דוגמא לפסק דין בנושא תאונת דרכים לא קשה: עניינה של התביעה שבפניי בתאונת דרכים מיום 15.7.08, בה הייתה מעורבת התובעת, ילידת 1.1.64, כנהגת ברכבה, בדרכה מעבודתה הביתה. הנתבעת היא חברת הביטוח שביטחה את רכב התובעת. אין מחלוקת כי לא מדובר בתאונה קשה והתובעת גם העידה כי מאחר ולא נגרם כל נזק לרכבה וכן לרכב הפוגע, לא החליפו הצדדים אף פרטים במקום. חרף האמור, לא הסתייעה פשרה בין הצדדים וזאת בנסיבות בהן נקבעו לתובעת בתחילה 10% נכות במסגרת הועדה הרפואית לעררים במל"ל, אך לאחר שבית המשפט קיבל בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, קבע המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר השרוני, כי נותרו לתובעת רק 2.5% נכות. בין הצדדים נפלה מחלוקת באשר לשאלה מה מאותן קביעות היא הקביעה המחייבת וזאת בשים לב לאמור בהחלטה שניתנה, עת התקבלה בקשת הנתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור. אף שאתייחס להלן בקצרה למחלוקת שנפלה בין הצדדים אקדים המאוחר ואציין כי לטעמי אין לה נפקות רבה - מקום בו התרשמתי כי ככל שנותרה נכות לתובעת, משמעותה התפקודית זעירה. התובעת, ראש ענף חוליה במדור עצמאיים במס הכנסה בירושלים, טוענת בתביעתה כי עקב התאונה פנתה לקבלת טיפול רפואי במוקד ט.ר.ם ובהמשך במסגרת קופת החולים. עוד נטען כי היא אובחנה כסובלת מחבלה מסוג "צליפת שוט" וממילא ביקשה כי ימונה מומחה מטעם בית משפט לקביעת נכותה האורטופדית. עוד בטרם נדונה אותה בקשה, נקבעה נכות התובעת במל"ל וזאת בהיות התאונה תאונת עבודה. ההליכים והקביעות במל"ל: מעיון במסמכי המל"ל (ראה מסמכים שצורפו לתגובת התובעת מיום 16.11.10) - עולה כי בתחילה נקבע במל"ל שלא נותרה לתובעת כל נכות. על החלטה זו הגישה התובעת ערר בפני הוועדה הרפואית לעררים (להלן: "ועדת הערר"). ועדת הערר החליטה ביום 27.10.09 כי נותרו 10% נכות, בגין פגיעה בצוואר התובעת וזאת בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות") עת נתנה הוועדה את החלטתה, הונחו בפניה חוות דעת של ד"ר ליבני, דו"ח ט.ר.ם ובדיקת C.T מיום 31.7.08. הבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור וההחלטות בעקבותיה: הנתבעת הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת הערר. בבקשה זו הפנתה לסריקה טומוגרפית מיום 30.8.99, בדיקת רנטגן מיום 10.8.03 אשר בה התייחסות לעמוד שדרה צווארי ובדיקת C.T מיום 26.6.06. הנתבעת הפנתה לכך שמסמכים אלה לא עמדו לפני וועדות המל"ל וקיימת סבירות גבוהה שתלונות התובעת לאחר התאונה, יסודן במצב רפואי קודם. התובעת טענה מנגד כי הסריקה מיום 30.8.99 נוגעת לעמוד שדרה מותני ובדין לא הייתה התייחסות אליה. לא רק שבמקרה דנן לא מדובר על פגיעה בגב תחתון אלא פגיעה בצוואר, אלא גם אותה סריקה, הייתה מוכרת לוועדה הרפואית בהיותה קשורה לתאונת עבודה קודמת. אותן טענות הועלו ביחס לבדיקת ה- C.T מיום 26.6.06. באשר לבדיקת הרנטגן מיום 10.8.03 - נטען כי הממצאים הנוגעים לעמוד השדרה הצווארי הם זעירים ולא משמעותיים, ניווניים באופיים שנמצאים בדרך הטבע אצל כל אדם, בגילה של התובעת. נטען כי מאחר ואין תיעוד רפואי על תלונות קודמות לגבי הצוואר, או הפניה ספציפית לצילום צווארי (ב"כ התובעת הפנה לכך שבדיקת הרנטגן מיום 10.8.03 - נגעה לכל אורך עמוד השדרה, לרבות החלק התחתון ולא הייתה התמקדות בצוואר) - הרי שאין מקום להיעתר לבקשה. בהחלטה מיום 24.11.10 נקבע שיש מקום לקבל את הבקשה ולהתיר הבאת ראיות לסתור. בהחלטה נאמר כי אין מחלוקת שלפני וועדת המל"ל לא היה החומר הרפואי באשר למצב הקודם. מאחר והיה דמיון בין תוצאות הבדיקה מיום 10.8.03 (אשר צורפה כאמור לתגובת התובעת מיום 16.11.10) לבין תוצאות הבדיקה לאחר התאונה, מיום 31.7.08 (אשר צורפה לכתב התביעה) - נקבע כי די גם בכך שהבדיקה מיום 10.8.03 לא הייתה לפני הוועדה, כדי ללמד שקיים סיכוי ממשי כי חלק מהפגיעה, יסודה במצב רפואי קודם. נקבע כי מאחר והוועדה לא הייתה מודעת לאותה בדיקה קודמת, יש מקום שמומחה מטעם בית המשפט הוא שיקבע האם מדובר בפגיעה קודמת או בפגיעה חדשה מהתאונה דנן (בין במלואה בין בחלקה). לנוכח המחלוקת באשר לשתי הבדיקות האחרות (השאלה האם הן רלוונטיות לפגיעה בצוואר) - נקבע עוד, כי מאחר וממונה מומחה מטעם בית משפט, ממילא הוא גם שיבדוק את הרלוונטיות של אותן הבדיקות. במקביל למתן אותה