סעיף 4 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מסמיך את שר התחבורה להתקין תקנות שתכליתן הסדרת מתן רישיון רכב, חידושו, כללי החזקתו וכו'. מכוחו של סעיף זה התקין שר התחבורה את תקנה 273 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ולפיה על המבקש רישיון רכב או חידושו, להביא את רכבו לתחנת בדיקה שאישרה רשות הרישוי, ובה ייבדק על ידי בוחן על מנת לברר אם הוא ראוי לשימוש. דוגמא לפסק דין בנושא מכרז מכון רישוי: פתח דבר 1. שלוש העותרות שעתירותיהן נדונו בפניי במאוחד בשל זהות מרבית השאלות שהן מעלות, מפנות את חיציהן כנגד תנאיו של מכרז שפרסם משרד התחבורה, מינהל התנועה/אגף הרכב תחום שירותי תחזוקה (להלן: המשיב), להקמת ארבע תחנות בדיקה לרישוי רכב. המועד האחרון להגשת ההצעות הוארך ליום 16.12.12. 2. העותרת בעת"מ 11303-08-12, מפעלי דינמומטר לבדיקות רכב (1965) בע"מ (להלן: דינמומטר), טוענת כנגד התנאי שבהוראת סעיף 4.3 למכרז, האוסר על הגשת הצעה למכרז על מציע שבמועד הגשת ההצעות הוא ו/או מי מבעלי המניות שבו ו/או תאגיד אחר שבשליטת מי מבעלי המניות שלו ו/או של קרובו ו/או קרובו של מי מבעלי המניות במציע, רשומים כבעלי כתב הרשאה להפעלת שתי תחנות בדיקה לרישוי כלי רכב, ומעלה. 3. העותרת בעת"מ 49079-07-12, מכון הדרום להרצת ובדיקת רכב בע"מ (להלן: מכון הדרום), תוקפת אף היא את התנאי האמור. בנוסף תוקפת היא אותם סעיפים שעניינם לוחות זמנים מחייבים להקמת תחנת הבדיקה ומנגנון הפיצוי עקב אי עמידה בהם (סעיפים 10.3, 10.2, 9.4, 9.3, 9.2, 9.1, 8.4). ועוד תוקפת היא את סעיף 11.3, האוסר על מציעים שהם תאגידים לשנות את מבנה הבעלויות בהם, לרבות הפחתת או החלפת בעלי מניות במציע, לאחר הגשת ההצעה למכרז. 4. העותרת בעת"מ 23902-10-12, לוי ע.א.ד. השקעות בע"מ (להלן: לוי), תוקפת את קציבת תקופות ההרשאה המרביות כפי שנקבעו בהוראת סעיף 4.15 למכרז. יצוין, כי במסגרת העתירה ביקשה העותרת לתקוף גם את הוראת סעיף 23.4 למכרז, אשר קבעה כי בין שלוש ההצעות שתקופת ההרשאה המוצעת על ידן תהיה הקצרה ביותר, תיערך הגרלה. התחרות על תקופת ההרשאה בוטלה, לאחר שהמשיב שקל את הערות המציעים הפוטנציאליים, אולם עצם עריכת הגרלה נותרה בעינה, וזאת בין המציעים שיעברו את תנאי הסף. אקדים ואעיר, כי לוי מיוצגת על ידי עו"ד רסלר, המייצג גם את מכון הדרום. בעוד שבעתירת לוי נטען על ידי עו"ד רסלר כי אין לקצוב כלל את תקופות ההרשאה משיקולים של הצדקה כלכלית, וממילא אין מקום לעריכת תחרות על תקופת ההרשאה הקצרה ביותר, הרי שבעתירת מכון הדרום טען להיפך, ובתגובה לביטול התחרות בין המציעים על משך תקופת ההרשאה, ביקש לתקן את העתירה ולטעון כנגד ביטול תחרות זו, בטענה כי ביטולה מאיין את המכרז ממהותו. משביקשתי מעו"ד רסלר, במהלך הדיון, להודיע באיזו משתי הטענות הסותרות שנטענו על ידו הוא מצדד, החליט לבחור בטענתה של לוי (עמ' 2 ש' 10 לפרוטוקול), לפיה אין כלל מקום לקצוב את תקופת ההרשאה. העותרת לוי טוענת, כי עצם עריכת ההגרלה בין המציעות שעברו את תנאי הסף (לאחר שבוטלה ההגרלה בין שלוש המציעות שתקופת ההרשאה המוצעת על ידן היא הקצרה ביותר) הינה פסולה. 