רשות ערעור על "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק דין

רשות ערעור על "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק דין מהן אמות המידה למתן רשות ערעור על החלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק דין ? המבקש משיג על החלטת בית הדין הדוחה בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, שהיא החלטה אחרת המצריכה מתן רשות ערעור (זאת להבדיל מהחלטה המקבלת בקשה לנקיטת בהליכי בזיון, שהערעור עליה הוא בזכות: ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541 (1963); רע"א 4876/13 זאהר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה עיר הכרמל, פסקה 9 (5.8.2013); רע"א 6398/14 אלוק נ' אפרת, פסקה 4 (22.10.2014)). החלטה זו היא מסוג ההחלטות בעלות אופי מיוחד המסווגות כ"החלטות אחרות" הניתנות לאחר מתן פסק דין. בגדר החלטות אלה ניתן למצוא, בין היתר: החלטות בבקשות לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, החלטות בבקשות לעיכוב ביצוע פסק דין, החלטות שונות בקשר לביצוע פסק דין והחלטות הדוחות בקשות להארכת מועד להגשת ערעור (להחלטות נוספות מעין אלה, ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 142-148 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). יוזכר כי לצורך סיווג החלטות שניתנו לאחר מתן פסק דין כ"החלטה אחרת", אשר הערעור עליהן הוא ברשות, או כ"פסק דין", אשר הערעור עליהן הוא בזכות, עוצב בפסיקה מבחן מהותי המושתת על מבחן טפלות ההחלטה ביחס להליך המקורי (ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467, 473 (2005); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 46 והאסמכתאות שם (3.2.2011) (להלן: עניין חזן)). ענייננו, כאמור, בבקשת רשות ערעור לדון ב"החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק דין, במסגרת "גלגול שני". לפיכך, סבורני כי אין לנקוט באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה, עליה הסתמכו המשיבים בתשובתם. אמות מידה אלה נוגעות להליך ב"גלגול שלישי" על פסקי דין שניתנו בערעורים לפני בית המשפט המחוזי, לאחר שעניינו של המבקש נשמע לפני שתי ערכאות. אין מקום להחיל אמות מידה מצומצמות שכאלה לגבי בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט, שהמבקש משיג עליה בפעם הראשונה (השוו בעניין זה לעמדתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009), לגבי הפעלת מבחן מרחיב מזה שנקבע בהלכת וייל כאשר דנים בבקשת רשות ערעור המופנית נגד החלטה של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר שהינה בבחינת "גלגול שני"; השוו גם, בהקשר דומה, לרע"א 5430/06 NEOMAX MANAGEMENT LLC נ' מדינת ישראל בית המכס אשדוד, פסקה ה(2)(ב) (3.7.2006)). נראה שגם המבחנים "הרגילים" למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" שהיא החלטת ביניים של הערכאה הדיונית, הניתנת במהלך בירור התובענה, אינם מתאימים בענייננו. ראשית, לעומת החלטות ביניים, שלגביהן קיימת אפשרות לערער בזכות במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, מלבד האפשרות לערער ברשות על ההחלטה עצמה (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 176 (2008)), הרי שלגבי החלטות אחרות הניתנות לאחר מתן פסק דין אפשרות זו ככלל אינה קיימת (למעט במצבים שבהם הערעור על פסק הדין מוגש לאחר ההחלטה האחרת שניתנה לאחר מתן פסק הדין, וכולל השגות גם לגביה). הואיל והחלטות שניתנו לאחר מתן פסק דין עומדות למעשה לרשות ערעור בלבד, הן יוצאות "מקופחות" לעומת החלטות