החלטה ניתנה החלטה נוספות מכוחה מונה ד"ר אמיר השרוני כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. התובעת בחרה להגיש רע"א על ההחלטה מיום 24.11.10 אך כב' השופט רומנוב לא קיבל את בקשתה. החלטת ערכאת הערעור ניתנה ביום 1.2.11 במסגרת רע"א 21609-12-10. עיון בטעמי ההחלטה מעלה כי ערכאת הערעור סברה שאין מקום להידרש לערעור על ההחלטה שניתנה וזאת בטרם הסתיים הדיון בבית משפט השלום - במתן פסק דין. קביעות ד"ר השרוני: בחוות הדעת של ד"ר השרוני, תחת הכותרת "עבר רפואי ורקע רלוונטי", כותב המומחה כי התובעת טוענת שעובר לתאונה לא סבלה מבעיות בצוואר. עם זאת, הוא ציין תאונת דרכים משנת 2003, אשר במסגרתה נפגעה התובעת בגב תחתון. תחת כותרת נוספת: "הדמיה ובדיקות שהוצגו", ציין המומחה את בדיקת ה- C.T צווארי מיום 31.7.08, בדיקת C.T עמוד שדרה מותני מיום 30.8.99 ומכתב פיזיותרפיה מיום 15.3.11. על אף שכאמור עמדה ביסוד המינוי - אי בהירות לגבי משמעות בדיקת רנטגן מיום 10.8.03, זו אינה מוזכרת בהדמיות שהוצגו למומחה, על אף שאין מחלוקת שהיא נכללה בחומר שהועבר אליו (בעניין זה ראה דברי הצדדים בעמ' 9, שורה 15). המומחה בדק את התובעת ומצא הגבלה קלה מאד בטווחי תנועות הצוואר. הוא ציין כי הבדיקה הנוירולוגית תקינה וכן כתב: "בדיקות הדמיה מצביעות על בלטי דיסק מרובים בעמוד השדרה הצווארי כולל שחיקת דיסקים בצוואר", על יסוד האמור קבע במסקנותיו כי לאור תלונות הנבדקת (על כאב בצוואר עם הקרנת כאב לכתף שמאל ולשתי הידיים וכן סחרחורות וכאבי צוואר), "הממצאים בבדיקה הגופנית ובבדיקות ההדמיה" - המלצתו היא להכיר ב- 2.5% נכות. נכות זו נקבעה על בסיס אותו סעיף בו נעשה שימוש בועדת הערר, אם כי באופן חלקי. המומחה המליץ עוד להכיר בנכות זמנית מלאה למשך שישה שבועות. בסמוך לאחר קבלת חוות הדעת הגישה התובעת בקשה לקבוע כי הנכות על פי דין לא נסתרה. נטען כי ביסוד המינוי של ד"ר השרוני עמדה שאלת המצב הרפואי הקודם ולא מתן אפשרות להערכה חדשה ושונה של הנכות. מאחר ובחוות הדעת לא ייחס המומחה דבר למצב רפואי קודם, נטען כי ממילא לא נסתרה קביעת וועדת הערר ויש להמשיך ולדון בתיק בהתאם לקביעה שבזו. אעיר כי בבקשה זו לא ניתנה הכרעה, מאחר והצדדים הסכימו באותו שלב על הגשת תחשיבי נזק. יודגש כי מי מהצדדים לא פנה אל המומחה בשאלות הבהרה וזאת הן בכלל והן בפרט באשר לבדיקה מיום 10.8.03. כמו כן, המומחה לא זומן להיחקר בבית המשפט. ראיות הצדדים: התובעת הסתפקה בתצהירה, בו תיארה כי ביום התאונה יצאה ממקום עבודתה במס הכנסה לכיוון ביתה בפסגת זאב. בשדרות הרצל, פינת קריית משה, עת עמדה ברמזור אדום פגע ברכבה מאחור רכב סיטרואן. מאחר ובסמוך לתאונה חשבה שהמכה לא חמורה, היא לא החליפה פרטים עם בעל הרכב הפוגע, אך רשמה את מספר הרישוי שלו. מאוחר יותר בררה במשטרה ונאמר לה כי מדובר ברכב של מלון ריג'נסי. בעת התאונה נהגה כאמור התובעת ברכב המבוטח על ידי הנתבעת. כנגד הכחשת הנתבעת את אירוע התאונה כשלעצמו, הצהירה התובעת כי ילנה גולצין, עובדת מס הכנסה, נהגה בסמוך והייתה עדה לתאונה. ילנה אף יצאה מרכבה לוודא שהכול כשורה עם התובעת (יוער כי כיום אין עוד מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם אירוע התאונה וחובת הנתבעת לפצות הנזק שנגרם). בהיות התאונה, תאונת עבודה המוכרת במל"ל, אושרו לתובעת ימי מחלה בגינם קיבלה דמי פגיעה עד ליום 4.9.08. התובעת הצהירה כי נעדרה עד ליום 7.9.08. העתק תעודת ט.ר.ם ואישור המל"ל צורפו וסומנו ב'. מאישור המל"ל עולה כי אושרו לתובעת סה"כ 51 ימים ודמי הפגיעה בסך 7,632 ₪ הועברו למעבידה. התובעת טענה כי המשיכה לסבול כאבים בצוואר ובראש, גם לאחר שחזרה לעבודתה והחלה בטיפולי פיזיותרפיה, בתקווה לשפר את המצב. התובעת ביצעה טיפולים רבים ואינטנסיביים במשך תקופה ארוכה עד לאחרונה. גם לאחר השלמת סדרת הטיפולים האחרונה, היא עדיין סובלת מכאבים. הכאבים בצוואר מגבילים אותה בפעולה פיזית הכרוכה במאמץ, בישיבה ממושכת מול מחשב, כתיבה ממושכת ואף מנוחה ממושכת באותה תנועה. במשך החודשים הראשונים הסמוכים לתאונה, קיבלה התובעת אישור רופא תעסוקתי להימנע מכל עבודה מאומצת, אולם לאחר מכן לא פנתה להאריך האישור, מהחשש שהדבר לא יתקבל בעין יפה במקום עבודתה. התובעת הצהירה כי הגם שהיא עובדת מדינה קבועה, ניתן לפגוע בקידומה וללחוץ עליה לצאת לפנסיה מוקדמת, או