5. בעתירה המתוקנת שהגיש מכון הדרום נטען עוד, כי התנאי האוסר על שכירת מקרקעין מצד שלישי המצוי בניגוד עניינים, כהגדרתו של מושג זה במכרז, הינו פסול, וכי ככלל, התנאים המגדירים את ניגוד העניינים אינם סבירים. במהלך הדיון בעל פה הוסיפו ב"כ העותרים על טענותיהם, וטענו כי יש להורות למשיב לפרסם את שמותיהם של חברי ועדת הבדיקה האמורים לבדוק, בבוא העת, את ההצעות השונות, את הרכב הוועדה שניסחה את המכרז, והרכבי ועדות שונות נוספות (כגון הוועדה המנסחת את מדיניות המשיב בקשר למכוני רישוי והוועדה לתכנית אב לפריסת מכוני רישוי), לאחר שבקשות אלה נדחו במסגרת שאלות הבהרה שהופנו מטעם העותרות למשיב. עוד טענו, כי על המשיב לפרסם את התכנית העסקית שגיבש במהלך הכנת המכרז. גם בקשה זו נדחתה במסגרת שאלות ההבהרה. מאחר שב"כ המשיב הסכים להתייחס לטענות אלה על אף שלא נכללו מלכתחילה בעתירות, אדון בהן בבוא שעתן. רישוי רכב - המסגרת הנורמטיבית 6. סעיף 4 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מסמיך את שר התחבורה להתקין תקנות שתכליתן הסדרת מתן רישיון רכב, חידושו, כללי החזקתו וכו'. מכוחו של סעיף זה התקין שר התחבורה את תקנה 273 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ולפיה על המבקש רישיון רכב או חידושו, להביא את רכבו לתחנת בדיקה שאישרה רשות הרישוי, ובה ייבדק על ידי בוחן על מנת לברר אם הוא ראוי לשימוש. 7. עד מחצית שנות השישים בוצעו הבדיקות על ידי המשיב עצמו, בשלושה מרכזים (ירושלים, תל-אביב וחיפה). החל מאמצע שנות השישים, משמספר כלי הרכב הלך וגדל, עבר הליך הבדיקות התקופתיות של כלי רכב הפרטה, והמשיב העביר את ביצוען לתחנות בדיקה פרטיות (מכוני רישוי), שהוסמכו לשם כך על ידו. ההסמכה נעשית באמצעות מתן כתב הרשאה, מטעם רשות הרישוי. תוקפו של כתב ההרשאה שנה, והוא מתחדש משנה לשנה, בכפוף לעמידתו של מכון הרישוי בכל התנאים הנדרשים. רוצה לומר, האחריות לביצוע הבדיקות התקופתיות נותרה בידי המשיב, ובמסגרתה קובע הוא את אמות המידה לפעולת מכוני הרישוי ומפקח על פעילותם. מכוח סמכויותיו לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, התקין שר התחבורה צו, הלא הוא צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), תש"ל-1970, הקובע תנאים להפעלת מכוני רישוי, בנוסף על אלה הנדרשים על פי כתב ההרשאה. 8. לטענת המשיב, הליך הענקת כתבי הרשאה למכוני רישוי אינו הליך אשר חוק חובת מכרזים, תשנ"ב-1992, חל עליו. המדובר בהפעלת "פונקציה שלטונית מובהקת" (בג"צ 1064/94 קומפיוטסט ראשל"צ 1986 בע"מ נ' שר התחבורה (פ"ד מט(4), 808), ולפיכך אין להחיל עליו את ההלכות הנוהגות ביחס להתקשרויות המדינה לרכישת שירותים מכוח דיני המכרזים. 