דוגמא לפסק דין בנושא הסכם לרכישת מתפרה: רקע ראשיתו של ההליך המונח לפניי בשטרות שמסר הנתבע לתובע בגין עסקה לרכישת מתפרה ותכולתה שנערכה בירדן. השטרות מושא התביעה, 5 במספר, ע"ס כולל של 80,732 ₪ הופקדו בחשבונו של התובע בבנק, אך חוללו מחמת אכ"מ. מכאן הבקשה לביצוע השטרות שהוגשה במסגרת תיק הוצל"פ שמספרו 09-03204-07-9 (להלן: "תיק הוצל"פ). הנתבע הגיש בקשה להארכת מועד והתנגדות לביצוע שטר בפני כבוד הרשמת ג'.ג'בארין-כליפה (כתוארה אז), ובהתאם להחלטתה מתאריך 26.02.09, התקבלה בקשתו של הנתבע להארכת מועד להגשת ההתנגדות, וניתנה לו רשות להתגונן, בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט. עיקר טענות הנתבע בהתנגדות לביצוע שטר טוען הנתבע, כי אין הוא חייב לפרוע את השטרות מושא התביעה אותם מסר לתובע בשל טענות הגנה העומדות לו כנגד פירעון השטרות: כשלון תמורה מלא, לחלופין, נטען לכישלון תמורה חלקי/קצוב. בנוסף, לנתבע עומדות טענות הגנה נוספות מתחום דיני החיובים הכלליים, בין מכוח דיני הנזיקין ובין מכוח דיני החוזים וחוק עשיית עושר ולא במשפט. להלן תפורט כל טענה בנפרד. לטענת הנתבע, ביום 18.04.07 התקשרו הצדדים בהסכם לרכישת מתפרה, לפיו רכש הנתבע מן התובע מתפרה בשם "אלואדי הלבן לייצור טקסטיל" השוכנת בירדן ואשר כללה מתפרה ותכולתה, בתמורה לתשלום סך של 80,732 ₪ (נספח א' לתצהיר הנתבע). הנתבע טוען, כי בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים, התחייב התובע: "... בכל החובות למתפרה אל ואדי הלבן במידה וימצאו חובות או עיקולים יפצה צד ב את צד א בכל נזק שיגרם ובכל ההוצאות שנגרמות לצד א' ואם לא יפצה אותו תבוטל העסקה ויחזיר את כל הכסף והנזק שיגרם לצד א'". עוד הצהיר התובע בגדר ההסכם, כי "אין כל חוב על המתפרה שהוא מוכר לצד א צד ב מצהיר בזה שאין כל חוב לשלטונות ירדן". הנתבע טוען, כי נפל קורבן למעשה מרמה, תחבולה ועוקץ של התובע, שכן ימים סופרים לאחר החתימה על ההסכם התברר לנתבע, כי רובצים חובות על המתפרה ואלה נוצרו, לטענתו, עוד בטרם נכרת ההסכם בין הצדדים. עוד נטען, כי כעבור שבועיים ממועד ההסכם הוטלו ע"י נושים שונים, ובכלל זה שלטונות המס בירדן, עיקולים על המתפרה. אגב כך, נתפסו התכולה והמכונות של המתפרה ונלקחו מרשות הנתבע. לשיטתו, התנהלותו של התובע מהווה הפרה של ההסכם וגרמה לנתבע נזקים ממוניים ועוגמת נפש. הנתבע טוען, כי לא קיבל כל תמורה בגין השיקים שמסר על חשבון התמורה ששילם לתובע, ובכך התקיים כשלון תמורה מלא. לטענתו, בעת שהוטלו עיקולים על המתפרה, שלימים לא הוסרו, לא היה ניתן להעביר את הבעלות בה לידיו של הנתבע. עקב כך, נמנע מהנתבע מלבצע כל שימוש במתפרה, ובכך התקיים יסוד כישלון התמורה המלא לו הוא טוען. עוד טוען הנתבע, כי השטרות שבדנן הינם בבחינת שטר על תנאי, כאשר התובע לא היה זכאי להיפרע מהשטרות שמסר לו הנתבע, מאחר והוא התחייב במסגרת עסקת היסוד כי אין חוב, עיקול או משכון שרובצים על המתפרה, וכך הוא התחייב להשלים את הליך העברת הבעלות על שמו של הנתבע. עוד הוסכם בין הצדדים, כי במידה והתובע לא יפצה את הנתבע בגין נזקיו ובמידה ולא ימלא את חובתו עפ"י ההסכם להעברת הבעלות, תבוטל העסקה ויוחזרו כל הכספים ששולמו על ידי הנתבע. לשיטתו, הפעולות הללו מהוות תנאי מוקדם לפירעון השיקים, ומשלא התקיים תנאי זה הרי שהתובע אינו זכאי להיפרע מהשטרות שבדנן. טענה נוספת שבפי הנתבע מקורה בדיני החוזים, לפיה מאחר ומדובר בצדדים שהם קרובים לשטר, הרי כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד זכות עפ"י עסקת היסוד, עומדת לה כנגד החבות השטרית. לטענתו, כאשר היפר התובע את