קציבת עונש מאסר עולם

דוגמא לפסק דין בנושא קציבת מאסר עולם: בפנינו שתי עתירות כנגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת (להלן: "הוועדה"), מיום 5.9.12 שדחתה את בקשת העותרים, אסירי עולם, שנידונו בבתי משפט צבאיים באיו"ש ומרצים את עונשיהם בבתי סוהר בישראל, להמליץ בפני נשיא המדינה לקצוב את עונשיהם, בשל חוסר סמכות עניינית. כללי 1. העותר 1 הורשע ברצח אישתו, אזרחית ישראל, ונידון בבית המשפט הצבאי בבית אל למאסר עולם. עפ"י פסק הדין בו הורשע העותר, הוא התגורר עם רעייתו בביתם בבית חנינא. ביום 10.2.00 הוא היכה אותה, נטל סכין מהמטבח, גרר אותה דרך המדרגות לחצר הבית ושם חנק אותה, תוך שהוא דוקר אותה בסכין מספר פעמים בצווארה, בפניה ובגבה. כתוצאה מכך היא נפטרה במקום. העותר 1 מאובחן כסובל מסכיזופרניה כרונית, מאושפז בבית סוהר מגן, מוגדר כטעון פיקוח, מטופל ע"י פסיכיאטר ומקבל טיפול תרופתי. העותר החל לרצות את עונשו לפני למעלה מ- 12 שנה ביום 10.2.00. העותר 2 הורשע בביצוע רצח ונשפט בבית המשפט הצבאי ברמאללה למאסר עולם. עפ"י גזר הדין העותר, תושב רמאללה, רצח באכזריות ובקור רוח נערה ישראלית צעירה שהיתה בת בית בביתו. הוא התנפל עליה, חנק אותה, רוצץ את גולגולתה באבן והביט בשלווה על דמה הניגר תוך כדי עישון סיגריה. לאחר מכן הוא גרר ביחד עם חברו את גופתה והצית אותה. מדובר בעותר בעל עבר פלילי מכביד, ומחוו"ד של גורמי שב"ס עולה כי קיים לגביו חומר מודיעיני שלילי על סכסוכים ומתיחות בינו לבין אסירים אחרים. העותר החל לרצות את עונשו לפני למעלה מ- 24 שנה, ביום 19.9.88. 2. באי כוח העותרים טענו שהפרשנות הנכונה היא, כי בנוגע לחנינת אסירים שנשפטו באיו"ש, סמכות החנינה של המפקד אינה בלעדית אלא קיימת לנשיא סמכות חנינה מקבילה. לכן, הוועדה מוסמכת לדון בבקשת הקציבה שהגישו העותרים ולהמליץ בפני הנשיא, באם תראה לנכון, על קציבת עונשיהם. 3. הוועדה קיבלה את עמדת היועמ"ש לאיו"ש והדגישה, כי אם המחוקק היה חפץ להסמיך את הנשיא לחון אסירים, כמו העותרים, היה עושה זאת מפורשות, כפי שעשה בעניין אסירים שנשפטו בבתי משפט צבאיים בחבל עזה בחוק עונש מאסר שגזר בית משפט צבאי בחבל עזה (הוראות מעבר) תשס"ז-2007 (להלן: "חוק חבל עזה"). הוועדה ציינה, כי נוצר מצב בלתי ראוי בעליל, לפיו אסירים שנשפטו באיו"ש לא זכו עד היום לקציבת עונשיהם והיא מקווה כי הדבר יתוקן במהרה. נימוקי העתירות: הוועדה שגתה בפרשנות החוק והתעלמה מדברי חקיקה מרכזיים הקובעים את סמכותה להמליץ על קציבת עונש מאסר עולם ואת סמכות הנשיא לקצוב את העונש ולחון את העותרים. הלכה היא, כי כל גוף מוסמך לדון, לפרש ולקבוע את סמכותו. הוועדה לא דנה בסמכותה אלא בסמכות הנשיא ומשם גזרה את סמכותה. זוהי דרך פרשנות שגויה, במיוחד כאשר הוועדה פנתה לדין האזור, שהוא דין זר לכל דבר ועניין. סמכות הוועדה מעוגנת בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א- 2001 (להלן: "החוק" או "חוק שחרור על תנאי"), אך הוועדה לא התייחסה לפרשנות חוק זה בהחלטתה. הוועדה הסתמכה בהחלטתה על הסדר שלילי שקראה מתוך חוק חבל עזה ותוך התעלמות מחוק יסוד: נשיא המדינה (להלן: "חוק היסוד"), המצוי במדרג חוקתי עליון. החלטת הוועדה אינה כוללת הנמקה ראויה והיא פסולה אף מטעם זה. החלטת הוועדה מביאה לאפליה אסורה בין אסירים שנשפטו באיו"ש לבין אלה שנשפטו בישראל, אך כולם מרצים מאסר עולם במדינת ישראל, תחת אותו משטר חוקתי, באותו בית הסוהר ובאותם התנאים. העותרים מוחזקים במאסר בבתי סוהר בישראל ולעובדה זו יש משמעות רבה בעניין החוק החל. חוק חבל עזה נועד כדי למנוע וואקום חקיקתי אחרי ההתנתקות, שכן מאז אין ריבון ישראלי שם, לכן, אין בקיומו של חוק זה כדי ללמד על היעדר סמכות הנשיא במקרה דנן. מהוראות ס' 29(א) לחוק שחרור על תנאי עולה, כי סמכותה של הוועדה, ואף סמכותו של הנשיא, נגזרים מכך שהאסיר מרצה את מאסרו בישראל, שוהה בה ומצוי תחת שיפוטה. עד למיצוי ההליך המשפטי באיו"ש, הדין החל על אדם שנמצא שם אינו זהה לדין החל על אדם בישראל, כי מדובר ביחידות טריטוריאליות שונות, אך כאשר מתקבלת ההחלטה שמי שנשפט באיו"ש ירצה את מאסרו בישראל, משמעות הדבר כי חוקי ישראל חלים עליו בכל הקשור לאופן ריצוי המאסר ואורכו. תקנות 6(א) ו- 6(א1) לחוק להארכת תוקפן של תקש"ח קובעות מפורשות כי חוק שחרור על תנאי ממאסר בעניין שחרור מוקדם חל על מי שנשפט באיו"ש ומרצה מאסר בישראל. ההבחנה שעשתה הוועדה בין שחרור מוקדם לבין קציבה הינה הבחנה לא נכונה ולא הוזכרה בחוק שכן ללא קציבה לא יידון שחרור מוקדם. סמכות המפקד מוגבלת לשטחי איו"ש ועל כן הוא לא יכול לגרוע מחקיקת הכנסת או להגבילה. הנשיא דן בעניינם של אסירים שנשפטו בחו"ל ומרצים עונשי מאסר בישראל, ולכן הוא מוסמך גם לקצוב את עונשיהם ולחון גם אסירים שנשפטו באיו"ש ומרצים את עונשיהם בישראל. אסירים, כמו העותרים, מופלים מאסירים מאזורם אשר נשפטו בישראל, שכן עניינם של אלה נידון בפני הוועדה. הם גם מופלים מאסירים אשר נשפטו באיו"ש למאסר ממושך וקצוב, שעניינם יגיע ביום מן הימים לוועדת השחרורים הרגילה. מדובר באפליה שרירותית ובלתי מוצדקת, אשר ברורה לוועדה, כפי שציינה בהחלטתה. במהלך הדיון בפנינו הצביעו ב"כ העותרים על האבסורד שיש בכך שמפקד האזור מוסמך לדון בקציבת עונשים של העותרים, שהם אסירי עולם, ואילו ועדת השחרורים המיוחדת מוסמכת לדון בשחרורם המוקדם של אסירים שאינם אסירי עולם. לטענתן, יש לפרש את סמכות הקציבה והחנינה של נשיא המדינה בצורה רחבה. אמנם איו"ש לא נכלל בתחומי מדינת ישראל אך הקריטריון הקובע הוא המקום בו מרצה האסיר את מאסרו ואין בחוק רמז שהוא לא חל על אסירים מסוימים שנמצאים במדינת ישראל. 