עתירה לבג"ץ בנושא איזון משאבים בהליך גירושין העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) מנהלים מזה עשור הליכי גירושין בפני המשיב 2 (להלן: בית הדין האזורי). בשנת 2005 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר כלל הוראות בדבר חלוקת הרכוש בין העותר לבין המשיבה ובשנת 2009 השניים התגרשו. מאז מתנהל הליך איזון משאבים בפני בית הדין האזורי. העותר, המסתייג מהחלטות ביניים מסוימות שניתנו במסגרת הליך איזון המשאבים, הגיש לפני זמן לא רב לבית משפט זה עתירה (בג"ץ 4874/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (9.9.2013), להלן: העתירה הראשונה), שהסעדים שנתבקשו בה זהים כמעט לחלוטין לסעדים המבוקשים בעתירה דנא. עתירה זו נדחתה על הסף. גם בעתירה דנא מבקש העותר כי נורה למשיבים 2-1 שיימנעו מלהורות על צעדים שיש בהם כדי לפגוע ברכושו או בחירותו; שנורה לבית הדין האזורי לקיים דיון בטענותיו בדבר אי קבילותן של ראיות שהגישה המשיבה ובתביעה הכספית שהגיש נגד המשיבה; כי תבוטל החלטה המחייבת אותו לשאת בהוצאות העותרת; ויבוטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו. העתירה הראשונה נדחתה ממספר טעמים: מהמסמכים שצורפו לעתירה (רק בעקבות החלטת בית המשפט) עלה כי העותר לא מיצה את הליכי ההשגה לערכאות המוסמכות. עוד נקבע, כי טענות העותר אינן מגלות עילה להתערבותו של בית משפט זה. בין היתר, עמד בית משפט זה על כך שבהחלטותיו פעל בית הדין האזורי במסגרת סמכויותיו, וכי אף אין מקום להתערבות מטעמי צדק, שכן מההחלטות עולה, כי העותר סרב במשך תקופה ארוכה למלא אחר ההחלטות השיפוטיות. באשר לחלק מהסעדים להם עתר העותר בעתירה הראשונה, והוא שוב חוזר עליהם בעתירה דנא, נפסק כי מודבר ב"סעדים כלליים, לא מפורטים ולא מנומקים" ועל-כן אין להידרש אליהם. כאמור, העתירה דנא זהה כמעט לחלוטין לעתירה הראשונה, כך בעיקר באשר לטענות העותר בנוגע לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ או לביטול החלטות אחרות הנוגעות לרכושו, ולכן דינן להידחות מן הטעמים שפורטו בפסק הדין בעתירה הראשונה. מעבר לכך, נראה כי בנוגע לחלק מהטענות המפורטות בעתירה חלו "התפתחויות" (לכאורה) מאז שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה, ואף שסבורני כי אין בהן כדי לשנות מן האמור בפסק הדין בעתירה הראשונה, אתייחס לטענות אלה בקצרה. כאמור, העותר מלין על כך שבית הדין האזורי לא התייחס לבקשותיו כי ייקבע דיון בתביעתו נגד המשיבה. בהחלטת בית הדין האזורי מיום 18.12.2013 נקבע, כי כפי שהובהר בהחלטות קודמות, בטרם קיום דיון בתביעות הצדדים יש להשלים את הבדיקה באשר לרכושם של בני הזוג ולכן ה"דיון במכלול התביעות שבין הצדדים יבוצע רק לאחר השלמת הבדיקות ע"י המומחים. לא יתקיימו דיונים בתביעות הכספיות וברכוש באופן חלקי". מעבר לכך שהמדובר בהחלטה הנוגעת לסדרי הדיון בבית הדין הרבני, ובהחלטות מכגון דא אין בית משפט זה נוטה להתערב אלא במקרים חריגים שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם (ראו: בג"ץ 11815/05 שלמה נ' שלמה (26.12.2005) והשוו גם לבג"ץ 870/04 שוקר נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (4.3.2004)), הרי שמהמסמכים שצורפו לעתירה עולה, כי העותר לא מיצה את הליכי ההשגה על החלטה זו העומדים לרשותו וגם מסיבה זו דין טענותיו בעניין זה להידחות (ראו: בג"ץ 9887/05 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (23.10.2005)). גם בעתירה דנא מתייחס העותר להחלטה למנות מומחים לצורך שומת רכושו ורכוש המשיבה, כאשר נקבע כי השניים יישאו בהוצאות שכר המומחים. לאחר שהעותר מיאן לשתף פעולה עם המומחים ולאחר שבקשותיו בעניין זה נדחו, קבע בית הדין האזורי כי העותר יישא גם בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח. החלטה זו גררה מסכת התדיינות שבמהלכה הפקיד את שכר המומחים אך מחה על ההחלטה בעניין תשלום ההוצאות למשיבה. מהמסמכים שצורפו לעתירה עולה, כי בית הדין האזורי קבע בהחלטתו מיום 19.11.2013 כי התנהלות העותר גרמה למשיבה להוצאות ולכן אין להיעתר לבקשתו לביטול תשלום ההוצאות. יחד עם זאת, נקבע כי אם העותר ישלם למשיבה סך של 10,000 ש"ח, תבוטל יתרת החיוב בהוצאות. בקשה שהגיש העותר לבית הדין האזורי לעיון מחדש בהחלטתו - נדחתה. מהמסמכים שצורפו לעתירה עולה, כי העותר השיג על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול (נספח ל'). מהחלטת בית הדין הגדול מיום 23.12.2013 (נספח ל"א) עולה כי ניתנה רשות ערעור רק בנושא יתרת החיוב בהוצאות המשיבה, שכן בנושא התשלום למומחים ניתנה אך החלטה זמנית. בנסיבות אלה, ברי כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בעניין התלוי ועומד בפני בית הדין הרבני הגדול (ראו, למשל, בג"ץ 7425/07 מאיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (31.8.2007)); ואילו באשר לנושאים האחרים, לגביהם לא ניתנה רשות ערעור, אין מקום שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ידון בסוגיות לגביהן ניתנו החלטות זמניות שעניינן מימון ביניים של הליכים שונים. סיכומם של דברים, העותר מעלה בעתירתו טענות זהות כמעט לחלוטין לטענות שהעלה בעתירה הראשונה. אמנם באשר לחלק מטענותיו חלו התפתחויות מסוימות, אך מעבר לכך שנראה כי בנושאים אלה העותר לא מיצה את הליכי ההשגה בפני הערכאות המוסמכות או שאלה טרם סיימו את מלאכתן, הרי שהקביעות בפסק הדין בעתירה הראשונה לפיהן טענות העותר אינן מגלות עילה להתערבותו של בית משפט זה וכי התנהלותו אף אינה מצדיקה התערבות למען הצדק - יפות גם לענייננו. נוכח האמור לעיל, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, נוכח היות עיקר העתירה דנא חזרה על שנטען ונדחה בעתירה הקודמת יישא העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ש"ח.גירושיןאיזון משאביםבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)