האם מותר לפטר עובד בגלל שלא השלים משימות שהוטלו עליו ? לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר ישראל אסא ומר משה דקל; עב' 2148/09), אשר קיבל באופן חלקי את תביעתו של העובד כנגד X תעשיות שיש בע"מ (להלן: המעסיקה או החברה). נסיבות סיום העבודה והזכויות הנגזרות מכך העובד הועסק אצל המעסיקה כמתקין שיש, החל מחודש אפריל 2003. העסקתו הסתיימה ביום 17.12.2007. אין חולק כי באותו יום לא השלים העובד את כל המשימות שהטילה עליו המעסיקה, וכי על רקע זה התפתח ויכוח בין העובד לבין מנהל החברה מר יוסי X, שהביע כעס כלפי העובד, על רקע אי השלמת משימותיו. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם על רקע זה פוטר העובד לאלתר על ידי מר X, או שמא התפטר מן העבודה. בית הדין האזורי קיבל בעיקרו של דבר את גרסת העובד, לפיה ביום 17.12.2007, בתום יום העבודה, פוטר לאלתר על ידי מר יוסי X. על קביעה זו ערערה המעסיקה, באשר לטענתה העובד התפטר מן העבודה, ומסר על כך הודעה באמצעות אחד מחבריו לעבודה. בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי בדבר פיטוריו של העובד מן העבודה ביום 17.12.07 על ידי מר יוסי X כמתואר לעיל לא מצאנו מקום להתערב, בהיותה מבוססת על התרשמות בית הדין האזורי מן העדויות והראיות כפי שנפרשו לפניו. הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, ומקרה זה אינו מצדיק חריגה מן הכלל. מעבר לדרוש יצוין כי הגרסה העובדתית של מר יוסי X, לפיה הודעת ההתפטרות נמסרה באמצעות עובד אחר שהוא שכנו של העובד, הועלתה לראשונה במסגרת חקירתו בבית הדין, ולא נתמכה בעדותו של אותו שכן. נוכח קביעת בית הדין כי העובד פוטר מעבודתו לאלתר, קמה לעובד הזכאות לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. בית הדין האזורי מצא לנכון להפחית מן הסכומים המגיעים לעובד בגין פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת 30%, וזאת, נוכח קביעתו כי פיטורי העובד נעשו אגב הפרת משמעת חמורה מצידו. אלא שהטענה בדבר הפרת משמעת המצדיקה שלילה או הפחתה של פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת לא נטענה כלל על ידי החברה, אף לא בסיכומיה, ועל כן לא ניתנה הזדמנות לעובד להתגונן מפניה. אף לגופו של עניין, אפילו יש ממש בטענות העובדתיות שהעלתה המעסיקה, בדבר אי מילוי מלוא המשימות וההוראות שניתנו על ידה ביום העבודה האחרון של העובד, לא מצאנו כי בנסיבות העניין, ובהתאם לתשתית העובדתית כפי שנפרשה בפני בית הדין האזורי, יש כדי להצדיק הפחתה מן הסכומים המגיעים לעובד מכוח הדין. אשר על כן אנו קובעים כי העובד זכאי למלוא פיצויי הפיטורים ולמלוא תמורת ההודעה המוקדמת. בתאמה, משהוברר כי המעסיקה קיזזה סך 3,260 ש"ח משכרו האחרון של העובד, בגין התפטרות ללא מתן הודעה מוקדמת, על המעסיקה להשיב לעובד את הסכום שקוזז. השכר הקובע בית הדין האזורי ציין בפסק דינו, כי שכרו הקובע של העובד עומד על סך 7,650 ש"ח, וזאת על פי מוסכמה שנרשמה על ידו בפתח דיון מיום 23.12.2010. העובד טען בסיכומיו בבית הדין האזורי, כמו גם לפנינו, כי נפלה טעות בסכום כפי שנקבע. לטענת העובד, בדיון לפני בית הדין האזורי הוסכם על הצדדים, כי שכרו הקובע לחישוב זכויותיו צריך לעמוד על שכר היסוד בתוספת רכיב השכר כפי שמצוין בתלוש עבור שעות נוספות גלובליות. סכום השכר הקובע כפי שקבע בית הדין האזורי אמור לשקף סיכום אריתמטי של שני הרכיבים הללו, אלא שלטענת העובד, בטעות חושב הסכום על פי תלושי השכר מתחילת עבודתו, במקום על פי שכרו בתקופה האחרונה לעבודתו. העובד מפנה לכך שהסכום האריתמטי הנכון, המתבסס על תלושי השכר האחרונים, עומד על 8,955 ש"ח. לטענת בא כוח העובד, הסכום כפי שנקבע כמוסכמה הוכתב בשעתו לפרוטוקול על ידי בית הדין, והטעות התבררה לו רק בעת כתיבת הסיכומים. לטענת המעסיקה, אין להתערב בסכום השכר הקובע