ביניים, שעליהן ניתן לערער הן ברשות, הן בזכות. בכך, החלטות אלה זוכות למימוש שאינו מלא של זכות הערעור, גם אם הוא מספיק בנסיבות העניין (גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער: דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל 71, 115(2006) (להלן: שני). יצוין כי גם החלטות ביניים בלתי-הדירות יוצאות "מקופחות" במובן זה). דומה כי יש בהבדל האמור כדי להביא לגישה ליברלית יותר במתן רשות ערעור על ההחלטות מן הסוג שבענייננו (ראו בש"א 8021/06 קרול נ' כהן (15.3.2007) (להלן: עניין קרול)). יצוין בעניין זה כי בפסיקה נקבע ש"הליך בקשת רשות הערעור אינו ממצה באופן מהותי את זכות הערעור, שכן חסרים בו מאפיינים מהותיים ודיוניים, המתקיימים בהליך הערעור הרגיל" (ע"א 7259/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ירוחם, פסקה 20 (28.8.2012); רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, 862-863 (25.11.2003)), וזאת בשים לב לכך "שעל פי הכללים הקיימים בשיטתנו נתונה לבעל דין זכות שעניינו ידון בשתי ערכאות" (ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, פסקה 7 (6.2.2007)). לפיכך, בין היתר, נקבע בהלכת חאדר כי ניתן לערער בזכות על "החלטה אחרת" במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, גם כאשר בקשת רשות ערעור על אותה החלטה נדחתה לגופה קודם לכן. עם זאת, יושם לב לכך שקיימות החלטות שניתן לערער עליהן ברשות בלבד, כפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט). שנית, ענייננו בהחלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין, הניתנות ככלל לאחר שהוגש עליו ערעור, או לאחר שחלף המועד להגשתו. לאור זאת, המבחן למתן רשות ערעור על החלטה אחרת (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט), לפיו רשות כאמור תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (ההדגשה שלי - נ' ס') אינו רלבנטי, לפחות לא במישרין, שכן לא קיימת אפשרות להשיג על ההחלטה במסגרת ערעור עתידי על פסק הדין. שלישית, הרציונל העומד בבסיס הדרישה בחוק לקבלת רשות מבית המשפט לשם הגשת ערעור על החלטות ביניים, שעיקרו בשיקולי יעילות דיונית, מתקיים בעוצמה פחותה (אם בכלל) בכל הנוגע להחלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין. ערעור על החלטות ביניים הניתנות במהלך המשפט עשוי להביא, בין היתר, "לפגיעה בהתנהלותם התקינה ורציפותם של ההליכים בערכאה הדיונית; לשימוש לרעה על ידי בעלי הדין לשם השהיית ועיכוב ההליך; לעומס רב על ערכאת הערעור, כמו גם לדיון בהחלטות, אשר בסיום ההליך יתכן ויימצא כי הן איבדו מחשיבותן, או שאין להן משקל משמעותי לתוצאתו הסופית של ההליך". לפיכך, על המבקש רשות לערער על ההחלטה לשכנע את בית המשפט כי נדרשת הכרעה מיידית בהשגותיו (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 10 (20.5.2012); עניין סרבוז, בעמוד 199; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 755 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). אם כן, מהן אמות המידה שלאורן יחליט בית המשפט אם ליתן רשות ערעור על החלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק הדין? עיון בפסיקה בבקשות רשות ערעור על החלטות מעין אלה, ובפרט בקשר לבקשות המופנות נגד החלטות בהן נדחו בקשות לנקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, מלמד על מגמה לפיה בית המשפט אינו דן לגופו של עניין בשאלה המקדמית אם להעניק רשות ערעור. בכך, נראה כי לא ניתן ביטוי מלא לשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסינון הבקשות באמצעות קביעה מקדמית אם בכלל ידרש להיכנס בעובי הקורה ולבדוק את הטענות ה"ערעוריות" לגופן, ויכול שיווצר מצב של חוסר בהירות לגבי אופן הפעלת שיקול הדעת. עולה כי במצבים רבים בהם בקשת רשות הערעור נדחתה, הבקשה נדונה לגופה מבלי שבית המשפט דן קודם לכן, בשלב המקדמי, בשאלת מתן רשות הערעור (ראו, למשל: רע"א 1068/12 דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר- סנפיר תוכנה וייעוץ (21.6.2012); רע"א 4319/12 שאוליאן נ' מליבו בניה בע"מ (18.6.2012)); לעומת זאת, במצבים בהם הבקשה התקבלה, הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על-פיה, מבלי לעמוד על השיקולים הפרטניים שהובילו למתן הרשות (ראו, למשל: רע"א 9182/08 פאנדנגו איסוף ומיחזור בע"מ נ' דהן (12.4.2009); רע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (25.7.2012) (להלן: עניין Dali); רע"א 8008/12 וכטל נ' שטיגליץ (8.1.2013)) (לביקורת כללית לפיה קיים טשטוש בהבחנה בין בקשת רשות ערעור לבין ערעור ממש, לאור נטיית בתי המשפט לדון בסוגיה לגופה בבחינת "למעלה מן הצורך" למרות שלא ניתנה רשות לערער, ראו בן-נון וחבקין, בעמודים 202-203; שני, בעמודים 98-108). סבורני אם כן כי אמות המידה למתן רשות ערעור על החלטה אחרת שניתנה לאחר פסק דין מצריכות התייחסות למספר שיקולים, שאינם בגדר רשימה ממצה (השוו לשיקולים שנקבעו בהלכת חזן לגבי מתן רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לבטל פסק דין, שהיא בגדר "מקרה פרטי" של החלטה אחרת שניתנה לאחר פסק דין). ראשית, יש לזכור כי ככלל, בהחלטות מן הסוג דנן, במידה שלא תינתן רשות ערעור תהפוך ההחלטה להיות סופית וחלוטה (שהרי כאמור בדרך כלל לא ניתן להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק הדין). שיקול זה מטה את הכף לנקיטה במדיניות ליברלית יחסית במתן רשות ערעור (עניין קרול); שנית, יש להביא בחשבון את אופי ההחלטה ואת חשיבותה (ומידת ההתערבות הנהוגה בהחלטות מעין אלה) והאם היא טומנה בחובה השלכות מהותיות על זכויות הצדדים להליך (השוו לתנאים בסעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט בדבר אפשרות להשפיע "באופן ממשי על זכויות הצדדים" ולגרימת "נזק של ממש" לצד להליך). כך, למשל, אין החלטה בדבר הוצאות משפט בשיעור נמוך יחסית, שנפסקו לאחר מתן פסק דין (אשר ככלל ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בה) כהחלטה אחרת הנוגעת למתן הוראות למפרק שיש בהן כדי להשליך באופן משמעותי על הצדדים; שלישית, יובאו בחשבון שיקולי יעילות וייבחן האם קבלת בקשת רשות הערעור ודיון בערעור יסבו "סרבול רב וניצול משאבים לא ראוי מבחינת בית המשפט ובעלי הדין" (הלכת חזן), הן באופן כללי אם תינתן רשות ערעור בהחלטות מהסוג הנדון, הן בעניין הקונקרטי. כמו כן, ניתן להתחשב בשיקולים נוספים, חיצוניים להליך ולצדדים המסויימים שבו, למשל האם מדובר בבקשה המעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או שבתי המשפט מרבים לדון בה, ורצוי ליצור תקדים לגבי בקשות דומות; "שיקול-על" שיש להתחשב בו, אשר חולש על מכלול השיקולים שהוזכרו ומשליך על עוצמתם בנסיבות העניין, הוא סיכויי הערעור (במידה ותינתן רשות לערער כמבוקש) (השוו לבן-נון וחבקין, בעמוד 22). כך, למשל, דחיית בקשת חסרת סיכוי משפיעה באופן פחות משמעותי על הצדדים (שהרי ממילא לכאורה הבקשה הייתה נדחית גם אילו הייתה ניתנת רשות ערעור), חוסכת הוצאות לבעלי הדין (למשל באפשרות דחיית הבקשה בלא לקבל תשובה) ומביאה לחסכון בזמן השיפוטי.החלטה אחרת (ערעור)רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור