תביעה של פלאפון נגד בעלים של חברה

דוגמא לפסק דין בנושא תביעה של פלאפון נגד בעלים של חברה: לפניי תביעה כספית. 1. ביום 26.10.03 הגישה התובעת תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע 2 (להלן - "הנתבע"), חברה שבבעלותו (הנתבעת 1, להלן - "הנתבעת") ונתבע נוסף (נתבע 3) לתשלום הסך של 42,684 ש"ח בגין שימוש במכשירי טלפון סלולריים וכן בגין ציוד. בסע' 13 לכתב התביעה, התבקשה הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבעים 2 ו-3 מכוח סע' 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - "חוק החברות") מהטעם של ניהול הנתבעת בידיעה שאין בכוונתה או ביכולתה לשלם עבור השירותים שסופקו ע"י התובעת (סע' 13.1 ו-13.3), שימוש לרעה במסך ההתאגדות (סע' 13.4), תוך עירוב נכסיהם הפרטיים עם נכסי הנתבעת (סע' 13.8), ולחלופין - ניהול רשלני של הנתבעת ע"י הנתבעים (סע' 13.6). 2. ביום 7.9.04 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעים, בעטיו נפתח ביום 7.11.04 תיק הוצל"פ 02-33631-04-8. 3. הנתבע הגיש מספר בקשות לביטול פסק הדין, וביום 16.3.11, בהמלצת בית המשפט, הסכימה התובעת לביטול פסק הדין כנגדו בלבד, בכפוף לתשלום הוצאות. ההוצאות שולמו ופסק הדין שניתן כנגד הנתבע בוטל. ההליכים כנגד הנתבע בתיק ההוצל"פ עוכבו, אך הנתבע נותר רשום כחייב בתיק. 4. בהתאם להסכמת התובעת מיום 22.5.11, גם נמחקה הכותרת 'בסדר דין מקוצר', וביום 13.6.11 הגיש הנתבע כתב הגנה. 5. בכתב ההגנה טוען הנתבע שתי טענות: ראשית, כי מעולם לא התחייב אישית לשלם את חובות הנתבעת, ויש לדחות את התביעה כנגדו מטעם זה. שנית, כי חובה של הנתבעת לתובעת נמוך מהסכום הנתבע, הואיל ושולמו סכומים ע"ח החוב. 6. ביום 21.12.11 הגישה התובעת תצהיר עדותה הראשית, וביום 9.1.12 הגיש הנתבע תצהיר עדותו הראשית. המצהירים נחקרו בפניי ביום 2.7.12, ובהתאם להחלטה שניתנה בסיום הדיון, הגישה התובעת סיכומיה ביום 1.8.12, והנתבע הגיש סיכומיו ביום 3.9.12. 7. החוב הנתבע 7.1 בתצהיר עדותה הראשית מפרטת התובעת את החוב הנתבע, תוך הפנייה לחשבוניות הרלוונטיות, שצורפו גם כן (ת/1). התובעת צירפה בנוסף את כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת אצלה (ת/6), בה ניתן לראות השתלשלות צבירת החוב והרכבו. 7.2 חרף ניסיונות ב"כ הנתבע בחקירתו הנגדית את נציג התובעת, לא נסתר החוב הנתבע. נציג התובעת ידע להסביר את אופן ביצוע החישוב, המופיע בטבלאות מסודרות בסע' 4 לתצהירו, והסבריו מובנים וברורים (עמ' 7 ש' 23-31, עמ' 8 ש' 3-6, ש' 19-29, עמ' 9 ש' 1-3, ש' 26, עמ' 10 ש' 5-7). 7.3 גם טענת הנתבע, כי שילם את הסך של 3,500 ש"ח ביום 21.6.02 בהתאם לקבלה שצירף כנספח א' לתצהירו, מצאה ביטויה בכרטסת (עמ' 10 ש' 12-18), והסכום הפחית מהחוב. מעבר לסכום זה, לא טען הנתבע בתצהירו לכל סכום נוסף ששולם ע"ח החוב, וממילא לא הוכיח כל תשלום כאמור. 