ההסכם שהסדיר את עסקת היסוד שביניהם, בכך שהוא נמנע מלהסיר את העיקולים שרבצו על המתפרה, מלרשום את הבעלות במתפרה על שמו של הנתבע ומלהעביר את החזקה במתפרה לידיו של הנתבע, על כל תכולתה והציוד שבה עקב תפיסתה ע"י שלטונות המס בירדן, הרי שבכך נמנע מהנתבע השימוש במתפרה ו/או בתכולה שלה בניגוד להסכם. מדובר בטענת הפרה יסודית של עסקת היסוד המזכה את הנתבע בביטול העסקה שבין הצדדים ובתרופות שדיני החוזים מעניקים לו. בנוסף לאמור לעיל, טוען הנתבע טענות נוספות אשר מקורן בדיני הנזיקין. לפי טענתו, התרשל התובע עת נמנע מלהעביר את החזקה במתפרה, כפי שהוסכם בין הצדדים, ומלסלק את החובות והעיקולים שרבצו על המתפרה. כתוצאה מהתרשלות זו נגרמו לנתבע נזקים רבים, שהתבטאו, בין היתר, בהפסד הכנסה מוחלט עקב אי שימוש במתפרה, ובנוסף לצו עיכוב היציאה מהארץ שהוטל עליו. לטענתו, אי העברת הבעלות על המתפרה ומניעת השימוש בה, כאמור, עולה כדי עיכוב נכס שלא כדין ואף עוולת גזל כמשמעותם בסעיפים 49 ו- 52 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בסיכומיו זנח הנתבע טענה זו, ומשכך אין עוד מקום להידרש אליה. בסיכומיו, חוזר הנתבע על עיקר טענותיו כאמור מעלה, ומדגיש כי ניתן למצוא תימוכין לגרסתו דווקא בעדות התובע עצמו, אשר הודה בחקירה נגדית בקיומו של חוב כספי לנהג הובלות שעבד בשירותיו בגין שכר שלא שולם לו, וכן חוב דמי שכירות למבנה בו שוכנת המתפרה. עוד אישר התובע בחקירה נגדית, כי המתפרה נתפסה ונסגרה ביום 09.07.07, קרי כעבור חודשיים וחצי ממועד כריתת ההסכם. בעדותו, הודה התובע בפה מלא, כי הנתבע אכן הודיע לו שבועיים לאחר העסקה, כי קיימים חובות ועיקולים על המתפרה. משכך, גם לאחר שמסמכים ירדניים אשר ביקש הנתבע להציג לביסוס ראיותיו נפסלו ע"י בית המשפט, לגרסת הנתבע נמצא חיזוק בעדות התובע עצמו. עיקר טענות התובע התובע לא התכחש לקיום חוזה התקשרות בינו לבין הנתבע מיום 17.04.07 למכירת תכולתה של מתפרה "אלואדי הלבן" שבירדן, לרבות 20 מכונות תפירה תעשייתיות, מדחסי אוויר, מתקן לכיבוי אש, תשתיות חשמול ועוד (להלן: "התכולה"), בתמורה לסך של 80,732 ₪ (נספח 1 לתצהיר התובע). הצדדים סיכמו ביניהם את תנאי התשלום, כך שמתוך התמורה ישלם הנתבע סך של 25,724 ₪ במזומן, והיתרה תשולם באמצעות 4 שיקים מעותדים ע"ס 13,752 ₪, כל אחד. הסכם זה נערך בכתב ידו ובחתימתו של הנתבע, ולו צורפה רשימת תכולה של המתפרה חתומה ע"י הנתבע. עפ"י ההסכם, מאשר הנתבע כי קיבל לידיו את תכולת המתפרה, לרבות מכונות התפירה, במצב תקין לאחר שנבדקו ונמצאו תקינות. עוד הצהיר הנתבע, כי הוא מוותר על כל טענה משפטית כנגד התובע. עוד נקבע בהסכם, כי התובע רשאי לנקוט בכל הליך משפטי במידה ולא יעמוד הנתבע בפירעון ההמחאות. התובע טוען, כי הנתבע העלים הסכם זה מבית המשפט וכלל לא אזכר אותו בתצהירו. תחת זאת, הגיש הנתבע "הסכם" מזויף (נספח א' לתצהיר הנתבע) שערך בעצמו וללא ידיעתו של התובע. נטען, כי בטרם עזב התובע את ירדן הוא הותיר בידי הנתבע 3 דפים ריקים עליהם מוטבעת חותמת החברה וחתימתו של התובע, וזאת על מנת לאפשר העברת בעלות בהתאם לדרישות הרשויות, ובכך השאיר התובע בידי הנתבע את מלאכת ניסוח הדברים על הכתב. לגרסתו, בפועל התגלה לו לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ, כי הנתבע ניסח בעצמו את המסמך הנושא כותרת "הסכם מכירת מפעל תפירה (מתפרה)" (נספח א' לתצהיר הנתבע) ויצק בו תוכן השונה בתכלית מן ההסכמות שהושגו בין הצדדים. התובע טוען, כי לא ראה מסמך זה לפני פתיחת תיק ההוצל"פ וכי מעולם לא נתן הסכמתו לתוכנו. התובע שולל, מכל וכל, קיומם של חובות או עיקולים