הגבלים עסקיים תחנות דלק

דוגמא לפסק דין בנושא הגבלים עסקיים תחנות דלק: הבקשה והתביעה : 1. לפניי בקשת פז, חברת נפט בע"מ (להלן: "פז"), לדחיית התובענה שהוגשה בתיק זה על הסף, בטענות לקיומו של מעשה בית דין חלוט חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית משפט. בכתב התביעה שהוגש בתיק זה, תובעים אליהו ממן וחברת יזרעאליה תחנת דלק בע"מ (אשר ייקראו, להלן, יחדיו: "ממן"), סעד הצהרתי, אשר יצהיר, על בטלותם או על ביטולם של הסכמים שנכרתו בין ממן לבין פז וזאת - בעילות שונות וביניהן: הסדר כובל, קיפוח בחוזה אחיד, אי הסכמת המדינה, הטעיה מצד פז, לפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג, טעות לפי סעיף 14 לחוק החוזים, חוסר תום לב מצד פז במו"מ לכריתתם וטענות שונות נוספות. כמו כן מתבקשות הצהרות, באשר לזכויותיו של ממן בהפעלת תחנת הדלק "פז יזרעאליה (להלן: "תחנת התדלוק" או "התחנה") ברכישת מוצרים מפז ועוד. ממן טוענים בתביעתם, כי יש לבטל את פסק הדין שניתן, בבימ"ש זה, ביום 2.9.02, בתביעות, מאוחדות, שהוגשו ע"י הצדדים ואשר במסגרתו נדחו רוב טענותיו של ממן, תוך שנקבע כי המערכת ההסכמית בין הצדדים חוקית ותקפה. ערעור על פסה"ד נדחה על ידי בית המשפט העליון, בהסכמת ממן, הכל כפי שיפורט להלן. הרקע ותמצית העובדות הרלבנטיות : 2. באמצע שנות ה-70 קיבל ממן, שהינו הינו נכה צה"ל, זכויות חכירה במקרקעין, בשטח של כ- 1,500 מ"ר, הידועים כחלק מחלקה 289 בגוש 11200 וחלק מחלקה 20 בגוש 10881, עליהם קיימת תחנת התדלוק וכן זכות, כקמעונאי, מטעם פז, לשיווק מוצרי הדלק שלה, בתחנת התדלוק. בענין זה נחתמו בין ממן לבין פז שני הסכמים: הסכם מסגרת, מיום 7.9.1976, במסגרתו התנתה פז את מימון הקמת התחנה בכך שהמקרקעין עלים הוקמה התחנה יוחכרו לה בחכירת משנה (להלן: "הסכם המסגרת") והשני: הסכם קמעונאי, מיום 6.8.1078, המעניק לפז זכות בלעדית לספק דלקים לתחנה, תוך קביעת מחיריהם (להלן: "ההסכם הקמעונאי") (שני ההסכמים ייקראו, ייחדיו, להלן: "המערכת ההסכמית"). בגין טענות שונות שהעלה ממן נגד שני ההסכמים הנ"ל, כריתתם וחוקיותם, נוהלו בין הצדדים הליכים משפטיים, בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בפני כבוד השופטת וינוגרדוב, בשלוש תביעות שנדונו במאוחד, בת.א. 10821/97, 1038/98, 788/99 (להלן: "ההליך הקודם"), בסופו של דיון ארוך ניתן פסק דין, ביום 2.9.02, במסגרתו נדחו רוב טענותיו של ממן. 3. להלן פירוט התביעות שנכללו בהליך הקודם ועיקר הטענות שהועלו במסגרתן: א. בתביעה שהגיש ממן בת.א. (מחוזי חיפה) 788/99 (שהוגשה תחילה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב), ביקש ממן מביהמ"ש להכריז כי המערכת ההסכמית בין הצדדים מבוטלת בשל פגמים בכריתתה וכי היא מהווה הסדר כובל, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים תשמ"ח-1989. עוד ביקש ממן מבית המשפט, להכריז כי החוזה הקמעונאי בין הצדדים הינו חוזה אחיד, כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, תשמ"ב-1982 וכן עתר לחיוב פז בתשלום סך של 7 מיליון ₪ בגין מעשים ומחדלים שנעשו על ידה בהקשר לתחזוקת תחנת הדלק, גביית מחירי-יתר ועוד. ב. בתביעה שהגישה פז בת.