"היחשפות" שופט לראיות שאינן קבילות היחשפות הערכאה הדיונית לראיות אשר ייתכן שייקבע בהמשך ההליך שאינן קבילות, אינה מחזה נדיר בבתי המשפט. הדבר נעשה לא אחת במהלך ניהולו של הליך פלילי. "אכן, במסגרת ניהול המשפט נחשף בית-המשפט לא אחת לראיות בלתי קבילות, ולו בשל העובדה שנדרש הוא לדון בשאלת הקבילות עצמה" (ע"פ 9519/00‏ תורק נ' מדינת ישראל, פ''ד נה(3) 72, 76 (2001) (להלן - עניין תורק)). הדוגמאות לכך הן רבות. כך, למשל, בע"פ 296/85 חמידאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 564, 573-571 (1987) נפסק, לאחר סקירת גישות שונות שהובעו קודם לכן בפסיקה, כי בית המשפט רשאי לעיין בהודאת הנאשם לשם הכרעה בשאלת קבילותה. כפי שנקבע לעניין זה בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ''ד לח(1) 197, 263 (1984): "לדעתי, רשאי בית המשפט, אם נראה לו מן הדרוש ומן הנכון, לקרוא את האמור בהודיה כדי להכריע, אם היא ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. איסור העיון בהודיית הנאשם, שיסודו במציאות המשפטית האנגלית של שיפוט בידי חבר מושבעים, קשה להצדיקו בשיטה המשפטית הנהוגה אצלנו. והרי מעשים שבכל יום הם, שבית המשפט מעיין בהודייתו של נאשם, אך אינו סומך על האמור בה - ומתעלם מכך - ככל שמצויים בהודיה דברים, הנוגעים לנאשם אחר השותף לאותה עבירה, ואין אנו חוששים, שמא מושפע בית המשפט מעיונו בהודיה גם לעניין הכרעתו בדינו של הנאשם השותף לעבירה". ודוגמה נוספת: סעיף 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, העוסק בעתירה לגילוי ראיה חסויה. אולם, גם באשר לעתירה מסוג זה, הרי ככל שמדובר בחיסיון לטובת הציבור, נדונה העתירה על-ידי אותו בית המשפט הדן בהליך שבו מבוקש להגיש את הראיה (ראו, סעיף 45 לפקודה). לעניין זה גם מורה סעיף 46 לפקודה, כי רשאי בית המשפט הדן בעתירה, "לדרוש שהראיה או תכנה יובאו לידיעתו". כפי שנפסק, העיון בראיה החסויה מהווה חלק מהותי, ולעתים אף הכרחי, בהכרעה בעתירה לגילוי הראיה (ראו, ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 27 (1992): "זהו, אמנם, מהלכם הרגיל של הדברים, שאותה ראיה חסויה מונחת לפני בית המשפט, ורק לאחר שהוא מעיין בה מכריע בית המשפט כפי שהוא מכריע... במהלך הדברים הרגיל, כיצד יוכל בית המשפט להכריע בשאלה באורח ראוי, אם לא יעיין באותה ראיה חסויה?"; וראו לקביעות דומות, בש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' אזולאי, פ"ד נ(3) 309, 318 (1996); ע"פ 351/14 מדינת ישראל נ' פקיה (16.2.2014)). אומנם, יש בנמצא הסדרים בדין הסוטים מן הכלל האמור לגבי עיון בית המשפט בראיה בטרם הוחלט בדבר קבילותה (ראו, למשל, סעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי העוסק בעיון בחומר חקירה; אך יוער כי גם בעניין זה, נפסק שרשאי בית המשפט הדן בהליך לדון בנסיבות מסוימות בבקשת העיון; ראו, בש"פ 1372/96 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 177, 181-180 (1996); בג"ץ 2428/99 מדינת ישראל נ' שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נד(1) 688, 695-694 (2000)). אולם, סבורני כי מדובר בחריג המעיד על הכלל. כך, למשל, בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש (9.1.2012) נקבע, כי על השאלה האם ראיה קבילה בהתאם ל"דוקטרינת הפסילה הפסיקתית" להיות מוכרעת על-ידי בית המשפט הדן בהליך. הוסיף בית המשפט באותו עניין (פיסקה 19 לחוות-דעתה של הנשיאה ד' ביניש): "מסקנה זו מתיישבת עם הכלל הנוהג במשפטנו ולפיו בית המשפט שדן בהליך מסוים הוא שמכריע בשאלת קבילות הראיות שהצדדים מבקשים להביא בפניו, וזאת אלא אם כן המחוקק קבע במפורש הליך אחר ונפרד בנוגע לסוג ראיות מסוים... מטבע הדברים גם יתר ההכרעות הנוגעות לטענות של קבילות ראיות נעשות על ידי בית המשפט הדן במשפט עצמו ולא בהליך מקדמי כלשהו" שופטיםראיותקבילות ראיותקבילות