האם עובד מושעה בגלל הליך פלילי מקבל משכורת ?

האם עובד מושעה בגלל הליך פלילי מקבל משכורת ? זוהי תביעה להשלמת שכר של התובע, ד"ר X, בגין תקופת השעייתו מהעבודה מחודש אוגוסט 2003 עד סוף חודש יולי 2007 (להלן: "תקופת ההשעיה"), בשל ההליך הפלילי שהתנהל נגדו באותה התקופה (להלן: "ההליך הפלילי"). כן הוגשה תביעה שכנגד ע"י הנתבעת, למתן סעד הצהרתי, שיחייב את התובע להצהיר על כל הכנסותיו הפרטיות מעבודתו בתקופת השעייתו, לרבות באמצעות חשיפת תיק מס הכנסה שלו, לשם ביצוע ניכויים משכרו. להלן עובדות המקרה: התובע החל לעבוד בשנת 1996 כמנהל יחידת פסיכיאטריה בילדים ונוער בבית חולים ה"גליל המערבי בנהריה". בחודש ינואר 2003, הוגש נגד התובע כתב אישום לבית משפט המחוזי בחיפה. ביום 13.2.03, החליט מנכ"ל משרד הבריאות להתלות את רישיונו של התובע לשישה חודשים, ועד ליום 15.8.03. ביום 26.6.03, הושעה התובע מעבודתו בבית החולים עקב הגשת כתב אישום נגדי. משזוכה התובע מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום בבית משפט המחוזי, הוא שב לעבודה בחודש יולי 2007. על-פי נתוני חוו"ד (ר' נספח 10 ל-ת/1), שכרו של התובע, לפני השעייתו מתפקידו, בחודש יולי 2003 עמד על סך 30,260 ₪, שהיה מורכב משכר בסיס בסך 6,474 ₪, מתשלום תוספות קבועות (פריפריות, תפוקה, שקלית, יוקר) בסך 4,183 ₪, מתשלום בגין "כוננות-על" וכוננות מתוכננות בסך כולל של כ-19,603 ₪ (בממוצע). אולם, שכרו של התובע, בתקופת ההשעיה, עמד, על-פי נתוני חוו"ד, ב-18 חודשים הראשונים להשעיה, על סך כ-5,300 ₪, וביתרת תקופת ההשעיה שכרו היה על סך כ-11,100 ₪. בתקופת ההשעיה, עסק התובע בעבודה פרטית ומילא על כך כל חודש דו"ח לנתבעת. משזוכה התובע, פנה הלה אל הנתבעת בדרישה לקבל את הפרשי השכר בתקופת השעייתו, אך כל פניותיו נענו בסירוב ע"י הנתבעת. ומכאן התביעה. משהוגשה התביעה ע"י התובע, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד למתן סעד הצהרתי לגילוי הכנסות התובע בתקופת השעייתו. טענות התובע התובע היה זכאי לקבל בתקופת השעייתו שכר חודשי, שאמור היה להיגזר בהתאם לשכר המהווה בסיס לחישוב קצבתו של העובד. התובע הסתמך על סעיף 46א(2) לחוק שירות המדינה (המשמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק המשמעת"), המגדיר את "המשכורת קובעת", כ"משכורת הקובעת שלפיה היתה משתלמת אותו זמן קצבתו של העובד המושעה אילו יצא לקצבה ביום השעייתו". לעניין קביעת סכום הקצבה הרלוונטי הסתמך התובע על ההסכם הקיבוצי מיום 13.7.2000 (להלן: "הסכם יולי"), במסגרתו הסכימו ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: "הר"י") ונציגי המעבידים, על הרחבת הבסיס לפנסיה, משכר הבסיס ל-70% משכר הברוטו הכולל. לטענת התובע, קצבת הפרישה, אילו יצא לגמלאות ביום ההשעיה, היתה עומדת על סך 21,000 ₪ (ר' סעיף 20 לסיכומי התובע). אולם, בפועל, חישוב השכר