זכות העובדים להתארגן במקום העבודה הוכרה כזכות יסוד הן בפסיקת בית המשפט העליון והן בפסיקת בית הדין הארצי. זכות ההתארגנות והשלכותיה המעשיות פותחה בפסיקה לפני התיקון של חוק הסכמים קיבוציים. נקבע כי "חופש ההתארגנות הוכר בשיטתנו המשפטית כזכות יסוד שאינה כתובה עלי ספר, בשורה ארוכה של פסקי דין של בית המשפט העליון ושל בית דין זה" וכי "חופש ההתאגדות נמנה על הזכויות החברתיות שזכו להכרה במשפט העבודה הבינלאומי. חופש ההתאגדות זכה להכרה כזכות יסוד חוקתית אף בארץ". ובלשונו של הנשיא ברק בספרו "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל בחובו את זכותם של עובדים ומעבידים 'להתארגן', כלומר להקים ארגון עובדים ומעבידים". בעניין ק.א.ל - קווי אוויר למטען בע"מ נפסק: "יסודותיה של הזכות לחופש ההתארגנות היא הזכות לחירות אישית שהתארגנות קבוצתית משמשת בסיס למימושה, על דרך של הגשמת יעדים משותפים. חופש ההתארגנות בארגון עובדים מאפשר מתן קול לאלה שקולם מוחלש במסגרת הממוסדת המקובלת; לקידום ההליך הדמוקרטי; ולהבטחת החופש הכלכלי והחברתי של כל אזרח במדינה. הזכות לחופש ההתארגנות מאפשרת הגשמת יעדיו של משפט העבודה הקיבוצי ובכללם איזור החסר דמוקרטי (democratic deficit); השמעת קולם של העובדים והגדלת השתתפותם, ולו במידת-מה, בניהול המפעל; יתר-שוויון בין העובדים עצמם; ויתר יעילות של המפעל, כשעצם היחסים הקיבוציים מרחיבים את שיתוף הפעולה מצד העובדים, מצמצמים עלויות של ניהול ומשא ומתן מול עובדים שונים, ומאפשרים רציונאליזציה של השקעת המשאבים במקום העבודה תוך חשיבה כללית ולטווח רחוק". ארגון עובדים