למנוע ממנה אחריות באספקטים מסוימים הכרוכים בתפקידה - הכול באופן היכול לפגוע בשכרה. העתק אישור הרופא התעסוקתי צורף וסומן ג'. התובעת הוסיפה כי הואיל ועבודתה מבוצעת מול מחשב יש לנכותה ולכאביה משמעות תפקודית ממשית לעבודתה. התובעת נאלצת להפסיק עבודתה מדי שעה-שעתיים כדי לנוח ולשחרר הצוואר ומשתדלת להסתיר מגבלתה על מנת לשמור על מקום העבודה. היא מנצלת הפסקות קפה ושירותים כדי להקל על צווארה ומעבירה מטלות פיזיות, כגון הבאת חומר מהארכיב, לעובדים אחרים. התובעת הפנתה לקביעת ועדת הערר וצירפה את העתק ההחלטה שם, אשר סומנה ד'. עיון בפרוטוקול מעלה כי לא נמצא מקום להפעלת תקנה 15, הואיל והתובעת חזרה לעבודתה. התובעת התייחסה לטענות בדבר עבר רפואי והצהירה כי למעט כאב פה ושם, שיש לכל אדם בגילה, היא מעולם לא סבלה מצווארה. צילום הרנטגן עליו סומכת הנתבעת טענותיה, לא מעיד על דבר, מלבד שינויים ניוונים, האופייניים לגילה של התובעת. אמנם התובעת נפגעה בתאונה קודמת, אך הפגיעה התמקדה בגב התחתון בלבד. לאחר התאונה דידן, נעדרה התובעת מעבודתה למשך חודש וחצי ובתקופה זו קיבלה שכרה כרגיל, שכן דמי הפגיעה שולמו ישירות למעביד. הפסד השכר שנגרם לתובעת טמון בניצול ימי המחלה שנוכו לה בהיעדרותה, ימי מחלה אותם היא יכולה לדבריה לפדות בתום תקופת ההעסקה. בתצהיר נאמר כי מצורף אליו כנספח ה' אישור המעביד על ניכוי ימי מחלה. עיון באותו נספח מלמד - כי יש בו אישור שהתובעת נעדרה עקב תאונת עבודה מיום 15.7.08 ועד 7.9.08 וכי ימים אלו הוכרו על ידי המל"ל כימי תאונת עבודה. התובעת הסכימה כי עד כה לא נפגע שכרה מבחינת הדרגה או המעמד, אך טענה כי הפסידה את הימים בהם נאלצה לפנות לטיפולי פיזיותרפיה או מנוחה בבית, לאחר החמרה. התובעת מעריכה כי מדובר בעשרה ימים בשנה לפחות. יוער כי ממסמכים שהוגשו בשלבים מוקדמים יותר של ההליך עלה כי בהתאם לנתונים המצטברים בתלוש חודש יוני 2008 - עמד שכר התובעת אז על כ- 8,670 ₪, לפי נתונים מצטברים בתלוש חודש אוקטובר 2009 - עמד שכרה הממוצע באותה שנה על כמעט 9,000 ₪. לפי נתונים מצטברים בתלוש חודש דצמבר 2010 עלה השכר הממוצע השנתי ועמד באותה שנה על כ- 10,155 ₪, בהתאם לנתונים המצטברים בתלוש חודש יוני 2011 עלה השכר בשנה שלאחר מכן, לסך של כ- 11,380 ₪. התובעת צרפה לתצהירה תלושי שכרה לשנת 2012 (למעט חודש דצמבר) שסומנו ו', ומהם עולה כי שכרה בחודשים אלו, עמד על ממוצע חודשי של כ-12,000 ₪. לבסוף הצהירה התובעת כי היא מתקשה לתפקד בביתה ועבודות הניקיון כרוכות בסבל רב מבחינתה. לשם כך היא נעזרת בבעלה ובילדיה בני 18-11. התובעת הייתה רוצה לשכור שירותיה של עוזרת בית, אך אין היא יכולה לעמוד בהוצאה הכלכלית הכרוכה בכך. התובעת הזכירה שהיא מפרנסת בצוותא ארבעה ילדים. לתובעת נגרמו לטענתה הוצאות בגין נסיעות לטיפולים, בדיקות ותרופות. לא נשמרו קבלות, אך התובעת מעריכה הוצאותיה בסכום של 50 ₪ לחודש. הואיל והתאונה הוכרה כתאונת עבודה, כאמור, התובעת קיבלה מענק נכות מעבודה חד-פעמי בסך 26,359 ₪, בחודש נובמבר 2009. העתק האישור צורף וסומן ז'. הראיות ביום 1.5.13: התובעת נחקרה בקצרה. עלה מעדותה כי היא אם ל- 4 ילדים אשר כיום הגדול בן 18.5 והקטן בן 12. בעלה עובד אף הוא בעבודה סדירה במפעל אלקטרוניקה (ברציפות כבר 17 שנים). התובעת החלה עבודתה במס הכנסה בארכיב ובהמשך קודמה לאזור קבלת הקהל והיא עוסקת כיום עם עצמאים. היא עובדת שם כבר מאז שנת 1986. התובעת לא חלקה על כך שחל שינוי בכותרת עבודתה לאחר התאונה וכן בשכרה (שעלה) - אך הבהירה כי מדובר באותה עבודה שעשתה עובר לתאונה והשינוי הינו רק מבחינת התקן. כאשר תיארה את עבודתה ציינה כי היא מקבלת קהל עד לשעה 13:00 ולאחר מכן ממשיכה בטיפול בתיקים עד אחרי השעה 15:00. לטענתה גם במהלך קבלת הקהל היא נדרשת לפעולות בהן מורגשת פגיעתה. באשר לתאונה עלה כי גם רכבה וגם הרכב הפוגע לא נפגעו ועובדה זו עמדה ביסוד אי העברת פרטים בין הצדדים (התובעת לקחה רק את מספר הרכב של הרכב הפוגע, ככל הנראה, למען הזהירות). התובעת ציינה כי נדרשה לטיפולי פיזיותרפיה רבים, אשר האחרון שבהם היה לפני בערך כחצי שנה, כל סדרת טיפולים כללה 12 טיפולים וזאת אחת לכמה חודשים, בהתאם למגבלות קופת החולים. התובעת חלקה על הטענה שהיא עובדת שעות נוספות וציינה שהיא עושה זאת רק במקרים חריגים, בעיתות לחץ. לתובעת אין לדבריה