דוגמא לפסק דין בנושא סכסוך בין בעלי בתים שכנים: עסקינן בסכסוך בין בעלי בתים שכנים בשכונת דניה בחיפה. המדובר בתביעה ותביעה שכנגד שעניינן נזקים נטענים שנגרמו לכל אחד מהצדדים, עקב בניה שביצע הצד השני במגרש שבבעלותו. רקע ועובדות מוסכמות - התובע והנתבע שכנגד, מר X (להלן: "X") הינו בעל הזכויות במגרש המצוי ברחוב חוף השנהב 32 בחיפה. הנתבע והתובע שכנגד, מר XX (להלן: "XX") הינו בעל הזכויות במגרש מספר 30 באותו הרחוב. על שני המגרשים ניצבים בתי המגורים של הצדדים ומשפחותיהם. תחילתו של הסכסוך דנן בעבודות חפירה שביצע XX בחצר מגרשו החל משנת 2006, במטרה להקים במקום בריכת שחייה (להלן: "הבריכה"). אין מחלוקת שאת עבודות החפירה הללו ביצע XX בטרם היה בידיו היתר בניה כדין, אך ביום 19.9.2007 ניתן היתר להקמת הבריכה. כן אין מחלוקת כי העבודות להקמתה של הבריכה הסתיימו לפני מספר שנים (בסביבות חודש אפריל 2008) וכי כיום הבריכה היא בבחינת עובדה מוגמרת. עיקר המחלוקת העומדת לדיון בפנינו היום נוגעת לאופן ביצוע גדר אשר אמורה היתה להיבנות סביב הבריכה (להלן: "הגדר"). בנוסף, עומדות על הפרק טענותיו של X לנזקים שונים אשר נגרמו לו, לטענתו, בשל התנהלותו של XX, ומנגד - טענותיו של XX במסגרת התביעה שכנגד, לגבי הנזקים שנגרמו לו בשל השימושים שלא כדין שעושה, לטענתו, X במבנים שונים שבמגרשו. תמצית ההליכים הקודמים - כאמור, עבודות החפירה במגרשו של XX החלו טרם קבלת היתר בנייה כדין, בשנת 2006. בחודש אוקטובר 2006 הגיש X בקשה למתן צו מניעה קבוע וזמני, לבית משפט זה במסגרת ת"א 19865/06, אשר נדונה בפני כבוד השופט לבנוני. במקביל אף הוצא כנגד XX צו הפסקת עבודה בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ביוזמת הועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: "הועדה המקומית"). ביום 5.2.2007 הועדה המקומית נתנה לXX היתר לבניית הבריכה, תוך שהיא מאשרת הקלות מהוראות התוכנית הרלבנטית החלה על הקמת בריכות שחייה בחיפה (חפ/1840, ולהלן: "התוכנית"), ודוחה את ההתנגדויות השונות שהגיש X. על החלטה זו הגיש X ערר בפני הועדה המחוזית לתכנון ולבניה (להלן: "הוועדה המחוזית" או "ועדת הערר"), שמספרו 92/07. ההחלטה בערר ניתנה ביום 28.6.2007 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), ובמסגרתה התקבל הערר בכל הנוגע למיקומה של הגדר אשר אמורה להקיף את הבריכה, ונקבע כי הגדר צריכה להיבנות בצמוד לקצה הריצוף אשר אמור להיות מסביב לבריכה, במרחק של כ-4 מטרים מגבול המגרש ולא על גבול המגרש. עוד קבעה הועדה כי על הגדר לעמוד בדרישות הנוספות שנקבעו בתוכנית מבחינת גובהה ומבחינה הנדסית ואקוסטית. דרישות אלו מפורטות בסעיף 9.