גרירת בג"ץ גם לסכסוכים כספיים עם המדינה שאין להם במהותם דבר עם המשפט המינהלי, אינה יכולה להיות מקובלת. השופט א' רובינשטיין: א. העותרות, יחד עם שלושה נוספים, זכו בתביעה אזרחית שהגישו נגד המשיבים 3-2, במסגרת ת"א 337/02 בבית המשפט המחוזי בחיפה. בסוף פסק הדין מיום 19.1.2009 נקבע כך (השופטת בר-זיו): "אני מחייבת את הנתבעת לשלם לכל אחת מהתובעים פיצויים בשיעור כקבוע בסעיף 49 לעיל, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות בשיעור כולל של 400,000 ₪ + מע"מ לכל אחת מהן". יוער, כי העותרות צוינו בראשית פסק הדין כשתי תובעות נפרדות: העותרת 1 כתובעת 1, והעותרת 2 כתובעת 2. ב. המשיבים 3-2 העבירו לעותרות סכום כולל של 400,000 בתוספת מע"מ, שכן לדידם - כפי שעולה ממכתבו של עו"ד פרסקי מיום 12.11.13 - בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לשתי החברות יחד, ועל כן כוונת בית המשפט הייתה כי הסכום ישתלם לשתיהן יחדיו. הצדדים לא פנו לבית המשפט להבהרת פסק הדין. העותרות מצדן סבורות כי על כל אחת מהן לקבל את הסכום האמור, ומכאן עתירה זו, בה מבקשות הן לחייב את המשיבים לשלם להן סכום נוסף של 400,000 ₪ בתוספת מע"מ. בתגובה המקדמית מיום 21.7.14 ציין בא כוח המשיבים מבלי להיכנס לגופם של דברים, כי ענייננו בסעד כספי ועל כן על העותרות לפנות בתביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך, ולא לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. ג. סבורני כי במישור המשפטי הדין עם המשיבים. הלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא ייעתר לבקשות למתן סעד כספי, נוכח קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת תובענה אזרחית (בג"צ בג"צ 2774/07 בן חמו נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 6 לפסק דינו של השופט, כתארו אז, גרוניס (16.9.07)); העותרים לא העלו טעם לחריגה מהלכה זו. ברי, כי גרירת בית המשפט הגבוה לצדק גם לסכסוכים כספיים עם המדינה שאין להם במהותם דבר עם המשפט המינהלי, אינה יכולה להיות מקובלת. עם זאת אציין, כי אינני רואה מניעה - ואולי זהו גם צו השכל הישר - שהצדדים יפנו יחד לשופטת בר-זיו בבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה להבהרת פסק הדין שניתן במסגרת ת"א 337/02, על דרך בקשה מוסכמת להכרעה, בגדרי סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (ראו גם ע"א 1050/01 גבעת כח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד זרח רוזנבלום (24.2.2002)). ההסכמה נחוצה כמובן בשל חלוף המועדים. גם אם יתווכח פלוני או אלמוני עם המסגרת הפרוצדורלית, בכך יביאו הצדדים את המחלוקת לסיומה באופן מהיר, ומבלי לייצר הליכים חדשים שלא לצורך ולגרור את הנושא - והרי מי כבית המשפט המחוזי במותב חי וקיים יוכל להכריע. לעניין ההסכמה לפניה לבית המשפט המחוזי, בלא שאביע דעה לגוף המחלוקת, חזקה על המשיבים שיתנו אל ליבם את חובת ההגינות המוגברת המוטלת על המדינה גם כשבמשפט האזרחי עסקינן (וראו לעניין זה ע"א 6518/98‏ הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ''ד נה(4) 28, 47-46). כך או אחרת, מכל מקום, אין בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק האכסניה המתאימה לבירור העניין. ד. בכפוף לאמור בסעיף ג' איננו נעתרים לעתירה. בנסיבות אין צו להוצאות. בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)גרירת רכבסכסוך