בתקופת ההשעיה שנערך לתובע היה על-פי שכר הבסיס בלבד. משלא נחקר האקטואר שערך את חוות הדעת מטעם התובע, ולא הובאה חוות דעת נגדית ע"י הנתבעת, יש לפסוק לתובע את מלוא סכום תביעתו, כאמור בחוו"ד. טענות הנתבעת לתביעה גם הנתבעת מסתמכת לעניין השכר של העובד המושעה על הוראת סעיף 46א לחוק המשמעת. לטענתה, את המונח "המשכורת הקובעת" שבסעיף 46א לחוק המשמעת יש לפרש על-פי הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות), [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות"), הקובע מהי "המשכורת הקובעת" לעובד שפרש, ואין לפרש את המונח "משכורת קובעת" על-פי "הסכם יולי". הכוננויות וכוננויות-על אינן חלק מהמשכורת הקובעת, כי הן משולמות על פעילותו של העובד בפועל. טענות הנתבעת והתובעת בתביעה שכנגד בתקופת ההשעיה התובע עסק בעבודה פרטית והשתכר ממנה. מדי חודש התובע מילא דו"ח, בו הצהיר שלא השתכר מהעבודה הפרטית, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם האמור במכתבה של העובדת הסוציאלית מיום 13.11.03 (ר' נספח י"ג ל-נ/2), לפיו התובע השתכר מעבודתו הפרטית בסך 2,000 ₪. לאור האמור יש לבצע ניכוי הכנסה לתובע, לפי סעיף 53 לחוק המשמעת, לאחר חשיפת המידע אודות ההכנסה הנוספת של התובע. טענות התובע והנתבע שכנגד בתביעה שכנגד חלפו למעלה מ-7 שנים מאז היוודע לנתבעת על דבר עיסוק התובע בעבודה הפרטית. התובע פעל בהתאם להנחיות בית החולים, ולא הסתיר מידע, ואילו הנתבעת היא זו שבחרה להתעלם מהמידע שהיה מונח לפניה. לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: השאלה שבמחלוקת הינה - מהי המשכורת הקובעת של התובע שהושעה לפי סעיף 49 לחוק המשמעת. מן הראוי לציין, כי קיים הבדל בין השכר הקובע כבסיס להפרשות פנסיה בתקופת ההעסקה לבין השכר הקובע כבסיס לקביעת קצבת הפרישה ממועד הפרישה. סעיף 49 לחוק המשמעת, קובע את תשלום המשכורת בתקופת ההשעיה: "(א) עובד שהשעהו נציב השירות או שופט לפי סעיף 43(ב), תשולם לו במשך ששת חדשי ההשעיה הראשונים, לרבות תקופת השעייתו הקודמת לפי סעיף 48, מחצית ממשכורתו הקובעת, וממועד זה ואילך תשולם לו משכורתו הקובעת המלאה;..". [ההדגשה אינה במקור - א.ק.]. סעיף 46א(2) לחוק המשמעת קובע מהי המשכורת הקובעת: "(2) "משכורת קובעת", בזמן פלוני - המשכורת הקובעת שלפיה היתה משתלמת אותו זמן קצבתו של העובד המושעה אילו יצא לקצבה ביום השעייתו". [ההדגשה אינה במקור - א.ק.]. מה הקצבה שהיתה משתלמת לתובע אילו פרש ביום ההשעיה? התובע טען, כי הקצבה שהיה זכאי לה אילו יצא לפרישה במועד ההשעיה היתה בסך כ-21,000 ₪, המהווה 70% מהמשכורת ברוטו (30,260 ₪). לדבריו, הנתבעת לא פירטה כיצד נקבעה בפועל קצבתו של התובע במועד ההשעיה, אלא רק הפנתה לחוק הגמלאות. סעיף 20 (א) לחוק הגמלאות קובע את שיעור קצבת הפרישה, שתיגזר מהמשכורת הקובעת, אשר יהיה "בסכום השווה לחלק השש מאות ממשכורתו הקובעת כפול במספר חדשי שירותו, ובלבד שלא יעלה על שבעים אחוז ממשכורתו זו ולא יפחת מעשרים אחוז ממנה" [הדגשה אינה במקור - א.