16. ב"כ העותרים, עו"ד בן נתן, טענה שהליך הקציבה בפני יועמ"ש האזור לא דומה להליך הקציבה בפני ועדת השחרורים המיוחדת. לטענתה, סעיף 6 לחוק להארכת תוקפן של תקש"ח לא שוללת את סמכות הוועדה אלא קובעת רשימה סגורה ואילו רצה המחוקק לקבוע זאת היה עושה זאת במפורש. גם אם האפליה או אי השימוש בסמכות הקציבה של מפקד האזור לא מקנה סמכות לוועדה, אין תכלית ראויה והגיונית לאפליה בין העותרים לאסירים שנשפטו מחוץ לגבולות המדינה. החוקים שקובעים את סמכות הנשיא לגבי אסירים שנשפטו בחו"ל או בחבל עזה לפני ההתנתקות עוסקים בהעברתם ארצה ונושא סמכות החנינה הוא רק נושא נילווה. 17. ב"כ העותרים, עו"ד קורוליק, טענה בפנינו שמפקד האזור לא קוצב את עונשיהם של אסירי עולם והחלטותיו, כמו לגבי העותרים שבפנינו, אינן מנומקות. מדובר במנגנון לא יעיל, שמצדיק קיומה של סמכות מקבילה לנשיא המדינה. לטענתה, יש אפליה בין אסירים שנשפטו באיו"ש לבין אסירים מאיו"ש שנשפטו בארץ, במיוחד כשאינם אסירים בטחוניים אלא אסירים פליליים כמו העותרים, ושמעברם ליחידה טריטוריאלית אחרת מוביל בהכרח להחלת דיני אותה יחידה (מדינת ישראל) עליהם. תגובת היועמ"ש לעתירת עותר 1: 1. מדובר בעתירה מוקדמת שהוגשה ללא מיצוי הליכים ראוי ודינה להידחות על הסף בשל כך. העותר לא מיצה את אפשרותו לשוב ולפנות למפקד בבקשה חוזרת שיקצוב את עונש מאסר העולם שהוטל עליו. 2. סמכות החנינה במדינה היא סמכות שמוקנית לריבון, קרי, לנשיא המדינה. בשטחי איו"ש סמכות החנינה נתונה בידי המפקד הצבאי באזור, שהוא חליף הריבון בשטח. 3. הסמכות להקל בעונשיהם של אסירים שהועמדו לדין בבתי משפט צבאיים באיו"ש והסמכות לקצוב את עונשם של האסירים שנשפטו למאסר עולם נתונה בידי מפקד האזור בלבד. 4. ועדת הקציבה לא הוסמכה בחוק שחרור על תנאי להמליץ בפני המפקד הצבאי על קציבת עונשי מאסר עולם שהוטלו ע"י בתי המשפט הצבאיים באיו"ש. החלטת ועדת הקציבה תואמת את הוראות הדין ואין בה כל פגם שיצדיק את התערבות ביהמ"ש. 5. הפורום המתאים לבחינת הטענות נגד אופן הפעלת שיקול דעתו של המפקד הצבאי בעניין קציבת מאסרי עולם הוא בג"ץ. 6. אין הוראה מפורשת בחוק המסמיכה את נשיא המדינה לחון או להקל בעונשיהם של אסירי עולם שנשפטו בבתי משפט זרים, באיו"ש או בחו"ל, שרק הועברו לריצוי מאסרם בארץ. 7. סמכות המפקד הצבאי מעוגנת בצו בדבר הוראות הביטחון, שהוא דבר חקיקה ראשית באיו"ש, והינה בשל היותו "חליף הריבון" באזור. הצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: "הצו") קובע באופן מפורש כי על אסיר שנדון והוטל עליו עונש בבימ"ש צבאי באיו"ש והוא מרצה עונשו במתקן מאסר בשטח ישראל, יחולו הוראות מסוימות מתחיקת הביטחון באיו"ש. הצו קובע באופן מפורש כי הסמכות לקציבת עונשו של אסיר עולם שנשפט בבימ"ש צבאי באיו"ש נתונה למפקד האזור, גם אם הוא הועבר לרצות עונשו בישראל. טענה זו מתחזקת גם מהוראות החוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חרום (יהודה והשומרון וחבל עזה- שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) התשכ"ז-1967). תקנה 6 קובעת כי לעניין ביצוע מאסר ושחרור על תנאי ממאסר יחולו על אסיר שנדון בבימ"ש צבאי באיו"ש והועבר לריצוי עונשו בישראל, הוראות הדין הישראלי. הסעיף אינו קובע הוראה דומה לעניין החלת הדין הישראלי ביחס להקלה בעונשו של אסיר עולם והוא אינו מחיל על אסיר עולם את ההוראות שעניינן בוועדת הקציבה ובהמלצותיה בעניין קציבת מאסרי עולם. יש לפרש באופן דווקני ותכליתי את תקנה 6(א1) לחוק הארכת תוקפן של תקש"ח ולקבוע שהיא חלה רק על ועדת השחרורים שדנה בשחרור מוקדם של אסירים שנשפטו בבימ"ש צבאי באיו"ש ולא על ועדת השחרורים המיוחדת שדנה בקציבת עונשי מאסר עולם. 8. הליך הקציבה בפני מפקד כוחות צה"ל באזור הוא הליך מסודר, בדומה לפנייה לנשיא המדינה בבקשה לקבל חנינה או הקלה בעונש. במסגרת הליך זה, בין היתר, מתבקשות חוו"ד של גורמים מוסמכים, כפי שהתקבלו לגבי העותרים. העותר 1 פנה בשנת 2007 למפקד הצבאי בבקשה להקל בעונשו ובקשתו נדחתה. לאור העובדה שחלפו כשש שנים ממועד הפנייה אין כל מניעה שיגיש בקשה חדשה למפקד, בה יבקש לשקול פעם נוספת את קציבת מאסר העולם שהוטל עליו. מדובר בעתירה מוקדמת שכן העותר 1 לא מיצה את ההליך המנהלי לפנות פעם נוספת למפקד הצבאי. 9. במהלך הדיון בפנינו טענה ב"כ היועמ"ש עו"ד גדות-כרמי, שלא ניתן ללמוד על סמכותו של נשיא המדינה לקצוב את עונשיהם של העותרים מפרשנות אלא נדרש חוק מפורש, שלא קיים. המחוקק בחר להסמיך את ועדת השחרורים לשחרר על תנאי אסירים שנשפטו באיו"ש ומרצים את עונשיהם בארץ ולא החיל עליהם את הליכי הקציבה, שהם הליכים שונים. לטענתה, גם אם שיקול הדעת של מפקד האזור לא מופעל באופן מיטבי, או שהליך הקציבה לא מתקיים באופן מוצלח, אין בכך כדי להקנות סמכות מקבילה לנשיא המדינה אלא בחלוף הזמן העותרים יכולים לפנות פעם נוספת למפקד האזור בבקשה לקצוב את עונשיהם. תגובת היועמ"ש לעתירת עותר 2 1. סמכות נשיא המדינה חלה רק בתחומי מדינת ישראל על אסירים שנשפטו בבתי משפט בישראל, אלא אם היא הורחבה בהוראת חוק מפורשת כמו שהורחבה בחוק על אסירים שנשפטו במדינות אחרות והועברו לנשיאת מאסרם בישראל או על אסירים שנשפטו בבימ"ש צבאי בחבל עזה לפני ההתנתקות. הוראות חוק אלה הן "הסדר שלילי". לו סבר המחוקק שיש להחיל את סמכות החנינה של הנשיא גם על אסירים כמו העותרים היה קובע זאת במפורש בחוק. 2. איו"ש אינו חלק ממדינת ישראל והעובדה שמטעמים פרקטיים אסירים שנשפטו באיו"ש מוחזקים בבתי סוהר בארץ לא מקנה לנשיא סמכות קציבה וחנינה לגביהם. 3. הסמכות הבלעדית לקציבת עונשו של אסיר עולם שנשפט באיו"ש ומתן חנינה לו נתונה למפקד האזור בהתאם לסעיף 184 לצו הוראות ביטחון (נוסח משולב) (יהודה ושומרון) (מס' 1651) תש"ע-2009. 