א. (מחוזי חיפה) 10821/97 ביקשה פז מביהמ"ש למנות כונס נכסים להפעלת התחנה, עד להבטחת מלוא זכויותיה על פי המערכת ההסכמית וכן ביקשה לחייב את ממן לשלם לה חוב בסך של 2,336,107 ₪ בגין מוצרי נפט שרכש ממנה. ג. בתביעה נוספת שהוגשה על ידי פז בת.א. (מחוזי חיפה) 1038/98 ביקשה פז אכיפת ההסכם הקמעונאי וכן הוצאת צווי מניעה, נגד ממן, בנוגע לרכישת מוצרי דלק על ידי ממן, הפעלת התחנה ועוד. כל אחד מהצדדים טען, כי הצד האחר הפר את ההסכם הקמעונאי. 4. כאמור - בסופו של דבר, לאחר הליך שנמשך כ- 8 שנים, במהלכו נשמעו ראיות, לרבות עדויות מומחים, נדחו רוב טענותיו של ממן. ביהמ"ש (כבוד השופטת וינוגרדוב) קבע, בפסק דין מפורט ומנומק, שניתן ביום 2.9.2002 (להלן: "פסק הדין בהליך הקודם"), כי אין מדובר בהסדר כובל, שכן על ההסכם הקמעונאי חל הפטור אשר בסעיף 3(3) לחוק ההגבלים העסקיים. מנגד נקבע, כי סעיף 23א(3) וסעיף 24א, בנסיבות סעיף 23א(3) להסכם הקמעונאי הינם תנאים מקפחים בחוזה אחיד. ביהמ"ש חייב את ממן לשלם לפז את סכום תביעתה אשר בת.א. 10821/97 הנ"ל וכן אסר עליו או על מי מטעמו לרכוש, לאחסן או לשווק בתחנה, מוצרי נפט שמקורם אינו בפז וקבע הוראות לענין תשלום ממן עבור מוצרים שירכוש מפז בעתיד. ערעור שהגיש ממן על פסק הדין נדחה בביהמ"ש העליון, בהסכמת ממן וזאת - לאחר שהצדדים הגיעו (ביום 27.1.04), להסכם, במסגרתו הוסדר תשלום חובו הפסוק של ממן לפז ותוקפו של ההסכם הקמעונאי הושעה, תוך שהפעלת התחנה הועברה מידי ממן לידיה של פז, לתקופה המסתיימת בחודש ינואר 2017 וזאת - תמורת תשלום חודשי אשר משלמת פז לממן (נספח 23 לבקשה, להלן: "הסכם ההפעלה"). 5. התביעה דנן נסבה, אף היא, על המערכת ההסכמית הנ"ל ובה טוען ממן, שוב, טענות נגד המערכת ההסכמית, הדומות, במהותן, לטענות שהועלו בהליך הקודם. ממן סבור שהוא רשאי לעשות כן, חרף הדוקטרינה של מעשה בית דין, בין היתר בשל "שינוי בנסיבות" וכן בשל כך שמדינת ישראל לא היתה צד להליך הקודם, חרף כך שזכויותיה הנטענות של פז במקרקעין כפופות להסכמתה. לטענתו, בחלוף 10 שנים מאז מתן פסק הדין "התגלו עובדות חדשות וכן חלו תמורות ושינויים אשר ... מציפים לפני השטח סוגיות חדשות שמחייבות הכרעה משפטית וכן מאירים באור חדש וברור יותר סוגיות ישנות באופן שמחייב בחינה מחודשת של המערכת ההסכמית" (סעיף 9 לכתב התביעה). (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור). ממן טוען, כי בתאריכים 25.8.08 ו- 21.9.10 פורסמו חוות דעת מטעם היועץ המשפטי לממשלה בשאלת חוקיות ההסכם הקמעונאי אשר שופכות "אור חדש (ולכל הפחות ברור יותר), באשר לעמדת מדינת ישראל ביחס להסכם הקמעונאי" ולפיהן ההסכם הקמעונאי "מהווה הסדר כובל, שאינו חוסה תחת פטור כלשהו, לא אושר על ידי בית הדין להגבלים עסקיים ולכן מהווה חוזה בלתי חוקי". לטענתו, עמדה זו של מדינת ישראל מעלה סוגיות שלא נדונו בהליך הקודם (המפורטות בסעיף 9.1. לכתב התביעה) וחושפת עובדות אשר הוסתרו על ידי פז בהליך הקודם (המפורטות בסעיף 9.2. לכתב