ק.]. בנסיבות אלו, לשיטת הנתבעת, סכום הקצבה שהיה אמור להשתלם לתובע בתקופת השעייתו הוא לכל הפחות 20% מסך 10,657 ₪, קרי 2,131 ₪ - סכום שהינו פחות פי 5 מהסכום ששולם בפועל לתובע. לפיכך, ומשלא הסבירה הנתבעת את שיטת החישוב ולא הציגה את הנתונים המספריים לתשלום הקצבה, על אחת כמה וכמה כשקיימת סתירה בסכומים, כאמור לעיל, אנו קובעים, כי שיעור הקצבה לה היה זכאי התובע במועד ההשעיה היתה אמורה להיות בסך השווה ל-70% מגובה המשכורת הקובעת, שהינו האחוז המקסימאלי שנקבע בסעיף 20(א) לחוק הגמלאות. משנחתם "הסכם יולי", המסדיר, בין היתר, גם הוא את נושא הפנסיה, אין להתעלם מהוראותיו. זה המקום לציין, כי טעה התובע כשטען, כי על-פי סעיף 11.3 ל"הסכם יולי", קצבת הפנסיה תהיה בסך השווה ל-70% משכר הברוטו. קריאה מדוקדקת של הסעיף מראה, כי הסעיף עוסק בהרחבת בסיס השכר הפנסיוני, שעל-פיו תבוצע ההפרשה, לקרן הפנסיה הצוברת, והוא ההפרש שבין המשכורת הקובעת (10,657 ₪ בענייננו) לבין 70% משכר הברוטו הכולל (21,182 ₪). דהיינו, הסעיף קבע מהו סכום הבסיס שממנו יש להפריש לקרן פנסיה הצוברת, והוא 10,525 ₪ בענייננו(21,182-10,657). להלן נוסח הסעיף : [ההדגשה אינה במקור - א.ק.]. מהי, אפוא, המשכורת הקובעת? סעיף 8 לחוק הגמלאות קובע מהי "המשכורת הקובעת": "משכורת קובעת", לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, כמפורט להלן, לפי העניין, כפי שהוא מעודכן לפי הוראות סעיף 9: (1) לגבי פלוני שפרש משירות אחרי מועד המעבר- שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע ערב פרישתו של פלוני מהשירות, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו כאמור; (2) לגבי פלוני שפרש משירות לפני מועד המעבר (31 ביולי 2009) - שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע במועד המעבר, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות; [ההדגשה וההוספה אינן במקור - א.ק.]. "תוספת קבועה" מוגדרת בסעיף 8 לחוק באופן הבא: "תוספת קבועה" - תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה לענין חוק זה. [ההדגשה אינה במקור - א.ק.]. "משכורת קובעת" כוללת, איפוא, שני רכיבים: האחד - "משכורת" והרכיב השני - "תוספת קבועה". באשר לרכיב ה"משכורת" רכיב זה לא הוגדר בחוק הגמלאות, מאידך "תוספת קבועה" הוגדרה כתוספת למשכורת "שהוכרה על-ידי הממשלה כתוספת קבועה לעניין חוק הגמלאות; מכאן שלא כל תוספת ל"משכורת" נכנסת בגדר "משכורת קובעת", אלא אותה תוספת בלבד שהממשלה הכירה בה כ"תוספת קבועה". עמד על כך כבוד הנשיא השופט ברק בבג"צ מנצ'ל: "החוק מוסיף ומגדיר "תוספת קבועה": "תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה לעניין חוק זה". חוק הגימלאות מבחין, איפוא, בין "המשכורת" - מונח שלא הוגדר בחוק הגימלאות, ושמשמעותו הכללית הינה, "התמורה הניתנת לעובד כנגד התחייבותו לעבוד" (לד/3-7 מדינת ישראל - ביטמן, פד"ע ה 421, 426) - לבין "תוספת קבועה" למשכורת. אכן, יתכן וללא הבחנה זו היינו רואים התוספת הקבועה כחלק מהמשכורת עצמה, שהרי היא חלק מהתמורה הניתנת לעובד כנגד התחייבותו לעבוד. דא עקא, שהמחוקק הבחין בין משכורת לבין "תוספת קבועה", וראה ב"תוספת קבועה" חלק מהמשכורת רק במקום שהממשלה הכירה בה כתוספת קבועה לעניין חוק הגימלאות. נמצא, כי הדיבור "משכורת" כשלעצמו אינו כולל בחובו תוספות קבועות, ואלה יתווספו למשכורת ויהוו חלק מהמשכורת הקובעת רק אם באה עליהם החלטת ממשלה. בצדק ציין הנשיא שמגר, כי "המחוקק נתכוון לחלוקה ברורה וגלויה בין משכורת לבין תוספת המתווספת לקיצבה רק אם הוכרה לכך על ידי הממשלה". (בג"צ 752/89 פרנקל נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם))." (ר' בג"צ 862/89 פרופ' אפרים מנצ'ל נ' בי"ד ארצי לעבודה ואח' , פ"ד מד(2), 37 עמ' 40-41). אין חולק על כך שתוספת הכוננויות לא הוכרה כתוספת קבועה ע"י הממשלה, ולכן אין היא נכנסת בגדר "תוספת קבועה". באשר לשאלה אם תוספת הכוננויות מהווה חלק ממשכורת היסוד, הרי שבתי המשפט נוטים להימנע ממתן גושפנקא לריבוי פיקציות המכונות תוספת אך המהוות בפועל חלק משכר היסוד. בבג"צ מנצ'ל הנ"ל מציין כבוד הנשיא ברק, כי תשלום שהזכאות לו מותנית בפעולות מיוחדות, ניתן לראותו כתוספת ולא כחלק מהמשכורת עצמה: "השאלה הינה, אם התשלום בגין העבודה הנוספת מותנה בביצוע של עבודה זו, או שמא נעשה התשלום בלא כל קשר לביצועה של העבודה הנוספת ורק מכוח הביצוע של העבודה הרגילה. תשלום הניתן לעובד בלא כל תנאי נוסף, מעבר לעבודתו הרגילה, אין לראותו כתוספת למשכורת, אלא כחלק ממנה. לעומת זאת, תשלום שהזכאות לו מותנית בפעולות מיוחדות, ניתן לראותו כתוספת ולא כחלק מהמשכורת עצמה". ר' בג"צ מנצ'ל הנ"ל בעמ' 41-42 לפסק הדין. במסגרת העבודה, ביצע התובע שני סוגי כוננויות בבית החולים: כוננות מתוכננת (להלן: "כוננות רגילה") מתוקף תפקידו, וכוננות מנהל (להלן: "כוננות על") מתוקף ניהול מחלקה. אין ולא צריך להיות חולק, כי תשלום עבור כוננות רגילה ו/או כוננות על בא כנגד "דריכות מתמדת, נכונות מתמדת ואי נוחיות מתמדת - שהן מנת חלקם של מנהלי מחלקה... התשלום אינו מבוצע בהכרח עבור עבודה בפועל, אלא עבור הנכונות לבצעה שעה שיקרא לכך" [ההדגשה אינה במקור - א.ק.]