בקשה לדחות את מועד קביעת שיעור העירבון לאחר מתן החלטה בעניין הבקשה לפטור מתשלום אגרה לפניי ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי (ברע"א 4894/14) מיום 15.7.2014, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לפטור מתשלום אגרה וכן נדחתה בקשתה לדחיית מועד קביעת סכום העירבון. ביום 10.7.2014, המערערת הגישה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' פלאוט) מיום 1.5.2014, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. בד בבד עם הגשת הבקשה למתן רשות ערעור, הגישה המערערת בקשה למתן פטור מאגרה, במסגרתה ביקשה כי הרשם ידון בבקשה לפטור מאגרה בלבד, ללא קביעת סכום עירבון. ביום 15.7.2014, דחה הרשם את בקשת המערערת לדחיית המועד לקביעת שיעור העירבון, שכן היענות לבקשה זו תוביל לסרבול ההליכים. בנוסף, דחה הרשם את בקשת המערערת לפטור מתשלום אגרה. נקבע כי לא הוכח שאין באפשרות המערערת לגייס את סכום הכסף הנדרש לתשלום האגרה, וכי לא הובאו אסמכתאות להוכחת טענת המערערת לפיה היא שקועה בחובות. כן קבע כי ספק אם ניתן לקבוע כי סיכויי בקשת רשות הערעור גבוהים. אשר על כן, העמיד הרשם את סכום האגרה על סך של 400 ש"ח, ואת סכום העירבון קבע על סך של 3,500 ש"ח. מכאן הערעור שלפניי. המערערת טוענת כי שגה הרשם כשסירב לבקשתה לדחות את מועד קביעת שיעור העירבון לאחר מתן החלטה בעניין הבקשה לפטור מתשלום אגרה, וכי שגה כשקבע כי בדחיית הדיון בסוגיית העירבון יש סרבול מיותר. המערערת הוסיפה טענות הנוגעות לדחיית בקשתה להגשת בקשה לפטור מהפקדת עירבון במועד מאוחר יותר, אולם מכיוון שהמערערת לא הגישה בקשה שכזו, אלא בקשה לדחיית מועד קביעת שיעור העירבון, אשר בה דן הרשם, לא ראיתי לנכון לפרט טענות אלה. בנוסף, המערערת טוענת כי היא חייבת מאות אלפי שקלים בשל חיוב לתשלום הוצאות משפט שנפסק לה בפסק דין שנתן בית המשפט לענייני משפחה. לטענתה, לא צירפה את המסמכים הנדרשים להוכחת קיומם של חובות אלה מכיוון שהם חסויים ונוגעים לצדדים שלישיים, וכן חובות אחרים שקיימים לה הם כלפי גורמים "בלתי רשמיים", כהגדרתה, ומשכך אין בידיה תיעוד לקיומם. עוד טענה המערערת כי היא לא מקבלת את כספי הקצבה באופן סדיר, אלא רק לאחר הגשת תביעות בהוצאה לפועל. גם באשר למסמכים הנוגעים לקצבה שהיא מקבלת מכספי עזבון אביה, טענה המערערת כי אינה יכולה להציגם, שכן חל עליהם חיסיון. עוד הוסיפה המערערת כי אף שבעבר עשתה מאמץ ושילמה את האגרה, בתשלום זה לא תוכל לעמוד, בין היתר כיוון שנפסקו לה הוצאות משפט, ובעקבות כך מצבה הכלכלי הורע. דיון והכרעה דין הערעור להידחות. לא מצאתי כל פגם בהחלטת הרשם, אשר כידוע נתון לו מרחב שיקול דעת רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 5814/12 ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012)). תשלום האגרה הוא תשלום חובה אשר, ככלל, מוטל על כל מתדיין עם פתיחת הליך. כאשר מוגשת בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, שאינה בשל אחד מהפטורים המנויים בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), יש לבחון האם