4. הליך הפנייה למפקד האזור הוא הליך מסודר שאינו שונה במהותו מהליך הפנייה לנשיא המדינה, שכן הוא מקבל חוות דעת מיועמ"ש איו"ש, מתבסס על נתונים שהוא מקבל מכל הגורמים הרלוונטיים, ושוקל אם יש לאסיר סיכויי שיקום והוא לא יהיה מסוכן לאחר שחרורו. העובדה שיש לאסירים שנשפטו בבתי משפט באיו"ש אלטרנטיבה שמתפקדת היטב מאיינת כל חשש להתייחסות מפלה של הרשות החוננת. דיון והכרעה 1. השאלה העומדת להכרעה בעתירות שבפנינו היא האם יש לוועדה סמכות להמליץ בפני נשיא המדינה לקצוב את עונשיהם של העותרים, שנשפטו למאסרי עולם בבימ"ש צבאיים באיו"ש ומרצים את עונשיהם בבתי סוהר בישראל. ההכרעה בשאלה זו תלויה בהכרעה בשאלה, שבקשר אליה טענו ב"כ הצדדים בפנינו, בכתב ובע"פ, האם סמכות החנינה של הנשיא שקבועה בסעיף 11(ב) לחוק יסוד נשיא המדינה חלה, במקביל לסמכותו של מפקד האזור, גם על העותרים שמרצים את עונשיהם בבתי סוהר בארץ, כטענת ב"כ העותרים, או שסמכותו של מפקד האזור לקצוב את עונשי מאסר העולם שהוטלו על העותרים ע"י בימ"ש צבאיים באיו"ש ולחון אותם היא סמכות בלעדית שאינה מסורה לנשיא גם אם הם מרצים את עונשיהם בבתי סוהר בישראל, כטענת ב"כ המשיבים שהתקבלה ע"י הוועדה בהחלטתה נושא העתירות. 2. לאחר שעיינו בעתירות ובכתבי התגובה על נספחיהן, לרבות בהוראות החוקים הרלוונטיים ובפסיקה אלה הפנו ב"כ הצדדים ושמענו טיעונים בע"פ, הגענו למסקנה שסמכות החנינה וקציבת עונשיהם של העותרים אינה מסורה לנשיא אלא רק למפקד האזור. משכך, החלטת הוועדה נושא העתירה סבירה ומוצדקת ואינה מצדיקה התערבות ערכאה שיפוטית. 3. סמכות הנשיא לקצוב את עונשיהם של אסירי עולם ולחון אותם מסורה לו בהיותו נציג הריבון בתחומי מדינת ישראל והיא משתרעת על אסירי עולם שנידונו בבתי משפט שבתחומי מדינת ישראל, אלא אם נקבע בחוק באופן מפורש אחרת. בכל הקשור לאסירי עולם שנשפטו בבימ"ש צבאיים באיו"ש, כמו העותרים, חלה הוראת סעיף 184(א) לצו בדבר הוראות ביטחון (נוסח משולב) (יהודה ושומרון) תש"ע-2009, לפיו מפקד האזור רשאי להקל בעונש על תנאי או לחון על תנאי מי שנידון בבימ"ש צבאי באזור. סעיף 266(א) לצו הנ"ל, המתייחס לנדונים כמו העותרים, קובע שמי שנידון ונענש בבימ"ש צבאי באזור, וטרם בוצע עונשו באזור, העונש יהיה ניתן לביצוע בישראל בדרך שמבצעים בישראל עונש שהוטל ע"י בימ"ש בישראל, אך זאת "בכפוף לכל תחיקת ביטחון", לרבות סעיף 184(א) לצו. הוראות סעיפים אלה, מהם שואב מפקד האזור את סמכותו לקצוב את עונשיהם של העותרים ולחון אותם, מבטאים את גישת הפסיקה כפי שבוטאה ע"י כב' השופט חשין בסיפא סעיף 16 לפסק דינו בבג"צ 9290/99 ואח' מ.מ.ט נ' ממשלת ישראל ואח' לפיה "רק ריבון יכול ומוסמך לחון עבריינים ולהפחית בעונשים. כך באשר לסמכותו של הנשיא להפחית מעונשם של תושבי ירושלים, ובשינויים המחוייבים כך באשר לסמכותו של המפקד הצבאי". 