ה. לתוכנית, שזו לשונו: "בגבולות החלקה במקביל לבריכה תבנה גדר אטומה בגובה של 1.80 מטר במשקל של 80 ק"ג / מ"ר, הגדר תהיה בעלת אלמנטים אקוסטים שווי ערך לגדר חיה סמיכה; הגדר תקיף את הבריכה והשער הניתן לנעילה ישמר." משמע, שההחלטה הראשונה קבעה ארבעה מאפיינים לגדר - מבחינת הגובה - 1.80 מטר; מבחינת המשקל - 80 ק"ג/מ"ר; בהיבט האקוסטי - בעלת אלמנטים שווי ערך לגדר חיה סמיכה; לגבי המיקום - סביב הריצוף שסביב הבריכה, ולא בקו הגבול של החלקה. בהתאם להחלטה ובכפוף לה, הוצא ביום 16.9.2007 היתר הבנייה (מס' 70516 - נ/9). בין לבין, ומאחר ובאותו שלב ניתן היתר בנייה להקמת הבריכה, התייתרו למעשה ההליכים במסגרת ת"א 19865/06 הנ"ל וביום 27.12.2007 נתן כבוד השופט לבנוני פסק דין בו נמחקה התביעה, ונפסקו כנגד XX הוצאות (נ/13(. בחודש פברואר 2008 הוגשה התביעה דנן (התביעה המקורית, טרם תיקונה) במסגרתה התבקש בית המשפט ליתן צו שיורה לXX לבצע פעולות שונות כך שהעבודות שהוא מבצע בשטח מגרשו תתאמנה את האמור בהחלטה הראשונה, וכן התבקש פיצוי כספי בסך של 55,000 ₪. XX התגונן בפני התביעה ואף הגיש במקביל תביעה שכנגד על סך 100,000 ₪, במסגרתה עתר למתן סעד של צו עשה, להורות לX להרוס תוספות בנייה בלתי חוקיות שקיימות במגרשו של X, וכן תבע פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪. בינתיים, XX סיים את עבודות הבנייה, סמוך לחודש אפריל 2008, אולם הסתבר כי הללו בוצעו שלא בהתאם להחלטה הראשונה, בכל הנוגע למיקומה של הגדר. לאחר סיום עבודות הבנייה פנה XX לוועדה המקומית והגיש בקשה למתן היתר בניה למצב סופי, במסגרתה ביקש XX מהוועדה המקומית להורות על "שינוי" ההחלטה הראשונה של הועדה המחוזית, באופן שיותר לו לשתול גדר חיה בגבול המגרש, ולהקים גדר אקוסטית במרווח של מטר אחד מגבול המגרש, כפי שעשה בפועל בשטח. הועדה המקומית אישרה בקשתו זו של XX. לאור זאת, ביקש X לתקן את כתב תביעתו בתובענה דנן, ולאחר שנתקבלה בקשתו הוגש ביום 14.12.2008 כתב התביעה המתוקן, במסגרתו התווספה דרישה לפיצוי כספי בסך של 10,000 ₪ לחודש בשל הפגיעה המתמשכת באיכות חייו של X ומשפחתו, ובשל הימנעותו הנמשכת של XX מלהקים את הגדר כנדרש, חרף סיום העבודות והשמשת הבריכה, כך שהתביעה המתוקנת הועמדה על סך של 145,000 ₪ נכון למועד הגשתה. ביום 6.1.2009 הוגש כתב הגנה מתוקן וכן תביעה שכנגד מתוקנת, שאף בה הוספה תביעה לפיצוי כספי נוסף בגין הנזקים שנגרמים לXX בשל המשך קיומה של בנייה בלתי חוקית במגרשו של X. על החלטתה של הועדה המקומית ליתן היתר למצב הקיים שהגיש XX, הגיש X ערר נוסף שמספרו 292/08. ביום 7.5.2009 ניתנה החלטת הועדה המחוזית לגבי הערר השני (נ/11, ולהלן: "ההחלטה השנייה"). מבלי להיכנס למחלוקות נוספות שעמדו על הפרק בערר זה וכן מבלי להעמיק בנימוקיי הועדה המחוזית - יאמר בתמצית כי בכל הנוגע לסוגיית הגדר הועדה המחוזית קיבלה את הערר וקבעה בהחלטתה השנייה כי על XX להקים את הגדר בהתאם לדרישות שפורטו בהחלטה הראשונה, לרבות התנאי באשר למיקום הגדר, קרי - בקצה הריצוף שסביב לבריכה (כלומר במרחק 4 מטרים מגבול המגרש), ולא בגבול המגרש. אפנה לסעיף 23 להחלטה, אשר התייחסה לבקשה הקודמת, דהיינו - הערר הראשון מס' 92/07, שם XX היה המשיב, לאמור: "מהבקשה הקודמת עולה כי כל הצדדים ראו בבניית גדר אקוסטית, שלא על גבול החלקה, כפתרון הולם לצמצום המטרדים אשר יוצרת הבריכה. על בסיס אותה בקשה, קיבל המשיב את הזכות לבנות את הבריכה, במסגרת מספר מגבלות אותן קבענו, אשר אחת מהן היא בניית הקיר בקצה