שקודמים בזמן להסכם ואשר הוטלו על המתפרה, והראיה לכך - שהוא בעצמו עזב את גבולות ירדן ביום 18.04.07 עם יתרת הציוד שלא נמכרה לנתבע ללא שעוכב על ידי הרשויות מחמת עיקול או חוב כלשהוא. התובע מודה, כי בסמוך לאחר חתימת ההסכם דיווח לו הנתבע כי נהג שעבד עבורו בירדן טען לחוב כלפיו, זאת מבלי להציג אסמכתא כלשהי. חרף זאת, נתן התובע את הסכמתו לקיזוז החוב הנ"ל מיתרת התמורה המגיעה לו בגין העסקה. באשר לחוב השכירות, טוען התובע כי חוב זה נוצר ע"י הנתבע עצמו, אשר המשיך לשכור את המבנה בו שוכנת המתפרה בחוזה הרשום ע"ש התובע, תוך השתמטות מתשלום דמי השכירות. עוד טוען התובע, כי הנתבע לא תמך את טענותיו באשר לקיומם של חובות או הטלתם של עיקולים במסמכים כלשהם, ואף לא הציג ראיות לעניין תשלום חובות לצדדים שלישיים. יתרה מזו, הנתבע לא הודיע לו בשום שלב על ביטול ההסכם שביניהם ואף לא העלה בפניו כל דרישת לפיצוי בגין נזקים להם הוא טוען. בנוסף, ההמחאות מושא התובענה חוללו מחמת אין כיסוי מספיק בחשבון הנתבע ולא בשל מתן הוראת ביטול. התובע מוסיף וטוען, כי ככל שהוטלו עיקולים או נתפסו נכסים, הרי שהדבר נבע ממחדליו של הנתבע. במהלך המשפט התברר, כי הנתבע ניסה להבריח סחורה מירדן, ועקב כך החרים המכס הירדני את הסחורה, התכולה והציוד של המתפרה. בסיכומיו, טוען התובע כי הנתבע מושתק מלהעלות כל טענה בעניין העסקה, זאת לאור הוראות ההסכם (נספח 1 לתצהיר התובע) אשר בו מצהיר הנתבע, כי 'לא יהיו לו כל תביעות משפטיות נגד אלוש שמואל או כל דבר אחר', וכן לנוכח הצהרת הנתבע בהסכם ולפיה "התחייבות זו אינה מונעת מידי אלוש שמואל לנקוט בהליך משפטי במדינת ישראל במידה ואני הישאם מיפר או לא מכבד את תשלום השיקים שנמסרו לאלוש שמואל". יתרה מזאת, הנתבע אישר בעדותו את הסכמתו לאמור בהסכם זה. נטען, כי הפסיקה הכירה בטענת מניעות והשתק גם כאשר מדובר בחיובים שטריים, כאשר בענייננו הדברים מקבלים משנה תוקף במיוחד לנוכח ניסיון הנתבע להעלים קיומו של ההסכם מבית המשפט. עוד טוען התובע, כאמור בסעיף 3 לסיכומיו, כי עסקינן בתביעה שטרית ולא חוזית ומשכך, אין לקבל את טענות הנתבע בקשר לחוזה. יתרה על כן, הנתבע לא הוכיח את קיומו של החוזה עליו הוא סומך את יתדותיו, זאת בשים לב לטענת התובע כי המסמך מזויף. התובע התנגד להתייחסות הנתבע בסיכומיו למסמכים שנפסלו ע"י בית משפט, וטען להעדרן של ראיות המבססות את טענות הנתבע בדבר תפיסת הסחורה או עיקולה אגב חובות של התובע. באשר לכישלון התמורה, נטען כי הוכח שהמכונות הועברו לחזקת הנתבע אשר עשה בהן שימוש ואף הוציא סחורה מן המתפרה, דבר המשמיט את הבסיס מטענתו בדבר כשלון תמורה מלא או למצער חלקי. חומר הראיות התובע תמך את תביעתו בתצהיר עדות ראשית מטעמו. עוד העיד מטעם התובע מר מחמוד עאדל מחמוד קרעוש, תושב דיר בלוט שבתחומי הרשות הפלסטינית (להלן: "מחמוד"). על-פי הנטען, מחמוד היה נוכח במעמד חתימת העסקה מושא התובענה. מנגד, תמך הנתבע את הגנתו בתצהיר שלו ובתצהירים מטעם שני עדים אשר, על פי הנטען, היו נוכחים במעמד חתימת ההסכם, והם חני עבליני וסאלח פדול (להלן: "פדול"). ברם, במעמד הדיון נשמעה עדותו של פדול בלבד, בעוד שהעד השני לא הופיע כלל לחקירה. דיון ומסקנות לאחר שעיינתי בכתובים ושקלתי את טענות הצדדים, על רקע מכלול החומר שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התובענה להתקבל, כפי שיפורט להלן. כפועל יוצא מכך, יימשכו הליכי ההוצאה לפועל נגד הנתבע בשים לב לסכום החוב שאנקוב בו בהמשך. אציין בתמצית, כי הנתבע- אשר רובץ עליו נטל השכנוע - לא עמד במוטל עליו ולא השכיל לבסס את טענותיו כדבעי, ובמצב שכזה זוכה