשישים ואנשים שנזקקים לסיעוד ובכללם לתובעת זה מספר שנים מאז התאונה. העד השיב כי עלות עובדת לשעה הינו בסך של 40 ₪ בניכוי מע"מ ותנאים סוציאליים ועלויות מעביד וסך 48 ₪ ברוטו. עובר לתאונה התובעת הייתה עקרת בית ולא נטען כי הסתייעה בניהול משק הבית. למרות שלא הצהירה על כך, כפי שראוי היה כי תעשה, בעדותה תיארה כי היא מקבלת מאז קרות התאונה עזרה מהמוסד לביטוח לאומי של 3 שעות ביום, ששה ימים בשבוע. לטענת התובעים, חרף הערכת המומחית בתחום השיקום כי התובעת זקוקה ל-20 שעות שבועיות, התובעת זקוקה ל-40 שעות שבועיות. התובעת טענה שזה שנתיים שאינה משתמשת בהליכון, מכיון שנשברו הברגים ברגלה. גם בנה טען זאת בעדותו. עם זאת עובדה זו לא הועלתה בתצהירי העדות הראשית מטעם השניים שהוגשו ביום 24.1.12. בנוסף, בכדי לקבוע דבר בנוגע למצבה רפואי חדש היה עליה להגיש בקשה במסגרת הליך זה בכדי שמצבה זה יבחן שוב על ידי המומחיות שמונו. משלא עשתה כן, ישנו קושי להסתמך על דברים שנאמרו בעלמא ודינם להידחות. הנתבעת טענה מנגד כי עוזרת הבית מטעם המוסד לביטוח לאומי מבצעת את כל עבודות משק הבית בנוסף לטיפול בתובעת. העוזרת רוחצת ומלבישה את התובעת, מנקה את הבית, מדיחה את הכלים ומכינה ארוחת בוקר לתובעת. לטענת הנתבעת כל יום אוכלת התובעת ארוחת צהרים יחד עם אחד מבני המשפחה. לשיטת הנתבעת יש לאמץ את חוות הדעת בתחום השיקום, לפיה התובעת זקוקה ל-20 שעות עזרה בשבוע. לאחר עדותה של התובעת ולאור הערכת המומחית בתחום השיקום וראיות הצדדים, אני מוצאת כי יש לקבל את קביעת המומחית בתחום השיקום בנוגע לצורך של 20 שעות עזרה בשבוע. התובעת לא חקרה את המומחית ולא סתרה את חוות הדעת. לפיכך יחושב פיצוי בהתאם לשעתיים נוספות בשבוע מעבר לשלוש שעות עזרה ביום שמקבלת התובעת 6 ימים בשבוע, באופן שבו תקבל התובעת 20 שעות שבועיות. עם זאת, עוד העריכה המומחית כי תזדקק לליווי כאשר יוצאת מביתה ועל כן ראיתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי לשלוש שעות נוספות בשבוע, דהינו תוספת של חמש שעות שבועיות (23 שעות בחודש) בעלות המשולמת כיום. בהתאם לעדותו של מר חיג'אזי שכר שעה לעזרה המשולמת לחברה בבעלותו הינו סך של 48 ₪ כולל מע"מ ומכלול התנאים הסוציאליים והנלווים. משכך עלות עזרה נוספת בחודש הינה 1,008 ₪ לחודש, במקדם היוון עד סוף תוחלת חיים, 136, שהוסכם על שני הצדדים - הפיצוי בסך 137,088 ש"ח. לעניין זה הנחתי כי ככל שתזדקן התובעת כך תקשה עליה מגבלתה וכי בשנים האחרונות לחייה היתה התובעת נזקקת ממילא לעזרה רבה, ללא קשר לתאונה. אין מקום לנכות קצבת סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת, שכן גמלת הסיעוד בעין חושבה כשעות עזרה כאמור והפיצוי מתייחס לשעות נוספות מעבר לסיוע מהמוסד לביטוח לאומי. אף כי אם נניח שאת העזרה לעתיד תקבל התובעת מבני ביתה, כפי שנעשו הדברים עד כה, אין פירושו של דבר כי אין היא זכאית לפיצוי בגין עזרת קרוביה, שעה שהנפגעת נעזרת בבני משפחתה בהיקף העולה בשיעור ניכר על זה המתחייב מחובתם המוסרית, "אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, לא פורסם, ניתן ביום 4.8.05). אשר לעזרת הזולת בעבר, כידוע נזק מיוחד טעון הוכחה ואולם התובעים לא הוכיחו באמצעות קבלות עזרה חורגת של בני משפחה. עם זאת, כפי שהעידו התובעת ובנה, בני המשפחה סייעו לתובעת רבות. בשים לב למצב הרפואי ותקופות האשפוז ובכללם ניתוחים, תקופות אי הכושר והנכויות הזמניות והצמיתה, הוכח