דוגמא להחלטה בנושא פלישה לחניה פרטית: בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לפלוש אל תחום חניותיה של המבקשת בבית המצוי ברחוב המרווה 9 בנהריה, ולעשות שימוש כלשהו בשטח חניותיה. המבקשת הינה בעלת הזכות להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעליה של דירת מגורים בבית הידוע כחלקה 29 בגוש 18134 (להלן:"הבית"). הבית טרם נרשם בפנקס הבתים המשותפים. בנספח לחוזה הרכישה של דירת התובעת, כפי שנחתם בשנת 1999 ע"י רוכשי הדירה מהקבלן ה"ה אוסט, נכתב כי 2/3 מכל שטחי החניה המסומנים בתשריט במספרים 1-4 יוצמדו לדירה מספר 3, היא דירת המבקשת. המבקשת רכשה את דירתה בשנת 2005. המשיבים הינם בעלי הזכויות בדירה מספר 1, אשר אליה צמודה החניה הגובלת בחניית המבקשת. המשיבים רכשו את דירתם בשנת 2009. בבקשתה, טוענת המבקשת כי המשיבים משיגים את גבולה בכך שהם פולשים באופן עקבי ומופגן לתוך שטח חניותיה באמצעות חניית רכבם, ובתאריך 23.10.12 הציבו במפגין במקום שני יתדות וצינור מקשר ביניהם (להלן:"הצינור"), על מנת למנוע מן המבקשת לעשות שימוש בחניותיה. המבקשת נקטה בסעד עצמי וסילקה את הצינור מן המקום. לטענת המשיבים, סידורי החניה במקום לא השתנו מאז אוכלס הבית בשנת 2001, כך שאם היתה פלישה אל חנייתה של המבקשת, הדבר נעשה כבר בשנת 2001. עוד טוענים המשיבים כי סימון החניות על גבי רצפת החניות, בפס לבן נעשה עוד בימי אכלוס הבית, וכך נהגו להחנות את רכבם בעלי הדירות מאז. לתמיכה בטענה, מציגים המשיבים תצלום אווירי שצולם בשנים 2002-2005 לטענתם. עוד טוענים המשיבים, כי בשטח החניה הותקן ארון מנייה של חברת החשמל (להלן:"הפילר"), אשר הגישה אליו, על פי נהלי חברת החשמל, חייבת להיות חופשית, ולפיכך אסורה חניה מולו. משכך, טוענים המשיבים כי דה-פקטו קטן אורכה הכללי של החניה במקום בשטח הזהה לאורך הפילר (1.4 מטרים לטענתם), וחלקה של המבקשת בסך 2/3 צריך להיגזר מאורך החניה בניכוי רוחב פילר, כך שאורכה הינו 7.7 מטרים בלבד. עוד טענו המשיבים, כי משך שנים רבות לא היה כל סכסוך ביניהם לבין המבקשת בנדון. המחלוקת החלה כאשר ביקשו מן המבקשת לא להחזיק באופן קבוע כלב קשור בשטח החניות. רק אז החלה המבקשת, על פי הטענה, להחנות את רכבה בצורה המפריעה לחנייתם, על הפס הלבן שתוחם את החניות ואף מעבר לו, בכוונת מכוון ובצורה המונעת מהם כניסה לרכבם. המשיבים מאשרים כי ביום 23.10.12 התקינו במקום צינור על מנת לתחום את חנייתם. המבקשת, למרות אזהרת המשטרה לטענתם, סילקה אותו מן המקום. דיון שלושה דברים על המבקש להוכיח, בבקשה לסעד זמני: - קיומה של זכות לכאורה הראויה להגנה. - מאזן הנוחות נוטה לטובתו, היינו שהנזק העלול להיגרם לו אם לא ינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שיגרם למשיב אם לא יינתן הצו. - הבקשה אינה נגועה בפגמים שביושר כגול העדר ניקיון כפיים, חוסר תום לב, הסתרת עובדות וכיוב' כאשר, מעל כל אלה, ניצבת מטרת הסעד הזמני, שהינה שמירה על הקיים. שוכנעתי כי בידי המבקשת זכות לכאורה הראויה להגנה. למבקשת זכות להירשם כבעליה של 2/3 משטח החניה נשוא המחלוקת. כבעלת זכויות בחניה העתידה להיות מוצמדת לדירתה, עם רישום הבית המשותף, זכאית היא לעשות בה שימוש ללא מפריע. טענת המשיבים, לפיה לא ניתן להחנות מול הפילר של חברת החשמל, לא הוכחה בשלב זה, ואף ספק אם היא רלוונטית לצורך הכרעה בבקשה זו, שכן עיון בתמונות שצורפו לתצהירו של המשיב מלמד כי אף אם יינתן צו המניעה הזמני והמשיבים לא יורשו