ערעור בחירות: ביטול בחירות בגלל טענת שוחד בחירות

ערעור בחירות: ביטול בחירות בגלל טענת שוחד בחירות קיים בדין אפיק דיוני נוסף שבכוחו להביא לביטולן של בחירות שנפל בהן פגם, והוא על דרך של פנייה לבית המשפט האזרחי המוסמך בבקשה לפסק דין הצהרתי, במתווה שעליו עמד בית המשפט בעניין חרזאללה (שם, בעמ' 802-801; בר"ם 1837/09 משלב נ' הזימה, פסקה 31 (18.3.2009) (להלן: עניין משלב)). בעניין חרזאללה, עמד השופט א' גולדברג על היחס בין שני המתווים המקבילים, בהקשר של בקשה לביטול בחירות מחמת טענה לשוחד בחירות: "בפני מי שמבקש לבטל בחירות בשל שוחד בחירות עומדים שני מסלולים, שכל אחד מהם יפה לשעתו, לנסיבותיו ולדיות הראיות. היה ולדעת המבקש יש בידו די ראיות להוכיח את טענתו במסגרת החוק - יגיש ערעור בחירות על-פי החוק. אין בידו ראיות מבוררות בשלב זה להוכחת הטענה, יגיש בקשה לפסק דין הצהרתי, לכשיתבררו העובדות ויימצאו הראיות" (שם, בעמ' 802) אמנם, בעניין חרזאללה עמד בית המשפט על כך שהמתכונת הדיונית שבה מתנהלים שני ההליכים - ערעור הבחירות כמו גם הבקשה לפסק דין הצהרתי - היא מסגרת של דיון אזרחי לפי כללי הראיות המקובלים (שם, בעמ' 803). דא עקא, שפסק הדין בעניין חרזאללה ניתן לפני כעשרים שנה, כאשר ערעור בחירות התנהל בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו: בג"ץ 6502/93 חברוני נ' דדון, מח (1) 645, 647 (1994)). כפי שגם עולה מפסק הדין בעניין ג'ראייסי, זהו אינו המצב הנורמטיבי היום. תיקון חוק הבחירות בשנת 2002 שינה את מתכונת הליך ערעור הבחירות והשתנו סדרי הדין החלים עליו. כך, הועבר הדיון בערעור בחירות מבית המשפט המחוזי ה"רגיל" לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים והוחלו לגביו הוראות הדין הנוגעות לערעור מינהלי (ראו: חוק לתיקון דיני בחירות לכנסת ולרשויות המקומיות (פנקס הבוחרים), התשס"ג-2002). אכן, בעקבות תיקון חקיקתי זה נוצר פער בין שני ההליכים המקבילים שנועדו לברר טענות לביטול בחירות: ערעור בחירות מתנהל כערעור מינהלי על כך המשתמע מכך לעניין קבילותן של ראיות מינהליות והמאפיינים הדיוניים. נורמת הבסיס לעניין זה קבועה בחקיקה ראשית בהוראת סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, שלפיה הדיון בערעור מינהלי יתנהל "בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק". לעומת זאת, תובענה לסעד הצהרתי מתנהלת כהליך אזרחי לפי סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליך זה. גם אם פער זה מעורר לכאורה קושי, הוא נובע במישרין מהכרעתו המפורשת של המחוקק שלפיה ערעור בחירות יידון במסלול מינהלי. ערעור בחירות - שעל מאפייניו הדיוניים עמד בית המשפט בעניין ג'ראייסי - הוא דרך המלך לבירור טענות שיש בהן כדי להביא לביטול בחירות. המתווה של הגשת תובענה לפסק דין הצהרתי - שבהיעדר קביעה אחרת בדין חלים עליו סדרי הדין האזרחי וכללי הראיות המקובלים - עומד בעינו וניתן לעשות בו שימוש, למשל, במצב שבו התעוררו טענות הנוגעות לטוהר הבחירות במועד מאוחר שבו כבר לא ניתן להגיש ערעור בחירות. מדובר אפוא במתווה שיורי ולא בדרך המלך. במקרה שלפנינו, מצא בית המשפט כי די בחומר החקירה הרב שהוצג בפניו בסד הזמנים של ערעור מינהלי כדי לגבש תשתית מוצקה להכרעה בדבר ליקויים שיש בהם כדי להצדיק את ביטול הבחירות. במנותק מההשגות על קביעותיו הקונקרטיות של בית המשפט, שאליהן אתייחס בהמשך, טענותיהם של המבקשים לעניין המתכונת הדיונית אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, בשים לב לכך שמדובר בשאלה שזכתה - כאמור - למענה במסגרת פסק הדין בעניין ג'ראייסי. שוחדערעורבחירות