עתירה לבג"ץ בגין פגיעה בזכות יוצרים

עתירה לבג"ץ בגין פגיעה בזכות יוצרים 1. עתירה להורות לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לדון בתביעה כספית בסך של 800,000 ₪ שהגיש העותר בגין פגיעה בזכות יוצרים; ובקשה לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות שנפסקו לחובתו. 2. בשנת 2009 הגיש העותר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה כספית נגד מספר נתבעים, ובה טען כי חלקם פרסמו מאמר המבוסס על עבודתו ומחקרו-שלו, וחלקם האחר יִחס את מחקרו למפרסמי המאמר (ת"א 158219-09, השופטת כהן). בפסק דין מיום 7.7.2010 נעתר בית משפט השלום לבקשה לסילוק התובענה על הסף מנימוקים של אי-המצאה כדין, פורום לא נאות, והעדר עילה. בית משפט השלום חִייב את העותר בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד. העותר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 11416-09-10, סגן הנשיאה שנלר והשופטים ד"ר ורדי ולבהר שרון). בפסק דין מיום 12.11.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, סמך את ידיו על קביעותיו של בית משפט השלום, וגם דחה את טענות העותר בדבר עשיית עושר ולא במשפט ורשלנות. בית המשפט המחוזי ביקר את התנהלותו הדיונית של העותר ואת הסגנון שבו נקט בערעורו, וחִייב אותו בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד. 3. העותר לא אמר נואש, והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 8251/13). בהחלטה מיום 23.12.2013 דחה השופט א' רובינשטיין את הבקשה בקובעו כי אינה מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים. השופט רובינשטיין ציין כי הבקשה נוסחהּ בצורה שאינה נהירה, עֵרבה מינים שונים של טענות, והעיר על הלשון המשתלחת שבה נוסחה הבקשה: "בוטה וחסרת עכבות; חרצובות לשונו של המבקש הותרו הן כלפי המשיבים, והן כלפי הערכאות הקודמות" (פסקה ז). חרף הסגנון המתלהם, לא הוטלו הוצאות לטובת אוצר המדינה. 4. בעתירתו מלין העותר על פסקי הדין וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו בכל הערכאות, ומפרט את הטעויות שנפלו בהם לטענתו. לדבריו, בית המשפט הגבוה לצדק אמנם איננו משמש בדרך שגרה כערכאת ערעור על החלטות שיצאו תחת ידי בית המשפט העליון, אולם בהתאם לסעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה, בג"ץ מוסמך ליתן סעד למען הצדק. בנסיבות העניין: "הצדק לא רק מחייב אלא זועק לביטול החלטת המשיב הנכבד, והחזרת תיק הערעור בפני מותב אחר, בביהמ"ש המחוזי בת"א, כדי שידון בערעור לגופו, מלכתחילה, כפי שהדין מחייב" (פסקה 9 לעתירה). 5. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, זולת החלטת בית המשפט העליון (רע"א 821/13, השופט א' רובינשטיין) לא ראה העותר לצרף את פסקי הדין וההחלטות הקודמות, גם לא את כתב התביעה, ולגביהם אנו ניזונים מן הנטען בעתירה, ומן הכתוב בהחלטה הנ"ל בלבד. אין די בכך כדי לאפשר ביקורת. המסמכים הללו דרושים היו למצער על מנת לבחון אם בתביעה בזכויות יוצרים עסקינן לצורך שקילת הטענה בעניין סמכות השיפוט העניינית. מכל מקום, גם בהנחה שסמכות השיפוט נתונה היתה מלכתחילה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום (ואיננו נוקטים עמדה בעניין זה) הרי שישנם טעמים טובים בנסיבות העניין דנן להגביל את זכות הטיעון באשר להעדר סמכות עניינית (ראה: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 32-31 (תשע"ג-2013). שנית, ובזאת העיקר: היה לו, לעותר, יומו בבתי המשפט לדרגותיהם. הלכה למעשה מבקש העותר עתה לערער על החלטת בית המשפט העליון הנ"ל אשר דחתה את בקשתו למתן רשות לערער, וכזאת לא יֵעשה. הלכה מושרשת וידועה, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, איננו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון (בג"ץ 7783/13 פלונית נ' בית המשפט העליון (14.11.2013)). עניינו של העותר איננו מצדיק לסטות מן ההלכה הפסוקה האמורה. 6. העתירה נדחית אפוא על הסף, וממילא נמחקת גם הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)זכויות יוצרים (הפרת)