התובע בתובענה השטרית. אין חולק, כי בין הצדדים הניצים נערך הסכם התקשרות, לפיו רכש הנתבע מן את התובע תכולה וציוד של מתפרה, לרבות מכונות תפירה, שהפעיל התובע בירדן. יצוין כבר עתה, כי בעדותו בפניי הודה הנתבע, כי העסקה שנכרתה בין הצדדים לא כללה מתפרה (עמ' 11, ש' 22-23). בטרם אדרש לגוף המחלוקת, מצאתי להבהיר את שיעור החוב הנטען במסגרת תיק ההוצל"פ, הואיל והצדדים נחלקו בדעתם בנוגע לנושא זה. בתאריך 28.06.07 הגיש התובע בקשה לביצוע שני שיקים ע"ס כולל של 39,476 ₪ במסגרת תיק הוצל"פ 09-03204-07-9: הראשון מספרו 6082, ז.פ. 22.04.07 ע"ס 25,724 ₪ והשני מספרו 6076, ז.פ. 20.06.07 ע"ס 13,752 ₪. בתאריך 11.10.07 הגיש התובע בקשה להגדלת סכום החוב בגין 3 שיקים נוספים, כל אחד ע"ס 13,752 ₪, כך שסכום השטרות מושא תיק ההוצל"פ מגיע לסך 80,732 ₪ (להלן: "החוב"). למקרא עדויות הצדדים עולה, כי התמורה המוסכמת בגין עסקת המכר עמדה ע"ס 123,740 ₪, כאשר מתוכם שילם הנתבע 7,000 דינר לתובע במזומן. תשלום זה אינו שנוי במחלוקת והוא אינו עומד כיום להכרעה (ראו עדות הנתבע בעמ' 18, ש' 5-1). יתרת התמורה ע"ס 80,732 ₪ שולמה ע"י הנתבע באמצעות ארבעה שיקים שנמשכו מחשבונו, כמפורט מעלה. עוד אין חולק, כי הנתבע שילם לתובע בתאריך 23.04.07 סך של 15,600 ₪ במזומן (מוצג ת/2), משכך עמדה יתרת החוב שעל הנתבע לשלם לתובע על סך של 65,132 ₪, וסכום זה הוא שעומד היום על המדוכה ולגביו נדרשת ההכרעה. עפ"י סעיף 20 (ג) לפקודת השטרות עומדת לזכות התובע חזקה, כי הוא אוחז בשיקים בנסיבות של מסירה כשרה. עפ"י סעיף 29(א) לפקודת השטרות עומדת לזכות התובע חזקה, כי ניתנה תמורה עבור השיקים. אין חולק, כי הנתבע משך את ההמחאות אשר הוצגו לפירעון בחתימתו. טענת ההגנה המרכזית שמעלה הנתבע בפניי, הינה כי השיקים נמשכו בנסיבות שבהן עקץ התובע את הנתבע, כאשר מכר לו מתפרה שעליה רבצו חובות ואשר הביאו בסופו של יום להטלת עיקולים על המתפרה ותפיסת תכולתה והציוד שבה על ידי נושים שונים. נטען, כי עניין זה מהווה הפרה יסודית של עסקת היסוד ומעניק לנתבע זכות לביטול העסקה ואי פירעון יתרת התמורה לה הוא התחייב כלפי התובע, וכן תרופות מכוח דיני החוזים, היינו השבה ופיצויים. הלכה פסוקה היא, כי טענת כשלון תמורה מחייבת את הטוען לה בפירוט מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו (ראו: ע"א 217/87 מרכז פרץ לרשתות (1971) בע"מ נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד מג (4) 613). נטל ההוכחה לעניין כשלון התמורה מוטל על כתפי הנתבע. בספרם של ד. תמיר, י. יערי, דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט, מהדורה שניה, תשס"א- 2001, עמ' 328 נאמר, כי "טענת כשלון תמורה מלא אינה יכולה להיטען באורח סתמי וכוללני. על מנת להוכיח טענה זו יש להיכבד ולפרט את טיב תמורתה, מועד מתן התמורה, מועד מסירת השיק וכל יתר הנסיבות, ולפחות- מקום שכשלון התמורה הנטען מתבטא באי קיום הסכם- להביא את ההסכם כראיה". נוסף לכך, לפי הוראת סעיף 29(א) לפקודת השטרות, "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". כך, חזקה על כל מי שחתם על שטר, שנעשה צד לו בעד ערך. קרי: נטל ההוכחה רובץ על הטוען שחתם על שטר ללא קבלת ערך, היינו- הנתבע. מהעדויות והמסמכים שהוצגו בפניי, ובעיקר מהודאת הנתבע עצמו, עולה מסקנה אחת והיא כי השטרות מושא התובענה ניתנו בעד תמורה. הוכח בפניי כי התכולה, הציוד והמכונות של המתפרה, שתמורתם שולמה חלקית בשטרות נשוא תיק זה, הועברו לרשות הנתבע וזה האחרון אף החל לעבוד במתפרה ולהפיק סחורה, משך חודשיים ימים לאחר העסקה (ראו עדות הנתבע