רשימת המקצועות בהם יש סיכון לשינויים ניווניים בצוואר: בספרות הרפואית קיים מספר מצומצם של מקצועות, שהעוסקים בהם סובלים משינויים ניווניים בצוואר בשכיחות גבוהה יותר מהמקובל באוכלוסייה הכללית. מקצועות אלה, הינם מקצועות הכרוכים בנשיאת משקל על הראש, בביצוע התעמלות קרקע או אצל רקדנים, וכן אצל רופאי שיניים המטים את הראש בכיפוף לפרקי זמן ארוכים, לאותו כיוון. 1. התובע עתר לבית הדין להכיר בפגיעה בעמוד השדרה הצוארי כ"פגיעה בעבודה" כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 וזאת בדרך של מיקרוטראומה. 2. עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 15/4/13, והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה). בחלק העובדתי תוארה עבודת התובע בכל הקשור להפעלת 3 מכונות המייצרות גלילי ניילון גדולים, עבודה שהצריכה הרמה ושפיכה של שקים השוקלים 25 ק"ג כל אחד וכן, הוצאת הגלילים מהמכונה ויתר הפעולות שביצע התובע בכל הקשור לעבודתו במכונת ייצור גלילי הניילון. ד"ר דוד אנגל מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות, בהתייחס לקשר הסיבתי בין עבודת התובע, כפי שתוארה בהחלטת בית הדין, לבין המחלה בעמוד השדרה הצוארי ממנה הוא סובל, תוך התייחסות לאפשרות, כי המדובר בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה. 3. בחוות דעתו של ד"ר דוד אנגל מתאריך 10/5/13, השיב המומחה, כי המחלה ממנה סובל התובע בצוארו, הינה כאבי צואר על רקע שינויים ניווניים בצואר. המומחה ד"ר אנגל חיווה דעתו כי : "עבודתו לא גרמה או תרמה תרומה ממשית להתפתחות מחלתו. אין בהרמת משאות כבדים העברת עומסים ניכרים לחוליות הצואר (בניגוד לחוליות ע"ש גבי ומותני דרכם כן עוברים עומסים)". המומחה ד"ר אנגל גם ציין, כי אין המדובר בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה וכי, קרוב לוודאי, שהמדובר בשינוי תחלואי טבעי. כמו כן, בהתייחס לשאלה שהופנתה אליו בעניין אפשרות קיומו של שבר זיזים בחולייה צוארית 7, תוך התייחסות לתוספת לתקנות בעניין מחלות מקצוע, השיב המומחה, כי ברישומים הרפואיים לא מצוין שבר בזיזים בחוליה כלשהי. 4. בקשות התובע להפניית שאלות הבהרה באופן בו נוסחו נדחתה כאמור בהחלטה המנומקת מ 26/8/13. 5. לאחר ששני הצדדים הגישו סיכומיהם ניתנה על ידינו החלטה בתאריך 15/10/13, על מינוי מומחה נוסף. ד"ר סוזנה הורביץ מונתה כמומחית נוספת בתיק זה. לד"ר הורביץ הופנתה אותה החלטה שהופנתה קודם לכן לד"ר אנגל. 6. ד"ר הורביץ בחוות דעתה מתאריך 10/11/13, ציינה, כי התובע סובל משינויים ניווניים בין חלק מחוליות הצוואר. ד"ר הורביץ חיוותה דעתה, כי הבעיה ממנה סובל התובע, הינה תופעה שכיחה אצל גברים משנות ה-50 וכי הסיבות להתפתחות השינויים הניווניים בצוואר, הינן גיל ונטייה טבעית של הגוף לפתח שינויים אלו. ד"ר הורביץ ציינה, כי בספרות הרפואית קיים מספר מצומצם של מקצועות, שהעוסקים בהם סובלים משינויים ניווניים אלה בשכיחות גבוהה יותר מהמקובל באוכלוסייה הכללית. מקצועות אלה, הינם מקצועות הכרוכים בנשיאת משקל על הראש, בביצוע התעמלות קרקע או אצל רקדנים, וכן אצל רופאי שיניים המטים את הראש בכיפוף לפרקי זמן ארוכים, לאותו כיוון. ד"ר הורביץ חיוותה דעתה כי עבודת התובע, כמתואר בהחלטת בית דין, אינה עבודה המוכרת כגורמת לשכיחות מוגברת של ספונדילוזיס בצוואר ועל כן תנאי עבודתו של התובע לא גרמו להופעת המחלה. ד"ר הורביץ אף חיוותה דעתה כי אין המדובר בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה ואף ציינה כי התובע אינו סובל משבר זיזים בחוליה הצווארית 7 או בחוליה גבית 1. ד"ר הורוביץ, כמו ד"ר אנגל, סברה שהמדובר בתהליך תחלואתי רגיל. 7. בעקבות בקשת התובע להפניית שאלות הבהרה, ניתנה על ידינו החלטה בתאריך 19/1/14ו על הפניית שאלות לד"ר הורוביץ. באשר לשאלה, האם סביר יותר לקבוע, בדרגת סבירות של 50% ומעלה, כי עבודות התובע תרמו להיווצרות השינויים הניווניים מהם סובל התובע בחוליות הצוואר, השיבה ד"ר הורוביץ, כי התשובה לכך שלילית וכי אין קשר