התביעה), המצדיקות דיון מחודש בטענותיו נגד תקפות המערכת ההסכמית. עוד נטען, כי פסקי דין שניתנו לאחר פסק הדין בהליך הקודם, קבעו, בקשר למערכת משפטית ועובדתית זהה, כי ההסכם הקמעונאי הינו בלתי חוקי. לפיכך טוען ממן, כי תקנת הציבור וטעמי צדק מחייבים בירור הסוגיות הנ"ל וכן, כי קיימת לו זכות "לבקש הכרעה משפטית בסוגיות הנ"ל, אשר תהא לה תחולה ביחס למדינה (או מי מטעמה), כפועל יוצא מצירופם להליך משפטי בו מבוקש להכריע בשאלות הנ"ל". בנוסף נטען, כי עם חלוף השנים, נוצר פער בין המציאות בה נכרתו ההסכמים ובין המציאות דהיום, כי המנגנון שנקבע במערכת ההסכמית, לשם התאמת תנאיו של ההסכם הקמעונאי לשינויים שהתרחשו במציאות, במהלך השנים, כשל וכי אף עובדה זו מצדיקה דיון מחדש בנושא. 6. בין לבין הוגשה על ידי פז תובענה נוספת לבימ"ש זה, בת.א. 3046-12-09 (אשר נדונה והוכרעה על ידי כבוד השופטת וילנר) ובה ביקשה פז לאסור על ממן ועל חברה בשם ס.ד. ברעד אחזקות ונכסים בע"מ (להלן: "ברעד"), אליה העביר ממן חלק מזכויותיו בתחנה, להעביר לצד שלישי כל חלק מתחנת התדלוק, או כל זכות בקשר אליה, לרבות הזכות להפעיל את התחנה (להלן: "ענין ברעד"). במהלך הדיון בענין ברעד, הסכימו הצדדים כי יוצהר על בטלות העסקה עם ברעד (להלן: "ההסדר") ונותרה להכרעה בקשת פז להוציא צו מניעה קבוע, אשר יאסור על ממן לבצע עסקאות נוספות בתחנה ובמקרקעיה, ללא הסכמתה של פז. ביום 6.5.12 ניתן פסק דין, במסגרתו הוצא צו מניעה, כפי שהתבקש על ידי פז (שתוקפו עד תום תקופת החכירה - שנת 2025) וניתנה הוראה לרישום הערה מתאימה בפנקסי המקרקעין. למען השלמת התמונה יצויין, כי בעבר נעשה על ידי ממן נסיון קודם למכור חלק מזכויותיו לאדם אחר, יעקב צין שמו, אולם בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופטת פריאל), קבע, כי הדבר נוגד את המערכת ההסכמית שבין הצדדים (להלן: "ענין צין"). תמצית נימוקי פז לדחיית התובענה על הסף : 7. פז טענת, כי פסה"ד בהליך הקודם מהווה מעשה בית-דין וכי אין כל מקום לבטלו ולהתחיל, מחדש, את הדיון במערכת ההסכמית. לטענתה, ממן מושתק מלטעון נגד תוקפה ותקפותה של המערכת ההסכמית, בין היתר לאור כך שבהליכים האחרים (ענין צין וברעד) הוא לא טען כי ההסכמים אינם תקפים, או כי יש לבטל את פסה"ד בהליך הקודם, אלא טען, כי פז מנצלת לרעה זכויותיה על פי המערכת ההסכמית. בנוסף, ההסדר החלקי אליו הגיעו הצדדים בענין ברעד מבוסס, למעשה, על תקפותה של המערכת ההסכמית ושל פסה"ד בהליך הקודם. כן נטען, כי טענתיו של ממן בהליך זה עומדות בסתירה לטענות, לגופו של ענין, שהועלו על ידו בשני ההליכים הנ"ל (צין וברעד) וכי התובענה דנן הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכל מטרתה אינה אלא להפעיל לחץ על פז, על מנת שזו תיעתר לדרישות כספיות מופרזות מצד ממן, שאין הוא זכאי להן. כן נטען, כי הטענות המועלות בתביעה דנן אינן מבוססות על מסמכים שלא היו ידועים לממן, אלא המסמכים עליהם מבקש הוא להסתמך בתובענה זו צורפו, כולם, להליך הקודם ומהווים חלק ממסכת הראיות עליה הסתמך ביהמ"ש בפסק הדין הקודם. תמצית תשובת