בעמ' 15 ובעמ' 17, ש' 9-7 וש' 25-17). הדבר אף עוגן בהוראות ההסכם שצורף לתצהיר התובע, שלגביו הנתבע אינו מכחיש את תכנו ואת חתימתו עליו (עמ' 12, ש' 24-20 ועמ' 13, ש' 6-5), ואשר בגדרו אישר הנתבע קבלת 20 מכונות תפירה לאחר שנבדקו ונמצאו תקינות. אני דוחה, אם כך, את טענת הנתבע כי לא הייתה תמורה לשטרות וקובעת, כי הצדדים ביצעו את עסקת היסוד, שבה ניתנו השטרות בעד תמורה. כבר עמדנו על כך שטענת הנתבע, היא שעסקת היסוד הייתה מותנית בהתחייבות התובע, לכך שעל המתפרה לא רובצים חובות או עיקולים וכי במידה ויתברר כי כך הדבר, קמה לנתבע הזכות לבטל את העסקה ולקבל את התמורה ששולמה בגין העסקה חזרה לידיו. לטענת הנתבע, התובע היפר התחייבות זו, ועל כן עומדת לו הזכות לבטל את העסקה הנ"ל ולקבל את כספו חזרה. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי הנטל להוכיח שמסירת השטר הייתה על תנאי, ושהתנאי לא התקיים מוטל על הנתבע. בע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, 693 נאמר, כי: "הטוען כי מסירת השיק היתה על תנאי- כאמור בסעיף 20 הנ"ל- חייב להתמודד עם שתי חזקות העומדות למי שתבע על פי השטר: (א) חזקת המסירה כדין, העולה מהוראותיו של סעיף 20(ג) לפקודה, לפיו שטר שיצא מחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר; (ב) החזקה כי התנאי למימוש השטר נתקיים. חזקה זו מעוגנת בפסיקה ונובעת מחזקת התמורה שבסעיף 29(א) לפקודה". השטרות שניתנו על סמך התחייבויות חוזיות הנובעת מעסקת היסוד שנעשתה בין שני הצדדים הקרובים לשטר, ולפיה היה על הנתבע לשלם את סכום הכסף הנקוב בשטרות לפי המועד שבו תמורת הסחורה. "... בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על פי שטר, עומדת להם גם כנגד חבות על פי חוזה ..." (ראו: דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נ"ה (4) 193). משום כך הנתבע בעילה השטרית זכאי להעלות נגד התובע האוחז בשטרות ואשר עימו כרת חוזה, טענות הנובעות מעסקת היסוד שביניהם. כל טענת הגנה שכוחה יפה נגד תביעה חוזית, תועיל גם בין צדדים קרובים לשטרות. כפי שדיני החוזים מחייבים להציג הטענות על דרך ההוכחה, ונטל ההוכחה מונח על הטוען טענה כנגד קיום החוזה, כך גם בענייננו, על מושך השטר - היינו הנתבע- מונח הנטל להוכיח את הפרת החיוב החוזי הנטען ורק אז תעמוד לו ההגנה הנטענת לתביעתו של האוחז בשטר תדחה. הנתבע סומך את יתדות הגנתו על הוראות ההסכם שצורף לתצהירו (נספח 1) ואשר על-פי הנטען הכיל הצהרה מפורשת מצד התובע בדבר העדרם של חובות ועיקולים הרובצים על המתפרה טרם ביצוע העסקה. מנגד, טוען התובע כי ההסכם הנ"ל הינו מזויף והציג הסכם בעל נוסח אחר ובו נעדרת כל הצהרה או התחייבות לאי קיומם של עיקולים וחובות על המתפרה. בנקודה זו, אני מוצאת להעדיף את גרסת התובע על פני גרסתו של הנתבע. ראשית יצוין, כי הנתבע לא טרח לציין דבר קיומם של שני הסכמים שנערכו בכתב ידו ורק במהלך החקירה הנגדית העיד, כי אינו מכחיש את חתימתו על ההסכם שצורף לתצהיר התובע (נספח 1) והוא אף אישר את תוכנו. יובהר, כי הנתבע נמנע מלצרף את הסכם - נספח 1 לתצהיר התובע - ואף לא ציין בתצהירו את דבר קיומו, ללא שניתן למחדל זה כל הסבר המניח את הדעת. הסכם זה גולה, לראשונה, ע"י התובע, אף שהנתבע היה הראשון שהחל בהבאת ראיותיו. ניסיון הנתבע להעלים את ההסכם (נספח 1) מעיני בית המשפט, מטיל ספק כבד באשר לאמיתות גרסתו של הנתבע ונוטל את מהימנותו. יתרה מזו, עדותו של הנתבע בדבר קיומם של שני הסכמים לוקה בחוסר סבירות ואינה עולה עם שורת ההיגיון. לגרסתו, נערכו שני הסכמים במועדים שונים בכתב ידו של הנתבע, כאשר לטענתו כל