שקיבלה עזרה מבני ביתה ועל כן היא זכאית לפיצוי בגין עזרת קרוביה, שעה שהנפגעת נעזרה בבני משפחתה בהיקף העולה בשיעור ניכר על זה המתחייב מחובתם המוסרית, אני מוצאת כי יש לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת בעבר על דרך האומדנא בסך של 75,000 ₪. ניידות התובעת טענה כי היא זקוקה להליכון ולכסא גלגלים וכי כושר הניידות ניטל ממנה לחלוטין. לטענתה, הפתרון הרצוי והנוח עבורה הוא רכב הכולל מתקן כסא גלגלים. לחלופין נטען, כי עלות הוצאה חודשית עבור נסיעה במוניות הינה בסך של 4,000 ₪. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת המומחה מר אפרים מוהר לגבי עלויות רכישה ואחזקה שנתית של מכונית חדשה בתוספת מעלון המותאמת להסעת נכה וכן לגבי עלויות נסיעה במוניות והעסקת נהג שכיר. המומחה נחקר בנוגע לגיבוש חוות הדעת ביחס לצרכי התובעת המסויימים אך לא השיב באופן מספק: "ש. בחוות הדעת שלך אתה לא קובע ולא מתייחס לנתון מה הצרכים של התובעת מבחינת נסיעות לפני התאונה. ת. לא. ש. אתה לא יודע מה הצרכים של התובעת בפועל אבל לקחת 800 ק"מ. ת. אני לא יודע מה היא תעשה עם האוטו. ש. ה800 ק"מ זה לא על פי הצרכים. ת. אני הולך גם לפי הסטטיסטיקה. אני יכול לטעות גם למעלה וגם למטה. ש. אתה לא יודע מה הנסיעות שיש לתובעת בחודש. ת. איך היא תיסע אם אין לה אוטו. ש. היא לך אמרה לך. ת. אמרו לי, בחווה"ד נראה לי. בכל אופן לא דיברתי ישירות איתה. מדובר בטיפולים. אני יודע שכל הנכים צריכים טיפולים לכל החיים. אחד המומחים אם אינני טועה אמר שיש טיפול זה וזה, וזה לא מעניין אותי ולא שייך לחישוב שלי על המכונית" (פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2013, עמ' 12- 13, ש' 29- 9). מטעם הנתבעת הוגשה חוות הדעת של מר בועז מוגילבקין, מומחה בתחום עלות ניידות ואחזקת רכב. המומחה פירט בחוות הדעת כי התובעת אינה מוכרת כמוגבלת בניידות ואין סיבה שתרכוש רכב חדש בפרט כשאין לתובעת רישיון נהיגה. המומחה ציין כי התובעת תוכל להיות מוסעת בנוחות במכונית משומשת או במוניות בעלות של כ 360 ₪ - 450 ₪ בחודש. המומחה ציין כי שני בניה של התובעת הם נהגי מוניות המסיעים אותה לטובת צרכיה. המומחה פירט כי עלות אחזקה חודשית של מכונית פרטית משומשת 1300 סמ"ק ל500 ק"ב בחודש הינו 1255 ₪. במסגרת חקירה נגדית העד השיב כי רכב בן 5 שנים הוא מספיק טוב ואמין כדי להסיע את התובעת, כדלקמן: "למי שמוסע זה לא משנה גם אם קונה רכב חדש, היא לא מחליפה לאחר 5 שנים, ולאחר מכן היא עדיין נוסעת בו בנוחות ובבטיחות" (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.2013, עמ' 44, ש' 12- 13). הנתבעת הפנתה בסיכומיה לפסיקה לפיה יש לנכות שימוש של בני משפחה ברכב בעת פסיקת פיצוי עבור העמדת רכב לנפגע. הנתבעת הוסיפה כי התובעת ממעטת בנסיעות ולטענתה, בניה של התובעת לא יאפשרו לה לנסוע במונית בגפה, אלא הם יסיעו אותה, בהיותם נהגי מונית. בהתאם לחוות הדעת בתחום השיקום, התובעת מסוגלת להתהלך באופן עצמאי עם הליכון עד למרחקים בינוניים וכי בהליכה מחוץ לבית זקוקה לליווי ולמרחקים ארוכים זקוקה לכסא גלגלים. עוד אין חולק, כי התובעת לא היתה בעלת רישיון נהיגה עובר לתאונה וכאמור בעדויות שהובאו בפניי, בניה של התובעת נהגי מונית ומסיעים אותה בעת הצורך. לפיכך, אין מקום לרכישת רכב המותאם לנכה ושירותי נהג. התובעת מסוגלת להתהלך עד לפתח רכב, כפי שנסעה עד כה במוניות בהן הסיעוה בניה וניתן להניח במידה