תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969, קובעת כי תובענה נגד המוסד תוגש לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע. בנוסח הקודם של התקנות, והרלבנטי לדיוננו- המועד היה קצר יותר, 6 חודשים. על פי הפסיקה העקיבה, גמלאות הביטוח הלאומי נועדו בעיקרו של דבר לקיום השוטף. האפשרות לצברן עד לעת שיחפוץ התובע להגיש תביעה לגביהן נוגדת את תכלית תשלומן ולפיכך נקבע בחוק מועד להגשת תביעה לגמלת כסף מהמוסד ולפיכך נקבעו בתקנות, מכוח החוק, גם מועדים להגשת תובענות וערעורים לבית הדין לעבודה, מועדים שהם אף קצרים יותר מתקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות. (עב 0027/03 אליאס חזן, 2004). כבר נפסק כי לבית הדין אין סמכות להאריך את המועדים שננקבו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים, מאחר ושעה שמדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לביה"ד, לא חלה תקנה 125 לתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, להבדיל מעשיית פעולה בזמן המשפט עצמו. (דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת נ' המוסד, פד"ע כא 132; דב"ע נו/156-0 יעקב זילברמן נ' המוסד). אמנם, המועדים שננקבו בחוק ובתקנות כפופים להוראות שבחוק ההתיישנות או להפסקת מירוצה. (דב"ע לו/11-0 חיים בר אילן נ' המוסד, פד"ע ז' 340; בג"צ 156/70 שלמה אלקיים נ' בית הדין לערעור לביטוח לאומי פ"ד כד (2) 87), אולם לא שוכנעתי כלל כי עילות אלו התקיימו בעניינו של התובע, ולמעשה אף לא נטען להתקיימותן. ביטוח לאומיהתיישנות