טענת "כשל בייצוג" במשפט הפלילי שורשיה הנורמטיביים של טענת ה"כשל בייצוג" נטועים בזכותו של כל נאשם להליך הוגן, זכות הנתפסת כבסיסית בשיטת משפטנו, והיא ניצבת בזיקה הדוקה לזכותו החוקתית של אדם לכבוד (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461, פסקה 67 לפסק דינה של השופטת (כתוארה דאז) ד' ביניש (2006); דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש, פסקה 16 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (9.1.2012); בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע, פ"ד סא(3) 93, פסקה 25 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (2006)). בין יתר העקרונות הכלליים וההסדרים הנגזרים מן הזכות להליך הוגן, נמצאת גם זכותו של הפרט לייצוג הולם במסגרת ההליך הפלילי. חשיבותה של הזכות לייצוג הולם, נובעת בשל היותה של זכות זו כלי יעיל במאבקו של הפרט על חפותו, כאשר ייצוג מעין זה מאפשר לו לשטוח כדבעי את מלוא טענותיו בפני בית המשפט, ואגב כך, גם לקדם את השאיפה להוציא את האמת לאור. ואולם, יעילותה של זכות הייצוג תוטל בספק, מקום בו ייצוגו של הנאשם יהיה פורמאלי בלבד או רצוף בכשלים מהותיים, החותרים, באופן משמעותי, תחת סיכוייו להוכיח את חפותו. לפיכך, הבטחת הגינותו של ההליך הפלילי, בכל הקשור לייצוגו של הפרט, הביאה לצמיחתה של טענת ה"כשל בייצוג" (ע"פ 10153/07 קייסי נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (30.7.2012), (להלן: עניין קייסי); ע"פ 6079/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ל' לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין (30.8.2010))עורך דיןמשפט פליליטענת כשל בייצוג