מתקיימים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא כי בעל הדין המבקש את הפטור אינו מסוגל לעמוד בתשלום האגרה. התנאי השני הוא כי ההליך שהגיש מגלה עילה (תקנה 14(ג) לתקנות האגרות). די בכך שנמצא כי מבקש הפטור אינו עומד באחד התנאים, כדי שלא יינתן לו הפטור (בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פסקה 4 (21.7.2014) (להלן: עניין גורנשטיין)). בנוסף, כבר ציינתי בעבר כי אין דינה של בקשת פטור בתיק אחד כדינה של בקשת פטור בתיק אחר, שכן לסוג ההליך ולמערך הנסיבות המסוים בתיק יש בכדי להשפיע על ההחלטה למתן פטור (ראו: בשג"ץ 8760/12 ואן קול נ' מדינת ישראל, פסקה 1 (7.7.2014)). באשר לתנאי הראשון, היעדר מסוגלות כלכלית, מקובלת עלי קביעת הרשם כי המערערת לא הצליחה להניח תשתית עובדתית וראייתית מספקת להתקיימותו של תנאי זה. למעשה, מלבד טענותיה לקיומם של חובות בסכומי מאות אלפי שקלים, לא הביאה המערערת כל אסמכתה באשר לקיומם או אף גובהם של חובות אלה. הדעת נותנת כי אף אם ההליך בו נפסקו למערערת הוצאות הנו אסור לפרסום, קיומם של חובות, אשר המערערת הצהירה כי הם מטופלים בהוצאה לפועל, אינו חסוי, וודאי ישנו תיעוד כלשהו לקיומם. המערערת אף לא הביאה כל אסמכתה באשר לגובה הקצבה שהיא מקבלת מכספי העיזבון, ונושא זה נותר עמום. כאמור, די בכך שהתנאי להיעדר מסוגלות כלכלית לא מתקיים, כדי לדחות את הבקשה למתן פטור מאגרה. עם זאת, למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אוסיף כי מקובלת עלי קביעתו של הרשם גם באשר לסיכויי ההליך, אשר נחזים להיות נמוכים. ראשית, מדובר בבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", על הליך שהחל בבית המשפט לתביעות קטנות, ולאחר שנדחתה בקשתה לרשות ערעור בפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי, במסגרתו אף נפסקו לחובת המערערת הוצאות בסך 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. בנוסף, מעיון בבקשת רשות הערעור עולה כי על פני הדברים מדובר במחלוקת עובדתית, ולא ברור שהבקשה מעלה עניין מיוחד. כפי שהבהרתי, אף כי המערערת הלינה על כך שנמנע ממנה להגיש בקשה למתן פטור מהפקדת עירבון או בקשה להפקדת ערובה אחרת, הרי שהמערערת לא הגישה בקשות כאלה, ומשכך הרשם לא דן בהן, אלא אך קבע את שיעור הפיקדון. משכך, שמורה למערערת הזכות להגיש לרשם בקשה, עם תיעוד מלא, כפי הנדרש, למתן פטור מהפקדת עירבון או בקשה להפקדת ערובה אחרת, כפי שציינה שבכוונתה לעשות. אם תבחר המערערת להגיש בקשה, ידון הרשם בבקשה ביחס לשיעור העירבון שקבע. אבהיר כי אין באמור נקיטת עמדה בשאלת סכום העירבון וטענות המערערת גופן, וכי כל האמור בפסקה זו כפוף לתשלום האגרה כאמור בפסקה 9. בשולי הדברים, אוסיף כי המערערת העלתה בנימוקי הערעור טענות רבות בעלות אופי אישי ומתלהם נגד הרשם, אשר מטבע הדברים לא מצאתי לנכון לחזור עליהן כאן, ומוטב היה לו לא הייתה מעלה אותן. סיכומם של דברים, הערעור נדחה. המערערת תשלם את האגרה בתוך 14 ימים מיום המצאת פסק דין זה לידיה. לא תעשה כן, יימחק ההליך או יירשם לדחייה, לפי העניין, ללא כל הודעה נוספת. פטור מאגרהאגרה