סיבתי בין העבודה לבין היווצרות השינויים הניווניים בצוואר. כמו כן הופנתה לד"ר הורוביץ שאלה, האם נכון כי לפני תחילת עבודת התובע במפעל ייצור הניילון, לא מצויים רישומים רפואיים הקשורים לשינויים בצוואר, ותשובת המומחית היתה, כי אכן אין רישומים רפואיים, אולם אז בטרם תחילת עבודת התובע, הוא היה בן 41, וכיום הוא בן 58. ד"ר הורוביץ הדגישה, פעם נוספת, כי ידוע ששינויים ניווניים בע"ש הצווארי שכיחים אצל גברים בשנות ה 50 לחייהם. באשר לשאלה, האם הממצאים של השינויים הניווניים המתועדים אצל התובע לאחר 15 שנות עבודה, תואמים לתהליך תחלואתי רגיל, השיבה המומחית, כי אכן אלה הם פני הדברים. עוד הבהירה המומחית כי, ככלל, שינויים ניווניים מופיעים באופן שונה ובדרגות חומרה שונות אצל אנשים שונים ולא ניתן להשוות בין אנשים, אלא לתאר את התופעה המוכרת לרפואה בכללותה. 8. התובע הגיש סיכומים מטעמו ובהם טען, שעבודת התובע דומה במהותה לספורט הרמת המשקולות וכן טען, כי יש לאמץ דווקא את חוות הדעת של המומחה מטעמו ד"ר דניאל משה ושל ד"ר זחאלקה הסבורים, כי יש קשר בין עבודתו הפיזית של התובע לבין השינויים הניווניים בע"ש צווארי. התובע טען, כי שני המומחים מטעם בית הדין לא בדקו את התובע, בעוד שהמומחה מטעם התובע ד"ר דניאל משה וכן ד"ר זחאלקה בדקו את התובע פיזית. התובע לא הסביר בסיכומיו, מדוע בדיקה פיזית שמטרתה לאבחן נכונה מהי הבעיה ממנה סובל התובע, יש בה כדי להשליך על שאלת הקשר הסיבתי בין בעיה זו לבין מהות עבודתו של התובע. בנוסף נציין, כי במסמך מד"ר זחאלקה, כמו גם בחוות דעתו של ד"ר דניאל משה, אין פירוט מדויק של אופן עבודתו של התובע, כפי שמצוי בהחלטת בית הדין. כל שצוין בחוות דעתו של ד"ר דניאל משה, הינו כי התובע נאלץ להרים, יום יום, כמאה שקים במשקל של 25 ק"ג, כאשר המומחה כלל אינו מתאר בחוות דעתו את אופן ההרמה, והוא אף אינו מסביר, מדוע הוא סבור, שיש קשר סיבתי בין הרמה זו לבין השינויים הניווניים בע"ש הצווארי. בניגוד למומחה מטעם התובע הסבירו הן ד"ר אנגל והן ד"ר הורוביץ מדוע הם סבורים כי אין קשר סיבתי. ד"ר אנגל הסביר כי הרמת המשאות הכבדים כפי שתוארה ע"י בית הדין מעבירה עומסים דרך חוליות ע"ש גבי ומותני אולם לא דרך ע"ש הצווארי. ד"ר הורוביץ הסבירה בחוות דעתה כי המדובר בשינויים ניווניים השכיחים אצל גברים בשנות ה 50 לחייהם, וכי סוג העבודה של התובע אינו מסוגי העבודות הגורמים לשכיחות יתר של שינויים ניווניים בצוואר. בהקשר זה נציין כי קיים הבדל בין אותן פעילויות התעמלות שהמומחית ציינה בחוות דעתה - התעמלות קרקע ורקדנים, המבצעים תנוחות כיפוף של ע"ש הצווארי (בגלגולים ובתנועות דומות) לבין אותו מרים משקולות שהתובע ביקש להשוותו אליו, אשר אינו כלול כלל במקצועות המפורטים ע"י ד"ר הורוביץ כמקצועות הגורמים בשכיחות רבה יותר לשינויים ניווניים דווקא בצוואר. את מידת השינויים הניווניים, ניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים, וכאשר יש בידי המומחים הן פירוט של מהות ואופן העבודה שביצע התובע והן את מצבו הרפואי במדויק, הם יכולים לחוות דעתם באשר לקשר הסיבתי בין סוג העבודה לבין המצב הרפואי. המומחים מטעם בית הדין אינם מחויבים לבדוק את התובע, הגם שהם רשאים לעשות כן, אם הם סבורים שיש בכך צורך באשר לקביעת הקשר הסיבתי (עיין בסעיף 13 להנחיות הנשיא בדבר מינוי מומחים/יועצים רפואיים מ 13/4/10) . עוד ובנוסף נדגיש כי קשר סיבתי יש לקבוע בצורה פוזיטיבית ברמת סבירות העולה על 50% ולא כספקולציה כפי שמבקש ב"כ התובע לעשות. אין די בתשתית עובדתית המצביעה על עבודה פיזית קשה, אלא יש צורך, אף בקשר סיבתי בין אותה עבודה פיזית קשה לבין המחלה / הבעיה הרפואית ממנה סובל התובע. נוסיף ונדגיש, כי המלצת רופא תעסוקתי באשר להימנעות מעבודה הדורשת הרמת משאות כבדים, אין משמעותה קביעת קשר סיבתי בין עבודת התובע לבין מצבו בע"ש הצווארי. יש הבדל בין קושי לבצע עבודה, לאור מצב בריאות נתון, לבין קשר סיבתי בין עבודה שביצע אדם לבין בעיותיו הרפואיות. 