לחנות על הקו המפריד בין החניות, עדיין יוכלו להחנות את רכבם בנוחות בשטח החניה התחום על ידי אותו סימון לבן, מבלי שיחנו מול הפילר. בתמונות ניתן לראות כי המשיבים מחנים אופנוע מול אותו ארון, ואילו המכונית מחנה מחוץ לתחום הגישה אל הארון. המשיבים הפנו אל נהלי חברת החשמל, בפרק העוסק במיקום ארון המנייה (פילר מונים) בסעיף 3.3.1 בו נכתב: "תהיה גישה חופשית לחזית הארון משטח ציבורי, מדרכה, שביל, מעבר ברשות הרבים וכדומה". ספק בעיני, אם יש בטענה זו של המשיבים הגנה מפני התביעה, מכמה טעמים: האחד, ספק אם הוראת נוהל, יכולה לפגוע בזכותה של המבקשת להירשם כבעלת הצמדה בשטח של 2/3 משטח החניה, אחרי הכל עסקינן בזכות קניין שרכשה המבקשת. שנית, הרציונל של הוראת הנוהל ברור. היא נועדה לאפשר גישה לעובדי חברת החשמל אל הפילר. גישה חופשית יכולה להינתן לעובדים בכמה אופנים, דרך אחת היא באמצעות מעבר ברשות הרבים, אך אין כל מניעה לקבוע זכות מעבר לעובדי חברת החשמל בתחום החנייה שתירשם בעתיד כהצמדה לדירת המשיבים. פעמים רבות מסתפקת חברת החשמל בזכות גישה על פני הצמדות, הנתונה לעובדיה בתקנון. ניתן אף לעגן את זכות הגישה בזיקת הנאה לטובת עובדי חברת החשמל. כל עוד אין המדובר בשטח החסום למעבר באמצעות בניה, או גדר, אין בכך כדי למנוע גישה אל הפילר. הצדדים נחלקו ביניהם ביחס למצב הקיים, עד סמוך להגשת הבקשה, ומי מהם הפר אותו. לטענת המבקשת, המשיבים הם שנקטו בצעד חד צדדי, עת התקינו, בתאריך 23.10.12 את אותו צינור במטרה לתחום לעצמם שטח חניה גדול מזה המגיע להם על פי הסכמי המכר, תוך הסגת גבול לשטח החניה שלה. לטענת המשיבים, המצב הקיים עובר להגשת הבקשה היה שהמשיבים החנו את רכבם באופן עקבי בשטח החניה מעבר לקו המסומן, היינו בשטח שלטענת המבקשת שלה הוא. לתמיכה בטענה, מפנים המשיבים לתצהירה של המבקשת התומך בבקשה, בו היא מצהירה כי המשיבים השיגו ומשיגים את גבולה בכך שהם פולשים באופן עקבי ומופגן לתוך שטח חניותיה באמצעות חניית רכבם בשטחן. ברור כי "המצב הקיים" אותו על הסעד הזמני לשמר, הינו המצב כפי שהיה קיים ערב הפרתו על ידי אחד הצדדים. כל משמעות אחרת, תוביל למצב שבו יצא חוטא נשכר. אין חולק, כי המשיבים הם שהתקינו צינור שנועד לתחום את גבול החנייה, בהתאם לסימון המצוי על הארץ, ובכך שינו את המצב הקיים. משכך, הבקשה לסעד זמני, ככל שהיא מכוונת לתחימת החניה באמצעות סימון כלשהו, ראויה להתקבל. ביחס לאופן שבו נהגו בעלי הדין להחנות את רכביהם עובר להתקנת אותו צינור שהובילה להגשת הבקשה, חלוקים הצדדים, ובשלב זה אין בידי להכריע במחלוקת עובדתית זו. אמנם, טענת המבקשת לפיה נהגה כל העת להחנות את רכבה על הקו המפריד בין שתי החניות סותרת את האמור בתצהירה, אך, יחד עם זאת, עצם העובדה שהמשיבים מצאו לנכון להתקין את אותו צינור התוחם את שטח החניה שלהם, כפי שהם רואים אותו, היא המעידה יותר מכל על כך שהמבקשת נהגה להחנות את רכבה אף מעבר לאותו קו תוחם, שאם לא כן, לא היה למשיבים כל צורך להתקין את הצינור. טענת המשיבים לפיה, משך כל השנים נהגו הצדדים להחנות את רכביהם בהתאם לסימון החניה על הקרקע, הם ואף קודמיהם, מוכחשת על ידי המבקשת. אין בצילום אוויר המנציח מצב של חניה חד פעמית כדי לתמוך בטענה. מכל מקום, מאחר שמדובר בזכות להירשם כבעלת זכות קניין בהצמדה, ספק אם הוכחת נוהג שונה די בה כדי להוכיח ויתור על זכות במקרקעין. במאזן הנוחות, לא התרשמתי כי למי מהצדדים ייגרם נזק בלתי הפיך, או נזק חמור כלשהו אם יינתן הסעד