ממן : 8. ממן טוען, כי לגבי כל עילות התובענה דנן, למעט הטענה לפיה ההסכם הקמעונאי הינו הסדר כובל ובלתי חוקי, לא מתקיים מעשה בית-דין, באשר שאר הטענות, הפלוגתאות והסעדים הועלו על ידו, לראשונה, במסגרת התובענה והן לא הועלו בהליך הקודם ולא נדונו במסגרתו. כן טוען ממן, כי הכלל של מעשה בית דין צומצם על ידי הצדדים בסעיף 16 להסכם ההפעלה, שכותרתו הוא: "ויתור על טענות ותביעות" הקובע (בין היתר): "... ממן מתחייב שלא לבוא בכל דרישה ו/או תביעה שעילותיהן וסעדיהן הן נושא לערעור, אלא במקרה שפז תפר בהפרה יסודית את הוראות הסכם זה" (להלן: "סעיף הויתור"). בהסתמך על המילים "שעילותיהן וסעדיהן", אשר בסעיף הנ"ל, טוען ממן בתצהירו, אשר צורף לתגובה, כי בעוד שבהתאם לכלל של מעשה בית דין "הרגיל" די בכך שעילות התובענה זהות, הרי סעיף הויתור צמצם את הכלל ועל פיו נדרשת זהות הן של העילה והן של הסעד במצטבר. עוד טוען ממן, כי גם אם מתקיים מעשה בית דין, הרי אין מדובר בכלל מוחלט וסופי ומן הראוי לנהוג במקרה זה בגמישות ולסטות מהכלל, משקולי צדק. 9. לטענת ממן לא מתקיים השתק עילה לגבי כל אחת מהעילות דלהלן - א. לא מתקיים השתק עילה לגבי העילה למתן סעד הצהרתי לפיו החל משנת 2025 לא יהיו לפז זכויות במקרקעין, שהינה עילה שלא נדונה בהליך הקודם והיא שונה במהותה מהעילות שנדונו בו. ב. לא מתקיים השתק עילה לגבי הטענה, כי עד לניסוח הסכם קמעונאי חדש, שיהיה מוסכם על אגף השיקום במשרד הבטחון מנועה פז מלממש את זכויותיה לפי ההסכם הקמעונאי הקיים ואילו ממן יהיה רשאי להפעיל את התחנה מבלי להיות מחויב בתנאים כלשהם על פי ההסכם הקמעונאי, לרבות חיוב לרכוש מוצרים רק מפז, תנאי רכישת המוצרים ותשלום עמלה בגין הרכישות. לטענת ממן, עקב ציפיית הצדדים (הנטענת), כי ההסכם הקמעונאי יעודכן, הרי בשלב בו הוגש ההליך הקודם, טרם נכזבה ציפיה זו ולכן טרם התגבשה לממן עילת תביעה בגין כך, מה גם שמאז חלו שינויים. ג. לא מתקיים השתק עילה לגבי הטענה כי ממן זכאי להרשם כחוכר ראשי או כי הוא זכאי להעביר את זכות חכירת המשנה שלו ו/או כל חלק ממנה, לרבות במבנים שנבנו על ידו, לרבות התחנה, ללא צורך בהסכמת פז. ממן טוען, כי ענין ברעד אינו מקים השתק עילה, באשר מדובר בפסק דין חלקי שניתן בהסכמה, ביחסים בין פז לבין ברעד, ללא דיון לגופם של דברים וכי גם ענין צין, אינו מקים השתק עילה באשר פז כלל לא היתה צד להליכים, שדנו ביחסים החוזיים שבין ממן לצין. ד. לא מתקיים השתק עילה לגבי הטענה כי פז לא קיבלה את הסכמת מדינת ישראל או קרן קיימת לישראל לחכירת המשנה ולתנאי ההסכם הקמעונאי. ה. לא מתקיים השתק עילה לגבי הטענה, כי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה ההסכמים הינם בלתי חוקיים ואין לקיימם או לאכוף אותם, כמוה כהודעה על קיומו של תנאי מפסיק, שבהתקיימוֹ ההסכמים עם פז חדלים מלהתקיים. ו. לא מתקיים השתק עילה לגבי הטענה כי ההסכמים נכרתו עקב הטעיה או עקב טעות ו/או כתוצאה מחוסר תום לב של פז במו"מ לכריתתם, עקב כך שפז לא גילתה לממן שהסכם ההפעלה לא אושר על ידי משרד הבטחון. נטען כי גם עילה זו התגבשה רק בעקבות