דוגמא להחלטה בנושא ערובה להוצאות בבית הדין הארצי: 1. זוהי בקשתה של המבקשת היא המשיבה לערעור שבנדון (להלן- המבקשת) לחייב את המשיבה - הגב' אושרת סויסה היא המערערת בהליך העיקרי שבנדון (להלן- המשיבה) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בערעור, כתנאי להמשך בירור הערעור. הרקע לבקשה וטענות הצדדים 2. המשיבה הועסקה על ידי המבקשת במאפייה שבבעלותה החל החל מיום 27/5/07 ועד ליום 21/9/08, שאז פוטרה מעבודתה.   במועד פיטוריה היתה המשיבה בהריון. בין הצדדים ניטשה מחלוקת בשאלה המקדמית, האם כטענת המשיבה, היא פוטרה בניגוד לדין בהיותה בהריון ועקב הריונה, או שמא כטענת המבקשת היא כלל לא ידעה על הריונה של המשיבה בעת פיטוריה והדבר נודע לראשונה לאחר הגשת כתב התביעה לבית הדין האזורי, כחלוף כחצי שנה ממועד הפיטורים. כפועל יוצא מכך, הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בה עתרה לחייב את המבקשת בתשלום שכר עבודה מלא מהיום בו פוטרה שלא כדין ועד לתאריך הלידה ביום 29/5/09, בסך כולל של 27,986.2 ₪, שכר עבודה מלא בגין 60 הימים שמתום חופשת הלידה בסך כולל של 7,238 ₪, שכר עבודה מלא בגין תקופת הודעה מוקדמת (לאחר 60 ימים מתום חופשת הלידה) בסך כולל של 2,834.9 ₪, פיצויי פיטורים בסך של 4,848.6 ₪ (לאחר קיזוז סך של 4,239 ₪ ששולמו לתובעת על חשבון פיצויי פיטורים), פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בסך של 731.25 ₪, דמי נסיעות בסך של 1,712 ₪, פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת סעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים התשי"ד- 1954 (להלן: "חוק עבודת נשים" ) בסך של 57,088.6 ₪, וכן בפיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין הפרת סעיף 14(א)(6) לחוק עבודת נשים, הפרת סעיפים 2 ו- 15 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה" ) ועוגמת נפש.   בית הדין האזורי לעבודה (השופט אלכס קוגן ונציגי הציבור; מר סלים אסחאק ומר אדם עינב; תיק ס"ע 17946-02-09), הגדיר את השאלה שבמחלוקת כדלקמן: "המחלוקת העיקרית בין הצדדים בתיק זה היא- האם התובעת פוטרה בניגוד לדין בהיותה בהריון ועקב הריונה, או שמא פיטוריה כלל אינם קשורים קשר כלשהו להריונה? שהרי, כטענת הנתבעת היא כלל לא ידעה על דבר ההיריון בעת הפיטורים". לאחר ששמע את עדי הצדדים, השתכנע בית הדין קמא בגרסת המבקשת ותוך שהוא דוחה את גרסת המשיבה קבע בפסק דינו מיום 4/10/11 כי הנתבעת ואביה לא ידעו מאומה בדבר הריונה של התובעת עת שזו סיימה עבודתה אצל הנתבעת. אי לכך, דחה בית הדין את מלוא תביעותיה של המשיבה וחייבה בהוצאות בסך של 5,000 ₪ לטובת המבקשת. 3. על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית דין זה, בו השיגה הן על מסקנותיו העובדתיות של בית הדין והן על קביעותיו המשפטיות בכל הנוגע לתחולת סעיף 9 לחוק עבודת נשים על נסיבותיה של המשיבה. 4. בהמשך לכך הגישה המבקשת את הבקשה שבנדון לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בערעור, כתנאי להמשך בירור הערעור. לטענת המבקשת בבקשתה, המשיבה מוכרזת כחייבת מוגבלת באמצעים מיום 5/4/11 וכנגד חובותיה ובכלל זה עשרה תיקי הוצאה לפועל, מתנהל תיק איחוד בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה, כאשר צו התשלומים החודשי שנפסק למשיבה הינו 200 ש"ח בלבד. עד למועד זה המשיבה לא פרעה את החיוב בהוצאות שהושת עליה ועל כן נפתח לגבייתו תיק הוצאה לפועל אשר צורף לתיק האיחוד ואשר במסגרתו "זכתה" המבקשת ל-3 תקבולים בסך של כ-80 ש"ח כל אחד. לטענתה, על פי הפסיקה כאשר לבעל הדין התובע "היסטוריה" של אי עמידה בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו, יש מקום לצוות על הפקדת ערובה להוצאות. בנסיבות שבנדון, כאשר המערערת פורעת את חובה באמצעות צו תשלומים מלשכת ההוצאה לפועל, קמה חזקה כי יהיה לה קושי וודאי ומוכח לפרוע את ההוצאות בערעור אם תחויב בהן. מוסיפה המבקשת, כי קביעותיו של בית הדין האזורי, הן העובדתיות והן המשפטיות, הינן נחרצות ואינן מותירות כל ספק בעניינן, כך שיש להניח שסיכויי הערעור הם אפסיים. אי לכך לטענתה יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה, כאשר לעניין גובה הערובה, הרי שעל אף מצבה הכלכלי של המשיבה, אין להתעלם מכך שפעילותה הדיונית מסבה עלויות למבקשת, ועל כן יש לחייבה בהפקדת ערובה בסך של 10,000 ₪ לפחות. 