הריצוף (אשר נמצא, על פי אותה בקשה, כארבעה מטר מגבול החלקות)". משמע, שהועדה המחוזית קבעה שוב, חד משמעית, שיש לבנות את הגדר בקצה הריצוף ולא בגבול המגרש. מספר חודשים לאחר מכן הגיש XX עתירה מנהלית (עמ"נ (מחוזי-חיפה) 22538-11-09) כנגד ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה של הועדה המחוזית, בכל הנוגע לסוגיית הקמת הגדר. ביום 14.4.2010 הגישו הצדדים בתיק דנן הודעה מוסכמת על הסדר חלקי, לפיו ככל שתידחה העתירה המנהלית, יקים XX את הגדר כמצוות החלטותיה של הוועדה המחוזית, ואם לחילופין תתקבל העתירה, יפעלו הצדדים בהתאם להוראות בית המשפט המחוזי (להלן: "ההסדר החלקי"). ביום 2.8.2010 ניתן על ידי כבוד השופט רון שפירא פסק דין, במסגרתו נדחתה עתירתו של XX כנגד החלטות הועדה המחוזית (נ/12, ולהלן: "פסק הדין בעתירה"). בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתערב בהחלטותיה של הועדה המחוזית, שעה שמדובר בהחלטות סבירות שנתנה הרשות המקצועית מטעמים תכנוניים מובהקים, ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלבנטיים וטיעוני הצדדים, ותוך איזון בין האינטרסים של הצדדים. כן קבע בית המשפט המחוזי כי העתירה אף הוגשה בשיהוי ניכר, וכי XX פעל בחוסר ניקיון כפיים עת פעל בניגוד להחלטתה החלוטה של הועדה המחוזית, ולאחר מכן פנה לוועדה המקומית וביקש ממנה ליתן לו היתר ואישור בדיעבד להפרת החלטתה של הועדה המחוזית. אף בהתנהלות זו של XX ראה בית המשפט המחוזי טעם לדחיית העתירה. גם לאחר שניתן פסק הדין בעתירה המנהלית, לא ביצע XX את החלטותיה של הועדה המחוזית. ביום 10.10.2010 הגיש בא כוח X בקשה למתן תוקף להסדר החלקי, וזאת נוכח ההכרעה בפסק הדין בעתירה. ביום 10.10.2010 ניתן בתיק דנן פסק דין חלקי המחייב את XX לפעול כפי שהורתה הועדה המחוזית (להלן: "פסק הדין החלקי"). ויודגש בשנית, כי פסק הדין החלקי הנ"ל ניתן בהתאם להסדר החלקי שגובש על ידי שני הצדדים בהסכמה. XX לא קיים אף את הוראות פסק הדין החלקי ולא פעל בהתאם להוראות הועדה המחוזית. ביום 25.10.2010 התקיים דיון נוסף בפניי, במסגרתו ניתנה החלטה נוספת אשר קצבה את מועד ביצוע פסק הדין החלקי (דהיינו המועד לקיום החלטות הועדה המחוזית), ובמסגרתה נדרש XX להשלים את הקמת הגדר האקוסטית בתוך 30 יום, דהיינו עד ליום 25.11.2010. לא למותר לציין כי גם את הוראות החלטה משלימה זו לא קיים XX. הגשת הבקשות לבזיון בהמ"ש ומינוי המומחה מטעם בהמ"ש - בשלב זה של מסכת ההליכים הארוכה בין הצדדים, ביום 26.12.2010 הגיש X בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה" ו- "הבקשה הראשונה לביזיון") - שכן נכון לאותה העת XX לא הקים את הגדר כנדרש. אמנם, עובר להגשת הבקשה הקים XX גדר מסויימת, אך היא פורקה על ידו עוד טרם קיום הדיון בבקשה הראשונה לבזיון. X טען שאותה גדר לא תאמה את דרישות הועדה וממילא היא כבר פורקה. XX מנגד טען כי הגדר כן היתה בהתאם לדרישות, אך ניזוקה "בסופת רוחות" ולכן נאלץ לפרקה. אמנם במועד הדיון לא היתה מחלוקת שלא ניצבת במקום כל גדר שהיא - אך תוצאתו הסופית של הדיון היתה מחיקת הבקשה הראשונה