רבה של סבירות כי ככל שתידרש התובעת לנסיעות, תוסע במוניות בניה. יתר על כן, כפי שהעידה התובעת, תדירות נסיעותיה לשם ביקורי משפחה ואירועים אינה גבוהה. כך גם תדירות הביקורים לשם טיפול ובדיקות רפואיות הנדרשת אינה גבוהה כפי שפורט בחוות הדעת השיקומית ובעדויות בפני. מאחר ונראה מחד כי התובעת אינה יוצאת מביתה בתדירות גבוהה כל עיקר, עת רוב בני המשפחה מתגוררים בבניין, ומאידך יש להניח כי מפעם לפעם היא נוסעת גם לנסיעות ארוכות מעט יותר ומאחר ובמצבה אין באפשרותה לנסוע באוטובוסים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לה סכום של 100,000 ₪ לעתיד, המשקף פיצוי חודשי של 1,000 ₪ למשך עשר שנים נוספות מהיום, עד למועד בו ממילא היתה נזקקת לתשלום הוצאות ניידות בכל אשר תפנה, וזאת מעבר להוצאות הנסיעה בהן היתה התובעת נושאת ממילא במהלכם הטבעי של הדברים. ביחס לעבר אני פוסקת לה סכום גלובאלי של 60,000 ₪, בהעדר תשתית ראייתית מלאה להוצאות ניידות בעבר, והחישוב המניח גם נסיעות בהיקף רב יותר בתקופות מסויימות (לצורכי טיפולים וכד'). הוצאות דיור לטענת התובעת, הדירה בה מתגוררת אינה מתאימה לצרכיה בשל נגישות אליה במדרגות רבות. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת השמאי מר ברלינר. בחוות הדעת העריך המומחה כי אמדן עלות התאמות הדיור במגורים בשל פגיעת התובעת, הינו בסך של 300,000 ₪, בכלל זה רכישת דירת מגורים חלופית, סידורים פנימיים בתוך הדירה ועלויות נלוות בניכוי שווי הדירה הנוכחית. במסגרת החקירה הנגדית עלה כי המומחה לא בחן חלופת דיור הכוללת שכירות (פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2013, עמ' 20, ש' 6- 11) וכי הוא אינו בקיא באזור ירושלים בכלל ומזרח ירושלים בפרט: "ש. אתה עורך שומות בירושלים. ת. לעיתים רחוקות. ש. מה זה לעיתים רחוקות, פעמים בודדות. ת. כן. ש. במזרח העיר כמעט ולא עשית אף שומה. ת. פעמים בודדות". (פרוטוקול הדיון מיום 17.3.2013, עמ' 16, ש' 16- 21). כן עלה כי ערך בדיקה ובירור כללי בנוגע לנדרש בשומה ואף לא מצא דירה בעלות אותה שם אלא העריך שווי של דירה כזו, ועל כן לא ניתן להסתמך עליה כבסיס למתן הפיצוי. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת השמאי דוד דדון, בה נכתב כי ההפרש בדמי השכירות חודשיים בהתאם לחלופת דיור הינו כדלקמן: דירת מגורים בקומת קרקע 2,500 ₪ בעוד דירת התובעת הנוכחית הממוקמת בקומה הרביעית - 2,100 ₪. לפיכך ההפרש בין דמי השכירות הינו 400 ₪. במסגרת חקירה נגדית המומחה השיב כי העריך דירה בדומה לדירתה הנוכחית של התובעת ללא התאמה לנכה. על אף הקושי באיתור חוזים הצליח להשיג כמה (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 36 שורות 3-6). עוד העיד, כי הערכתו גבוהה משכר הדירה שנגזר מזה שננקב בחוזים ובתשואה המקובלת בארץ בשיעור של 4% בממוצע שלפיו שכר הדירה היה אמור להיות 1,500 ש"ח בעוד שהוא קבע 2,100 ש"ח והסביר את דרך חישובו גם בהתחשב בכתבה שערך עורך דין המתעסק בתחום עמו שוחח וכן עם מספר עוסקים נוספים בנדל"ן (שם בעמ' 36 ש' 12 - 32). התובעת מתגוררת בקומה רביעית 72 מדרגות ממפלס הרחוב עד לדיורה, בבניין ללא מעלית ועל כן יש לפצות את התובעת עבור אפשרות למעבר לדירת קרקע או דירה בבניין עם מעלית. איני מוצאת מקום לפצות בגין רכישת דירה בעוד ניתן לענות על צרכיה של התובעת על דרך שכירת דירה מתאימה על פי עקרון הקטנת הנזק. זאת בשים לב כי התובעת עשוייה להישאר