הסכם נועד להגן על האינטרסים של כל צד בעסקה נשוא התובענה, בנפרד, וכלשונו: "אחד ערכנו אצל התובע בבית שכביכול יכסה אותו ואת השני זה בשבילי. אחד בשבילו ואחד בשבילי. במסמך הראשון כתבתי הכל לטובתו שיכסה את עצמו שלא יהיו דברים חריגים וכך גם במסמך השני לאחר שנבדק כל הציוד". (עמ' 20, ש' 7-3). אין כל היגיון, לא עסקי ואף לא כלכלי בגרסה שמוסר הנתבע, באופן המחליש את אמיתותה. יצוין, כי עד ההגנה פדול אישר את גרסת הנתבע בדבר קיומו של הסכם שני בין הצדדים (נספח א לתצהיר התובע). ברם, לא מצאתי ליתן אימון בעדות פדול, משום שנתגלו סתירות של ממש בינה לבין עדות הנתבע. כך למשל, טען הנתבע בעדותו בפניי כי ההסכם השני נחתם במפעל בנוכחותם של הצדדים עצמם, פדול ואדם נוסף בשם רוני העובד כמכונאי במפעל (עמ' 19, ש' 20-32). לעומת זאת, שלל פדול בחקירה נגדית הימצאותם של אנשים נוספים במעמד החתימה על ההסכם השני, מלבדו ושני בעלי הדין בעצמם. עוד, טען הנתבע כי ההסכם השני נערך על ידו, בעוד שלפי גרסת עד ההגנה פדול, התובע הוא זה שערך את ההסכם (עמ' 21, ש' 1-6). לעומת הנתבע ועד ההגנה מטעמו, מסרו התובע ועד התביעה מחמוד גרסה אחידה ועקבית, ולפיה נערך ההסכם (נספח 1 לתצהיר התובע) ביום 17.04.07 בביתו של מחמוד שבירדן, ובאותו מעמד מסר התובע בידי הנתבע 3 דפים ריקים עליהם מוטבעת חותמת החברה וחתימת התובע (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 23-30) להסדרת נושא העברת הבעלות. עוד מסר עד התביעה מחמוד, כי במעמד זה נכחו שני בעלי הדין בעצמם, ואדם נוסף בשם שאדי. כן מסר מחמוד, כי פדול כלל לא נכח במעמד החתימה על ההסכם (עמ' 32, ש' 17-33 ועמ' 33, ש' 1-9). עדות זו של מחמוד, תואמת עדות קודמת שמסר הנתבע בפני הרשמת בדיון שהתקיים ביום 19.02.09, שם העיד כי "שאדי לא נכח במפעל בעת המכירה, הוא היה בבית אצל שמוליק. מחמוד נכח" (עמ' 3, ש' 18-20). למעשה, גם הנתבע מאשר כי בפגישה מיום 17.04 נכחו מחמוד ושאדי וכי פגישה זו התקיימה בביתו של מחמוד (עמו התגורר שמואל). לאחר בחינת שלל העדויות והראיות שהונחו בפניי, אני קובעת כי הנתבע לא השכיל להוכיח קיומו של החוזה עליו הוא מבסס את טענותיו. עוד אני קובעת, כממצא עובדתי, כי בניגוד לגרסת הנתבע, נערך בין הצדדים הסכם אחד ביחס לעסקה מושא התובענה, הוא ההסכם שצורף לתצהיר התובע - נספח 1 - ובו לא נמצאה כל הצהרה מטעם המוכר, היינו התובע, להעדרם של חובות או עיקולים על המתפרה. עוד נעדרת מהסכם זה כל לקיחת אחריות מצד התובע, כי במידה ויימצאו בעתיד חובות או עיקולים הוא יפצה את הנתבע על כך, והדבר אף יצדיק את ביטול העסקה. בנוסף, אני קובעת, כי ההסכם השני שצורף לתצהיר הנתבע - נספח א' - נערך ונוסח על ידי האחרון ללא ידיעת התובע, אשר מסר בידיו של הנתבע 3 דפים ריקים על מנת שיסדיר את נושא העברת הבעלות במתפרה ע"ש הנתבע. תחת זאת, יצק הנתבע תוכן שונה מן המוסכם במסמך זה, ללא ידיעת התובע, והכול על מנת להטיב עם מצבו וליתן לעצמו הגנה אשר לא נמצא לה כל עיגון בגדר ההסכם הראשון שנכרת בין הצדדים יום קודם לכן. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח הוראות ההסכם הראשון מיום 17.04.07, ולפיו מאשר הנתבע כי הוא קיבל "את כל תכולת המפעל+ 20 מכונת תפירה במצב תקין ובמצב עבודה כל זאת לאחר שנבדקו ונמצאו תקינות" וכי "לא יהיו לי כל טביעות (צ"ל-תביעות) משפטיות כלפי אלוש שמואל או כל דבר אחר". לאור זאת, אני קובעת כי הנתבע לא עמד בנטל שמוטל עליו לשכנע כי השטרות ניתנו על תנאי, וכי תנאי זה התקיים בנסיבות המקרה שלפנינו. על כן, דין טענה זו להידחות. גם אם אניח כטענת הנתבע, כי נכרת הסכם שני