לביזיון, נוכח העובדה כי בין הצדדים התקיים אותה שעה משא ומתן בנוגע למחלוקות ביניהם. ביום 21.2.2011, חודשיים לאחר מכן, פנה X בשנית בבקשה למתן צו לפי סעיף 6 לפקודה (להלן: "הבקשה השנייה לביזיון"). סמוך מאוד למועד הדיון שנקבע בבקשה השנייה לביזיון הקים XX בשנית גדר עשויה לוחות עץ (להלן: "גדר העץ"). הגדר הוקמה במרחק של כמטר משפת הבריכה (על קו הריצוף המתוכנן) וכשלושה מטרים מגבול החלקה (תמונה נ/5) - כלומר "במקום הנכון" התואם את הוראות הועדה המחוזית בהחלטותיה. יודגש כבר עתה כי לא היה ויכוח בשלב הזה לגבי מיקום הגדר, אלא רק לגבי השאלה אם היא מגיעה עד קיר הבית של XX (או שנשאר מעבר שצריך לסגור באמצעות דלת) ולגבי השאלה אם מאפייניה עונים על דרישות הועדה (שכן לא היה ברור ממה היא עשויה, מה גובהה ומה משקלה פר מ"ר). בשלב הזה, ביקש X להגיש חוות דעת מטעם מומחה מטעמו לגבי המאפיינים שבמחלוקת - אך XX מנע ממנו את הגישה לגדר ואת האפשרות להכין חוות דעת שכזו. ביום 25.5.2011 ניתנה החלטה אשר דחתה (בלית ברירה) את הבקשה השנייה לביזיון, וזאת נוכח העובדה שבהעדר חוות דעת מטעם X לא ניתן היה להכריע בשאלה אם גדר העץ עומדת בדרישות אם לאו, ובהתאם האם היה ביזיון או שלא היה. עוד הוחלט באותו מועד כי על XX לאפשר למומחה מטעם X לבחון את טיבה של גדר העץ, ובנוסף הוריתי על מינויו של מומחה אקוסטיקה מטעם בית המשפט, פרופ' גיורא רוזנהויז (להלן: "רוזנהויז"), אשר יבדוק את גדר העץ וייבחן אם היא עומדת בדרישות הועדה המחוזית. חוות הדעת הראשונה של רוזנהויז, מיום 7.8.2011 (להלן: "חוות הדעת הראשונה") נסמכה על ביקור במקום שנערך ביום 18.7.2011. הגדר שאותה בדק רוזנהויז בביקורו זה היתה גדר העץ שניצבה במיקום אשר תאם את החלטות הועדה המחוזית (סביב הבריכה). בחוות דעתו זו הסביר רוזנהויז כי הגדר עומדת בדרישות הועדה המחוזית - דהיינו שהיא עונה על הדרישות האקוסטיות, נבנתה בגובה כנדרש, מאסיבית כנדרש ובמיקום "הנכון". יחד עם זאת, העיר המומחה כי לשיטתו, מבחינה אקוסטית, בנית גדר על גבול המגרש, באותם מאפיינים, תספק הגנה אקוסטית טובה יותר. הסיבה היא שגדר העץ "תוחמת" רק את הרעשים שנובעים מהבריכה, אך ככל שיווצרו רעשים בשטח שנשאר בין הגדר לבין גבול המגרש - הם עלולים להפריע לX ואין גדר שתמנע זאת. אומר כבר עתה, שעם כל הכבוד - הערתו זו של רוזנהויז אולי הגיונית ומקצועית אך היא מתעלמת מהעובדה שהועדה המחוזית מצאה לנכון לקבוע מיקום אחר (בשל שיקולים נוספים ולא רק אקוסטיים). בכל אופן, XX הבין שלא כהלכה את משמעות חוות הדעת ואת התייחסותי לחוות הדעת, פירק את גדר העץ ובנה גדר חדשה בגבול המגרש (וליתר דיוק, במרחק של כ-40 ס"מ מגבול המגרש בתוך החלקה שלו), להלן: "הגדר הנוכחית". במצב דברים זה, ולאור העובדה ששוב דומה היה שהצדדים נמצאים במו"מ לקראת פתרון אפשרי לגבי תיק זה וניתן היה להבין שהם קרובים לקראת הסדר פשרה במתווה זה או אחר - התבקש רוזנהויז לבדוק את הגדר הנוכחית. בחוות הדעת המשלימה מיום 5.1.2012 (בעקבות ביקור מיום 1.1.2012, להלן: "חוות הדעת המשלימה") קבע רוזנהויז כי הגדר הנוכחית מאסיבית יותר