היקף עיזבון: סמכות בית המשפט לענייני משפחה

היקף עיזבון: סמכות בית המשפט לענייני משפחה תביעות בנושא היקף העיזבון - האם נכללות בגדר סעיף 1(6)(ה) סיפא? שאלת סמכותו של בית המשפט שדן בענייני ירושה לדון בתובענות המוגשות לטובת העיזבון או נגדו או הנוגעות להיקף העיזבון, עלתה בע"א 253/81 לוי נ' אסיאו, פ"ד לו(2) 193 (1982) (להלן: עניין אסיאו). נדונה שם מחלוקת בין יורשים בשאלה האם נכס מסויים - ניירות ערך שהיו בבעלות המנוח - נכלל בנכסי העיזבון, אם לאו. בית משפט זה קבע כי הסמכות לדון בשאלה אינה נתונה לבית המשפט העוסק בענייני ירושה, כחלק מתיק העיזבון (בעת ההיא מדובר היה בבית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 151 לחוק הירושה, כנוסחו אז) כי אם לבית משפט השלום או המחוזי, על-פי כללי הסמכות הרגילים, בהתאם למבחן הסעד ושווי התביעה. נקבע כי - "תובענה, המוגשת לטובת עיזבון או נגדו, תובענה רגילה היא, הטעונה בירור בבית המשפט המוסמך. לעניינה של תובענה כזו, מבחינת הסמכות, מה לי אם התובע הוא מתדיין רגיל, ומה לי אם הוא יורש?" (עניין אסיאו, בעמוד 195; ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי, פ"ד מב(2) 411 (1988)). מאז הקמת בית המשפט לענייני משפחה, נתונה לו, ולא עוד לבית המשפט המחוזי, הסמכות לדון בתובענה לפי חוק הירושה (סעיף 151 לחוק הירושה בנוסחו כיום; סעיף 1(6)(ה) רישא לחוק), כמו גם בתובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו" (סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק). השאלה האם חקיקת חוק בית המשפט לענייני משפחה הביאה לשינוי במצב המשפטי הועלתה בעניין אלדרמן. חברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ציין כי "כיום תיתכן הטענה כי אין עוד ללכת על-פי ההלכה שנפסקה בעניין אסיאו", אולם בחר להותיר את השאלה בצריך עיון, משום שבאותו עניין לא היתה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בין-לאומית לדון בירושת המנוחה (שם, בעמוד 539; את השאלה הותיר בצריך עיון גם השופט י' עמית, בשבתו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בעניין עבדאלע'ני (בפסקה 12), משום שהתובענה ממילא נתונה הייתה שם לסמכות בית המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 1(2) לחוק). מן הראוי לציין כי קיימת הבחנה ברורה בין "ירושה" לבין "עיזבון", כאשר "'הירושה' היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש 'העזבון' לידי יורשיו" (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762 (1975); בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית, פסקה 4 (3.7.2012)). חוק הירושה אינו מסמיך את בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות בנושא היקף העיזבון (שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 6), ועל כן סעיף 1(6)(ה) רישא לחוק אינו רלוונטי לעניין זה. השאלה הניצבת לפנינו היא אפוא מהם מאפייניה של תובענה "שעילתה סכסוך בקשר לירושה" (סעיף 1(6)(ה) סיפא), והאם יכול להיכלל בגִדרה נושא היקף העיזבון. להלן גישות שונות שהועלו בספרות המשפטית בעניין זה, ובפסיקה, במיוחד בערכאות הנמוכות שנדרשו לא פעם לדון בסוגיה. בעניין לזר קבע השופט י' גייפמן, באנלוגיה למבחן שנקבע בהלכת חבס (בקשר לפרשנות - "תובענה... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" שבסעיף 1(2) לחוק), כי לשם הקניית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לפי סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק נדרש להראות קיומו של קשר בין עילת התביעה לבין ה"סכסוך בקשר לירושה", באופן ש"סכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה" (עניין לזר, בפסקה 13). כך, למשל, תובענה של נושה נגד העיזבון להחזר הלוואה שנטל המנוח לפני מותו אינה בגדר "סכסוך בקשר לירושה". בדומה, ניתן להניח שכאשר בן-הזוג הנותר בחיים, שאינו יורש, מגיש תביעה מכוח הלכת השיתוף בעניין היקף העיזבון, אין מדובר ב"סכסוך בקשר לירושה". עילתן של שתי התביעות הללו נוצרה בחיי המנוח ללא זיקה לסכסוך הירושה. לעומת זאת, בתובענה המוגשת על-ידי מנהל עיזבון או יורש נגד יורש אחר לצורך השבת נכס עיזבון שהוצא על-ידי היורש לאחר הפטירה, הרי שניתן לומר כי סכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. כך גם לגבי סכסוך בין יורשים על פרשנות צוואה ומימושה. במצבים בהם העובדות מוליכות לכיוונים שונים, נדרש איזון בין השיקולים המתנגשים לשם קביעת הסמכות (שם, בפסקה 13). הודגש כי תנאי להקניית הסמכות האמורה הוא שמדובר בתביעה בין יורשים (אפילו אם הם אינם "בני משפחה" לפי הגדרת סעיף 1(2) לחוק) או בין יורשים לבין מנהל העיזבון: נדרש שהסכסוך יהא בין צדדים שיש לשניהם זיקה לירושה, בין כיורשים על-פי דין, בין כיורשים על-פי צוואה, בין כיורשים נטענים. לא די בכך שאחד הצדדים "קשור" לירושה רק מעצם היותו נושה של העיזבון או חייב לעיזבון (שוחט, פינברג ופלומין, בעמוד 25; תמ"ש (משפחה ת"א) 36690-05-12 ר.ג נ' נ.ב (16.1.2013)). כמו כן, אין די בכך שמנהל העיזבון הוא צד להליך השיפוטי (ת"ע (משפחה ת"א) 104012/04 עזבון מ.כ. נ' א.ל.א, פסקה 7(ב) (9.4.2006) (להלן: עניין עזבון מ.כ.), או בכך שהתובענה מכוונת להעלאת שווי העיזבון (שם, בפס' 7(ג)) כדי שתהא נתונה לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. כאשר מדובר בתביעה של צדדים שלישיים, שאינם יורשים, שהם בני משפחה של המנוח, סמכות בית המשפט לענייני משפחה תיבחן בהתאם למבחנים שנקבעו בסעיף 1(2) לחוק באשר לסכסוך בתוך המשפחה; כאשר מדובר בצדדים שלישיים זרים, תוגש התביעה לבית המשפט הרגיל (שלום או מחוזי) לפי מבחני שווי ונושאי התביעה (שם, בפסקאות 20-16). על-פי הגישה הנ"ל, סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק מביא לכך "שתיק עיזבון ישמש גם ככלי קיבול לתביעות של מנהל עיזבון כנגד יורש או לתביעות ביחסים הפנימיים בין היורשים, ואפילו הסכסוך ביניהם הוא על היקף העיזבון" (שם, בפסקה 14), זאת לעומת המצב ששרר טרם חקיקת החוק, בהתאם להלכת אסיאו (שוחט ושאוה, בעמוד 44). גישה זו אומצה במספר פסקי דין (ראו למשל, עניין עזבון מ.כ., בפסקה 7(א); רמ"ש (מחוזי ת"א) 7846-06-12 א'ב'ל' נ' ס'ס' (28.10.2012)) וקנתה לה אחיזה בספרות המשפטית (שוחט ושאוה, בעמודים 46-48; אבישי גריידי בית המשפט למשפחה - סמכויות, סדרי הדין וראיות 128 (עדכון מס' 4, 2006); קראוס, בעמוד 288). גישה שונה הועלתה על-ידי השופט מ' דרורי בה"פ (מחוזי י-ם) 4384/05 חטמוב נ' ליפשיץ (30.05.2008) (להלן: עניין חטמוב). לפי גישה זו, לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט יחודית לדון בנושאים הקשורים לעיזבון ולהיקפו מכוח סעיף 1(6)(ה) לחוק גם כאשר מדובר