דוגמא לפסק דין בנושא הארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן: ערעור על החלטות כב' הרשם רומי אשר ניתנו בתא"ק (חדרה) 15711-03-11, ובראשן החלטה שלא להאריך את המועד הנתון למערער לשם הגשת בקשה למתן רשות להתגונן. א. ההליכים ברקע הערעור 1. ביום 8.3.2011 הגישה המשיבה נגד המערער תובענה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום 67,813.5 ₪. נטען כי למשיבה עומדת זכות לגבות ממר מתי עמרן, אחיו של המערער ומי שפעל בעבר כסוכן בעבורה (להלן החייב העיקרי), סך נומינלי של 35,000 ₪ - זאת על-יסוד הסכם הלוואה ושטר חוב מיום 27.2.1995. התובענה נגד המערער הוגשה על-יסוד הטענה כי הוא ערב לחיוביו של החייב העיקרי על-פי הסכם ההלוואה ושטר החוב. עוד נטען שביום 24.11.2009 ניתן אישור ראש ההוצאה לפועל לפיו מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי. 2. ביום 4.10.2011 הובאה לפני כב' הרשם בקשת המערער ליתן לו ארכה בת 30 יום לשם הגשת בקשת רשות להתגונן, קרי עד יום 5.11.2011 (להלן בקשת הארכה). הבקשה לא נתמכה בתצהיר. בהחלטה מיום 5.10.2011 קצב כב' הרשם מועדים לתשובה ותגובה ביחס לבקשה; הובהר בה כי לעת הזו אין לראות בארכה כאילו ניתנה. 3. ביום 9.10.2011, עוד בטרם ניתנה החלטה סופית בבקשת הארכה, הגיש המערער בקשה נוספת בה עתר למחיקת התובענה על הסף ולהארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, זאת על-יסוד טענות לגוף התובענה ובראשן טענה להתיישנות העילה נגדו (להלן בקשת המחיקה). גם לבקשה זו, חרף היותה נסמכת על טענות שבעובדה, לא צורף תצהיר. בהחלטה מיום 10.10.2011 הורה כב' הרשם על מחיקת הבקשה מהיותה ניסיון לעקוף את החלטתו הקודמת מיום 5.10.2011 שניתנה בבקשת הארכה. 4. המערער לא הסכין עם החלטת כב' הרשם מיום 10.10.2011; ביום 11.10.2011 הגיש בקשה לבטלה שהובאה אף היא לפני כב' הרשם (להלן בקשת הביטול). 5. בהחלטה מיום 17.10.2011 דן כב' הרשם בבקשת הביטול, כמו גם בבקשת הארכה לגופה. בקשת הביטול נדחתה, מהיותה הלכה למעשה השגה בעלת תוכן ערעורי על החלטת הרשם. עוד נקבע כי בקשת הארכה הוגשה ללא תצהיר לתמיכתה ומבלי שצוין בה טעם מיוחד שיצדיק את הארכתו של מועד להגשת בקשת רשות להתגונן שנקבע בחיקוק; משכך נדחתה בקשת הארכה. בשולי ההחלטה הורה כב' הרשם כך: "המשיבה זכאית לפ"ד, באין בר"ל, וזאת ייעשה על גבי פסיקתה שתהלום את עובדות כתב התביעה, ותובא לחתימתי". 6. ביום 18.10.2011 הגישה המשיבה לכב' הרשם בקשה למתן פסק-דין נגד המערער וצרפה אליה פסיקתא לחתימה; הפסיקתא נחתמה בו ביום. בתאריך 22.11.2011 תוקנה טעות סופר בפסיקתא אשר נפלה במספר תעודת הזהות של המערער, אף זאת לבקשת המשיבה. 7. בהליך זה משיג המערער על החלטת כב' הרשם מיום 17.10.2011 ועל החלטותיו הנוספות שקדמו לה ואשר נזכרו לעיל. טענות הצדדים לגוף הערעור הוגשו בכתב והושלמו על-פה בישיבת יום 5.2.2013. ב. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולאסמכתאות אליהן הפנו מצאתי שיש לקבל את הערעור בחלקו, באופן שיתיר למבקש להגיש בקשת רשות להתגונן במענה לכתב-התביעה, והכול בכפוף לאמור להלן. 1. לטענת המשיבה דין הערעור להידחות על הסף שכן עם מתן פסק-הדין בתובענה נבלעו בו מלוא השגותיו של המערער על החלטות ביניים שניתנו אגב בירור ההליך קודם לכן, עד מתן פסק-הדין; תרופתו של המערער מצויה אפוא בהגשת ערעור על פסק-הדין והחלטות הביניים שנתן כב' הרשם כמקשה אחת, זאת לבית-המשפט המחוזי שלו נתונה הסמכות לדון בערעור על פסק-הדין בתובענה. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, כלל הוא כי "במקום שבעל דין מערער ברשות על החלטה שניתנה בהליך ביניים מסוים, ועד שבית משפט שלערעור מכריע בערעור נותן בית משפט קמא פסק דין סופי בהליך העיקרי, נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים; על בעל הדין הנפגע, אם יאבה, להגיש ערעור על פסק הדין הסופי, ואם ירצה יכלול בו אף ערעור על החלטת הביניים, שרואים אותה כנבלעת בפסק הדין הסופי" [ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 411, 416 (1992)]. במקרה דנן אין לי צורך להכריע בשאלה אם הלכה זו חלה גם על ערעור המוגש על החלטת ביניים בזכות, כטענת המשיבה, או שמא רק על ערעור הטעון מתן רשות - כטענתו של המערער. טעמו של דבר בכך שבתובענה כלל לא ניתנה החלטה שיפוטית המהווה פסק-דין. החלטת כב' הרשם מיום 17.10.2011 אינה פסק-דין בתובענה; כל שנקבעה בה היא זכותה של המשיבה ליטול פסק-דין על-יסוד התביעה באין בקשת רשות להתגונן מצד המערער. ההחלטה הבאה שניתנה, שתאריכה 18.10.2011, אינה אלא פסיקתא - כך על-פי כותרתה וכך גם על-פי תוכנה. אכן, בצד שמאל של הפתקית בה נרשם תוכן ההחלטה הופיעה התיבה "פסק-דין"; דא עקא, מדובר בתיבה שנשתלה על-ידי המערכת הממוחשבת אשר אינה מכירה אלא בקיומן של "החלטה" או "פסק-דין" ושאין בה אפשרות לכותרת מסוג "פסיקתא". כותרת המסמך שעליו חתם כב' הרשם, כמו גם תוכן החלטתו אשר נסבה באופן מפורש על היותה מכוונת למתן פסיקתא, גוברים על כיתוב זה, שבנסיבות העניין נושא אופי טכני גרידא. זאת ועוד, אף המשיבה עצמה סברה שהחלטת כב' הרשם מיום 18.10.2011 אינה אלא פסיקתא; כך עולה באופן ברור ומפורש מבקשתה לתיקון טעות סופר בפסיקתא שהוגשה ביום 22.11.2011. פסיקתא אינה פסק-דין. פסק-דין מגלם את ההכרעה המהותית המסיימת את ההליך לגופו. על-סמך פסק-דין או החלטה אחרת שניתנו אפשר לערוך פסיקתא בה יופיעו מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בעניין הנדון וצו בדבר הוצאות המשפט [ר' תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי]. כבר נפסק לא אחת כי פסיקתא איננה חי הנושא את עצמו; היא סמוכה להחלטה או פסק-דין שניתנו קודם לכן ומשקפת את תוצאתם האופרטיבית. באין פסק-דין מן הנמנע ליתן פסיקתא שתהא תחליף לו ותבוא במקומו. בענייננו ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לארכה לשם הגשת בקשת רשות להתגונן, שאינה