מדרישותיה של הועדה, בגובה הנדרש, בעלת מאפינים אקוסטיים טובים מהנדרש ולשיטתו אף המיקום שלה אינו סותר את החלטות הועדה. X, שאינו מסכים עם קביעותיו של רוזנהויז לגבי עמידתה של הגדר הנוכחית בתנאים הנדרשים - הגיש ביום 12.3.2012 בקשה נוספת לפי סעיף 6 לפקודה (להלן: "הבקשה השלישית לביזיון"), וזו עודנה תלויה ועומדת בפני, ותוכרע להלן. תיאור השתלשלות העניינים ארוך כמעט כאורך פסק הדין - אך הדברים חיונים לצורך הבנת הדיון בהמשך. מסכת הראיות - בפניי העידו X, XX (לגבי תצהיריו נ/6 עד נ/8) , רוזנהויז (לגבי חוות הדעת ת/1) ומר טל משיח - מהנדס ויועץ האקוסטיקה מטעם XX (לגבי חוות דעתו נ/1 ו-נ/2). בנוסף הגישו הצדדים מסמכים לעיון בהמ"ש, לרבות החלטותיה של הועדה המחוזית, פסק הדין בעתירה, חוות דעתו של המהנדס עדי אליהו מטעם X (אשר לא נחקר בפניי), תמונות ועוד. דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את הראיות, לאחר ביקור במקום ולאחר שקילת טענות הצדדים בסיכומיהם, מצאתי לדחות את התביעה הכספית של X, ליתן צו מכח פקודת בזיון בית המשפט כנגד XX ולדחות את התביעה שכנגד של XX - והכל מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. הבקשה למתן צו לפי פקודת בזיון בהמ"ש - נדמה שלא ניתן להגיע למסקנה אחרת אלא שהגדר הנוכחית אינה ממוקמת במקום "הנכון". אין צורך לחזור ולפרט את מכלול החלטות הועדה המחוזית, אך "השורה התחתונה" היא שהיה צריך להקים את הגדר סביב הבריכה ולא על גבול המגרש (כפי שהוקמה הגדר הראשונית "שעפה ברוח" וכפי שהוקמה גדר העץ). זוהי קביעתה הברורה והחד משמעית של הועדה המחוזית, זוהי משמעותו של פסק הדין בעתירה וזוהי משמעותו של פסק הדין החלקי (במסגרתו התחייב XX להקים את הגדר בהתאם לתוצאת פסק הדין בעתירה). הסבריו השונים של XX לגבי החלטתו להקים את הגדר הנוכחית כפי שהוקמה אינם יכולים לשנות ממסקנה זו. ההסבר הראשון הינו שמיקומה הנוכחי של הגדר "טוב" יותר, על פי המלצותיו של רוזנהויז, המומחה מטעם בהמ"ש. הסבר זה אינו יכול לסייע בידיו שכן אולי מבחינה אקוסטית ההגנה עתה טובה יותר, אך יש לראות כי החלטת הועדה המחוזית לגבי מיקום הגדר אינה מושתתת רק על נימוקים אקוסטיים אלא על נימוקים נוספים (כגון זרימת אויר ואור), ולכן הטענה שהמיקום "טוב" יותר הינה טענה יחסית ולא אבסולוטית. מעבר לכך, ועם כל הכבוד, רוזנהויז אינו מוסמך לקבוע מה יהא המיקום של הגדר, המלצתו לשנות את המיקום חורגת מסמכותו וחוות דעתו אינה יכולה להוות תחליף להחלטות הועדה, לפסק הדין בעתירה של בהמ"ש המחוזי ולפסק הדין החלקי שלי (שניתן לבקשת הצדדים). חוות דעתו של המומחה, מקצועית ומקיפה ככל שתהא, אינה יכולה לבוא במקומן של החלטותיו של הגוף התכנוני המוסמך להכריע בנושאים מעין אלו, החלטות שכאמור אף קיבלו את אישורו של בית המשפט המחוזי ואת הסכמת הצדדים. ההסבר השני היה שהמיקום הנוכחי אינו סותר את החלטה הועדה המחוזית. הטיעון הפרשני בהקשר זה הוא שעל פי הוראות סעיף 9.