בינו לבין התובע והמזכה אותו בסעד של ביטול העסקה ופיצוי במקרה ויימצאו חובות או עיקולים על המתפרה, אין בכך כדי לסייע בידי הנתבע, משום שהלה לא הוכיח כי התובע הותיר חובות על המתפרה ואשר נוצרו טרם כריתת העסקה; הלה לא הוכיח כי הוטלו עיקולים על התכולה, או למצער כי עיקולים אלה הם בגין חובות של התובע. עוד לא השכיל הנתבע להוכיח, כי התפיסה של התכולה אשר ארעה לאחר שזו הועברה לידי הנתבע, מקורה בחובותיו של התובע. טענות אלו נטענו בעלמא ללא כל תימוכין. מלבד עדותו עצמו, לא הציג הנתבע כל אסמכתא המוכיחה כי התכולה של המתפרה עוקלה ולאחר מכן נתפסה ע"י הרשויות בירדן, כטענתו. גם טענתו של הנתבע, ולפיה לאחר העסקה שילם חלק מחובותיו של התובע בידיעתו של האחרון ובאישורו, כלל לא הוכחה. הנתבע נמנע מלצרף אסמכתאות בדבר תשלום החובות הנטענים, אף שעסקינן בראיות חפציות אשר יכול היה הנתבע להניחן בפני בית המשפט, כפי שהוא בעצמו העיד (עמ' 17, ש' 23-19). יתרה מזו, התובע הציג אישור ת/3 המלמד, כי ביום 18.04.07 העביר התובע סחורה מירדן לישראל ללא כל מגבלה, באופן המחזק את גרסתו בדבר אי קיומם של עיקולים שרבצו על המתפרה במועד כריתת העסקה ואף לאחר מכן. יתרה מזו, במהלך חקירתו הנגדית הודה הנתבע, כי ביום 09.07.07, כשלושה חודשים ממועד כריתת העסקה מושא התובענה, החרים המכס בירדן את תכולת המתפרה, זאת עקב ניסיון הנתבע להבריח סחורה שלא כדין במעבר הגבול עם ירדן (ראו: עדות הנתבע בפני הרשמת בעמ' 3, ש' 21-33 ועדותו בפניי בעמ' , ש'). ללמדך, כי העיקול ותפיסת תכולת המתפרה אירעו בחודש 07/07, 3 חודשים לאחר העסקה, בעקבות מעשיו ו/או מחדליו של הנתבע, וללא כל קשר לתובע. יודגש, כי סיבת חילול השטרות מושא התובענה שמסר הנתבע בעד העסקה מחמת "אין כיסוי מספיק, במובחן ממתן הוראת ביטול, מכרסמת בגרסתו של הנתבע. חרף טענותיו בדבר קיומם של עיקולים שהוטלו על התכולה, מעולם לא עתר הנתבע לביטול העסקה ואף לא דרש השבת הכספים ששילם לתובע בגינה (שגם אותם נמנע הנתבע מלהזכיר בתצהירו) וקבלת פיצוי בגין נזקיו הנטענים. התנהלותו זו של הנתבע מחלישה את גרסתו ומחזקת דווקא את עדות התובע. כבר עמדנו על כך שהנתבע טען, שהתובע הותיר אחריו חוב שכירות למבנה בו הופעלה המתפרה. מנגד, הכחיש התובע את חוב השכירות המיוחס לו וטען כי חוב זה נוצר ע"י הנתבע משום שזה האחרון לא דאג לתשלום דמי השכירות עבור המבנה בו הופעלה המתפרה לאחר ביצוע העסקה. טענתו זו של הנתבע לא נתמכה בראיות כדבעי, ועל כן אין בידי לקבלה. לא נעלם מעיני, כי התובע הודה בריש גלי כי לאחר כריתת העסקה פנה אליו הנתבע והודיע לו כי נהג מוביל אשר עבד בשירותיו טוען לקיומו של חוב. התובע אף אישר, כי נתן את הסכמתו לפירעון החוב ולקיזוז מתוך סכום התמורה המוסכמת. יחד עם זאת, לא הוכח בפניי כי הנתבע אכן פרע את החוב וכי העיקולים שהוטלו על התכולה קשורים דווקא לחוב זה. לאור כל המקובץ לעיל, אין בפניי ראיות לביסוס טענות הנתבע כדבעי ולקבוע כי המכירה הייתה על תנאי שבו לא עמד התובע, או כי הנתבע לא קיבל תמורה בעקבות עיקולים ותפיסת נכסים שנגרמו כתוצאה ממעשיו של התובע. לפני שאחתום פסק דין זה ראיתי להתייחס למסמך חלקי שהציג הנתבע הנחזה כפסק דין של ערכאה שיפוטית ירדנית ביחס לחוב שחב התובע לנהג הובלות שעבד אלצו. מסמך זה נפסל מלשמש כראיה קבילה מטעם הנתבע מכל הטעמים שפורטו בהחלטתי מיום 18.07.11. לאור חשיבות הסוגיה, ובשים לב לטענות הצדדים בסיכומים בקשר למסמך זה, מצאתי להוסיף על האמור בהחלטתי האמורה את הדברים הבאים. בעל דין המעוניין להסתמך על פסק דין של ערכאה זרה, חייב לעשות כן בהתאם למתווה החקיקתי שהוסדר