אלא "החלטה אחרת", וכן נחתמה פסיקתא; לא זו ולא זו מהוות פסק-דין [ע"א (מח' ת"א) 1995/97 דוידוב נ' ממן, בפסקה 5 (7.6.1999); בש"א 7132/94 (ע"א 5877/94) בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ, פ"ד מט(1) 532, 537 (1995); ע"א 6449/97 טמשה נ' עדן (5.2.1998); רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר (31.5.2005)]. באין פסק-דין שסיים את הדיון בתובענה אין כל מניעה לברר את הערעור דנן כפי שהוגש. 2. המערער הגיש את בקשת הארכה בטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, זאת בשים לב לכך שכתב-התביעה הומצא לו בפגרת בתי-המשפט. בבקשה נמנו טעמים שעיקרם בכך שהמערער הסדיר את ייצוגו בהליך לקראת תום הפגרה, כי הכנת הבקשה למתן רשות להתגונן כרוכה בעבודה רבה בהתחשב בתצהירים, במסמכים ובתחשיבים הנדרשים לכך, וכי עומס עבודה ותהליך מעבר משרד בו שרוי בא-כוח המערער גרמו לכך שנחוצה לו ארכה בת 30 יום לשם הגשת הבקשה. אכן, ראוי היה לתמוך את הבקשה בתצהיר; יחד עם זאת היה על כב' הרשם לבחון את הפגם שנפל בשל העדרו של תצהיר כזה אל-מול הנזק שייגרם למערער אם תדחה בקשתו לארכה בשל חסרונו של תצהיר תומך. הטעמים שנמנו בבקשת הארכה הינם טעמים הקשורים בעיקרם בבא-כוחו של המבקש ולא במבקש עצמו. במצב דברים זה הדרישה למתן תצהיר בחתימת עורך-הדין המייצג עלולה להיחשב דווקנית ומיותרת. ודאי כך אם דחיית הבקשה לארכה בשל חסרונו של תצהיר תומך, משמעה סגירת שערי בית-המשפט לפני המערער ושלילת יכולתו להתגונן מפני התביעה. זוהי תוצאה קשה והיה מקום להימנע ממנה בנסיבות העניין. זכות הגישה לערכאות זכתה להכרה כזכות יסוד בעלת היבטים חוקתיים [שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 38-27 (מהדורה שניה, 2008)]. בטיבה ומיונה של הזכות יש כדי להשליך על פרשנות סדרי הדין החלים על הגשת בקשה ליתן רשות להתגונן. הדברים אמורים לא רק בדרישה לצירוף תצהיר תומך לאימות עובדות הבקשה אלא גם בדרישה להצבעה על טעם מיוחד להארכת המועד שנקבע בתקנות לשם הגשת בקשה כזו. יפים דברים שנאמרו בהקשר דומה בע"א (חי') 2042/05 לוי נ' ראובן (9.1.2007): [...] ראוי שההכרעה השיפוטית תבטא את המטרה של פסיקה לגוף העניין רק לאחר שניתנה אפשרות לכל בעלי הדין הנוגעים בדבר להביא את עמדתם בפני ביהמ"ש. אם כלל זה נכון בדרך כלל, הרי ראוי לתת לו משנה תוקף כאשר מדובר בהליך של סדר דין מקוצר ובקשה לרשות להתגונן, אשר בגדרו אפשרויות ההגנה של בעל הדין הנתבע מצומצמות יותר מאלה שבסדר הדין הרגיל. [...] כאשר מצב הדברים הוא שבעל הדין הנוגע בדבר מבקש להתגונן, אך הוא עושה כן תוך חריגה מהוראות דיוניות המתייחסות למועדים של הגשת הבקשה לרשות להתגונן, ראוי, במידת האפשר, לכפר על כך בפסיקת הוצאות. בענייננו נסבה התובענה על הסכם הלוואה ושטר חוב שנחתמו בשנת 1995, זמן רב קודם להגשת התביעה נגד המערער. מכתב-התביעה עלה כי בין לבין התנהלו הליכים מהליכים שונים בין המשיבה לבין החייב