אישור לשעות נוספות. כאשר הופנתה התובעת לנספח ה' לתצהירה, ציינה כי היא יכולה להגיש אישור משלים באשר לניצול ימי המחלה ונפקות הדבר. הכרעה: אפתח במחלוקת שבין הצדדים באשר לנכות הרפואית המחייבת, לעת מתן פסק הדין; הנתבעת טוענת - כי מקום בו בחר בית המשפט למנות מומחה מטעמו, אין עוד רלוונטיות לקביעות ועדת הערר ורק קביעותיו של ד"ר השרוני הן המחייבות. נטען כי ככל שעמדת התובעת שונה, היה עליה לזמן את ד"ר השרוני להיחקר על חוות דעתו. בהעדר חקירה, ההנחה היא כי היה מודע לכל הדרוש וקבע את הנכות אשר היא ורק היא נובעת מהתאונה. הנתבעת הדגישה את העובדה שקביעת 2.5% נכות, על ידי ד"ר השרוני, נעשתה גם לאור "בדיקות ההדמיה" (כפי שנאמר בחלק שעניינו במסקנות) ומאחר והבדיקה מיום 10.08.03 הועברה לעיונו, התקיימה החלטת בית המשפט ויש לאמץ קביעותיו. התובעת טוענת מנגד - כי במקרה דנן לא הייתה קביעה של בית המשפט שהנכות שנקבעה בועדת הערר נסתרה. לטענת התובע בית המשפט מצא רק מקום להיעתר לבקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה, כאשר מינוי ד"ר השרוני נועד להוות את אותן ראיות. מקום בו בסופו של יום, לא נקבעה בחוות דעת השרוני נכות רפואית קודמת, ממילא לא נסתרה הקביעה על פי דין שהינה מחייבת. התובעת טוענת עוד כי לא היה מקום לזימון ד"ר השרוני לחקירה וזאת מקום בו מסרה הודעה, מיידית לאחר קבלת חוות הדעת, כי לדידה זו אינה מחייבת (ר' בקשת התובעת, אשר הוגשה ביום 19.6.11). התובעת מדגישה עוד כי בפרק בדיקות ההדמיה שהיו לפני ד"ר השרוני, הוא לא ראה חשיבות לציין את הבדיקה מיום 10.8.03, דבר התומך בטענתה כי זו מחוסרת משמעות וכי לא היה מקום למינוי הנוסף. אפנה לכלל ורק לאחר מכן, למקרה דנן; סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, קובע כדלקמן: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע... תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". תקנה 19 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז- 1986,ממשיכה וקובעת: "קבע בית משפט כי נסתרה קביעתה של דרגת נכות, כאמור בסעיף 6ב לחוק והחליט למנות מומחה, יחולו הוראות תקנות אלה, בשינויים המחייבים, ובית המשפט יקבע את המועד..." . על בסיס הוראות אלה (לרבות הוראת התקנה כי מינוי המומחה הוא לאחר שכבר נסתרה הקביעה על-פי דין) - מציין כב' השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים", מהדורה רביעית בעמ' 790 - כי ראוי לפעול בשלושה שלבים. בשלב הראשון מבקש בעל דין היתר להביא ראיות לסתור. בשלב השני אם ניתן ההיתר, הוא מביא את הראיות וזאת מתוך מגמה לסתור את הקביעה על פי דין. בשלב השלישי - אם הצליח בעל הדין בשלב הקודם ונקבע שנסתרה הקביעה, אז ממנה בית המשפט מומחה מטעמו וזאת בהתאמה להראות התקנות דלעיל. כב' השופט ריבלין מדגיש כי החלטה למנות מומחה מטעם בית משפט ניתנת, אם בכלל, רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שבעל דין הביא כבר ראיות מטעמו לסתירת הקביעה על פי דין. הוא מדגיש שאותן ראיות אינן כפופות להגבלות בתקנות המומחים הנ"ל ורק לאחר שקיימת קביעה כי נסתרה דרגת הנכות על פי דין, ממונה המומחה מטעם בית משפט בהתאמה למסלול שבסעיף 6א' לחוק ותקנות המומחים. בהמשך לאמור, מבהיר כב' השופט ריבלין כי מקום בו בית המשפט ידלג על השלב השני של קביעה כי נסתרה דרגת הנכות על פי דין וימנה ישירות מומחה רפואי מטעמו : "עשוי להתברר בסופו של דבר כי הקביעה שעל פי דין כלל לא נסתרה. במקרה כזה יבוטל מינוי המומחה הרפואי והקביעה שבאה לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים תחזור לתוקפה או ליתר דיוק תישאר בעינה. ה"דילוג" אל השלב השלישי עוד בטרם נודעו תוצאות השלב השני, עשוי להימצא אפוא בדיעבד בלתי ראוי ולא יעיל. יש לזכור כי בשני השלבים הראשונים מובאים גם ראיות חד צדדיות. שילוב כל אלה בשלב השלישי עשוי ליצור בליל של ראיות, חלקן מותרות וחלקן אסורות שתוצאתו עלולה להביא לכלל טעות מילולית ועיתים אף מהותית". (ראה עמ' 793 לספרו דלעיל). כב' השופט ריבלין מוסיף עוד כי מקום בו פעל בית המשפט לפי שלושת השלבים, חוות הדעת של המומחה שהתמנה על ידי בית המשפט, היא המחייבת. ראוי להטעים כי להבנתי אף מקום בו דילג בית המשפט על השלב של קביעה ברורה כי נסתרה קביעת המומחה ומקום בו זו לבסוף לא נסתרה - אין לקבוע שבית המשפט