5. המשיבה מתנגדת למבוקש. לטענתה, סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, הערעור מגלה כי לכאורה נפלה טעות מהותית בפסק דינו של בית הדין קמא שבין היתר מסקנותיו התבססו על נקודת מוצא שגויה טענות שלא נטענו על ידי הצדדים, כמפורט בהרחבה בכתב הערעור. יתרה מכך הערעור מעלה סוגיות עקרוניות בתחום חוק עבודת נשים שחלקן טרם נדונו בהרחבה על ידי בית הדין הארצי לעבודה וקיימת חשיבות של ממש, מעבר לעניינה הפרטי של המשיבה, שבית הדין ייתן דעתו לסוגיות המשפטיות בערעור. מצבה הכספי של המשיבה, כמפורט בבקשה עצמה רעוע ולפיכך קבלת הבקשה להפקת ערובה תביא בהכרח לסילוק הערעור. באיזון בין זכותה של המשיבה ליומה בבית הדין לבין זכותה של המבקשת שהינה אמידה ובעלת אמצעים, להבטחת הוצאותיה, יש להעדיף במקרה זה את זכותה של המשיבה, ולדחות את הבקשה. 6. במסגרת תשובתה לתגובת המשיבה, חזרה המבקשת ביתר שאת על טענותיה שעיקריהם נזכרו לעיל. דיון והכרעה 7. תקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דנות בחובה המוטלת על מערער להפקדת ערובה בערעור להבטחת הוצאות המשיב. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן-התקנות) אין תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן חיוב מערער או אף תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אך בהתאם לפסיקה, בית הדין רשאי לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט -1969 [ראה: דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391]. יחד עם זאת, יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הערעור. מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. על השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור ראו: ע"ע 251/03 דוד אילוז - מישל אילת הסעות בע"מ (החלטה מיום 22.6.2004); בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' - נעמה כץ (החלטה מיום 12.9.2004), כאשר אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר. ודוק, חיוב בעל דין בהפקדת ערובה אינו מהווה אכיפה של חיוב בהוצאות שהוטל על המערער בעבר, אלא הוא צופה פני עתיד. תכליתו של חיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיב בערעור, אשר זכה בדין או השלים עם פסק דינה של הערכאה הראשונה, ייגרר להתדיינות נוספת, כאשר התנהלות המערער - שאינו משלם הוצאות שנפסקו לחובתו - מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי כי המשיב לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותו בהתדיינות הנוספת. 8. ומן הכלל אל הפרט. כעולה מטענות הצדדים, אין חולק ביניהם כי המשיבה הוכרזה כחייבת מוגבלת באמצעים עוד בטרם ניתן פסק הדין נשוא החיוב בהוצאות, כך שלא ניתן לומר שהיתה למשיבה אפשרות לשלם את ההוצאות במלואן והיא לא עשתה כן. מנגד, אין חולק כי המשיבה משלמת באמצעות צו לתשלומים מאת לשכת ההוצאה לפועל את החיוב בהוצאות שהושת עליה. גם אם עסקינן בתשלומים בסוכמים מזעריים, הרי שאלו הם הסכומים כפי שנקבעו לתשלום ע"י לשכת ההוצאה לפועל ולא נטען כי המשיבה הפרה בשלב כלשהו את צו התשלומים. אי לכך, לא ניתן לקבוע כי המדובר בענייננו במשיבה שנמנעת מלשלם את ההוצאות אשר נפסקו כלפיה בפסק הדין, באופן שיצדיק חיובה בהפקדת ערובה. 9. משכך הם פני הדברים, ומשלא הוכח בפני היסוד הראשון הנדרש לצורך חיוב בהפסקת ערובה, אינני נדרשת להתייחס לסיכויי הערעור, אך למעלה מן הצריך אוסיף (מבלי להביע עמדה לגופן של הטענות) כי מעצם העובדה שהערעור הוא בחלקו ערעור משפטי המחייב בחינה של נסיבות המקרה לאור הדין החל - לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור משוללי יסוד כסברת המבקשת. 10. סוף דבר - אשר על כן ולאור המבואר לעיל, התוצאה היא שהבקשה להפקדת ערובה - נדחית. הוצאותיה יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי בערעור.ערובה להבטחת הוצאותערובהבית הדין הארצי לעבודה