9. בעב"ל 332/05 שמחה הראל נ. המוסד לביטוח לאומי (18.1.06), נפסק מפי כב' השופט פליטמן ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "עצם העובדה כי המערער היה חשוף לרעש מזיק בעבודתו, אינה בהכרח מלמדת כי ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער לטענתו, הינו תוצאת חשיפה לרעש. התשובה לשאלה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי בין הליקוי בשמיעה לבין החשיפה לרעש, מחייבת את בית הדין, החסר ידע רפואי, למנות מומחה רפואי מטעמו, אשר ישמש כ"זרועו הארוכה" לעניינים שברפואה. הלכה היא כי בעניינים שבגדר המומחיות הרפואית, יסמוך בית הדין ידיו על חוות דעתו של המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית לעשות כן. לא כך בענייננו. המומחה השיב לשאלות בית הדין קמא, בהסתמך על החומר הרפואי והתשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין קמא ועשה זאת באופן ענייני ומנומק. בהתאם לחומר שבפניו, קבע המומחה באופן חד משמעי כי הליקוי בשמיעה לא נגרם ולא הוחמר כתוצאה מחשיפתו לרעש וכי מצבו של המערער הינו תוצאה של תהליך תחלואתי רגיל. משכך, הרי שקביעת בית הדין קמא לפיה לא קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין החשיפה לרעש, נכונה." קביעותיהם הרפואיות של המומחים שמונו, עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא מצאנו, כל נימוק, או טעם, המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של המומחים מטעם בית הדין. (עיין לענין זה במאמרו של ס. אדלר "מומחים - יועצים רפואים בבתי הדין לעבודה", שנתון משפט העבודה, כרך ב' עמ' 199, 1994 וכן עיין בדב"ע נא/0/191 המוסד לביטוח לאומי נ. נחתום פד"ע כד' 89, ועיין גם בדב"ע לו/0/8 סימיון דוידוביץ נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ז' 374, ובדב"ע נה/0/246 גיגי סוליקה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). על משקלה המכריע של חוות הדעת של המומחה היועץ הרפואי, המתמנה על ידי בית הדין, חזר ושנה בית הדין הארצי בפסיקתו, ועל כך אין עוד חולק. (ראה עב"ל 110/98 זאב מנדל נ. המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 1146/00 צבי פרחטר נ. המוסד לביטוח לאומי). עיין לענין זה גם בעב"ל 215/05 מוריס מגיירה נ. המוסד לביטוח לאומי, בו נפסק: "כמו כן אין חזקה שבדין כי כל ליקוי רפואי הינו בגדר "פגיעה בעבודה" אלא אם הוכח אחרת. ההיפך הוא הנכון, ליקוי אינו נחשב כ"פגיעה בעבודה" אלא אם הוכח הקשר הסיבתי, הרפואי והמשפטי, בין הליקוי לבין טראומה או טראומות מצטברות בעבודה. אף במחלת מקצוע יש להוכיח קשר סיבתי כאמור אף כי קיימת בענין זה חזקה שבדין." בעב"ל 1035/04 דינה ביקל נ. המוסד לביטוח לאומי, נפסק: "...מטעמים מובנים, במחלוקת בין מומחה מטעם אחד הצדדים למומחה מטעם בית הדין יעדיף בית הדין את המומחה מטעמו על פני מומחה מטעם הצדדים. אפשר שבשאלה מסויימת יהיו לרופאים דעות שונות. במחלוקת בין רופאים שכל כולה משדה הרפואה, לא יכניס בית הדין את ראשו, אלא יקבל את חוות המומחה מטעם בית הדין, כאמור, ככל שהיא סבירה על פניה ואין בה פגמים נראים לעין. במקרה הנוכחי, לא ניתן לומר שחוות דעת המומחה אינה מפורטת ומנומקת, או שאין בה מענה לשאלות שהופנו אליו, גם אין בה פגמים נגלים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה...". ועיין גם עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ. מרדכי בוארון (15.5.07), שם נפסק מפי כב' השופט פליטמן (כתוארו אז) ובהסכמת יתר חברי המותב, כי: "בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מע0צם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לענין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המל"ל, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המל"ל, פד"ע לד' 377). 10. על יסוד חוות דעתם של ד"ר אנגל וד"ר הורוביץ המומחים מטעם בית הדין -התביעה נדחית. אין צו להוצאות. 11. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. שינויים ניוונייםצוואר