מה העונש על שוד מחוץ למועדון ? השופט צ' זילברטל: 1. ערעורים על גזר דינו מיום 13.10.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת ו' מרוז) בת"פ 8063-05-11. 2. לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום נגד המערער בע"פ 7430/13 (להלן: המערער; המשיבה בערעור זה והמערערת בע"פ 8003/13 תכונה להלן: המשיבה). בהמשך תוקן כתב האישום, במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 25.4.2011 בסביבות השעה 03:00 שהה המתלונן במועדון בפתח תקווה. נטען כי המערער קרב למתלונן והחל להדוף אותו מספר פעמים. לאחר מכן, יצא המתלונן מהמועדון כשהמערער ואדם נוסף (להלן: האחר) בעקבותיו. בצאתם מהמועדון תפס המערער את המתלונן בגרונו תוך כדי אחיזה חונקת והמערער והאחר החלו מכים את המתלונן בחלקי גוף שונים. האחר נטל מכיס המתלונן שעון, ארנק ובו 950 דולר ו-300 ש"ח וכרטיס אשראי. המערער נטל את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן, והשניים נמלטו מהמקום כשהמתלונן נותר מוטל במקום מדמם, עם נפיחות ודימומים בפניו ובידיו ושטפי דם בצווארו. בעקבות המעשים נזקק המתלונן לטיפול רפואי. נוכח האמור, יוחסה למערער עבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 3. ביום 11.4.2013 הורשע המערער, על יסוד הודאתו, במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. בטרם מתן גזר הדין הגיש שירות המבחן לבית המשפט תסקיר בעניינו של המערער. מהתסקיר עלה, בין היתר, כי המערער עלה בשנות העשרים לחייו מאוזבקיסטן, שם למד לימודים אקדמאיים טרם עלייתו. המערער מסר לשירות המבחן כי לביצוע העבירה קדמה התגרות של המתלונן, אשר קילל והשפיל את חברתו ואף זרק לעברה כוס. צוין כי המערער הביע חרטה על מעשיו והפנים את חומרתם. בתסקיר זה התרשמות שירות המבחן הייתה כי המערער אדם נבון ומתפקד שאינו בעל דפוסים עבריינים או אלימים ואינו בעל סף גירוי נמוך. בנתונים אלו, המליץ שירות המבחן על עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. בהמשך הוגש תסקיר משלים, במסגרתו ציין שירות המבחן כי המערער מסר כי הוא סבור שבעת ביצוע המעשים הוא היה שרוי בגילופין ועל כן התקשה לשלוט בתוקפנותו. עוד מסר המערער כי בבסיס מעשיו עמדה תפיסה פטריארכאלית שבצילה גדל והתחנך, לפיה על גבר לנהוג ב"גבריות" ולהגן על בת זוגו כשפוגעים בה, אף אם הדבר כרוך באלימות. המערער מסר כי עתה הוא מודע לחומרת מעשיו ומבין כי עליו להתאים את התנהגותו לנורמות המקובלות והביע נכונות להשתלב בטיפול לשליטה בדחפים תוקפניים. שירות המבחן העריך כי הסיכון להישנות התנהגותו האלימה של המערער הוא נמוך. נוכח האמור, ועל אף חומרת העבירה המליץ שירות המבחן להעמיד את המערער במבחן למשך שנה לצד שירות לתועלת הציבור בהיקף נרחב. 4. ביום 13.10.2013 ניתן גזר דינו של המערער. בית המשפט עמד על חומרת מעשיו של המערער אשר בוצעו על רקע ויכוח סתמי. בית המשפט אף ציין את הטראומה שהותירו המעשים במתלונן והכאב וההשפלה שלוו להם. בקביעת מתחם הענישה הביא בית המשפט בחשבון שעל אף חומרת המעשים, אינם מצויים ברף החומרה הגבוה מאחר שלא קדם להם תכנון, לא נעשה שימוש בנשק ותוצאתם אינה מן החמורות. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי מתחם הענישה הוא בין שישה חודשי מאסר בעבודת שירות לשנתיים מאסר בפועל. בקביעת העונש בתוך המתחם נתן בית המשפט משקל לחומרה - לאלימות הקשה בה נקט המערער כלפי המתלונן; השפלת המתלונן והפקרתו; העובדה שמעשי האלימות בוצעו לשם נטילת רכוש אף אם בסופו של יום עיקר הרכוש נלקח על ידי האחר. מנגד ניתן משקל לקולא - לעברו הנקי של המערער; לגילו הצעיר; לסכום הפיצוי אותו הוא שילם למתלונן; להתרשמותו החיובית של שירות המבחן ולהמלצתו. בית המשפט קבע כי אין מקום לאמץ את עמדת שירות המבחן אשר לא נתנה משקל ראוי והולם לשיקולי גמול והרתעה. על כן גזר בית המשפט על המערער שבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר (19.6.2011-24.4.2011); שנים עשר חודשי מאסר על תנאי; פיצוי למתלונן בסך 14,000 ש"ח. כלפי גזר הדין הוגשו הערעורים שבפנינו. 