יתעלם כליל מקביעת המומחה מטעמו, אלא זו תיוותר בתיק ותתווסף לקביעה על פי דין. בשונה מכך, מקום בו בית המשפט קבע שנסתרה הקביעה על פי דין ומינה רק לאחר מכן מומחה מטעמו, אזי אף אם בסופו של יום, קביעת אותו מומחה מלמדת אחרת, מהנחת בית המשפט, הרי שזו תחייב ולא יינתן עוד תוקף לקביעה על פי דין. בהקשר לאפשרות להידרש הן לקביעה על פי דין והן לקביעת המומחה מטעם בית משפט שמונה בהמשך לבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, אני מוצאת להפנות לפסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בת"א (מחוזי) 555/90 מרגוליס יצחק נ' סהר-חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 31.8.98 ו. מועד מתן פסק הדין צוין בהתאם למועד המופיע בפסק הדין של ערכאת הערעור, ר' ע"א 5643/98). באותו מקרה, נקבעה במל"ל נכות של 50% בתחום הנפשי אך רק 20% נכות, שויכו לתאונה הרלוונטית. בית המשפט נעתר שם בבקשה להביא ראיות לסתור וזאת בין השאר בשים לב לכך שלא היו ממצאים המצדיקים קביעה שהייתה נכות קודמת. בית המשפט המשיך ומינה את פרופ' בנטל כמומחה מטעם בית משפט. עוד לפני שניתנה חוות דעתו של אותו מומחה, נקבע במל"ל כי כל 50% הנכות, קשורים לתאונה. בית המשפט ביקש לבטל את מינוי המומחה מטעמו אך ערכאת הערעור לא אפשרה זאת. בסופו של יום, ניתנה חוות דעתו של פרופ' בנטל אשר הכיר אף הוא ב- 50% נכות, אך קבע כי אין קשר סיבתי בין מחלת התובע, לבין התאונה. בית המשפט מצא בסופו של יום, לאמץ שם את קביעת המל"ל לאחר שפירט את טעמיו בהרחבה. אגב הפניה לשתי הכרעות של בית המשפט העליון, נקבע כי על אף שהתיר הבאת ראיות לסתור, אין בדבר למנוע ממנו לפנות לקביעות המל"ל וליתן הכרעתו כאשר כלל החומר שנאסף מונח לפניו (הן הקביעות במל"ל והן קביעות המומחה מטעמו). וכך נאמר שם: "השאלה הנוספת היא, האם הוראת סעיף 6ב' סיפא, היא הוראה מיוחדת לעניין זה. דהיינו; האם הבאת ראיות לסתור, מכח הוראת חוק ספציפית, אינה מאפשרת עוד פנייה להחלטת הועדה הרפואית של המל"ל (להלן:החלטת המל"ל). נושא זה נדון בבית המשפט העליון, בשני מקרים (רע"א 2497/90ויקטור נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח (פסק-דין, כבוד השופט ש' לוין, הצטרפו השופטים א' ברק וא' גולדברג), תק-על כרך 90(3), תש"ן-תשנ"א 1990, עמ' 1204, וכן ברע"א 2985/90שרעבי נ' קובוס (החלטה, כבוד השופט ש' לוין), דינים עליון, כרך ט"ז, 137) (להלן יכונו שתי ההחלטות הנ"ל, החלטות). באותן החלטות הבהיר בית המשפט שעם מתן היתר להבאת ראיות לסתור, אין החלטת המל"ל וקביעותיו "נעלמות".... לעניננו, ראוי להביא את הדברים הרלוונטים, כלשונם, כפי שנקבעו שם: "איני מסכים עם השופט המלומד ועם המשיבים שעם מתן החלטתו המתירה הבאת ראיות לסתור, נמחקה קביעת המוסד לביטוח לאומי, כאילו לא היתה קיימת לעולם, או שהמבקש כביכול "קשור" במסקנות המומחה. כבר פסקנו ברע"א 2497/90(טרם פורסם), כי "אם התיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור (השלב הראשון) והובאו הראיות לסתור, שומה על בית המשפט לקבוע את דרגת הנכות על יסוד מכלול הראיות (השלב השני) ושלב נוסף אינו דרוש". נמצא שדרגת נכות שנקבעה על ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי אינה מתבטלת, אך בית המשפט ישקול אותה בגדר שאר שיקוליו, ובכלל זה חוות דעתו של המומחה שנתמנה, כאשר יבוא לקבוע את מסקנתו הסופית." על פסק דין זה הוגש ערעור (ע"א 5643/98) - אשר נדחה ביום 14.6.2000. ראוי להעיר כי עיון באותו פסק דין מלמד כי עת ניתן - נראה כי שלטה שיטת שני השלבים ולא השלושה כמצוין לעיל. כמו ראוי להדגיש כי השיטה השולטת כיום היא כי לאחר מינוי מומחה מטעם בית משפט, עת מתקבלת בקשה להבאת ראיות לסתור - הרי שקביעת המומחה היא המחייבת ובלשון כב' השופט ריבלין: "על בית המשפט להוריד מעין "מסך" של שיקול הדעת, בין הראיות ששימשו את השלבים הראשונים ובמיוחד הראיות החד צדדיות לבין הראיה החדשה המחייבת - חוות דעתו של המומחה שנתמנה על ידי בית המשפט" ר' עמ' 793, שם. מכל מקום, נראה כי אפילו מקום בו ימצא שלא להוריד את אותו "מסך", הרי שמנגד לא יהא מקום להתעלם גם מקביעות המומחה מטעם בית משפט, אלא אף קביעתו, תהא בין אלה המונחים על שולחן בית המשפט לעת מתן הכרעתו. אני מוצאת עוד להפנות לדברי כב' השופט טירקל, עת כיהן כנשיא בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 111/92 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' אליעזר אביעוז (ניתן ביום 9.12.93 ו). באותו מקרה הבהיר כי ניתן לאחד בין השלבים השונים וכך אמר בלשונו: "מלשון תקנה 19 לתקנות יש ללמוד ענין נוסף. המילים "קבע בית המשפט" ו"החליט למנות" מלמדות שדברים אמורים בשתי החלטות נפרדות שאינן בהכרח קשורות. לפי הרישא קובע בית המשפט בתחילה כי נסתרה קביעת דרגת הנכות אולם מכאן ואילך ההחלטה אם למנות מומחה היא רק אחת מן הדרכים הפתוחות לפניו. לשון אחרת, יש לו שיקול דעת אם לקבוע דרגת נכות חדשה או למנות מומחה, או לנקוט בדרך אחרת. החליט לקבוע דרגת נכות חדשה רשאי הוא לעשות כן על פי הראיות הרפואיות ששימשו יסוד לקביעתו כי נסתרה דרגת הנכות שנקבעה על פי דין. ראינו שסעיף 6ב. לחוק פותח את הדרך להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות, בלי שנאמר בו דבר על השלבים הבאים. גם בתקנות לא נאמר על כך דבר ואילו תקנה 19דנה רק בשלב הסופי. משמעות שתיקה זאת היא, לדעתי, שבית המשפט בן חורין לקבוע את דרך קביעתה של דרגת הנכות. כך רשאי הוא לאחד את השלב הראשון עם השלב השני; דהיינו, להחליט שאותן הראיות שהובאו כדי לשכנעו שיש להתיר הבאת ראיות לסתור די בהן, ללא צורך בראיות נוספות, כדי לקבוע אם דרגת הנכות שנקבעה על פי דין נסתרה על פיהן. כן רשאי הוא לאחד את השלב השני עם השלישי - או לאחד עם השלישי את הראשון והשני שאוחדו, כאמור - ולקבוע במהלך אחד את דרגת הנכות החדשה, או למנות מומחה רפואי לקביעתה. (לענין איחוד השלב הראשון והשני עיין המ' (י-ם) 669/90, ת.א. 1621/87, מיכאל שרביט נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשנ"א, ג, 177; לענין איחוד השלב השני והשלישי עיין רע"א 2497/90פרץ ויקטור נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, תקדין, כרך 90(3) תש"ן/תשנ"א - 1990; וכן רע"א 2985/90שרעבי נ. קובוס ו"מגדל" חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 712(א); ריבלין, שם, 185- 190).השיקולים על פיהם יחליט בית המשפט אם לעבור את המסלול בשלושה שלבים, בשני שלבים, או בשלב אחד, תלויים בנסיבותיו של כל מקרה ובמשקל היחסי של הראיות. כן יש מקום להביא בחשבון שיקולים מעשיים, כגון יעילות הדיון. ייתכן, לדוגמא, מצב שבו ברור כשמש שקביעת דרגת הנכות היתה פגומה מיסודה, כגון מקרה שבו היתה פגיעה חמורה בכללי הצדק הטבעי על ידי הועדה שקבעה את הדרגה (המ' (י-ם) 669/90הנ"ל). כך גם כאשר גלוי לעין שקביעת דרגת הנכות הושתתה על יסודות מסופקים או מעורערים. במקרים כאלה יש מקום לאחד את השלב הראשון עם השני.ייתכן גם מצב שבו משתכנע בית המשפט שההיקף והמשקל המצטבר של הראיות שהובאו לפניו בשלב הראשון הוא כזה שאין טעם עוד במיצוי נוסף של ראיות מטעם בעלי הדין ואז יאחד את שלושת השלבים ויקבע מיד את דרגת הנכות החדשה, או יחליט על מינוי מומחה רפואי. ייתכן גם מצב ששכנוע זה יהיה אחרי השלב הראשון, על פי הראיות שהובאו לפניו בשלב השני, ואז יאחד את השלב השני עם השלישי ויקבע את דרגת הנכות או ימנה מומחה.תתכן גם דרך אחרת, שהיא מינוי מומחה רפואי בשלב הראשון, על מנת שחוות דעתו תסייע לבית המשפט להחליט אם נסתרה קביעת דרגת הנכות ומה דרגת הנכות החדשה. (ראה, לדוגמא, רע"א 2497/90הנ"ל)". (ההדגשה שלי - ע.ז.). טרם אפנה להחלטה שניתנה במקרה דנן, ביום 24.11.10 - אוסיף עוד כי בפרקטיקה הנוהגת כיום, כדבר שבשגרה ממנה בית המשפט מומחה מטעמו, במקביל לקבלת בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, באופן שעצם המינוי, מהווה אמירה כי נסתרה הקביעה על פי דין. יש ליתן את הדעת לכך שבמילה "נסתרה", אין בהכרח אמירה כי הקביעה על פי דין הוכחה כשגויה, אלא די בכך שקיימת קביעה כי בעת שזו התקבלה, נפל ליקוי מסוים בדרך קבלתה, באופן שלא ניתן לסמוך עליה ויש מקום לקבוע את הנכות של התובע בדרך אחרת. מקום בו זו עמדתו של בית המשפט וכאשר במקביל הוא ממנה מומחה נוסף - הרי שקיימת כבר סתירת הקביעה וזו לא תתבטל בדיעבד, לנוכח קביעה מאוחרת ושונה של המומחה שמינה בית המשפט. ניתן לומר כי למעשה, בהתאם לדברי טירקל דלעיל, בפועל כמעט דבר יום ביומו, מאוחדים השלבים הרלוונטיים לבקשה לסתירת קביעה על פי דין. ביסוד האמור עומדים גם שיקולים פרקטיים; קח מקרה כמו המקרה דנן, בו מוצגת בדיקה רפואית אשר בית