9. אכן, בפרשת קומפיוטסט הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי רישוי כלי רכב היא פעולה בעלת אופי שלטוני מובהק. עם זאת, הוסיף בית המשפט והעיר, כי ככל שהמדינה מחליטה על הפרטת חלק מסמכויותיה, מוטלת עליה חובה חוקתית לעשות כן בשוויון. בענייננו, עורך המכרז הכתיר את המסמך נשוא העתירה כ"מכרז", והוסיף וקבע בסעיף 1.10, כי כל ההליכים הקשורים למתן כתב הרשאה לפי מכרז זה כפופים להוראות החוקים המפורטים בו, ובכללם חוק חובת מכרזים. נראה שלא בכדי הורה כך, שכן גם אם חוק זה אינו חל על ההליך הנדון במישרין, ודאי שחלים עליו עקרונות היסוד של דיני המכרזים, כפי שחלים עליו העקרונות הכלליים של המשפט המנהלי (ראו עניין קומפיוטסט לעיל, וכן ראו עע"מ 2923/07 עו"ד מוחמד סמאר נ' משרד התחבורה, מיום 11.11.07). על יסוד תפישה עקרונית זו, נבחן עתה בפרוט את טענות העותרות ביחס לכל אותם מסעיפי המכרז שהועמדו על ידן לביקורת, ונשיב על ראשון - ראשון, ועל אחרון - אחרון. הגבלת מספר כתבי ההרשאה שניתן לזכות בהם 10. סעיף 4 למכרז מפרט שורה של תנאי סף. בכללם סעיף 4.3, הקובע כי מציע, שבמועד הגשת ההצעות הוא ו/או מי מבעלי המניות שבו ו/או תאגיד אחר שבשליטת בעלי המניות של המציע ו/או קרוב של המציע ו/או קרוב של מי מבעלי המניות במציע, רשומים כבעלי כתב הרשאה להפעלת שתי תחנות בדיקה לרישוי כלי רכב ומעלה, לא יהא רשאי להגיש הצעה. יוער, כי בעקבות הערות של העותרות, הבהיר המשיב כי גם מציע, שאינו מחזיק עד היום בכתב הרשאה כלשהו, לא יוכל לזכות ביותר משני אתרים מבין הארבעה שפורסמו, וכי מציע האוחז בכתב הרשאה אחד, יוכל לזכות בכתב הרשאה אחד נוסף, לכל היותר. לנוכח הבהרה זו, מתייתר הדיון בטענות העותרות שהופנו כנגד אי ההיגיון הנובע מכך שבעוד הן עצמן מנועות מלהשתתף במכרז או מלזכות בו ביותר מהרשאה אחת, הרי שפרשנות דווקנית של המכרז עשויה הייתה להוביל למסקנה שמציע שאין בידו כל כתב הרשאה קודם, יוכל, באופן תיאורטי, לזכות ביותר משתי הרשאות. לטענת העותרות, מהווה ההגבלה הנדונה משום פגיעה בלתי סבירה בחופש העיסוק. ההגבלה פוגעת באפשרותן של מי מן העותרות המעוניינות בכך לפתח את עסקן ולהגדילו, ואינה מביאה בחשבון את הניסיון שצברו בעלי תחנות בדיקה - שיקול התומך דווקא במתן האפשרות לבעלי הניסיון להוסיף ולהתמודד על תחנות נוספות. 11. המשיב טוען, כי התנאי הנדון "נועד למנוע ריכוזיות יתר בשוק תחנות הבדיקה" (סעיף 31 לתגובה המקדמית, שעל יסודה נדונה, בהסכמת המשיב, העתירה לגופה). ביתר פרוט נטען, כי הגברת הריכוזיות תגרום לפגיעה בכוחו של המשיב אל מול בעלי כתבי ההרשאה, ולפגיעה ביכולתו לאכוף את תנאי מתן השירות מול השחקנים החזקים בשוק. בהקשר זה שב והדגיש ב"כ המשיב בתגובתו את עובדת היות תחנות הבדיקה ממלאות "פונקציה שלטונית מובהקת", ואת העניין הציבורי הרב שבפיקוח על מילויה בקפדנות, בשים לב להשלכות הישירות שיש לרישוי כלי רכב על בטיחות המשתמשים בדרך. לשם דוגמא, תאר המשיב אפשרות לפיה יידרש עדכון המכשור הטכני לצורך בדיקות הרישוי, ואת החשש שיהיה קושי לאכוף על תאגיד, שיחזיק במספר רב של כתבי הרשאה, את יישום ההנחיות המקצועיות. לדידו של המשיב, אין המדובר באפשרות תיאורטית, שכן לפחות בשני מקרים בעבר נאלץ להורות על סגירת פעילותו של מכון רישוי שסרב להצטייד במכשור חדיש. ככל שיהיה