חווה"ד של היועץ המשפטי לממשלה. כן נטען כי אף לא מתקיים השתק פלוגתא בכל אחד מהענינים הנ"ל. דיון והכרעה : 10. לפי בקשת הצדדים ניתנת החלטה זו על פי הטיעונים והמסמכים שהוגשו, ללא קיום דיון פרונטלי. ברי, כי אין בעובדה ששתי תובענות מבוססות על אותו חוזה ובה בלבד, כדי להקים השתק עילה. בהתבסס על אותו חוזה ניתן לתבוע סעד הצהרתי ולאחר מכן, בתביעה נפרדת, סעד כספי. כך, גם, יכול אותו חוזה להקים מספר הפרות, אשר כל אחת מהן תצמיח עילת תביעה נפרדת והדברים ידועים וברורים. אך בכך לא סגי. המבחן לקיומו של מעשה בית דין מסוג השתק עילה, הינו זהות העילה, כאשר למונח "עילה" ניתנת, בהקשר זה, פרשנות רחבה, ההולמת את הרעיון העומד בבסיס הכלל, שמטרתו הינה סופיות הדיון. ההצדקה לרעיון זה נעוצה בשני שיקולים עיקריים. השיקול האחד הינו האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי, בו באים לידי ביטוי שיקולים כגון הבטחת ניהול המשפט באופן יעיל, מניעת סחבת ובזבוז זמן שיפוטי, הקטנת עלויות ההתדיינות ושמירה על יוקרת המערכת השיפוטית העשויה להישחק אם יתאפשר לבעל דין לחזור לבית המשפט, שוב ושוב, באותו ענין, עד שיצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו באינטרס של בעל דין, שלא להיות מוטרד בשנית בנושא אשר בגינו התדיין בעבר בפני בית המשפט. ראו: ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.2005); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968). 11. מכאן נובע גם הכלל, לפיו על בעל דין המגיש תביעה בנושא מסוים, למצות את "יומו בבית המשפט" ולכלול בתביעתו את כל העילות והטענות שהתגבשו, באותו נושא, עד למועד הגשת התביעה. אם לא עשה כן, לא יוּתַר לו לפצל טענותיו ולהעלות, בתביעה חדשה, המוגשת באותו נושא, טענה שיכול היה להעלותה בתביעתו הראשונה. גם אם בעל הדין שכנגד יוצא, לכאורה, "נשכר" כתוצאה ממחדלו של התובע להעלות את כל טענותיו באותו מועד, אין לתובע להלין אלא על עצמו בלבד, על שאיבד זכותו להגיש תביעה בטענות אלה. ראו: ע"א 102/88 אבוניל עזרא נ' אבוניל מרגרט, פ"ד מו(1) 741. בהתאם, גם דחיית תביעה על הסף, מבלי שנדונה לגופו של ענין, יכולה ליצור מעשה בית דין מסוג השתק עילה, המונע מבעל הדין לחזור ולהגיש תביעתו בשנית (ראו ההבחנה בין תקנה 100 לתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכן: רע"א 309/89 פאיז יעיש נ' פאיז סעידה, פ"ד מג(2) 614, 615 (17.8.1989) ובוודאי שכך הדבר במקרה בו ההליך הראשון הסתיים בהסדר פשרה. 12. המשמעות של בחינת המושג זהות העילות בדרך מרחיבה הינה, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול "ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, וזאת אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת [...] אין לדקדק במרכיבים מישניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה [הנלמדת] מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן" - ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין בע"מ ואח' נ' בנק מזרחי-טפחות בע"מ (5.1.2011) 13. בענייננו - בהליך