המשפט סבור שראוי היה כי תונח בפני ועדת המל"ל. דרישה כי הנתבעת תציג גם חוות דעת מטעמה המבהירה חשיבות אותו מסמך, כדי שיהא ניתן לקבוע כשלב נפרד שנסתרה הקביעה ורק לאחר מכן למנות מומחה מטעם בית משפט, תביא לסרבול מיותר, והתארכות של ההליכים - אשר אותה יש למנוע. ומן הכלל אל הפרט; אף שבהחלטה מיום 24.11.10 לא נאמר ברחל בתך הקטנה כי נסתרה קביעת המל"ל ולפיכך פונים לשלב השלישי של קביעת הנכות החלופית שתחייב, באמצעות מומחה מטעם בית המשפט, זו מהות ההחלטה. במסגרת הראיות שהציגה הנתבעת בבקשתה - היא הפנתה כאמור לבדיקה אחת קודמת, אשר בית המשפט סבר שמן הדין היה שתונח בפני ועדת המל"ל, עובר למתן החלטתה (בהיותו דומה מאוד לבדיקה היחידה שהונחה בפני ועדת הערר, ממועד המאוחר התאונה). בכך התקיים השלב השני - כלומר הנתבעת הגישה ראיה באשר לליקוי ולו בדרך קבלת החלטת ועדת הערר ועל יסוד אותה ראיה, התקבלה בקשתה. קביעה כי נסתרה ההחלטה, אין משמעה כאמור שבהכרח יקבע כך או אחרת, בסופו של יום - אלא רק שבית המשפט מצא פגם לאורו אין לטעמו לסמוך על הקביעה על פי דין. ממילא, לאחר שמונה מומחה מטעם בית משפט ונתן קביעתו, חל אותו "מסך" (ר' לעיל סעיף 20) על הקביעה הקודמת על פי דין. אין מקום לבדיקה בדיעבד, בדבר צדקת אותה החלטה, אשר ניתנה על יסוד הידוע לבית המשפט, באותה עת. מכל מקום, אפילו יאמר כי משמעות ההחלטה מיום 24.11.10 - אינה קביעה כי נסתרה הקביעה על פי דין, אלא מינוי לצורך הכרעה האם אכן יש לקבוע כי נסתרה אותה קביעה ראשונה - איני מקבלת עמדת התובעת כי במקרה ממין זה, יתעלם בית המשפט כליל, מקביעת המומחה מטעמו. האמור יפה בפרט במקרה דנן, בו לא נערך כלל בירור מדוע לא התייחס המומחה לאותה בדיקה קודמת ואף לא ציינה בחומר שהועבר אליו. לטעמי, כגישת כב' השופטת וסרקרוג דלעיל (בהתאמת מה), במקרה האחרון, למרב מונחות בפני בית המשפט זו לצד זו - הן הקביעה על פי דין והן קביעת המומחה הנוסף ובית המשפט הוא לעולם הפוסק האחרון. אעיר כי במקרה שכזה, היה מצופה כי התובעת היא שתזמן את ד"ר השרוני לחקירה, שכן ברי כי היא חולקת על קביעותיו ואם לטעמה יש לבכר את קביעות ועדת הערר, הייתה יכולה לנסות ולהוכיח בחקירה את שגגתו. כאמור לעיל, התבועת בחרה שלא לעשות כן. הנתבעת מנגד לא יכלה לפעול בעניין קביעת ועדת הערר, מעבר להפניה לדברים חיצוניים לה, כפי שאכן עשתה. עולה מהאמור; הוצגה לבית המשפט ראיה כי לא הונחה בפני ועדת הערר - בדיקה אשר בית המשפט סבר שהיא רלוונטית. עצם הקביעה בדבר מחסור זה, מהווה סתירת הקביעה, דהיינו מסקנה כי נפל בזו ליקוי - אשר בהמשך לו יש לקבוע את הנכות בדרך חלופית. משמעות מינוי ד"ר השרוני היא כי קביעת הנכות, תהא אפוא באמצעותו. אין מקום לניתוח החוזר בדיעבד, כי לא נסתרה קביעת ועדת הערר, על בסיס האמור בחוות הדעת, שכן שלב זה כבר עבר וחלף. אפילו יטען כי המינוי של ד"ר השרוני הועד לבחון את עצם השאלה אם נסתרה הקביעה (ולא זו דעתי), עדיין חוות דעתו מהווה חומר מכלל הראיות המונחות בפני בית המשפט ולטעמי יש להעדיף את קביעותיו, מהטעמים שאפרט להלן. אין מחלוקת בין הצדדים כי דובר בתאונה קלה (כאמור אף הרכבים לא נפגעו). בתאונות בכלל וממין זה, בפרט, מתייצבת לעיתים הפגיעה רק בחלוף הזמן. מבחינה זו, ברי אפוא כי יש עדיפות לחוות דעת שנערכה על בסיס בדיקה משנת 2011 (כשלוש שנים לאחר התאונה), כנגד קביעה על פי דין שניתנה בשנת 2009. זאת ועוד - עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים, מלמד כי בפני זו הונחה חוות דעת של ד"ר לבני, אשר ככל הנראה הציגה התובעת. הצגת חוות דעת כאמור, עשויה במקרים המתאימים לשמש כשלעצמה עילה לקביעה כי נסתרה הקביעה על פי דין. בחוות דעת כאמור יש כדי להשפיע על קביעת הועדה, ללא שיש לנתבעת אפשרות להציג חוות דעת נגדית (ר' עמ' 785 בספרו של ריבלין דלעיל). אף עובדה זו תומכת בכך שיש לבכר את קביעת ד"ר השרוני. נכות נמוכה כפי שקבע ד"ר השרוני, מתיישבת גם עם העובדה שועדה המל"ל, בדרגה הראשונה סברה אף שלא נותרה כל נכות. בנוסף; גם העולה מתצהיר התובעת, נספחיו ועדותה, תומכים כולם בקביעה שככל שנותרה נכות רפואית, הרי שזו מזערית. כך נתוני השכר מלמדים שלא רק ששכר התובעת לא נפגע, אלא אף הוסיף ועלה מאז התאונה מידי שנה בשנה. התובעת מטעמיה לא הביאה מי ממקום עבודתה כדי לתמוך בטענה כי האמור הינו חרף קשייה בעבודה ופועל יוצא של השתדלותה, חרף כאביה. איני מפקפקת בטענת התובעת כי אף שסברה שלא נותרה כל פגיעה מהתאונה, חשה לאחר מכן בכאבים אשר בהמשך להם פנתה לט.