כפי שנרשם בפרוטוקול כמוסכמה. אף שהטענה הועלתה בסיכומי העובד בבית הדין האזורי, בית הדין האזורי לא הכריע בה. לאחר ששקלנו בדבר, מקובלת עלינו תשובתה של המעסיקה לפיה אין להתערב בשיעור השכר הקובע בהיותו מבוסס על מוסכמה אליה הגיעו הצדדים ואשר מצאה ביטוי מפורש בפרוטוקול. על כך ניתן להוסיף כי בין המועד בו נרשמו המוסכמות בדיון שהתקיים ביום 23.12.2010 ועד מועד ההוכחות ביום 14.7.2011 חלף פרק זמן ארוך, ולפיכך, היה סיפק בידי ב"כ העובד לבחון את פרטי המוסכמות כפי שנרשמו בדיון, לרבות המוסכמה בדבר שיעור השכר. כמו כן, צודקת המעסיקה, כי הלכה למעשה, יום עבודתו של העובד כלל שעות נוספות. על כן, לא הורם הנטל להוכיח כי רכיב "גמול שעות נוספות גלובאלי" הוא פיקטיבי, וכי הוא מהווה לאמיתו של דבר חלק משכרו הרגיל של העובד. קל וחומר, כאשר נמנעה מהמעסיקה האפשרות לחקור את העובד בסוגית השכר הקובע, נוכח המוסכמה שנרשמה בקשר לכך. אשר על כן, העובד זכאי להפרש פיצויי פיטורים בסך 10,901 ש"ח ולהפרש תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,295 ש"ח. כמו כן, תחזיר המעסיקה לעובד את הסכום שקוזז משכרו האחרון בגין אי מתן הודעה מוקדמת, בסך 3,260 ש"ח, ותשלם לו את רכיב השעות הנוספות הגלובליות היחסי, שלא שולם לו בגין חודש עבודתו האחרון, בסך 1,015 ש"ח. לכל הסכומים הללו יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.1.2008 ועד התשלום בפועל. לא מצאנו מקום לחייב את המעסיקה בפיצויי הלנת שכר או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וזאת נוכח מחלוקת שיש בה ממש לגבי נסיבות סיום ההעסקה. זכאות העובד לדמי הבראה ופדיון חופשה בית הדין האזורי חייב את המעסיקה לשלם לעובד פדיון חופשה בגין 14 ימים, וזאת על יסוד הנטען בתצהירו. העובד טוען כי הוא זכאי לפדיון חופשה בגין 54 ימים. פסיקת בית הדין בדבר זכאות העובד לפדיון חופשה בגין 14 ימים עולה בקנה אחד עם פרוטוקול הדיון מיום 23.12.2010, אשר הוקדש לקביעת המוסכמות ולפירוט התביעות המחייבות הכרעה, כמו גם עם תצהירו של העובד. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת העובד בדבר טעות קולמוס שנפלה בתצהירו לעומת כתב התביעה בהתייחס למכסת ימי החופשה המגיעים לו. לפיכך, ערעור העובד בסוגיה זו נדחה. המעסיקה ערערה אף היא על פסיקת בית הדין האזורי בהתייחס לפדיון חופשה. לטענת המעסיקה היה על בית הדין האזורי להסתמך בפסיקתו על מאזן ימי החופשה כפי שנערך על ידה במסגרת תלושי השכר. אלא שבנסיבות המקרה, לא מצא בית הדין האזורי, לקבל את הרישומים שבתלושים כמשקפים נאמנה את ימי החופשה שנוצלו על ידי העובד, ולא מצאנו מקום להתערב בקביעתו זו. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של העובד לדמי הבראה, וקבע כי העובד קיבל את כל המגיע לו בגין רכיב זה תוך כדי תקופת עבודתו, כפי שבא לידי ביטוי בתלושי השכר. בקביעה זו של בית הדין האזורי איננו רואים מקום להתערב. מעבר לצורך נציין כי אין חולק כי העובד קיבל מדי חודש בחודשו את תלושי השכר בהם מצוין תשלום של דמי הבראה, וכן את סכומי ה"נטו לתשלום" הנקובים בהם, ולא הלין כנגד כך. זכאות העובד לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה המעסיקה טוענת כנגד חיובה על פי פסק דינו של בית הדין האזורי לשלם לעובד פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה מכוח צו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות. בקשר לכך קבע בית הדין כי חל עליה צו ההרחבה בענף הבנייה בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, נוכח עיסוקה בהתקנת שיש בבתים. לטענת המעסיקה, מפעלה עוסק בייצור, עיבוד והתקנת שיש למטבחים. לגישתה, גם לפי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, עליו התבסס בית הדין האזורי, עולה בבירור כי היא אינה שייכת לענף