הקודם נדונה חוקיותה של מערכת ההסכמים שבין הצדדים ולפיכך מהווה פסק הדין בהליך הקודם מעשה בית דין לגבי כל טענה לאי חוקיות ההסכמים, אשר נולדה עובר להגשת התביעה בהליך הקודם. כאשר טען ממן, בהליך הקודם לאי חוקיות ההסכמים, היה עליו לרכז כל טענותיו בענין זה באותה תביעה. משבחר לטעון טענות מסוימות ולא אחרות, הוא מושתק מלשוב ולטעון טענות כלשהן (שהתגבשו עובר להגשת התביעה בהליך הקודם), נגד חוקיות ההסכמים ואין נפקא מינה אם טענותיו הן מתחום דיני הקנין, מתחום דיני החוזים או מכל תחום משפטי אחר. עיון בהליך הקודם ובתובענה דנן מעלה, כי התשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים זהה להליך הקודם וכי מדובר, מהותית, באותן עילות ובאותן טענות, גם אם בתובענה דנן הן "הולבשו", לעיתים, בלבוש קצת שונה. אמנם, בתובענה דנן נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בהליך הקודם, אולם מדובר במרכיבים משניים, שאינם העיקר. גם הטענות הנוספות שהועלו בתובענה דנן, אינן מהוות עילות נפרדות, אלא הן קשורות, קשר ענייני והדוק לעילות אשר נדונו בהליך הקודם (וחלקן גם בהליכים האחרים - צין וברעד), גם אם חלקן לא הועלה שם, באופן בו הועלה בתובענה דנן. לא אדרש לכל פרטי הפרטים של כל הטענות (אשר הובאו על ידי הצדדים בטיעוניהם, בפירוט רב) ואסתפק בהתייחסות לעיקרי הדברים. 14. כך, למשל, העילה של העדר הסכמת מדינת ישראל או משרד הבטחון והעדר אישורם למערכת ההסכמית, היתה קיימת (ואין לשמוע מכך כל עמדה לגופה של הטענה), עובר להגשת התביעה. בעובדה שחווה"ד של היועץ המשפטי לממשלה ניתנו לאחר מכן, אין כדי להקים עילה חדשה. בנוסף (בניגוד לנטען על ידי ממן בטיעוניו כאן), טענות אלה של ממן, בדבר העדר הסכמה של המדינה ומשרד הבטחון, הועלו, נדונו ונדחו כבר בהליך הקודם. כבר שם טען ממן, כי המדינה לא היתה מעורבת במערכת ההסכמים שבין הצדדים, כי היא התנערה מההסכם הקמעונאי וכי היא איננה תומכת בתביעת פז. כך הדבר גם לגבי דו"ח צ'חנובר, המוזכר על ידי ממן כאחד הגורמים המצדיקים דיון מחדש וביהמ"ש אף התייחס לדו"ח זה, במפורש, בפסק הדין בהליך הקודם. 15. גם הטענה לפיה ההסכמים נכרתו עקב הטעיה או עקב טעות ו/או כתוצאה מחוסר תום לב של פז במו"מ לכריתתם, עקב כך שפז לא גילתה לממן שהסכם ההפעלה לא אושר על ידי משרד הביטחון, נכללת בהגדרה הרחבה של עילת התביעה, לצורך מעשה בית דין, שהרי טענה זו מושתתת, אף היא, על אותה מערכת עובדתית נטענת. בנוסף (שוב - בניגוד לנטען על ידי ממן בטיעוניו כאן), גם טענות בדבר הטעיה וחוסר תום לב הועלו על ידי ממן נגד פז כבר בהליך הקודם ונדחו ואין נפקא מינה אם בהליך דנן הן מועלות בניסוח אחֵר, או ביתר פירוט. 16. אשר לטענה כי ממן זכאי להרשם כחוכר ראשי או כי הוא זכאי להעביר את זכות חכירת המשנה שלו ו/או כל חלק ממנה, לרבות במבנים שנבנו על ידו, לרבות התחנה, ללא צורך בהסכמת פז - טענה זו הוכרעה בפסק הדין החלקי שניתן בענין ברעד, לזכות פז, בת.