4. גם אם נקבל את בקשת ב"כ העותרים לפרש פרשנות מרחיבה את סמכות החנינה של הנשיא, כפי שנעשה בבג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל פ"ד מ(3)505, הדבר לא ניתן כאשר מדובר בסמכות לשנות עונש, סמכות שחייבת להיות מוקנית במפורש (ראה סעיף 6 לפסק דינו של השופט גולדברג בעע"א 2024/96 היועמ"ש נ' אבו אסעד תק-על 96(3) 1142(1996)). כך עשה המחוקק כאשר רצה להחיל את סמכות החנינה של הנשיא על אסירים שנשפטו בחו"ל ומרצים את מאסרם בבתי סוהר בארץ בסעיף 10(א) לחוק לנשיאת מאסר במדינת אזרחותו של האסיר תשנ"ז-1966, ועל אסירים שנשפטו בבימ"ש צבאיים בחבל עזה בסעיף 2 לחוק חבל עזה. 5. איננו מתעלמים כלל ועיקר מהוראות תקנה 6 לחוק להארכת תוקפן של תקש"ח, עליהן מסתמכות ב"כ העותרות שזו לשונה: "(א) מי שנידון והוטל עליו עונש בבימ"ש צבאי יהא עונשו ניתן לביצוע בישראל בדרך שמבצעים בישראל עונש שהוטל ע"י בימ"ש, במידה שלא בוצע העונש באזור. (א1) על שחרורו המוקדם של מי שנושא מאסר בישראל בהתאם להוראות תקנת משנה (א) יחולו הוראות החוק לשחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001". אמנם תקנה 6(א) חלה על העותרים אך תקנה 6(א1) לא מחילה עליהם את סמכות הוועדה להמליץ בפני נשיא המדינה על קציבת עונשי מאסר העולם או את סמכות קציבת העונש והחנינה של נשיא המדינה, שכן היא מחילה את הוראות החוק רק ככל שאלה מתייחסות לשחרור מוקדם של אסיר שאינו מרצה מאסר עולם. 6. אנו מקבלים את טענת ב"כ העותרים לפיה מצבם של העותרים שונה מזה של תושבי חבל עזה שנשפטו למאסר עולם בבית משפט צבאי ומרצים את מאסרם בבית סוהר בתחומי מדינת ישראל, ממצבם של תושבי איו"ש שנידונו למאסר עולם בבימ"ש במדינת ישראל ומרצים את מאסרם בבית סוהר בארץ בכל הקשור לסמכות הוועדה להמליץ על קציבת עונשם וסמכות נשיא המדינה לקצוב את עונשם ולחון אותם, אך לא מדובר באפליה פסולה אלא בהבחנה מותרת המתחייבת מהוראות דברי החקיקה שהובאו לעיל. 7. גם אם נכונה טענת ב"כ העותרים, שלא הוכחה, לפיה ידו של מפקד האזור קפוצה בכל הקשור לקציבת עונשיהם של אסירי עולם כמו העותרים, אין בכך כדי להקנות סמכות קציבה וחנינה מקבילה לנשיא המדינה וכדי להסמיך את הוועדה להמליץ על קציבת עונשיהם של העותרים, שכן יש לבחון כל מקרה וכל בקשה עפ"י נסיבותיהם. 8. גם אם תהליך קציבת עונשיהם של אסירי עולם, כמו העותרים, ע"י מפקד האזור הוא תהליך מסודר, כטענת ב"כ המשיב שלא נסתרה, ומבלי להטיל ספק במקצועיות וביושרה של יועמ"ש האזור שממליץ בפני מפקד האזור על קציבת העונש, מן הראוי להקים באזור ועדה בהרכב ובסמכויות דומות, ככל האפשר, לוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה על מנת שמצבם של אסירי עולם, כמו העותרים, יהיה דומה למצבם של אסירי עולם שנשפטו בבימ"ש בישראל, בחבל עזה או בחו"ל ומרצים את עונשיהם בבתי סוהר בישראל. 9. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את העתירה. מאסר