7.4 מכאן, שסכום החוב הנתבע הוכח ע"י התובעת. 8. הרמת מסך 8.1 עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה, האם יש מקום להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע. 8.2 הצדדים אינם חלוקים באשר לעובדה, כי הנתבע היה בעל מניות ומנהל בנתבעת, וכי יחד עימו היה בעלים בנתבעת אחיו, הנתבע 3 (הכל כמפורט בדו"ח רשם החברות של הנתבעת, שהוגש במסגרת ת/2). כן אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע היה מורשה חתימה בנתבעת (פרוטוקול אסיפת בעלי המניות של הנתבעת מיום 13.7.00 שצורף לתצהיר התובעת במסגרת ת/2). 8.3 התובעת טוענת, כי הנתבע נטל על עצמו התחייבויות הנתבעת, או ביקש לעשות כן, כי ניהל את התובעת מתוך ידיעה שלא תעמוד בהתחייבויותיה ולמצער - ברשלנות. 8.4 במהלך חקירתו של נציג התובעת, נטען באופן ספציפי, כי הנתבעת הייתה עסק משפחתי (עמ' 6 ש' 11-14). 8.5 סע' 6(א) לחוק החברות קובע - "(1)  בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א)  באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב)  באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2)  לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד". 8.6 מכאן, שבהתאם להוראות סע' 6(א)(2) סיפא, גם אם הנתבע פעל ברשלנות, דבר אשר לא עלה מהראיות שהובאו כלל ועיקר, אין בכך כדי לחייבו בחובות הנתבעת, ועל התובעת להוכיח כי פעל בכוונה, ולמצער - תוך עצימת עיניים. 8.7 בהתאם להוראות סע' 6, ייחס בית המשפט חובות חברה לבעלי המניות בה באותם מקרים חריגים הנקובים בסעיף, של שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת לצורכי הונאה או קיפוח נושה, פגיעה בתכלית החברה או נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע חובות. 8.8 אין בעצם היותו של אדם בעלים של חברה כדי להעביר אליו את נטל השכנוע לכך שלא פעל כנקוב בסע' 6, אף אין בעצם קיומו של חוב לחברה כדי להביא למסקנה שיש מקום לחיוב בעליה בו. ההפך הוא הנכון: במשפטנו האזרחי, החובה להוכיח חבותו של אדם ונטל השכנוע הם על התובע (למעט במקרים חריגים, שלא מתקיימים כאן). 8.9 לא קמה במקרה דנן כל חזקה לחובתו של הנתבע, המעבירה את נטל השכנוע או נטל הבאת הראיות אליו. נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות, לכל אורכו של משפט זה, היה, ועודנו, מוטל על התובעת. אינני סבורה, כי התובעת הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, אף לא קרוב לכך. 8.10 הנתבע נחקר על תצהירו ועל מצבה של הנתבעת בתקופה הרלוונטית. לא מצאתי כי נפל כל פגם בעדותו, גם לא התרשמתי כי הוא מתחמק או בעל זיכרון סלקטיבי, כטענת התובעת. התקופה הרלוונטית לצרכיה של תובענה זו היא שלהי שנת 2001 עד תחילת