באדם שאין לו כל זיקה לירושה - "ללא קשר לצדדים המתדיינים בפניו, בין אם אלה יורשים, בין אם אלה נהנים מכוח הצוואה, ובין אם אלה אנשים 'זרים', שיש להם עילת תביעה כנגד העיזבון" (פסקאות 103-105). גישה זו, לשיטת בית המשפט המחוזי, עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 1(6)(ה) לרכז את כל ענייני הירושה בבית משפט אחד, הוא בית המשפט לענייני משפחה. באותו עניין נפסק: "מסקנתי היא כי כאשר אדם 'חיצוני' (גם בהנחה שאינו יורש על פי הצוואה) טוען כי נכס שיירשם על שם המנוח הוא 'שלו', כי שילם את מלוא תמורתו, אך מנהל העיזבון חולק על כך, הערכאה המוסמכת להכריע בשאלות: האם עסקת המכר הושלמה, האם מלוא התמורה שולמה ועוד, היא בית המשפט לענייני משפחה, שלו סמכות שיפוט ייחודית לדון בנושאים אלה". דברים אלה אמר בית המשפט המחוזי בהערת אגב מאחר וממילא נקבע שם כי סמכות השיפוט נתונה לבית המשפט לענייני משפחה מכוח סעיף 1(2) לחוק. גישה זו אומצה גם בתמ"ש (משפחה ת"א) 3922-08-11 פלונית נ' אלמוני (4.12.2011), תוך ציון העובדה כי מדובר בשאלה משפטית שטרם הוכרעה בבית המשפט העליון. בעניין דבי נדונה תביעה לאכיפת התחייבות למכירת מקרקעין בין מנהלת עיזבון לצדדים זרים, שאינם יורשים של המנוח או מבני משפחתו. נקבע כי התביעה נופלת בגדר סמכות השיפוט העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לפי סעיף 1(6)(ה) סיפא מאחר והועלו בה סוגיות הקשורות לתפקידו של מנהל עיזבון, סמכויותיו והתנהלותו ביחס לנכסי העיזבון (שם, בפסקה 11). הרציונאל לקביעה זו יסודו בכך שבית המשפט לענייני משפחה הוא הממנה את מנהל העיזבון ומפקח על פעולותיו, ועל כן הוא הפורום הראוי לבקר את התנהלותו, תוך בחינה של מכלול השיקולים והאינטרסים של כל הצדדים בתיק העיזבון. השופט י' עמית קבע שם, כי - "יש להבחין בין תביעות של מנהל העיזבון בשם העיזבון או לטובת העיזבון, או תביעות כנגד העיזבון, או תביעות הקשורות להיקף נכסי העיזבון - שאז תיקבע הסמכות לפי מבחן הסעד ושווי התביעה על פי כללי הסמכות הרגילים לפי הלכת אסיאו [ועל-כן תהיה נתונה לסמכות בתי המשפט האזרחיים הרגילים] - לבין תביעות של מנהל העיזבון או נגדו הקשורות לעצם מילוי תפקידו של מנהל העיזבון, שאז נאמר שעסקינן בסכסוך בקשר לירושה [שתהיה נתונה לסמכות בית המשפט לענייני משפחה]" (פסקה 12). דברים אלה צוטטו בהסכמה על-ידי השופטת ד' פלפל בה"פ 1153-08 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' שפירא, פסקה 3 (10.11.2010). ניתן לסכם את הגישות שתוארו לעיל, באשר לסמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות בדבר היקף העיזבון מכוח סעיף 1(6)(ה) לחוק, באופן הבא: (א) על-פי הגישה בעניין לזר, תביעות אלה תידונה בבית המשפט לענייני משפחה רק כאשר סכסוך הירושה תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה, וכאשר מדובר בתביעה בין יורשים או בין יורש ומנהל עיזבון. (ב) על-פי הגישה בעניין חטמוב, תביעות אלה תידונה בבית המשפט לענייני משפחה, ללא תלות בזהות הצדדים ואף במצב בו הצדדים אינם יורשים. (ג) על-פי הגישה בעניין דבי, תביעות של מנהל העיזבון בנושא היקף העיזבון תידונה בבתי המשפט האזרחיים, בהתאם לכללי הסמכות הרגילים. לעומת זאת, תביעות הקשורות לעצם מילוי תפקידו של מנהל העיזבון וסמכותו תידונה בבית המשפט לענייני משפחה.עיזבוןבית המשפט לענייני משפחה