ה. לתוכנית, יש להקים את הגדר "בגבולות החלקה במקביל לבריכה". אליבא דXX, ניתן לפרש את הדיבר "בגבולות החלקה" ככזה אשר מאפשר לבנות את הגדר כ-40 ס"מ במקביל לגבול החלקה ולאו דווקא סביב הריצוף. דומני שטיעון זה אינו ראוי, שעה ששתי ועדות הערר קבעו מפורשות היכן יש למקם את הגדר והבהירו שהיא לא תוקם על גבול החלקה אלא סביב הבריכה. ההחלטות הספציפיות המנומקות גוברות על ההוראות הכלליות של התוכנית, שכן הן מפורטות יותר ומותאמות לנתונים במקרה דכאן, כמו גם לטענות הצדדים במסגרת העררים. יש להדגיש שוב כי XX עצמו הבין שיש להקים את הגדר סביב הבריכה - וראו ששם הוא הקים את הגדר הראשונית ואת גדר העץ. בהקשר זה אציין עוד כי יש לדחות מכל וכל את טענת XX לפיה לא ניתן למקם את הגדר "סביב הריצוף" שכן הוא לא ביצע ריצוף (ואומר כי מהתמונות ומביקורי בשטח אכן עולה שסביב הבריכה יש דשא סינטטי ואין משטח מרוצף ברוחב של כמטר כפי שתוכנן מראש). העובדה כי בפועל XX לא הקים את הריצוף כפי שתוכנן בתחילה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין מיקומה הנדרש של הגדר, ואין בטענה מתחכמת זו ממש. ההסבר השלישי הוא שחוות הדעת של רוזנהויז והתיחסות בהמ"ש אליה מהווים החלטה "שגוברת" על ההחלטות הקודמות ומשנה אותן רטרואקטיבית. ברי שאף טענה זו יש לדחות. הפרשנות שמציע XX אינה מקובלת, ההחלטה לפעול בהתאם לקביעותיו של רוזנהויז לא ניתנת לפירוש ככזו אשר מורה על פירוק גדר העץ ובנית הגדר הנוכחית במיקום שונה (ואזכיר שוב, בפעם הרביעית, כי המיקום של הגדר לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים לאורך כל הדרך, עד אשר העיר רוזנהויז את אשר העיר וXX עט על אמירה זו כמוצא שלל רב). נוסיף לכך שמבחינה פרוצדורלית, החלטת ביניים אינה יכולה להוות שינוי - ישיר או במשתמע - של פסק דין (לא של בית משפט זה ובוודאי לא של בית משפט המחוזי). נוכח האמור לעיל, כלל לא ברור על סמך מה בחר XX "לפרש" את החלטתו של בית המשפט זה מיום 27.11.2011, באופן שלטעמו "מכשיר" פעולה בניגוד להכרעות קודמות של בית המשפט המחוזי, תוך עשיית דין עצמי וקביעת עובדות בשטח. כאמור לעיל, אין בידי לקבל את עמדתו של XX כאילו חוות דעתו של רוזנהויז וההחלטה מיום 27.11.2011 "ביטלו" את פסק הדין החלקי שניתן ביום 10.10.2010 (ראו סיכומי XX בסעיף 58). אין לטענה זו כל שחר, והיא אף נעדרת כל ביסוס משפטי וחוקי. פסק הדין החלקי עומד בעינו ולא בוטל. יתרה מכך, לא יכולה להיות מחלוקת על כך כי XX לא טרח לקיים את החלטות המוסדות המוסמכים והערכאות שדנו בעניינו לאורך כל ניהול ההליכים, ועוד הרבה קודם ניתן פסק הדין החלקי. לעניין זה יצוין עוד, כי גם החלטת בית המשפט מיום 13.12.2011 במסגרתה ניתנו הוראות לרוזנהויז לבחון את טיבו של הקיר בשנית, אין בה כדי "להכשיר" את התנהלותו של XX. העובדה כי בית המשפט ביקש לבחון את המצב בשטח לאשורו, אין בה כדי להוות אישור בדיעבד לפעולותיו של XX, והפרתו הבוטה את הוראות בית המשפט פעם אחר פעם. ההסבר הרביעי, היה שבין הצדדים התגבשה הסכמה לגבי מיקומה של הגדר הנוכחית, וליתר דיוק - שהתגבשה הסכמה מסויימת לגבי מכלול המחלוקות, הצדדים לחצו ידים, אך ברגע האחרון לא הגיע ההסדר המתגבש לכדי מיצוי ומימוש. כאן אומר, שצר לי מאד על כך שהצדדים