או אמצע שנת 2002. הנתבע נחקר על האירועים במחצית השנייה של שנת 2012. יש לזכור, כי התובעת הסכימה, בשנת 2011, לביטול פסק הדין שניתן כנגד הנתבע אף הסכימה למחיקת כותרת התביעה בסדר דין מקוצר. מכאן, שהעיכוב בבירור התיק, עיכוב הגורר עימו פגימה טבעית בזיכרון האירועים, לא נבע ממחדליו של הנתבע. סביר והגיוני, שחלוף עשר שנים תמימות (ואף יותר) יגרום לשכחה של אירועים נקודתיים, כמו שיחת טלפון כזו או אחרת שניהל הנתבע עם נציג כזה או אחר של התובעת (עמ' 15 ש' 5, ש' 10-12, ש' 22). יש לזכור, כי גם התובעת לא העידה את אותם נציגי שירות, אשר שוחחו עם הנתבע בטלפון, אלא הסתפקה בנציג מוסמך מטעמה, אשר הצהיר בעצמו, שהוא מעיד על יסודם של דברים שנכתבו ע"י אחרים שעבדו בתובעת (עמ' 5 ש' 17-20). 8.11 עדותו של הנתבע הייתה עקבית בשאלה היחידה שבמחלוקת: כאשר שוחח עם נציגי התובעת בטלפון לא דיבר בשם עצמו, אלא בשם הנתבעת, החברה שבבעלותו ובבעלות אחיו - "כל מה שאני אומר אני אומר בשם החברה ולא מדבר בשמי, בעקרון. תמיד אני מדבר בשם החברה ולא בשמי אף פעם" (עמ' 15 ש' 14-15). ובהמשך - "כל מה שדברתי עם פלאפון זה היה בשם החברה" (עמ' 15 ש' 20) הנתבע העיד, כי מעולם לא הסכים לקחת על עצמו את חיובי הנתבעת - "ש. בשם החברה רצית להעביר את החוב עליך. ת. אני רואה שזה רשום אצלך ואני לא זוכר כזה דבר. רשום אולי שרציתי להעביר את מס' הפלאפון על שמי. רציתי להעביר את הפלאפון על שמי וזאת מאותו היום והלאה ולא התכוונתי לקחת את עצמי את החוב" (עמ' 15 ש' 21-24; ההדגשות שלי - ר.ב.) התובעת צירפה תיעוד של שיחות טלפוניות שנערכו ע"י נציגי השירות שלה (ת/9 - ת/11); מהשיחות כלל לא עולה שהנתבע ביקש לקחת את עצמו את חיובי הנתבעת. בתיעוד רשום כי נציג השירות שוחח עם 'הלקוח', כאשר רק במקרה אחד נרשם, כי המדובר בנתבע (שיחה מיום 5.2.02), וגם לו בתיעוד כל השיחות היה כל נציג שירות רושם, כי שוחח רק עם הנתבע, לא היה בכך כדי להראות שהנתבע חייב אישית בחובות הנתבעת: ברור, כי נתבעת, שהינה אישיות מלאכותית, פועלת באמצעות אורגניה, בהם הנתבע. נציגי השירות של התובעת לא יכלו לדבר עם 'הנתבעת', באשר לנתבעת אין גוף ואין קול; נציגי השירות יכלו לדבר עם אדם בשר ודם בלבד. לא הוכח, כי עצם העובדה שהנתבע שימש כקול לנתבעת, מהווה הסכמתו לשמש גם כ'גוף' הנתבעת ולחוב בחובותיה. בהקשר זה יוער, כי לתובעת הייתה האפשרות, להחתים את בעליה של הנתבעת על טופסי ערבות אישית, כתנאי למתן המכשירים והשירותים. התובעת, מטעמיה, לא עשתה כן. כעת מבקשת התובעת שאתעלם מכך, ואחייב את הנתבע בחיובים אשר הוא לא התחייב בהם, אף לא ערב להם. אין בדעתי לעשות כן. 8.12 אף ניסיונות התובעת להוכיח, באמצעות חקירתו של הנתבע, כי הנתבעת נקלעה לקשיים, וכי הנתבע ידע על כך וחרף האמור המשיך להגדיל התחייבויותיה כלפי