העיקרי, עד שניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל באשר למיצויים כנטען בסעיף 8 לכתב-התביעה. למשיבה עצמה לא אצה הדרך; בין מועד העברת ההליך לבית-משפט השלום בחדרה לבין המועד בו הגיש המערער את בקשת הארכה חלפו חודשים בהם לא אירע דבר, כפי שציין גם כב' הרשם בהחלטתו מיום 10.10.2011. אכן, אין על המשיבה חובה לעתור למתן פסק-דין בהיעדר הגנה מיד כשהדין מאפשר זאת; בה בעת היא גילתה בהתנהלותה שלא תחסר דבר אם למערער הייתה ניתנת ארכת 30 הימים לה עתר על-מנת שיביא לפני בית-המשפט את בקשתו לרשות להתגונן. לטעמי היה אפוא לראות בבקשת הארכה, כפי שהוגשה וחרף הפגמים והחסרים שנפלו בה, בקשה שעונה לרף הנמוך הנדרש על-מנת לזכות בארכה המבוקשת. על כן היה מקום ליתן למערער את הארכה המבוקשת להגשת בקשת רשות להתגונן. 3. שונים פני הדברים באשר להחלטות כב' הרשם מיום 10.10.2011 ומיום 17.10.2011 אשר נסבו על בקשת המחיקה. בכל אלה היה הדין עם כב' הרשם. בקשת הארכה, הצופה פני הגשת בקשה למתן רשות להתגונן, מיצתה את זכותו של המערער להעלות את טענותיו כנגד התביעה לאותו שלב דיוני. במקרה הרגיל נדרש בעל-דין להביא בכפיפה אחת הן את טענותיו המקדמיות והן את טענותיו לגופו של עניין ולא לנקוט בדרך דיונית של פיצול ביניהן [רע"א 10227/06 בובליל נ' עו"ד אינדיג ( 5.2.2007)]. כלל זה נועד לשרת את עקרון היעילות ואת החיסכון בזמן שיפוטי והוא יפה אף בענייננו. טענות המערער שביסוד הבקשה למחיקת התובענה על הסף, מקומן בבקשתו למתן רשות להתגונן - שלשם הגשתה עתר למתן ארכה. משהוגשה בקשה זו וטרם הוכרעה בדין ראה כב' הרשם בבקשת המחיקה, שאף לצידה בקשת ארכה לשם הגשת בקשת רשות להתגונן, ניסיון שאינו במקומו לעקוף את החלטתו בבקשת הארכה - ובדין מחק את הבקשה מבלי שזו הצריכה תשובה או דיון לגופה. על כן היה על המבקש להעלות את מכלול טענותיו, הן אלה שפורטו בבקשה לסילוק על הסף והן טענות אחרות שבפיו לגופה של התובענה, בגדרה של בקשה למתן רשות להתגונן. בקשת המערער לבטל את החלטת כב' הרשם שמחקה את בקשת המחיקה אינה אלא בקשה לעיון מחדש שאין כל עילה וטעם ביסודה, ובדין נדחתה. 4. שני הצדדים הרחיבו מאוד בטענות לגוף המחלוקת, לרבות בשאלה אם התיישנה עילתה של המשיבה נגד המערער, אם לאו. לעת הזו אין צורך להידרש לטענות הללו, אף לא לטענות הנסבות על הליכים קודמים אשר נוגעים למחלוקת שביסוד כתב-התביעה. אלה כאלה, מקומן בדיון שיתקיים היה ותוגש בקשה למתן רשות להתגונן מטעם המערער. ג. סיכומם של דברים 1. הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שניתנת למערער ארכה להגיש בקשה למתן רשות להתגונן נגד התובענה, זאת תוך 30 יום מן המועד בו יומצא לו פסק-דין זה. ימי פגרה לא יבואו במניין התקופה. היה ותוגש בקשת רשות להתגונן במועד שנקצב לכך היא תובא לפני כב' הרשם אשר יקבע את סדרי הדיון בה. הערעור ביתר חלקיו נדחה. כל אחד מהצדדים ישא בהוצאותיו. בקשת רשות להתגונןהארכת מועדערעור על החלטת רשםרשםערעור