א. 3046-12-09 הנ"ל, המהווה (בכפוף לזכות הערעור), מעשה בית דין לגבי עילה זו. למעשה, גם ענין צין מקים מעשה בית דין לגבי זכותו של ממן להעביר זכויותיו רק בהסכמת פז וזאת - חרף העובדה שפז לא היתה צד ליחסים החוזיים בין ממן לבין הצדדים האחרים, שכן, על פי "כלל ההזדמנות", די בכך שהיתה לממן שעת כושר בעבר להציג את טענותיו, בענין זכויותיו אלה, בפני בית המשפט. לאחר שניתנה לו שעת כושר כזאת (כפי שניתנה לו בענין צין וברעד) והענין הסתיים במתן פסקי דין (גם אם בפשרה או בהסכמה), אין לאפשר לממן להעלות ענין זה שוב בפני ביהמ"ש. ראו: ע"א 735/07 צמרות הנ"ל. 17. אשר לטענת ממן, כי עם חלוף השנים, נוצר פער בין המציאות בה נכרתו ההסכמים ובין המציאות דהיום, כי המנגנון שנקבע במערכת ההסכמית לשם התאמת תנאיו של ההסכם הקמעונאי לשינויים שיתרחשו במציאות, במהלך השנים, כשל וכי פער נטען זה מצדיק דיון מחדש בנושא, גם משיקולי צדק - גם בטענות אלה אין כדי להתגבר על ההשתק הקיים במקרה דנן, מה גם שאף טענות אלה, בדבר שינוי העיתים, הועלו על ידי ממן בהליך הקודם ונדחו ואין בכך שמאז חלו שינויים נוספים (ככל שחלו ואינני מביעה עמדה בכך), כדי לשנות מתחולתו של מעשה בית דין או לאפשר דיון מחודש בנושא. 18. לא מצאתי כל הצדקה, לא ביחסים בין הצדדים, לא בתקנת הציבור ולא בשיקולי צדק, לפתיחת התדיינות מחודשת בין הצדדים בנוגע לחוקיות ההסכמים, או תקפותם. גם בהנחה שחלוף הזמן מצדיק מתן פתרונות מסוימים או סעדים מסוימים (ואינני קובעת כך), יש למצוא אותם במסגרת ההסכמים הקיימים ומכוחם, תוך פרשנות נכונה, מתאימה ותמת לב שלהם, אך אין בכך כדי להקים עילה חדשה לביטול ההסכמים ואין בכך כדי להצדיק דיון מחודש בעילות שכבר נדונו. עובדה היא, שבמסגרת הערעור שהוגש לביהמ"ש העליון מצאו הצדדים דרך להגיע להסדר מוסכם ולא למותר לומר שוב, כי ראוי שיעשו כן גם עתה. אין מתקיימים בענין זה חריגים להחלתו של מעשה בית דין. על פני הדברים ברור, כי העובדות החדשות להן טוען ממן, אינן עובדות חדשות וכי אף המסמכים אשר לטענתו לא היו ברשותו, אינם חדשים אלא הם כבר צורפו על ידו להליכים הקודמים. אציין, כי למרות טענות אלה של פז, בתגובתה, לא הפנה ממן לעובדות או למסמכים ספציפיים (להבדיל מחוות דעת), אשר לא היו ברשותו, או לא יכולים היו להיות ברשותו כבר בהליכים הקודמים. אציין עוד, כי חרף טענת ממן, כי עומדת לו זכות "לבקש הכרעה משפטית בסוגיות הנ"ל, אשר תהא לה תחולה ביחס למדינה (או מי מטעמה), כפועל יוצא מצירופם להליך משפטי בו מבוקש להכריע בשאלות הנ"ל", הוא לא צירף לתביעה את מדינת ישראל, או גורם כלשהו מטעמה, דבר המצביע על חוסר רצינות טענתו זו. בין כך ובין כך, אין באי צירוף מדינת ישראל להליך הקודם, או לזה הנוכחי, כדי להשפיע על שאלת מעשה בית דין ביחסים בין ממן לפז, הנחתכת על פי ההליכים הקודמים שהתנהלו ביניהם. 