עיוות דין בהליך הפלילי

מה הדין בסוגיית "עיוות דין" בהליך הפלילי ? הגם שבית משפט זה הכיר בפסיקתו אף בקיומו של עיוות דין החל כלפי הציבור בכללותו [ראו למשל: ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505, 516 (1981)], ברי כי אין עוצמתו של עיוות דין שכזה שקולה כנגד עיוות דינו של הנאשם. ואכן, כאמור, כבר נפסק כי שיקולי הצדק שבבסיס סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי מכוונים בעיקרם לעשיית צדק עם הנאשם. ניתן להניח כי תובנה זו היא הסיבה העיקרית לכך שבקשות להוספת ראיות בערעור אינן מוגשות כדבר שבשגרה על ידי רשויות התביעה. כפי שציינה המבקשת בבקשה שלפנינו, למיטב ידיעתה, "מעולם לא הוגשה על ידה בקשה שכזו לבית המשפט הנכבד, לאחר זיכויו של נאשם בבית המשפט המחוזי". יוצא, כי בית המשפט ייטה יותר לקבל את בקשת הנאשם להוספת ראיות בערעור מאשר בקשה דומה מאת המאשימה. השיקול המרכזי העומד בבסיס העדפה זו הוא מניעת עיוות הדין ומתן הזדמנות נאותה לנאשם להתגונן - שיקולים אשר אינם חלים בעוצמה שווה ביחס לרשויות התביעה. עמד על כך בית משפט זה בעניין זדורוב: "תכליתו של חריג זה היא לוודא כי אכן ניתנה למערער [הנאשם] הזדמנות הוגנת להתגונן וכי לא נגרם לו עיוות דין" [שם, בפסקה 4]. כן ציין בית המשפט בעניין פופר: "בית-משפט של ערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות רק אם הוא סבור כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן" [שם, בעמ' 295]. [כן ראו: עניין ג'ורן, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (17.1.2008)]. גישה זו נשענת במידה רבה על ההכרה בקיומם של פערי כוחות ניכרים הטבועים במערכת היחסים שבין הנאשם למאשימה במשפט הפלילי. כבר נפסק בע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (18.7.2012) (להלן: עניין פלוני) מפי השופטת ע' ארבל כי: "כידוע, מהעבר האחד של המתרס עומדת התביעה - המדינה, שהיא בגדר 'שחקן חוזר' במשפט הפלילי. למדינה כוחות, משאבים וסמכויות רבות בכל הנוגע לאכיפת הדין הפלילי. למדינה מיומנות, נגישות רבה למידע וניסיון בניהול ההליך. מעברו השני של המתרס מצוי הנאשם שהוא לרוב בגדר 'שחקן חד-פעמי' בהליך הפלילי". פערי כוחות אלו מצדיקים פעמים רבות החלה בלתי-סימטרית של הסדרים משפטיים על הנאשם מחד ועל רשויות התביעה מאידך [השוו: עניין פלוני; ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (26.9.2006); ע"פ 3193/07 טבאגה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק דינו של חברי השופט (כתארו אז) א' גרוניס (2.4.2009)]. לטעמי, סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי מצטרף לאותם הסדרים בגדרם ראוי להחיל על הנאשם ועל התביעה אמות מידה שונות לצורך ההכרעה בבקשותיהם. נפקותה המעשית של הבחנה זו היא כי על המאשימה לעמוד בנטל מוגבר במיוחד בבואה להצדיק הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור. תובנה זו הינה, לטעמי, נקודת המוצא לבחינתה של הבקשה שלפנינו. על רקע דברים אלו אעבור לבחון את השיקולים השונים, ובהם עיתוי הגשת הבקשה והסיבה שבגינה לא הוגשו הראיות הנוספות לפני הערכאה הדיונית.משפט פליליהזכות להליך הוגן / עיוות דין