לא הצליחו לצעוד את כברת הדרך הקצרה הנוספת שהיתה דרושה על מנת להגיע להסדר כולל, ואני אף סבורה, מבחינה עניינית, שהסדר לפיו הגדר הנוכחית תשאר על כנה תוך ביצוע תשלומים אלו ואחרים הינו ההסדר האופטימלי. דא עקא, שאף קיומו של משא ומתן מתקדם שכזה בעבר אינו יכול לשנות את המסקנה המשפטית דהיום, והיא שהגדר אינו עומדת בקריטריונים שנקבעו. סיכום ביניים - מהמקובץ עולה כי הגדר הנוכחית במיקומה כפי שהוא, מפרה את החלטות הועדה המחוזית, אשר היה צורך לבצע מכח פסק הדין בעתירה ומכח פסק הדין החלקי. לכן, XX נמצא כמפר את פסק הדין החלקי מיום 10.10.2010. המסגרת הנורמטיבית - הלכה היא שמתן צו לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש צופה פני עתיד ואינו יכול להתייחס לאירועים שאירעו עובר למועד הגשת הבקשה או מועד מתן ההחלטה (ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק ייזום פרויקטים לבנייה נ' אשכנזי, פ"ד נד 230, 237 (2000); ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן" פ"ד נח(4) 184, 185 ורע"א 9191/05 גיורא מלר נ' יעל כהן, מאגר נבו (2010)). עוד נפסק כי צו לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש הינו צו שגובל בסנקציה פלילית ולכן יש ליתן צו כאמור רק כאשר ביהמ"ש משוכנע שאכן ההחלטות הקודמות שלו לא קוימו - וראו את רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט פ"ד נט(4) 49 (2004), רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש - מפסקי כרם שלום פ"ד מה(1) 617, 619 (1990), ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני פ"ד נא(1) 661 (1997) ואת ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' מנחם קופיץ מאגר נבו (2010). הואיל ומצאתי כי XX הפר את פסק הדין החלקי ולא מצאתי לקבל את הסבריו לגבי ההפרה - הבקשה השלישית לביזיון מתקבלת. בהתאם, ינתן צו המשית על XX קנס שבועי לכל שבוע בו לא יקויים פסק הדין החלקי. עתה, יש עוד לדון בטענות X לגבי נזקיו הכספיים - הממוניים והבלתי ממוניים. התביעה הכספית של X - עם כל הכבוד, עיון מעמיק בטענות X לגבי הנזקים הנטענים מלמד שדינן להידחות, מאחר ולא הוכחו כדבעי. אפרט בשלב זה כי בכתב התביעה טוען X כי בבריכה מתקיימת פעילות רועשת, כי XX העמיד בחצר זרקורים שמפריעים לX, כי הוא אינו יכול לעשות שימוש בחלק ממגרשו בשל הגבהת מגרשו של XX, כי משפחת X חשופה ויזואלית ממגרשו של XX ולכן נאלצת לסגור את חלונות ביתה וכי כל המתואר מעלה פוגע קשות באיכות החיים. בהתאם, התבקש פיצוי בסך 10,000 ₪ לכל חודש X תשעה חודשים (נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן) = 90,000 ₪. בנוסף נתבעו 5,000 ₪ בגין עלות תיקון סדקים שנגרמו לחומה שבמגרשו של X בעת ביצוע עבודות החפירה מצד XX ו-50,000 ₪ בגין עגמת נפש וכאב וסבל באופן כללי - כלומר, סך כולל של 145,000 ₪. יתכן כי ניהול מכלול ההליכים המשפטיים כנגד XX הסב לX עוגמת נפש, אך לא שוכנעתי שעצם קיומה של הבריכה והפעילות שבה וסביבה - גרמו לX עוגמת נפש או כאב או סבל או פגיעה באיכות החיים. X לא הציג כל ראיה לעניין