טענת כשל בייצוג ע"י עורך דין בארה"ב טענת הכשל בייצוג (Ineffective Assistance of Counsel) קנתה לה שביתה גם בארצות הברית. כבר בשנת 1932, הכיר בית המשפט העליון האמריקאי בפרשתPowell , בזכותו של נאשם העומד לדין בגין עבירה שדינה עונש מוות, לייצוג הולם במהלך משפטו (Powell v. Alabama 287 U.S 45 (1932), (להלן: עניין פאוול)). במסגרתו של פסק דין זה, ניתן ביטוי לעמדה לפיה אין די במינוי פורמאלי בלבד של עורך דין, ויש לדאוג לסיוע משפטי אפקטיבי מצידו של עורך הדין, לשם הכנה וניהול המשפט (עניין פאוול, בעמ' 65). לפיכך, קבע בית המשפט העליון, כי אי מינוי מייצג אפקטיבי לנאשמים, פוגע בזכותם להליך הוגן (Due Process), המעוגנת בתיקון 14 לחוקה. במרוצת השנים, הרחיב בית המשפט העליון את זכותו של נאשם לייצוג אפקטיבי גם לעבירות שאינן נושאות לצידן עונש מוות, ועיגן אותה בתיקון השישי לחוקה, המבטיח לכל נאשם סיוע משפטי להגנתו (Assistance of Counsel)(Johnson v. Zerbst, 304 U.S 458 (1938); Wade v. United States, 388 U.S 218 (1967); Gideon v. Wainwright, 372 U.S 335 (1963); John H. Blume et.al., “Its Like D?j? Vu All Over Again”: Williams v. Taylor, Wiggins v. Smith, Rompilla v. Beard and a (Partial) Return to the Guidelines Approach to the Effective Assistance of Counsel, 34 Am. J. Crim L. 127, 130-31 (2007) )להלן: Blume (). עם זאת, במהלך השנים לא צלחה ידן של הערכאות הנמוכות ביצירתה של אמת מידה כוללת, ברורה ויחידה, לפיה תיבחן האפקטיביות של עו"ד המייצג נאשמים בהליך פלילי, וכפועל יוצא מכך גם טענת הכשל בייצוג. לבסוף, נדרש בית המשפט העליון לסוגיה בשנת 1984, וקבע בפרשת Strickland מבחן דו-שלבי, אשר עד היום משמש כמסגרת הנורמטיבית, שלאורה נבחנות טענותיהם של מורשעים לקיומו של "כשל בייצוג" ( Strickland v. Washington, 466 U.S 668 (1984) (להלן: Strickland); למבחנים השונים שקדמו, ראו: Blume, בעמ' 131-34). הלכת Strickland קובעת, כי לצורך הוכחתו של כשל בייצוג, על הטוען להראות בשלב הראשון, כי התנהלותו של בא-כוחו הייתה כה לקויה, עד שהיא אינה עונה על סטנדרט אובייקטיבי של סבירות (Reasonably Effective Assistance). בשלב השני של המבחן, יש להראות כי התנהלותו הפגומה של בא כוחו שינתה את תוצאות ההליך הפלילי (Prejudice). בית המשפט העליון, דחה במסגרת פסק דינו את "גישת הצ'קליסט", הדוגלת באימוצן של נורמות מקצועיות מפורטות להתנהלותם של עורכי דין, דוגמת ההנחיות של לשכת עורכי הדין האמריקאית לדין הפלילי (ABA Standards for Criminal Justice), שסטייה מהן תעלה אוטומטית לכדי התנהגות בלתי סבירה. במקום זאת, בית המשפט העליון, הסתפק בהצבת רף נורמטיבי של סבירות. הסטייה מרף זה, תיבחן לאור נורמות מקצועיות מחד ונסיבותיו הפרטניות של כל מקרה מאידך, ובכך נותר לעורכי הדין כר רחב של אפשרויות פעולה. לעניין השלב השני של המבחן, נקבע, כי במקרים חריגים - דוגמת שלילת ייצוג מוחלטת - תקום חזקה, לפיה תוצאות ההליך הושפעו מן הפגם שנפל בייצוגו של הנאשם. אולם, ביתר המקרים, על הטוען יהיה להוכיח התקיימותו של סיכוי סביר לכך, שלולא הליקויים שנפלו בהתנהלות בא-כוחו, תוצאותיו של ההליך הפלילי היו שונות. יצוין, כי ביקורת רבה נמתחה על הלכת Strickland, אשר נתפסה כנוקשה ומצמצמת מדי. בייחוד נטען, כי בית המשפט הציב רף נורמטיבי עמום ורחב לבחינת התנהגותו של עורך הדין, אשר מאפשר לעורכי הדין כמעט ולא לעשות דבר להגנתו של הנאשם. כמו כן, צוין הקושי הרב להצביע, במסגרתו של השלב השני, על סיכוי סביר לכך שהפגמים בייצוג השפיעו על תוצאות ההליך ( אלאב וזיו, בעמ' 60; Blume, בעמ' 142;Jeffrey L. Kirchmeier, Drink, Drugs and Drowsiness: The Constitutional Right to Effective Assistance of Counsel and the Strickland Prejudice Requirement, 75 Neb. L. Rev 425, 438-40 (1996) - וההפניות שם). יש הסבורים, כי בשנים האחרונות מסתמנת מגמת ריכוך מסוימת מצידו של בית המשפט העליון, בהפעלתם של מבחני Strickland . בעיקר, צויינה נכונותו של בית המשפט העליון, בפסיקות שניתנו לאחרונה, לאמץ את ההנחיות המקצועיות של ה-ABA, לצורך בחינת סבירות התנהלותו של עורך הדין, ובעקבות זאת לקבוע כי מתקיים סיכוי סביר להטיית תוצאת ההליך (אלאב וזיו, בעמ' 60-61; Blume, בעמ' 142-47). טענת כשל בייצוגעורך דיןארצות הברית (ארה"ב)