התובעת, לא נשאו פרי. הנתבע העיד, כי בחודש יולי 2001 אמנם היה עיקול בחשבון הבנק של הנתבעת, אך החברה לא הייתה בקשיים, ולראיה - המשיכה לשלם את החשבונות עד חודש ספטמבר 2001 (עמ' 13 ש' 13, ש' 15, עמ' 14 ש' 4, ש' 21). הנתבע העיד, כי הנתבעת הייתה חברה לעבודות עפר - "עבודות עפר אתה עובד בפיקים. יום אחד יש לך הרבה עבודה ויום אחד אתה מתרסק" (עמ' 12 ש' 4). התובעת לא הביאה כל ראיה לסתור את טענת הנתבע, כי נוכח מהות העבודה של הנתבעת, לא ניתן היה לצפות את קריסתה. 8.13 התובעת לא הוכיחה דבר באשר לניהולה של הנתבעת, בפרט ניהול 'במימון דק' או תוך הונאה או קיפוח נושים. מחקירת הנתבע עלה, כי רק יום קודם לישיבת ההוכחות, התבקש להמציא מאזני הנתבעת לשנים הרלוונטיות (עמ' 12 ש' 7). המאזנים לא נמסרו, הואיל והנתבע הסביר שרק בבוקר הדיון שמע על כך (עמ' 12 ש' 10), אך בכל מקרה ברור, שאינם בידיה של התובעת. לא ברור לכן מהיכן שאבה התובעת את טענותיה בכתב התביעה משנת 2003, בדבר מצבה הכלכלי של הנתבעת, כאשר גם בשנת 2012 אין התובעת יודעת מצב זה לאשורו. ב"כ התובעת שאל את הנתבע מדוע לא צירף את מאזני הנתבעת "לביסוס טענותיו" (עמ' 12 ש' 11), זאת בשעה שהנטל להוכחת התביעה מוטל על התובעת. משלא התבקש הנתבע להמציא דוחות כספיים של הנתבעת, אלא ערב ישיבת ההוכחות, לא הייתה עליו כל חובה לעשות כן (אף בערב הדיון לטעמי לא הייתה עליו כל חובה לעשות כן), ואין בעובדה כי אמנם לא עשה כן בפועל, כדי לפעול לחובתו. מובן, כי לו היה הנתבע נדרש, במועד המתאים לכך, ולמצער - זמן סביר עובר לישיבת ההוכחות, למסור את הדוחות הכספיים של הנתבעת, והיה נמנע במכוון מלעשות כן, היו פני הדברים שונים. התובעת יכולה הייתה לדרוש גילוי הדוחות הכספיים של הנתבעת, ועל הנתבע היה למסרם לתובעת, באשר המידע באשר למצבה הכלכלי של הנתבעת מצוי בידיו, והימנעותו המכוונת מלמסור את המידע הייתה פועלת לחובתו; בפועל, וכפי שהוכח לפניי, עד ערב חקירתו ממש, כלל לא נדרש הנתבע למסור את המסמכים. בכל מקרה, הנתבע השיב לשאלה בדבר אי צירוף מאזנים בכנות - "החברה הייתה רווחית והייתה פעילות ולא צרפתי כי לא ידעתי שצריך. אני יכול לשלוח אליך את המאזנים" (עמ' 12 ש' 12-13). 8.14 בתצהירה, טענה התובעת, כי הנתבע העביר את המכשירים מבעלותו הפרטית לבעלות הנתבעת (סע' 8). התובעת צירפה מסמך להוכחת הטענה (ת/4). בחקירתו בפניי, תיקן נציג התובעת הצהרה זו, והודה, כי המכשירים לא הועברו מבעלותו הפרטית של הנתבע, אלא מבעלותה של חברה אחרת, שהייתה בבעלותו של הנתבע (עמ' 6 ש' 2-3, ש' 24-28), עובדה אשר עולה ברורות מ-ת/4, אשר אמנם נחתם ע"י הנתבע, אך בשמן של שתי חברות כאשר חותמות החברות מופיעות על גבי ת/4. גם כשנשאל הנתבע על הסיבה להעברת המכשירים, תוך שב"כ התובעת מנסה לטעון, כי הדבר נבע מכישלון כלכלי של חברה קודמת שבבעלות הנתבע, השיב הנתבע - "ב-מזי את יחזקאל היינו הרכב של שותפים אחר, התפרקה החברה והקמתי חברה חדשה עם אחי ופלאפון שהיה שלי 12 שנה בפלאפון עבר איתי המספר. ש. אז מזי את יחזקאל הייתה בקשיים, התפרקה ולקחת איתך את הפלאפון ת. התפרקה לא בגלל קשיים כלכליים. היא לא הייתה בקשיים כלכליים אלא נפרדנו" (עמ' 11 ש' 30-32, עמ' 12 ש' 1). 