הבנייה. על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין זה, אנו סבורים כי צודקת המעסיקה בטענתה כי לא חל עליה צו ההרחבה בענף הבנייה. זאת, נוכח אופי פעילותה, כמו גם בהתאם לסיווג האחיד. בית הדין האזורי הוסיף וקבע לעניין זה כי ככל שלא חל על הצדדים צו ההרחבה בענף הבנייה, חלה על המעסיקה חובת הפרשה מכוח היותה מפעל תעשייתי. בקביעה זו יש ממש. בהיותה של המעסיקה מפעל לייצור שיש שהינו מפעל תעשייתי, מוטלת הייתה עליה חובה לבטח את העובד מכוח צו ההרחבה בדבר פנסיית זקנה משלימה (יסוד) בתעשייה, במלאכה ובתחנות הדלק. למען הסר ספק נציין, כי הטענה החלופית בדבר חיוב המעסיקה מכוח צו ההרחבה האמור צוינה במסגרת "מיקוד הדיון" מיום 23.12.2010, מבלי שהמעסיקה טענה כנגד עצם הוספת מקור החיוב הזה ומבלי שהעלתה בעניינו טענת הגנה כלשהי. אשר על כן, נדחה ערעור המעסיקה גם ברכיב זה. נציין כי בדיון לפנינו הודיע המערער כי הוא אינו עומד על הערעור לעניין מועד חישוב הפרשי הצמדה וריבית ברכיב זה (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 8). קיזוז חוב העובד בית הדין האזורי קבע כי יש לקזז מהסכומים שפסק לעובד סך 1,300 ש"ח בגין הלוואה שקיבל העובד מן המעסיקה. העובד הודה בחקירתו הנגדית בקיומו של החוב. במסגרת הערעור טוען העובד כנגד הקיזוז כפי שהורה עליו בית הדין האזורי, זאת מן הטעם שטענת המעסיקה בהקשר זה הועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים. נוסף על כך טען העובד כי כנגד ההלוואה הוא מסר למעסיקה מספר המחאות שכולן נפרעו, למעט אחת. לפיכך, ככל שההמחאה החסרה מוחזקת בידי צד ג' הוא - העובד, צפוי להיתבע בגינה על ידי צד ג', ולא ניתן לחייבו בתשלום סכום ההמחאה מבלי שההמחאה תוחזר לידיו. לטענת המעסיקה, העובד לא פרע את חובו "ולא שילם את ההמחאה שלא כובדה". מכך עולה הודאת המעסיקה כי היא אוחזת בהמחאה, וצודק העובד בטענתו כי אין לחייב אותו בתשלום החוב מבלי להורות במקביל למעסיקה להחזיר לידיו את ההמחאה. אשר על כן, אנו קובעים כי המעסיקה רשאית לקזז סך 1,300 ש"ח, בכפוף לכך שתחזיר לידי העובד את ההמחאה האמורה. הוצאות משפט בבית הדין האזורי בית הדין האזורי חייב את המעסיקה לשלם לעובד, בגין כל הרכיבים בהם זכה, סך של כ-60,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2008. בית הדין האזורי הוסיף וחייב את המעסיקה בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ש"ח. העובד טוען כנגד שיעור הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, שהוא נמוך במידה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. ככלל בית דין זה אינו נוהג להתערב בשיעור ההוצאות כפי שנפסק על ידי הערכאה הדיונית. עם זאת, שוכנענו כי בנסיבות המקרה הסכום שנפסק למערער נמוך בצורה משמעותית מן המקובל בהליכים מסוג זה, בשים לב לכך שבעיקרו של דבר זכה העובד בעיקר תביעתו. אשר על כן אנו קובעים כי לסכום ההוצאות כפי שנפסק יתווספו הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח וכן סכום נוסף של 4,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין. סוף דבר א. המעסיקה תשלם לידי העובד את הסכומים המפורטים בסעיף 8 לעיל, להם יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.1.2008 ועד התשלום בפועל. מסכומים אלה רשאית המעסיקה לקזז סך 1,300 ש"ח בכפוף לכך שתחזיר לידי העובד את ההמחאה שלא כובדה כאמור בסעיף 16 לעיל. ב. הערעור בסוגיית הוצאות המשפט בגין ההליך שניהל העובד בבית הדין האזורי מתקבל כאמור בסעיף 18 לעיל. ג. ביתר הסוגיות הערעורים נדחים. ד. לאור התוצאה, תשלם המעסיקה לעובד סך 5,000 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בערעור. ה. כל הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לעובד בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. שאלות משפטיותפיטורים