עליו להורות על הפסקת פעילותן של מספר תחנות בדיקה שיהיו בבעלות גורם יחיד, הפגיעה בציבור תהיה קשה יותר, ויהיה על המשיב להביאה בחשבון. משמעות הדבר, הסטת נקודת האיזון של מכלול השיקולים שיהיה על המשיב לשקול במצב דברים זה, למקום שעלולה להיות בו משום פגיעה בבטיחות המשתמשים בדרך. עוד עמד המשיב על תופעה של "מסחר בכתבי הרשאה", המתוארת בדו"ח מס' 61ב' של מבקר המדינה. בדו"ח נאמר, כי "הזכיין הופך ל'ספסר' הגובה תמלוגים תמורת הזכות שנפלה בחלקו להפעיל את מכון הרישוי. סוגיה זו מחדדת את הצורך בחשיבה מחודשת ומעמיקה לגבי אופן מתן כתב ההרשאה למכוני רישוי (קיימים וחדשים), התנאים לקבלתו, וכן בעניין מדיניות פריסת מכוני הרישוי". בעקבות דברים אלה, נבחנה מחדש מדיניות מתן כתבי ההרשאה. לשם כך אף נעזר המשיב בעבודתה של חברת ייעוץ מקצועית, ותוצאות הליך הבחינה מחדש באות לידי ביטוי בתנאי המכרז, שתכליתם למנוע צבירת כוח וכתבי הרשאה על ידי יחיד. ולבסוף נטען, כי גם מטעמים של "צדק חלוקתי" יש להגביל את ההשתתפות במכרז באופן שנקבע בו. כתב הרשאה להפעלת מכון רישוי לבדיקת כלי רכב הינו משאב כלכלי בעל ערך, הניתן על ידי המדינה ללא תמורה. הגבלת האפשרות לזכות בשני כתבי הרשאה לכל היותר יש בה כדי להגביר את השוויון המהותי בסיכויי הזכייה במכרז. יש בה כדי לנטרל את היתרון העומד למציעים ותיקים וגדולים, ולאפשר כניסת מציעים חדשים. 12. שיקולים אלה נראים בעיני שיקולים ראויים, ומכל מקום, לא נמצאה לי עילה להתערב בהם. אכן, כפי שנקבע בפרשת קומפיוטסט לעיל, חופש העיסוק של העותרות חל גם על עריכת בדיקות רישוי לכלי רכב. משכך, הפגיעה בו צריכה להיות מידתית, ומשיקולים ענייניים המשרתים תכלית ראויה. כל השיקולים שפורטו לעיל, ובוודאי משקלם המצטבר, הביאוני למסקנה כי הפגיעה בחופש העיסוק של העותרות הינה כדין. ההגבלה על שינוי מבנה הבעלות 13. סעיף 11.3 למכרז קובע, כי החל ממועד הגשת ההצעות, מציעים שהם תאגידים לא יהיו רשאים לשנות את מבנה הבעלויות, במישרין או בעקיפין, לרבות הוספת, הפחתת או החלפת בעלי מניות במציע. עוד נקבע בו, כי מציע שלאחר מועד הגשת ההצעה חל שינוי במבנה בעלי המניות שבו, תיפסל הצעתו לאלתר והערבות שהפקיד תחולט. העותרות טוענות כי המדובר במגבלה בלתי סבירה, הפוגעת בזכותו של בעל מניות להעביר את מניותיו לאחר, והעומדת בסתירה לעקרונות הבסיסיים של המבנה התאגידי. 14. בהינתן השיקולים שפורטו ביחס לסעיף 4.3 לעיל, נראית בעיני ההגבלה על שינוי מבנה הבעלות סבירה, מידתית ולתכלית ראויה. למעשה, ביטול הוראת ההגבלה תעקר את סעיף 4.3 מתוכן, כמו גם את הסעיף האוסר על העברת כתב ההרשאה לאחר (סעיף 5.8). ההגרלה 15. כאמור לעיל, בעקבות הערות שנתקבלו מטעם העותרות, ביטל המשיב את התחרות על "קיצור" תקופת ההרשאה, משהגיע למסקנה כי עידוד המציעים לקצר את משך תקופת ההרשאה המוצעת על ידם עלולה להביא לפגיעה בטיב השירות שיינתן. לפיכך תוקנו סעיפי המכרז כך שתיערך הגרלה בין כלל המציעים שיוכיחו את עמידתם בתנאי הסף (סעיפים 1.5 ו- 23.3). העותרות סבורות כי עריכת הגרלה בשלב השני של המכרז, היינו לאחר סינון ההצעות שלא עמדו בתנאי הסף, היא בלתי מתקבלת על הדעת. לשיטתן, עריכת הגרלה אינה עולה בקנה אחד עם שירות המחייב מקצועיות, מומחיות, והשקעת משאבים כלכליים ניכרים. 