הנזקים שנגרמו לו ולמשפחתו בפועל עקב העבודות שביצע XX במגרשו; לא הוכיח כי אכן קיים מפגע רעש המצדיק פיצוי; לא הוצגו מדידות של עוצמת הרעש במגרשו של X; לא הובאו צילומים לגבי מפגע או הטרדה; לא הוכח קיומם של הזרקורים; לא הוכחה פגיעה ביכולת לנצל את המגרש של X (ואם קיימת בו הצללה מסויימת - הרי שהיא נובעת מהצמחיה שבמגרש של X עצמו); לא הוכח שממגרשו של XX ניתן לראות אל תוך הבית של X (ודווקא הגדר הנוכחית מונעת כל יכולת לצפות ממגרש XX אל עבר מגרש X); לא נשמעה עדותם של בני משפחתו של X - ובמכלול אומר כי הנזקים הנטענים לא הוכחו. לגבי תיקון הסדקים - לא הוכח שהיו סדקים, לא הוכח תיקונם ולא הוכחה עלות התיקון. משכך, אין בידי לקבל את טענות X לעניין הנזקים הכספיים ואני דוחה את התביעה העיקרית. התביעה שכנגד - אזכיר כי הטענות בתביעה שכנגד נוגעות לנזקים שנגרמו לXX עקב שימוש בחלק מבית המגורים של X לצרכי ניהול עסקה של הגב' X וכן לנזקים עקב ביצוע של עבודות טעונות היתר בניה, ללא היתר מצד X, לרבות עקב מניעת אור ושמש. סכום התביעה שכנגד הועמד על סך של 100,000 ₪. דין טענות אלו להדחות, הואיל וXX לא הוכיחן מבחינה עובדתית. לעניין עיסוקיה של הגב' X - לא הוכח ע"פ מאזן ההסתברויות האזרחי כי היא אכן מנהלת עסק בבית המשפחה, ואף אם היא מקבלת לקוחות הרי שלא הוכח שיש בכך כדי לגרום לXX נזק (בשים לב לכך שהיא פסיכולוגית קלינית). באשר לביצוע עבודות בניה ללא היתר - שוכנעתי כי אכן קומת העמודים בבית משפחת X נסגרה ללא היתר בניה כדין ונעשה בה שימוש למגורים שלא כדין, אך לא הוכח כי שימוש שכזה מסב לXX נזק זה או אחר. לא הוכח כי נשמעים מחלק זה של הבית רעשים מיוחדים ובוודאי שלא הוכח שיש חסימה לאור או לשמש (ויש לשים אל לב כי המגרש של X נמוך בהרבה ממגרשו של XX ולא יתכן שהסגירה הבלתי חוקית של קומת הקרקע גורעת מקרני האור המגיעות למגרשו של XX). עוד יצויין כי הוכח שX סגר את קומת העמודים טרם רכש XX את המגרש הנדון (עמ' 44 שורה 31-32). באשר למחסן העץ - מוטב היה שלא תועלינה לגביו כל טענות מלכתחילה. קשה להשתחרר מהרושם שהתביעה שכנגד נועדה כולה לשמש כמשקל נגד לתביעה העיקרית שהגיש X (וראו לעניין זה את עדותו של XX עצמו בעמ' 45 שורות 4-8). בכל אופן, נחה דעתי שאין ממש בטענותיו של XX במסגרת התביעה שכנגד - והיא נדחית. סיכום - לאור כל האמור לעיל - התביעה העיקרית והתביעה שכנגד נדחות שתיהן. הבקשה השלישית מכח פקודת בזיון בית המשפט מתקבלת ואני מחייבת בזאת את XX לשלם קנס בסך של 1,000 ₪ לכל שבוע בו נמשך ביזיון בית המשפט ולא מקויים פסק הדין החלקי, משמע - לא מוקמת גדר כמצוות החלטת הועדה המחוזית (בגובה 1.80 מטר, במשקל של 80 ק"ג/מ"ר, בעלת מאפיינים אקוסטיים שווי ערך לגדר חיה סמיכה ובמרחק שאותו קבעה הועדה מגבול החלקה ומשפת הבריכה - בדיוק במקום בו ניצבה בעבר גדר העץ (על הקו הישר שנמתח בין הריבועים שניתן לראות על הרצפה)). XX ישלם לX הוצאות משפט, לרבות הוצאות בגין שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 45,000 ₪ (כולל מע"מ) והחזר יחסי של אגרת בהמ"ש בסך 2,500 ₪.סכסוך שכניםסכסוך