ר.ם. מוכנה אני גם להניח לטובתה כי אכן פנתה למספר טיפולים פיזיותראפיים עקב סבלה (על אף מחסור ראייתי שקיים לטעמי בעניין זה, בחומר שהוצג מטעמה) - אך התמונה הכוללת העולה מנתוני התיק - מתאימה יותר לנכות הנמוכה של 2.5% מאשר לנכות של 10%, אשר מטבע הדברים היא משמעותית יותר. בהמשך לכל האמור לעיל, לעת מתן פסק הדין עמדתי היא כי מין הדין שהפיצוי יפסק על בסיס 2.5% נכות רפואית, כאשר משמעותה התפקודית אף פחותה מכך, אם בכלל. בשים לב לאמור אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי כדלקמן: הפסדי שכר בעבר; התובעת אינה חולקת על כך ששכרה לא נפגע עד היום, עקב התאונה. טענתה כי הכרת הימים בהם נעדרה מהעבודה (15.7.08 - 7.9.08) ע"י המל"ל כימי תאונת עבודה (ר' האמור בנספח ה' לתצהירה) - גורמים לפגיעה במספר ימי מחלתה ובאפשרות לקבל פדיונם, בתום עבודתה, לא הוכחה כנדרש. מסכימה אני עם הנתבעת כי היה צורך להציג מסמך/ראיה באשר לדברים הבאים - מה היו ימי המחלה של התובעת עובר לתאונה, בכמה אלה פחתו בשלושת החודשים הסמוכים לתאונה והאפשרויות לפדיון אותם ימים, בתום העבודה במס הכנסה. עוד היה צורך להביא ראיות האם אין מספר מכסימלי של ימי מחלה לפדיון, מה תעריף דמי הפדיון, האם סביר שעד לפרישת התובעת לא תוכל להגיע שוב למספר ימי המחלה המכסימאלי האפשרי לצבירה ופדיון (ככל שבעבר נהגה אכן לצבור ימים) וכיו"ב. המסמך שצורף לתצהיר התובעת אינו מספק ואף התובעת נוכחה במהלך חקירתה, כי אין תיעוד לדבר ניצול ימי המחלה, גם בתלושי השכר שהציגה. בשים לב לאמור, נראה כי המוצע בתחשיב התובעת כי הפסדי השכר בעבר: "יקוזזו כנגד דמי פגיעה מהמוסד לביטול לאומי", היא הצעה ההולמת את נסיבות המקרה וזאת בשונה מהבקשה שהועלתה בעת סיכום טענות הצדדים. פגיעה בכושר ההשתכרות; כפי שצוין לעיל, התרשמותי היא כי הנכות הרפואית נמוכה מאוד ועולה כי עד היום לא הייתה לה נפקות תפקודית. עת מדובר בעובדת מדינה, הנמצאת זה 27 שנה באותו מקום עבודה ושכרה לאחר התאונה ממשיך ועולה, הסבירות כי השכר יפגע עקב הנכות שנותרה - אינה גבוהה. בנסיבות אלה, על בסיס שכר של 12,000 ₪, 20 שנות עבודה ו- 2.5% נכות, מוליד תחשיב אקטוארי הפסד של כ- 54,000 ₪. בשים לב להערכתי באשר לסבירות הנמוכה כי הפסד זה אכן יתגבש בפועל, אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בראש זה על סך של 18,000 ₪ המהווה כשליש מהתחשיב. עזרת צד ג' - עבר ועתיד; איני מוצאת כי הוצגו ראיות המלמדות שסופקה בסמוך לפגיעה, עזרת צד ג', החורגת מזו המצופה מקרובי משפחה בגדר חובתם המוסרית. בשים לב לגובה הנכות, ספק בעיני גם אם זו תידרש בעתיד. מנגד- לנוכח תלונות התובעת בפני המומחה והיותה מטופלת בארבעה ילדים - אני מוצאת לפסוק סכום גלובאלי בסך 15,000 ₪ (לאחר שבחנתי ועיגלתי הערך המתקבל על בסיס 750 ₪ לשנה, למשך 35 שנה, בהיוון). החזר הוצאות עבר ועתיד; מעבר לאמירה בתצהיר התובעת כי היא נדרשת להוצאות של כ- 50 ₪ לחודש עקב פגיעתה, לא הוצגו קבלות או ראיות אחרות. לטעמי במקרה כאמור, ניתן לפסוק על דרך האומדן רק פיצוי המעריך הוצאות הנסיעה ברכבה לטיפולים פיזיותראפיים. התובעת העידה כי המשיכה באלה עד לפני שנה ואני מעמידה הפיצוי על סך גלובלי של 1,000 ₪. לא שוכנעתי כי נדרשו או תדרשנה הוצאות נוספות. יש ליתן עוד את הדעת להיות התאונה מוכרת כתאונה עבודה במל"ל, על הזכויות הכרוכות בכך. כאב וסבל; לאחר שהבאתי בכלל שיקולי גם את קביעת המל"ל, אף שזו לטעמי נסתרה כבר בעת ההחלטה על מינוי ד"ר השרוני וכן את תיאור התובעת באשר לסבלה והתרשמותי מאמינות גרעין טענותיה - אני מוצאת לפסוק בטווח האפשרי, מקום בו עסקינן בנכות הנמוכה מ- 10%, פיצוי בסך 10,000 ₪. הפחתת מענק נכות; עולה מן המקובץ כי יש להעמיד את הפיצוי על סך של 44,000 ₪. מסכום זה יש להפחית מענק חד פעמי בסך 26,359 ₪ ששולם לתובעת ביום 8.11.09, בשווי נוכחי מעוגל של 29,500 ₪. אשר על כן על הנתבעת להשלים ולשלם לתובעת עוד פיצוי בסך 14,500 ₪. כן תחזיר הנתבעת לתובעת אגרת בית משפט בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום ותשלם בגין שכ"ט בא כוחה סך נוסף של 2,205 ₪. כלל האמור ישולם בתוך 30 יום מהיום. תאונת דרכים