. [ראה דב"ע נז/ 4-59 הסתדרות העובדים הכללית נ' מדינת ישראל, תק-אר 97(3), דב"ע נה/ 6-5 שלמה זינו נ' הממונה על תשלום הגמלאות, עבודה ארצי, כט(1)]. זאת ועוד, וכפי שאף העיד התובע, גמול כוננויות בחופשות או במחלות לא שולם לתובע, כי אם לרופא אחר המוכיח, כי בכונניות מכל סוג היתה חובה להיות זמין לכל קריאה מבית החולים בהתאם לצורך. באשר לכוננויות על, העיד התובע, כי מעולם לא הוזעק לעבודה במסגרת כוננות על, ואולם התקשרו אליו להיוועץ בו (ר' פרוטוקול מיום 7/5/13, עמ' 8, ש' 19-22). מכאן עולה, כי בשל השעיתו של התובע מתפקידו נבצר מהתובע לבצע אף את כוננויות על. ב"כ הנתבעת ציטט את סעיף 27.504 (ג) של התקשי"ר הקובע כי "התשלום עבור הכוננויות אינו חלק מהמשכורת הקובעת לצורך תשלום גמלאות", כהוכחה ניצחת לכך שאין לכלול את 'תוספת הכוננות' הנדונה בגדר המשכורת, הרי שהציטוט לעיל מהתקשי"ר נכון לגבי הכוננויות האמורות בתקשי"ר, דהיינו לכוננות מתוכננת, אך לא לכוננות על. במקרה שלפנינו, היות והתובע הושעה מביצוע תפקידו בבית החולים, נשללה ממנו גם האפשרות לבצע את הכוננויות, הן את הכוננויות הרגילות והן את הכוננויות על, המהוות חלק בלתי נפרד ממילוי התפקיד, ומשכך תשלום עבור הכוננויות אינו חלק מהמשכורת הקובעת, שכן התובע לא ביצע ולא יכול היה לבצע את הכוננויות הללו, גם אם היה רוצה לבצעם, בגלל היותו מושעה מהעבודה. לסיכום האמור אנו קובעים, כי בתקופת השעייתו של התובע, היה על הנתבעת לשלם לתובע ב-6 חודשים הראשונים להשעייתו מחצית מהשכר, השווה ל-70% מהמשכורת הקובעת, המורכבת משכר בסיס והתוספות הקבועות, וביתרת התקופה את מלוא המשכורת הקובעת. בנסיבות המקרה, לאור ההחלטות דלעיל, חוות הדעת של האקטואר שהוגשה על ידי התובע בעניין התוספות איננה רלוונטית יותר לענייננו. באשר לתביעת שכנגד, קובע סעיף 53 לחוק המשמעת כדלקמן: "מושעה שזוכה בבית המשפט מן האשמה שגרמה להשעייתו ולא הועמד לדין משמעת על עובדות שפורטו בכתב האישום... תשולם להם משכורתם לתקופת השעייתם במידה שלא שולמה להם לפי סעיף 49 ובניכוי הכנסתם מעבודת-חוץ במשך תקופת ההשעיה, זולת אם הורה נציב השירות או בית הדין על פי בקשת המושעה במקרה של זיכוי על ידי בית-הדין או על ידי השופט בערעור, שלא תנוכה הכנסה זו, כולה או מקצתה. הנתבעת ידעה על דבר השתכרות התובע מעבודה פרטית ממכתב העובדת הסוציאלית, ד"ר ציפי מורבאי, מיום 13.11.03 (ר' סעיף 78 לכתב ההגנה), הרי שהעילה לביצוע הניכוי, כאמור, קמה רק משזוכה המושעה בבית המשפט, קרי ביולי 2007, שעה שהתביעה שכנגד הוגשה ביום 9.3.11, רק בעקבות הגשת התביעה על ידי התובע ביום 18.10.10 "נזכרה" הנתבעת כעבור שנה להגיש את התביעה שכנגד. בנסיבות אלו ולאור סעיף 53 לחוק המשמעת, משלא ביקשה הנתבעת ולא פעלה לקיזוז הסכומים מעבודתו הפרטית של התובע מהיום בו זוכה התובע בהליך הפלילי ביולי 2007, דין התביעה שכנגד - להידחות, לאור אי סבירות הדרישה לקזז מההכנסה הכספית הנמוכה שהרוויח התובע בתקופת השעייתו, וזאת יחסית לשכרו של התובע ערב השעייתו, שהיה כמעט פי שלוש מהשכר שקיבל בפועל בתקופת ההשעיה. ההפסד הכספי שנגרם לתובע בתקופת ההשעייה לא תוקן למרות זיכויותיק הפלילי. סיכומו של דבר, התביעה והתביעה שכנגד נדחות בזאת. כל צד ישא בהוצאותיו. משפט פלילישאלות משפטיותמשכורתעבירה פלילית של עובד