הזמני, כך גם לא ייגרם כל נזק משמעותי אם לא יינתן הצו. לפיכך, מצער שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמה. לא מצאתי חוסר תום לב מצד המבקשת בהגשת הבקשה, ולפיכך אין מקום לדחיית הבקשה מטעם זה. לטענת המשיבים, אין להיעתר לבקשה אף משום שהסעד הזמני המבוקש בה זהה לסעד העיקרי בתובענה. הטענה אינה מדויקת, שכן במסגרת התובענה, עותרת המבקשת לסילוק ידם של המשיבים משטח חניותיה, ואילו במסגרת הבקשה לסעד זמני התבקש בית המשפט פרט לאסור שימוש בחניית המבקשת גם לאסור על המשיבים לתחום את החנייה. יחד עם זאת, מקובלת עלי הטענה כי אם תתקבל מלוא הבקשה, כפי שהיא, יהיה בה כדי לייתר את הדיון בתובענה, ולפיכך אין מקום להיעתר לבקשה במלואה. רוחב החריגה שחורגים המשיבים אל תוך חנייתה הינו, לטענת המבקשת ועל פי חוות הדעת התומכת בבקשתה, 85 ס"מ. היינו, לשיטתה, יש להזיז את הסימון המסומן על האספלט 85 ס"מ ולאסור על חניית המשיבים בשטח זה. במסגרת הבקשה לסעד זמני, עותרת המבקשת לצו שיאסור על המשיבים להתקין אמצעי לתיחום החניה, וככל שעסקינן בחלק זה של הסעד, הדין עם המבקשת. ביחס לבקשה למנוע חנייה בשטח הנטען כשטח החניה של המבקשת, אין מקום, אף לטעמי, להורות כמבוקש. יחד עם זאת, יש ליתן סעד שיאפשר לבעלי הדין להמשיך לעשות שימוש סביר בחניותיהם עד להכרעה בתביעה. במהלך הדיון בבקשה, הצעתי לצדדים להסכים על אופן השימוש בחניה עד להכרעה בתביעה, אך הצדדים סרבו. טענת המשיבים כאילו הם הסכימו להצעה והמבקשת היא שסירבה אינה מדויקת, שכן אף המשיבים לא גילו גמישות. הסכמתם ניתנה רק ביחס להצעת בית המשפט אשר הגבילה את המבקשת יותר משהגבילה אותם. לסיכום: החלטתי לקבל את הבקשה באופן חלקי בלבד, ולאסור על המשיבים לחנות באופן המונע מן המבקשת חניה עד אותו קו לבן התוחם את החניות. אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה, בחלקה, ומורה כדלקמן: ניתן בזה צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים להתקין אמצעי כלשהו שמטרתו תיחום שטח החנייה, באזור חניותיהם של בעלי הדין בבית נשוא התביעה. כן אני קובעת כי המבקשת תהיה רשאית להחנות את רכבה עד הקו הלבן המסומן על רצפת החניה, ולא מעבר לו. המשיבים יחנו את רכבם לכל הפחות במרחק של 40 ס"מ צפונית לקן הלבן המפריד בין חניות הצדדים. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. לאחר שעיינתי בבקשת הרשות להתגונן, ולאור הטענות שהועלו בדיון בבקשה לסעד זמני, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי בהתאם לתקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, וליתן רשות להתגונן על סמך הבקשה. התצהיר התומך בבקשה ישמש כתב הגנה. אני קובעת מועד לישיבת קדם משפט בתאריך 18.3.13 בשעה 09:30. לקראת ישיבה זו ניתנות ההוראות הבאות: ניתן צו גילוי ועיון מסמכים הדדי לביצוע תוך 30 יום מהיום. אם בדעת מי מהצדדים להגיש שאלון יעשה כך בתוך 30 יום מהיום . הצדדים יגישו את כל העדויות הראשיות בתצהירים לרבות חוות דעת מומחים:התובעת - תוך  60 יום מהיום והנתבעים 30 ימים לאחר מכן.עד שאינו בשליטת צד ולא הסכים ליתן תצהיר גם לאחר בקשת עוה"ד שהומצאה לעד בכתב בדואר רשום, יומצאו פרטיו ותמצית עדותו הצפוייה, בתוך אותו מועד. אם התובעת לא תגיש תצהירים במועד, תימחק התביעה. אם הנתבעים לא יגישו תצהירים במועד תינתן מלוא המשמעות לתקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. על בעלי הדין להתייצב אישית לדיון. חניהפלישה למקרקעין