19. גם ההליך בענין ברעד מקים השתק בפני טענת ממן לאי תקפות המערכת ההסכמית, או להשפעת חווה"ד של היועמ"ש על תקפותם ואף בפני טענתו (החדשה), כי חווה"ד של היועמ"ש כמוה כהודעה על התקיימות תנאי מפסיק, שבהתקיימו, ההסכמים עם פז חדלים מלהתקיים. ממן לא טען טענות אלה בענין ברעד. נהפוך הוא - ממן הסכים, שם, כי ההסכם עם ברעד יבוטל, כלא היה, בהיותו סותר את המערכת ההסכמית בין הצדדים ולענין זכויות פז על פי המערכת ההסכמית, טען, כי פז מנצלת לרעה את זכויותיה, על פי ההסכמים ולא טען כי ההסכמים חדלו להתקיים ופקעו, עקב חוות הדעת של היועמ"ש. כמו כן, כאמור, בענין ברעד ניתן פסק דין המבוסס על קיומה ותקפותה של המערכת ההסכמית. לפיכך, מושתק ממן, מכח השתק עילה ומכח השתק פלוגתא, מלטעון, בהליך הנוכחי, טענות נגד תקפותה. 20. לא נעלמה ממני טענת ממן לפיה הכלל של מעשה בית דין צומצם על ידי הצדדים בסעיף 16 להסכם ההפעלה, למקרים בהם מתקיימים זהות העילה וזהות הסעד במצטבר (טענה אשר פז לא התייחסה אליה בתגובתה). אומר, בכל הזהירות הראויה, כי טענה זו נשמעת דחוקה ביותר, אולם מאחר שמדובר בפרשנות של סעיף בהסכם שנכרת בין הצדדים, לא ניתן להכריע בה, בשלב זה. עם זאת, גם אם יפורש הסעיף הנ"ל כפי הנטען על ידי ממן, לא יהא בכך כדי להושיעו, שכן גם העילות וגם הסעדים בתביעה דנן הינן, בעיקרם, אותן עילות ואותם סעדים אשר התבקשו בתביעה שבהליך הקודם ואין בניסוח כזה או אחר, או בדקוּת כזו או אחרת, כדי לשנות מכך. 21. בנסיבות הענין, לאור מסקנתי כי מתקיים השתק עילה, מתייתר הצורך לסקור את השתקי הפלוגתא ואסתפק בכך שאומר כי רוב רובן של הפלוגתאות העולות מהתובענה דנן, כבר נדונו והוכרעו בהליכים הקודמים. אציין עוד, כי שאלת זכויותיה של פז במקרקעין, החל משנת 2025, הוכרעה, גם היא, במסגרת פסה"ד בענין ברעד ושאלת מימוש זכויותיה של פז על פי ההסכם הקמעונאי הקיים, אף היא נדונה והוכרעה בפסקי הדין הקודמים ואף מצאה ביטוי בהסכם ההפעלה ולפיכך אין להעלותה, שוב, במסגרת הליך זה. 22. אמנם, דחיית תובענה על הסף מהווה צעד קיצוני, אשר ביהמ"ש לא ינהג בו ביד קלה. זכות הגישה לערכאות מחייבת נקיטת זהירות יתירה בטרם נעילת דלתות ביהמ"ש בפני תובע, במיוחד כאשר עסקינן בסילוק על הסף בשל העדר עילה [ראו, למשל: בג"צ 254/73 - צרי חברה פרמצבטית וכימית בע"מ, ואח' נגד בית-הדין הארצי לעבודה, פד"י כח (1), עמ' 372, בעמ' 378-377; ע"א 109/84 מנחם ורבר נ' אורדן תעשיות בע"מ, פ"ד מא (1) 577 (1987) ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו (2) 607]. בענייננו יש לסלק את התובענה על הסף, לא מחמת העדר עילה, אלא מחמת קיומו של מעשה בית דין, שכן, לאחר בחינת התובענה וטיעוני הצדדים, באותה זהירות מתחייבת, הגעתי למסקנה, כי התובעים דכאן, אשר כבר קיבלו יומם בביהמ"ש מנסים בתובענה זו לעשות "מקצה שיפורים" ולשנות הכרעות חלוטות שניתנו על ידי בתי המשפט, באותם עניינים. 23. סופו של דבר - אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה, בשל קיומו של מעשה בית דין, תוך שאוסיף ואומר כי לאור האמור לעיל, מוצאת אני ממש גם בטענת פז, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ותוך עשיית שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. בהתחשב באמור לעיל, בתוצאה ובהכבדה אשר בהגשת התגובה מטעם פז, אני מחייבת את ממן לשלם לפז הוצאות הבקשה בסך 11,700 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.דיני חברותתחנת דלקהגבלים עסקייםדלק