5. המערער משיג על חומרת העונש ובפרט על רכיב המאסר בפועל שנגזר עליו. לטענת המערער היה על בית המשפט להעדיף את השיקול השיקומי בעניינו על פי הוראת סעיף 40א(א) לחוק העונשין, זאת נוכח המלצת שירות המבחן ורמת הסיכון הנמוכה הנשקפת ממנו, בהתאם להערכת שירות המבחן. זאת, בצירוף נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, עברו הנקי, גילו הצעיר, חרטתו הכנה ורצונו להמשיך ולהשתלב בהליך טיפולי. המערער מבקש להסתמך על מגוון מקרים בהם אימץ בית משפט זה את המלצות שירות המבחן לצד מקרים בהם אף בעבירות חמורות נמנע בית המשפט מהטלת עונשי מאסר בפועל תוך העדפת השיקול השיקומי. המערער אף ציין את הקושי הכלכלי אליו הוא ומשפחתו יקלעו אם ייכנס למאסר. המערער מציין כי נתון זה עמד בפני שירות המבחן, ובין היתר בגינו הוא המליץ על חלופה לריצוי עונש מאסר. 6. מנגד, המשיבה מערערת על קולת העונש שנגזר על המערער. לטענת המשיבה העונש שנגזר אינו הולם את חומרת העבירה, נסיבותיה, הפגיעה באינטרס הציבורי ואת נורמת הענישה הראויה והנוהגת בעבירות אלו. לטענתה, מתחם הענישה אותו קבע בית המשפט המחוזי הוא נמוך במיוחד וחוטא לעקרון ההלימה. כן נטען כי המתחם אינו משקף בצורה הראויה, בין היתר, את הערך החברתי שנפגע, את האלימות הקשה בה נקט המערער ופגיעתו הגופנית במתלונן. לטענת המשיבה המתחם שנקבע אף אינו עולה בקנה אחד עם מתחמי ענישה שנקבעו במקרים דומים ואף במקרים קלים בהרבה מהמקרה דנא. המשיבה אף ציינה כי הודאתו של המערער ניתנה בשלב מאוחר, לאחר תום שמיעת ההוכחות, כך שאין לזקוף לזכותו בעניין זה את הודאתו. בדיון שהתקיים בפנינו הוסיפה המשיבה כי במתחם אותו קבע בית המשפט המחוזי ניתן משקל יתר "לעושה" מאשר "למעשה". היינו, לשיטתה, ניתן משקל רב מדי למערער ולנסיבותיו האישיות על פני המשקל שהיה צריך להינתן לחומרת העבירה ולתוצאותיה. 7. במסגרת הדיון בערעור הגיש שירות המבחן תסקיר משלים. במסגרתו, צוין כי התחזקה התרשמותו כי המערער הפנים את חומרת העבירות אותן ביצע; כי הוא לוקח אחריות למעשיו, מבין את הפגיעה במתלונן ומגלה אמפתיה למצבו. עוד צוין כי המערער שב והביע נכונות להשתלבות במסגרת טיפולית. שירות המבחן סבור כי שליחתו של המערער לריצוי עונש מאסר בפועל עלולה להחלישו ולהביאו לאימוץ נורמות עברייניות אליהן הוא ייחשף בבית הכלא. על כן, שב שירות המבחן על המלצתו להעמיד את המערער במבחן למשך שנה לצד חיוב בביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף משמעותי. 8. לאחר העיון בערעורים ולאחר ששמענו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים להידחות. בעניין זה נתנו דעתנו לחומרת מעשי המערער, לאלימות הקשה ולברוטאליות שלוותה להם ולפגיעה שנגרמה למתלונן; כמו גם לתהליך השיקומי אותו עבר המערער ולרצונו לתקן דרכיו, כפי שהדבר עולה מתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו. כידוע, ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את עונשו של נאשם אלא בוחנת את סבירות העונש שגזרה הערכאה הדיונית (ר"ע 152/84 מדינת ישראל נ' קריף, פ"ד לז(4), 839 (1984)). ההתערבות בעונש תעשה מקום בו מצאה ערכאת הערעור כי נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שהעונש שנגזר סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה, פסקאות 17-16 (13.5.2013)). נפסק, כי גדרי התערבות אלו נותרו בעינם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין ((ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 30 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (5.8.2013)). בהתאם לאמות מידה אלו, אנו סבורים כי אין מקום להחמיר בעונשו של המערער, ובוודאי שאין כל מקום להקל בו, נוכח חומרת המעשים, זאת בהתחשב בהלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם. בית המשפט המחוזי כבר ייחס משקל לנסיבותיו האישיות של המערער ולתהליך השיקומי המשמעותי בו החל. חומרת מעשי המערער, מעשי אלימות קשים שנעשו בשל מה בכך, אינה מצדיקה הימנעות מהטלת מאסר בפועל. אך מנגד, נוכח אותן הנסיבות להן טוען המערער, והאפיק השיקומי אליו פנה, אנו סבורים כי אין מקום להחמיר בעונש. על כן, משנמצא כי העונש שגזרה הערכאה הדיונית על המערער מצוי במתחם הסבירות, אין מקום להתערב בו גם אם נפלה שגגה על ידי הערכאה הדיונית בקביעת מתחם הענישה (ע"פ 5316/13 מסאלחה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (9.12.2013); השוו: ע"פ 1846/13 עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (1.12.2013)). מהטעמים האמורים אנו דוחים את שני הערעורים שניהם. על המערער להתייצב ביום 23.3.2014 בשעה 10:00 בימ"ר הדרים, או על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336. משפט פלילישודשאלות משפטיות