עיון במסמכים של טיפול נפשי של מתלוננת בעבירות מין

כאשר מדובר במצב בו העיון בחומר החקירה מעורר סוגיות של סודיות, חיסיון או פגיעה בפרטיות, יש ליתן את הדעת לאינטרסים חשובים אלה. השופט עמית מצא בפרשת שיינר כי בפסיקה ניכרת מגמה גוברת לילך במסלול של סעיף 108 לחסד"פ כאשר מדובר בחומר שאינו בידי התביעה ואינו אמור להיות בידיה, כשמגמה זו באה לידי ביטוי במיוחד כאשר החומר המצוי בידי הצד השלישי מעורר סוגיות של סודיות ואינטרס שלא לפגוע בפרטיות (פרשת שיינר, פסקה 20). עוד הוזכר בענין שיינר המשקל המיוחד שיש ליתן לפגיעה בזכותה החוקתית של המתלוננת בעבירת מין לפרטיות ולכבוד. כשעסקינן בבקשה לקבלת חומר הנוגע לטיפול נפשי שניתן למתלוננת: "הפורום המתאים לזיהוי המניע שבבסיס הבקשה לגילוי החומר, הוא בית המשפט היושב לדין ואשר נחשף כבר לעדויות, להבדיל מהשופט שדן בחומרי החקירה במסגרת סעיף 74 באופן 'סטרילי' ועל פי חומר הראיות הגולמי" (שם, פסקה 25). אכן, מהלך כאמור מקשה על ההגנה, שכן בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ תוגש, במרבית המקרים, בגדר פרשת ההגנה ולאחר חקירתה הנגדית של המתלוננת. במצב זה עלולה יעילות החקירה הנגדית להיפגע ועלול להיווצר צורך לזיון נוסף של המתלוננת לחקירה. גם שיקולים אלה צריכים לעמוד לנגד עיני בית המשפט, ואולם נקודת המוצא היא, כאמור, שאם אין מדובר בחומר המצוי "בליבת האישום", והוא גם אינו בידי התביעה, אין לראותו כחומר חקירה לענין זכות העיון, במיוחד כשיש בחשיפתו כדי להביא לפגיעה ממשית בפרטיות המתלוננת. ראו גם דבריו החשובים של השופט עמית בפרשת שיינר ביחס לחשיבות הנודעת להגנה על "סוד שיחתה" של מתלוננת במהלך טיפול נפשי.משפט פלילינזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיעיון במסמכיםמסמכיםעבירות מין