16. איני רואה עם העותרות עין בעין בסוגיה זו. תנאי הסף של המכרז מחייבים את המציע להוכיח מקצועיות ומומחיות. לפיכך, אין בעריכת הגרלה לאחר שהוכחה העמידה בתנאים אלה כדי לפגוע בטיב השירות הנדרש. המדובר במכרז במסגרתו מוקצים משאבים ציבוריים לבעלי עסקים פרטיים, ללא תמורה, ובלבד שיעמדו בתנאי הסף הנדרשים. ההחלטה על עריכת הגרלה בין אלה שהוכיחו את עמידתם בתנאי הסף הינה החלטה סבירה ועניינית בכל הנוגע לאופן בו יחולקו משאבים אלה. ואכן, נראה כי בפרשת סאמר לעיל לא מצא בית המשפט העליון דופי בשיטת הקצאה זו (וראו גם בג"צ 720/94 ח'דר מסלמני בע"מ נ' שר החקלאות, מיום 24.2.94). אורך תקופת ההרשאה 17. המכרז קובע, כי תקופות ההרשאה לעיר מודיעין ולעיר רחובות תעמודנה על 16 שנים לכל היותר, ממועד פתיחת התחנה לפעילות, תקופת ההרשאה לתל-אביב תעמוד על 17 שנים לכל היותר, ואילו תקופת ההרשאה לרהט תעמוד על 15 שנים. סעיף 4.15 קובע, כי הצעה שמשך תקופת ההרשאה הנקוב בה יעלה על המפורט לעיל, תיפסל על הסף. 18. כאמור, בעוד שמכון הדרום סבר כי מתחייבת תחרות על אורך תקופת ההרשאה, באופן שכל המקצר, הרי זה משובח, שאם לא כן תפגע "נשמת אפו" של המכרז, סברה לוי כי הגבלת תקופת ההרשאה ולו לפרקי הזמן הארוכים שנקבעו במכרז אינה כלכלית. לא למותר לצטט, בהזדמנות זו, את טענתה של מכון הדרום, בנוגע לביטול התחרות על "קוצר" התקופה של כתב ההרשאה מתחת לרף המרבי שנקבע במכרז: "אין ספק, כי ביטול תקופות ההרשאה (צ"ל: ביטול התחרות על תקופות ההרשאה) ועריכת הגרלה בין כל המציעים שעומדים בתנאי הסף, מהווה מהלך הנוגד את ההיבט הכלכלי ואת עיקרון מקסום הרווחים של עורך המכרז. למעשה, כל שעל המציעים לעשות בכדי להיות זוכים פוטנציאלים במכרז הוא לעמוד בתנאי הסף (הבלתי מחמירים) שנקבעו במכרז". כפי שכבר הערתי לעיל, שתי הטענות הסותרות באו מפיו של עורך דין אחד, המייצג את שתי העותרות גם יחד, עובדה המעוררת - כשלעצמה - תהייה בדבר רצינות הטענה. 19. את טענתה משתיתה לוי על מסמך מדיניות שהוכן עבור המשיב על ידי חברת ייעוץ, ואשר על יסודה, בין היתר, נקבעה מדיניותו עובר לניסוח תנאי המכרז הנדון. לוי מצטטת את הדברים שכתבה חברת הייעוץ במסמך המדיניות האמור (נספח 2 לעתירתה), ולפיהם עלות הקמת מכון רישוי מורכבת משלושה רכיבים עיקריים: קרקע, מבנה וציוד. בעוד שעלות שני הרכיבים האחרונים דומה לכל מכוני הרישוי, עלות הקרקע משתנה בהתאם למיקומם. חברת הייעוץ העריכה באותו מסמך, כי עלות הקמת מכון רישוי ללא רכיב הקרקע עומדת על 8-12 מיליון ₪. לוי שכרה מומחה מטעמה, על מנת שיחווה את דעתו ביחס לכדאיות הכלכלית של הקמת מכון רישוי והפעלתו בערים רחובות ומודיעין, נוכח העלויות שנקבעו במסמך המדיניות ובהינתן תקופת ההרשאה המרבית שנקבעה לערים אלה (16 שנה). חוות הדעת (נספח 3 לעתירת לוי) קובעת, כי בתנאי המכרז