ולהתגורר בדירתה שכן בני המשפחה אשר מסייעים לה מתגוררים באותו הבניין. הבן נחקר על תצהירו והשיב בחקירה הנגדית כי הם שבעה אחים ושלוש אחיות וכל בני משפחותיהם מתגוררים בבניין שבו גרה התובעת, למעט שתי בנות שמתגוררות בירדן והשלישית בצור באחר. בהתאם להפרש של דמי שכירות בסך של 800 ₪ בחודש בהיוון מוסכם עד תוחלת חיים 136, בסך של 108,800 ₪. אשר להתאמות נוספות, המומחית בתחום השיקום פירטה בחוות הדעת כי למעט הרכבת ידית אחיזה בחדר אמבטיה ובשירותים אין צורך בהתאמת דיור נוספת ולפיכך תפוצה התובעת בסך של 1,200 ₪, בהתאם לעדות מר ברלינר. הוצאות רפואיות התובעת הפנתה לחוות הדעת לפיהן התובעת זקוקה לתרופות וטענה להוצאה של 50,000 ש"ח. כן נטען כי התובעת משתמשת בהליכון ובכסא גלגלים וכי יש לפצותה עבור הציוד והחלפתו. המומחית פירטה בחוות הדעת את הציוד שנדרש לתובעת ובכלל זה הליכון, כסא פלסטיק למקלחת, שטיחון, שרפרף, כף נעליים עם ידית ארוכה וכסא גלגלים רגיל. במסגרת תיקון מספר 23 לחוק הפלת"ד (תיקון עקיף) הוסף סעיף 2(ב1), הקובע כי האחריות למתן טיפול רפואי לתושב ישראל שנפגע בתאונת דרכים מוטלת על קופת החולים. הטיפול הרפואי כולל שירותי בריאות הנכללים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות ממלכתי), וסל התרופות כמפורט בצו ביטוח בריאות ממלכתי (תרופות בסל שירותי הבריאות), תשנ"ה-1995 (להלן: הצו). התיקון נעשה בהתאם לסעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009. יתרה מזאת, בסעיף 40 לחוק נקבע, כי קופת חולים לא תגבה מנפגע תאונת דרכים תשלום השתתפות עצמית עבור שירותים רפואיים הכלולים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ובצו (תיקון מספר 46 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, במסגרתו הוסף סעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי). תחולת תיקוני חקיקה אלה נקבעה ליום 1.1.2010. לפיכך, שירותים רפואיים ותרופות הנכללים בסל שירותי הבריאות ובסל התרופות (בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ובצו) הינם באחריות המימונית של קופת החולים בלבד, מבלי שנפגע תאונת דרכים נדרש לשלם עבורם דמי השתתפות עצמית. ככל שנפגע תאונת דרכים נזקק לשירותים רפואיים ולתרופות שאינם כלולים בסל שירותי הבריאות ובסל התרופות, על המבטחת לשאת במימונם. בענייננו, ביקורים אצל רופאים לצורך טיפול ומעקב רפואי כלולים בסל שירותי הבריאות. אשר לטיפול תרופתי, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הן אינן כלולות בסל התרופות. בהתחשב בכך שתיקוני החקיקה דלעיל נכנסו לתוקף כשנתיים וחצי שנים לאחר התאונה אני פוסקת לתובעת סכום כולל בסך 20,000 ₪ לעבר ולעתיד, בשים לב לכך שלגבי העבר מדובר בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה, והתשתית ראייתית חסרה וביחס לעתיד בשים לב לאמור בחוות הדעת אשר להוצאות הרפואיות ולטענות הצדדים. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעים את הפיצוי בסך 21,917 ש"ח בגין נזקיהם אשר נגרמו בעקבות פטירת המנוח בתאונה נשוא התובענה. כמו כן, תפצה את התובעת 1 בסך של 593,383 ₪ בגין נזקיה אשר נגרמו בשל פגיעתה בתאונה נשוא התובענה. לסכומים כאמור תוסיף הנתבעת שכ"ט עו"ד בשיעור 13%, הוצאות המשפט ואת האגרה ששילמו. הסכומים בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.פיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםמקרי מוות