על ידי המחוקק בעניין זה. כנהוג בשיטת המשפט בישראל פסק חוץ איננו מוכר באופן אוטומטי, ונדרש שהוא יעבור הליך קליטה כדי שניתן יהיה לאוכפו או להכיר בו. דרכי הקליטה של פסק חוץ בישראל מוסדרות בהוראות חוק פסקי חוץ (ראו: דברי השופטת ע' ארבל בע"א 4525/08 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' New Hampshire Insurance Co (15.12.2010), פסקאות 16-20 והאזכורים שם). חוק פסקי חוץ קובע שני מסלולים לקליטת פסק חוץ בישראל. האחד הוא אכיפת פסק החוץ - נושא זה אינו עומד על הפרק בענייננו - והשני הוא הכרה בפסק החוץ. בקשה לאכיפה של פסק חוץ היא למעשה בקשה לאכיפה של חיוב הקיים בין שני צדדים, בעוד שהכרה בפסק חוץ תתבקש במצבים אשר אינם נכנסים למסגרת האכיפה ומתבקשת כלשונו הכרה בפסק החוץ ובזכויות שהוא מגלם בקרבו. במסגרת מסלול ההכרה, כך נקבע, קיימים בחוק שני מסלולי משנה. הראשון מוסדר בסעיף 11(א) לחוק, ועל פיו ניתן להכיר בפסק חוץ במסגרת הליך שנפתח במיוחד לשם כך (המסלול הישיר), והשני מוסדר בסעיף 11(ב) לחוק, ומאפשר הכרה בפסק חוץ אגב דיון ולצורך אותו דיון בלבד (המסלול העקיף). אמנם נתונה לבית המשפט הסמכות להכיר בפסק-דין שניתן על-ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת שאינה פועלת מכוח הדין הישראלי, באופן אינצידנטלי על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ "אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן" (ע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' אברהם עלי, (1999)). ואולם, לא נטען ולא הוכח כי קמו בנסיבות העניין התנאים להכרה בפסקים שהובאו בפניי כ"פסקי חוץ". נוסף על האמור, תנאי ראשון לקבילותם של מסמכי חוץ מבחינת דיני הראיות הוא שהמסמך יאושר ע"י נציג קונסולארי או אחר, כפי שמפורט בסעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. המסמך הנחזה להיות כפסק דין שהוגש ע"י הנתבע ואשר על פי הטענה מקורו בירדן, לא אומת ולא אושר כנדרש בחוק, וככל שמדובר בפסק דין- לא עברו את הליכי ההכרה כאמור בחוק אכיפת פסקי חוץ. מעבר לנדרש יצוין, כי בענייננו שלנו, השאלה המרכזית העומדת להכרעה היא, האם טענת ההגנה של הנתבע ולפיה התחייב בפניו התובע לאי קיומם של עיקולים וחובות על המתפרה, עוגנה בהסכם שביניהם, והאם אכן נטל התובע על עצמו חובת תשלום חובות אלה כתנאי לתוקף ההסכם שביניהם (שכן ייתכן והמחיר אשר נקבע בין הצדדים טמן בחובו סיכון כזה או כאשר החובות הוטלו ללא קשר לתובע או עקב מחדלו של הנתבע). אי-לכך, חשיבותו של המסמך הנחזה כפסק דין ירדני אינה מכרעת, שכן גם בהעדר הכרה בפסק החוץ, כשל הנתבע בלהוכיח כי התובע התחייב בפניו לשאת בחובות של המתפרה, ואף נכשל בלהוכיח כי עיקולים אלה הוטלו אגב חובות של התובע. יתרה מזו, וזה העיקר, פסק הדין לוקה בחסר, וגם מטעם זה אין בידי להכיר בו כראיה קבילה במתכונת בה הוגש ע"י הנתבע, חרף שיקול הדעת שמעניק המחוקק לבית המשפט בנושא הכרה בפסקי חוץ. סוף דבר התובענה דנן באה לעולם על יסוד שיקים שנמסר לתובע וחוללו. מכל המקובץ עולה, כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח טענותיו בדבר כשלון תמורה מלא ושטר על תנאי כדבעי. אשר על כן, דין התובענה להתקבל. על כן, התביעה מתקבלת באופן שבו חובו של הנתבע לתובע יועמד ע"ס 65,132 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 27.06.07, מועד הגשת השיקים לביצוע. בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הליכי ההוצל"פ בתיק הוצל"פ שמספרו 09-03204-07-9 שנפתח בגין השיקים שהוגשו לביצוע יימשכו, בהתאם לסכום שנקבע בסעיף 51 לפסק הדין. חוזהמתפרה