הקיימים, היינו לנוכח תקופת ההרשאה המרבית, אין כדאיות כלכלית בהקמת תחנות בדיקה בערים הללו. 20. לטענת המשיב, חוות הדעת של המומחה מטעם לוי מושתתת על הנחת מוצא שאינה נכונה, שכן תקופת כתבי ההרשאה כפי שנקבעה מבוססת על עבודה כלכלית ייעודית לצורך זה בלבד, שנעשתה על ידי יועץ חיצוני, ואשר לא הועמדה לעיון העותרת עובר להגשת העתירה. ב"כ המשיב הוסיף, כי מסמך המדיניות שעליו נסמכת טענת לוי, נכתב במטרה לבסס את מדיניות פריסת מכוני הרישוי החדשים שיוקמו בישראל, וההערכה בדבר אומדן עלות הקמת מכון רישוי צוינה בהתבסס על הערכות אנשי אגף הרישוי, לצורך המחשה כללית בלבד, מבלי ששימשה לניתוח או להסקת מסקנות בסוגיה הנדונה. הניתוח הכלכלי המפורט שנערך לשם בחינת הכלכליות של תוקף תקופת ההרשאה העלה, כי עלות הקמת מכון רישוי, הכוללת גם את רכיב הקרקע, נעה בין 5.39 מליון ₪ לבין 12.24 מיליון ₪, בהינתן המיקום. מאחר שחוות הדעת מטעם העותרת מתבססת על נתון שאין בינו לבין המציאות ולא כלום, כפי שהוסבר לעיל, ממילא אין יסוד למסקנות שהוסקו על יסוד נתון זה. בתגובתו עומד ב"כ המשיב על שגיאות נוספות בחוות הדעת מטעם העותרת, כגון בשאלת התשואה להון ההולמת את הסיכון או בשאלת עלויות כוח האדם הנדרש. 21. איני מוצאת כי בנתונים המפורטים לעיל קמה לעותרות עילה להתערבותו של בית המשפט. נקודת המוצא בעיני היא, שניתן וראוי לקצוב את תקופת ההרשאה, בהינתן שהמדובר במשאב ציבורי העומד לחלוקה ללא תמורה למי שנמצא כי עמד בתנאי הסך הנדרשים. מתן כתבי הרשאה "לעולם ועד", כשיטת לוי, אינה ראויה, בנסיבות אלה. משהובהר כי אורך תקופת ההרשאה המרבי נקבע על יסוד חוות דעת כלכלית ייעודית ולא באופן שרירותי, אין מקום לכך שבית המשפט יקבע שחוות הדעת מטעם העותרת עדיפה על זו שנערכה עבור המשיב (ראו: בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4), 754). אשוב ואזכיר כי מכון הדרום סבור כי תנאי הסף (ובכללם האורך המרבי של תקופת ההרשאה) אינם מחמירים, וכי היה על המשיב להותיר על כנה את התחרות על קיצור תקופת ההרשאה. עובדה זו חותרת אף היא תחת חוות הדעת הכלכלית מטעם לוי, שהרי חזקה על מכון הדרום שהוא מבקש להתנהל כעסק רווחי. ועל כל אלה יש להעיר, כי בכל הנוגע לנתונים הנוגעים להכנסה השנתית מבדיקות רישוי כלי רכב ראה המומחה מטעם לוי להסתמך על נתונים שהומצאו לו על ידי לוי, בעוד שבנוגע לנתונים שעניינם עלות הקמת תחנת בדיקה הסתמך, באופן תמוה, על מסמך המדיניות הנ"ל, שאינו עוסק כלל בניתוח עלות ההשקעה (אלא, כאמור, במדיניות הפריסה הארצית של מכוני רישוי). בנסיבות אלה לא נותר אלא להרהר שמא נתוני האמת המצויים בידי לוי אינם עולים בקנה אחד עם ההשערות שפורטו במסמך המדיניות, בטרם נבדקו לעומקן בחוות דעת נוספת שזו הייתה תכליתה. סעיפי הפיצויים 22. סעיף 8.4 למכרז קובע, כי על הזוכה להגיש ל"ממונה" (מנהל אגף הרכב ושירותי תחזוקה) תכנית בנייה מאושרת להקמת תחנת הבדיקה (היתר בנייה) בתוך פרק זמן שלא יעלה על 24 חודשים מיום ההודעה על זכייתו במכרז. סעיף 9 על תתי סעיפיו קובע כללים בדבר מתן