8.15 נציג התובעת טען בחקירתו בפניי, כי הנתבעת הייתה למעשה חברה משפחתית, ובסיכומי התובעת נטען, כי נקבע בפסיקה, שלגבי חברה כזו אין להקפיד במסך ההתאגדות. אינני מסכימה עם טענה זו: כפי שנקבע בע"א 4403/06 שפירא נ' עירית ת"א ואח' (ניתן ביום 23.3.11), לא די בעצם העובדה שהחברה היא 'חברה משפחתית' כדי להצדיק הרמת מסך. אכן, נמצאה בפסיקה נכונות רבה יותר להרמת מסך במקרה של חברה משפחתית (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פד"י מו(5) 353), "ואופייה המשפחתי של החברה עשוי להוסיף משקולת על הכף הנוטה לעבר הרמת מסך ההתאגדות, אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק את הרמת המסך" (ההדגשה שלי - ר.ב.). בפועל, לא הוכח כי הנתבעת הייתה חברה משפחתית: לתובעת לא הייתה כל ידיעה על כך, כפי שאף הצהיר נציגה בהגינות, כי הוא איננו מכיר את הנתבעת (עמ' 5 ש' 24), לא יודע מי החזיק בחמשת המנויים (עמ' 6 ש' 9-10), והוא הסיק זאת מניסיונו בעבודה בתובעת (עמ' 6 ש' 12). הנתבע העיד חד משמעית, שהנתבעת לא הייתה חברה משפחתית: לנתבעת היו 12-13 עובדים, מזכירה, כלי עבודה כבדים, מנהלי עבודה (עמ' 11 ש' 19-22), הנתבע אף נקב בשמו של אחד ממנהלי העבודה, אשר אחד היעדים המועדפים שנקבעו ע"י הנתבעת היה מספר הטלפון בביתו (עמ' 12 ש' 18-19). מדו"ח רשם החברות, שצורף ע"י התובעת (במסגרת ת/2) עולה, כי כתובתה הרשומה של הנתבעת לא הייתה בבית מגוריהם של מי מהנתבעים 2 או 3. ייתכן והנתבעת הייתה חברה קטנה. אין בכך כדי להפוך אותה לחברה משפחתית, אף לא כדי לעשות את בעליה לערבים אישית להתחייבויותיה. 9. התוצאה היא כי התובעת לא הוכיחה, עובדתית, שבנסיבותיו של מקרה זה מתקיימת ולו אחת מהחלופות הנקובות בסע' 6 לחוק החברות. משכך, אין מקום להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע, ודין התביעה נגדו - דחייה. 10. אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע, ועל ביטולו של הנתבע כחייב בתיק הוצל"פ 02-33631-04-8. בדיקה בתיק ההוצאה לפועל מלמדת, כי יתרת החוב בתיק נכון להיום הינה בסך של כ-100,000 ש"ח, כאשר שולמו לתובעת עד היום כ-7,000 ש"ח מתיק האיחוד של הנתבע 3. בשים לב לגובה החוב בתיק ההוצל"פ, אשר יכול היה להיות חובו של הנתבע אלמלא התוצאה שלעיל, אני מחייבת את התובעת בהוצאותיו של הנתבע בסך של 3,000 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. פלאפוןסלולר (תביעות)