ארכה ופיצוי מוסכם. על פי סעיף זה רשאית ועדת הבדיקה, לפי שיקול דעתה, במקרים המיוחדים המצדיקים זאת, ליתן לזוכה ארכה לצורך השלמת העמידה בתנאי המכרז. זוכה שניתנה לו ארכה ישלם למשרד התחבורה פיצוי מוסכם, בהתאם למשך הארכה שניתנה לו, בשיעורים הקבועים בסעיף 10 (סכומים הנעים בין 50,000 ל- 100,000 ₪ על פי הנסיבות, וחילוט מלוא הערבות שעל המציעים להפקיד - 350,000 ₪, במקרה בו לא תופעל תחנת הבדיקה לאחר 45 חודשים מיום ההודעה על הזכייה, וביטול הזכייה). יצוין, כי בעקבות הערות העותרות תוקן סעיף 9 הנ"ל, ונקבע כי תתווסף לו פסקה ולפיה ככל שתשתכנע ועדת הבדיקה, במסגרת הליך שימוע, כי מקורו של העיכוב בלוחות הזמנים בגורמים שאינם תלויים בזוכה, ואשר לא הייתה לו שליטה עליהם, תהיה רשאית שלא לחייב את הזוכה בפיצוי המוסכם, כולו או חלקו. אלא שגם תיקון זה לא הניח את דעתן של העותרות, ונטען כי יש לבטל את סעיפי הפיצויים מכל וכל, שכן אין להפקיר אותן לגחמות של חברי ועדת הבדיקה. 23. עצם החיוב בפיצוי בשל אי עמידה בלוחות זמנים עד כדי הסמכת ועדת הבדיקה להורות על ביטול הזכייה, מחויבת המציאות, שאם לא כן, לא יהיה בידי המשיב מנגנון אכיפה חיוני להקמת התחנות. כזכור, המדובר בשירות ציבורי חשוב ביותר. איני מוצאת אי סבירות בקביעת מנגנון שיאפשר מתן ארכה לקיום ההסכם תוך הטלת פיצוי, ששיעורו קבוע מראש וממילא אינו נתון לגחמה של חברי ועדת הבדיקה. הוספת האפשרות לפטור מעולו של פיצוי במקרה בו עילת העיכוב אינה תלויה בזוכה, כשהדבר נתון לשיקול דעתה של הוועדה, אף היא סבירה. לא שמעתי מן העותרות הצעה הגיונית אחרת, היינו, מי הוא אותו גורם, אשר לשיטתן אמור לבחון את הטענה שהעיכוב בלוחות הזמנים מקורו בכוח עליון ולא בזוכה. נראה, כי העותרות סבורות שדי בעצם העלאת טענה כזו מפיהן על מנת להביא לפטור מן הפיצוי הקבוע מראש, אולם עמדה זו אינה מתקבלת על הדעת. ועוד יש להדגיש, כי ועדת הבדיקה אינה פועלת על פי גחמות, והחלטותיה הן החלטות שחלים עליהן כללי המשפט המנהלי. ניגוד עניינים 24. הטענה בדבר חוסר סבירות האיסורים על ניגוד עניינים התווספה לעתירת מכון הדרום לאחר שניתנו למציעים תשובות במענה לשאלות הבהרה. הסעיפים האוסרים על ניגוד עניינים הפוסל מהגשת הצעה למכרז הינם 4.4 -4.11. בכלל האיסורים, מי שבמועד הגשת ההצעות הם או קרוביהם בעלי רישיון למפעל לאחד מן המקצועות המפורטים בסעיף (כגון מפעל למכונאות רכב, מפעל לתיקון צמיגים וכו'), אם המפעל מצוי במרחק של עד 500 מ' בקו אווירי מהמקום המוצע להקמת תחנת בדיקה. כך גם לא יוכל להשתתף מי שבמועד הגשת ההצעות הם בעלי מניות או קרוביהם של בעלי מניות בתאגיד בעל רישיון למפעל קרוב, כאמור לעיל. "קרוב" מוגדר כבן זוג, הורה, צאצא ו/או צאצא של בן זוג. 25. במסגרת המענה לשאלות ההבהרה הובהר, כי שכירת שטח מקרקעין מצד שלישי המצוי בניגוד עניינים הפוסל אותו להשתתף במכרז, תהווה "קשר עסקי" אסור במשמעות הוראת סעיף 5.10 למכרז. עורך המכרז הבהיר (תשובות לשאלות 11 ו-12) כי מצב דברים זה הוא ניסיון לעקיפת ההוראות בדבר ניגוד עניינים אסור המפורטות בסעיפים האמורים לעיל. טענת מכון הדרום, לפיה שכירת מקרקעין מצד ג' המצוי בניגוד עניינים המונע ממנו מלהשתתף במכרז אינה מעידה על קשרים עסקיים היכולים ליצור ניגודי עניינים, אינה מובנת ואינה מקובלת עלי. בצדק טען ב"כ המשיב, כי צד המצוי בניגוד עניינים עלול להשפיע, באמצעות השכרת המקרקעין, על פעילותו של הזוכה שאמור להיות מתחרהו. הדברים הם בבחינת פשיטא. 26. טענה נוספת שנטענה ביחס להיקף האיסור על ניגוד עניינים הייתה, שאם אין מניעה כי אח, גיס, בן דוד וכו' של בעל מניות בתאגיד, המנוע מלהשתתף במכרז, יגישו הצעה, שכן אין הם בגדר "קרוב" כהגדרתו במכרז, הרי שאין כל היגיון באיסור שהוחל על קרובים, כהגדרתם, מלהשתתף. אכן, הגדרת "קרוב" צומצמה לקרובים המפורטים בה (בן זוג, הורה וצאצא). איני סבורה כי צמצומה למה שנראה היה בעיני המשיב כסביר והגיוני, מתוך רצון שלא להרחיב באופן בלתי מידתי את מעגל המנועים מלהשתתף במכרז, הופכת את ההגבלה לבלתי הגיונית, עד כי דינה להתבטל. מסירת שמות חברי ועדת הבדיקה וחברי ועדות נוספות 27. כאמור, במהלך הדיון בעל פה התווספה טענה כנגד סרובו של המשיב לחשוף, במסגרת שאלות הבהרה, את חברי ועדת הבדיקה של ההצעות וחברי ועדות נוספות (כגון: הרכב חברי הוועדה שניסחה את מסמכי המכרז, הוועדה המנסחת את מדיניות משרד התחבורה בקשר למכוני הרישוי והוועדה לתכנית אב לפריסת מכוני הרישוי). בצדק השיב על כך המשיב במענה לשאלות ההבהרה, כי אין המדובר בהבהרה הנדרשת ביחס לתנאי מתנאי המכרז. ככל שהעותרות יבקשו לבדוק, לאחר ההליך המכרזי, האם היה מי מחברי ועדת הבדיקה נגוע בניגוד עניינים (כפי שלטענתן יש חשש שכך יהיה), יוכלו ללא ספק לעשות זאת, שכן למשתתפי המכרז נתונה הזכות לעיין במסמכי ועדת הבדיקה. עם זאת, אין נתונה להם הזכות לבחון מראש מי יהיו חברי ועדת הבדיקה, ולהעיר על כך הערות. גילוי התכנית העסקית שהוכנה על ידי המשיב לקראת הליך המכרז 28. עוד לטענת העותרות, היה על המשיב לגלות להם את תוכנה של התכנית העסקית שהוכנה על ידו. ב"כ המשיב טען, כי המשיב נמנע במפגיע מלחשוף את התכנית, הדומה במהותה לאומדן פנימי הנערך על ידי המזמין ואשר אף הוא אינו מפורסם לפני פתיחת ההצעות, וזאת על מנת שניתן יהיה לבחון את מידת האותנטיות של התכניות העסקיות שיכינו המציעים לצורך ההשתתפות במכרז. 29. לא למדתי מן העותרות מדוע התכנית העסקית שהכין המשיב לצורך הליכי המכרז, תכנית שנועדה לשמש מעין מודל לבחינת סבירות ההצעות שיוגשו, הינה מסמך שיש להם זכות קנויה לעיין בו בטרם יגישו את הצעותיהן, ובמה שונה ענייננו מן המקרים בהם מכין עורך המכרז אומדן פנימי, שאינו מתפרסם בטרם ייבחנו ההצעות לגופן. הצגת התכנית העסקית בטרם עת תגרום לכך שהמציעים יבקשו להתאים את הצעותיהם אליה, מבלי שתהיה להם יכולת אמיתית לעמוד בהן, ובדרך זו יישמט מן המשיב כלי בקרה להערכת יכולותיו של המציע. סיכומם של דברים, לא נמצאה לי עילה להתערב בתנאי מתנאי המכרז, ודין העתירות להידחות. כל אחת מן העותרות תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.מכרזמכון רישוי