טען כי פוטר בשל סכסוך בינו לבין עובד אחר רקע כללי 1. התובע גר בכפר קטנה שבאיו"ש. הנתבעת היא חברת בניה העובדת בתחום שחל עליה צו ההרחבה בענף הבניין. לתובע היתה עבודה בישראל ושולמו עבורו תשלומים לשירות התעסוקה, לו דיווחה הנתבעת. התובע עבד עד סוף חודש מאי 2010. הצדדים חלוקים על גובה השכר, תקופת העבודה נסיבות סיום העבודה והזכויות להן זכאי התובע. טענות הצדדים 2. לטענת התובע שכרו היומי היה 250 ₪, כאשר הנתבעת דיווחה לשירות התעסוקה, דהיינו אגף מדורי התשלומים ברשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "שירות התעסוקה"), כאילו השכר היומי עמד על סך של 154 ₪ בלבד. כן דיווחה הנתבעת לשירות התעסוקה על מספר ימים נמוך מזה שעבד בפועל. התוצאה של דיווח מטעה זה היתה שהשכר החודשי שנרשם היה נמוך מזה ששולם לו בפועל. הזכויות הנגזרות מהשכר שולמו בסכום פחות מהסכום האמיתי והנכון. לטענתו לזכותו יש הפרשים בהפרשות לפנסיה (שכן הופרש לשירות התעסוקה לפי שכר נמוך ולפי מספר ימים נמוך משהיה בפועל), לימי חופשה שהופרשו לשירות התעסוקה אך הופרש פחות ממה שהיה זכאי לו. כן טען התובע כי הוא זכאי לתשלומים שלא שולמו כמו: החזר הוצאות נסיעה מביתו עד מחסום קלנדיה, משם נאסף על ידי הנתבעת לאחר העבודה, דמי חגים, דמי הבראה ודמי כלכלה. לטענת התובע הוא פוטר על אתר ביום 31.5.10 ולכן הוא זכאי לפיצוי פיטורים ולתשלום חלף הודעה מוקדמת. 3. לטענת הנתבעת התובע נטש העבודה ועבר לעבוד אצל מעביד אחר - ברזני, וממילא אינו זכאי לפיצוי פיטורים ולהודעה מוקדמת. תנאי שכרו היו כפי שדווח לשירות התעסוקה, כאשר התובע עבד לפי תעריף של 154 ₪ ליום. ימים רבים נעדר מעבודתו בשל אופי עבודתו, תנאי מזג האוויר והסגרים שהיו מוטלים על השטחים. ביחס לתקופת עבודתו הרי שזו היתה מחודש יולי 2008 ולא מחודש ינואר 2008 כפי שטען. בכל אופן בקשר לפנסיה הרי שהופרש לו על ידי הנתבעת, כפי שנדרשה לעשות על ידי שירות התעסוקה. במהלך תקופת עבודתו חל צו ההרחבה הכללי ושיעור הפנסיה לו היה זכאי היה נמוך מזה שנתבע על ידו (השיעור בצו הכללי בפנסיה היה 0.833% לשנת 2008 והוא עלה מידי שנה). אותה עת לא היה צו הרחבה בענף הבניה, שחייב להפריש לו בשיעור אחר מזה שהופרש למעשה. באשר לפדיון חופשה הרי שהופרשו לו כנדרש בשיעור 4%. באשר להחזר הוצאות נסיעה טענה הנתבעת "שמאד מסתבר" (סעיף 28 לסיכומיה) שהתובע הוסע לביתו על ידי "מי מאנשי הנתבעת". באשר לדמי חגים הרי שהתובע קיבל תשלום עודף עבור ימים, אף שעבד פחות ימים כל חודש תשלום זה נועד לשמש תחליף לדמי חגים. באשר לדמי הבראה הודתה שאלה לא שולמו, כיון שלא הונחתה לעשות כן מטעם שירות התעסוקה. בכל אופן חלקה על החישוב של התובע שנערך לפי סכום לא נכון. ההליך 4. לפנינו העידו התובע ומר חוסאם פקיה אחיו ומנגד העיד מר כרים טהה ואחיו - אברהים טהה. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים. הכרעה 5. לטענת התובע החל לעבוד ביום 23.1.08. התובע טען שעבד בפרויקט בנייה בשכונת בית הכרם. התובע אף הציג תמונה בה הוא מצולם באותו פרויקט. הנתבעת טענה כי הפרויקט בבית הכרם החל בשלב מאוחר יותר ותחילת עבודתו של התובע הייתה רק בחודש יולי 2008. התובע אותה עת (בחודשים ינואר עד יוני 2008) קיבל שכרו, כעולה מרישומי שירות התעסוקה, מאת חב' א.ג. טכנולוגיות. מדובר בחברה נפרדת מהנתבעת. אף אם עבד התובע באמצעותה, לא שוכנענו שיש הצדקה לראותם כ"מקום עבודה אחד" או "אותו מעביד". לא שוכנענו שיש קשר בין הנתבעת לחברת א.ג. טכנולוגיות, המצדיק להרים מסך בין שתי החברות או המצדיק לראותם כמעביד אחד. לפיכך יש לדחות את טענת התובע ביחס לתקופת העבודה קודם לחודש יולי 2008. אנו קובעים, אפוא, כי תחילת עבודתו אצל הנתבעת הייתה ביום 1.7.08 כפי שנרשם בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת. 6. התובע טען (ס' 11 לתצהירו) כי השכר שהובטח ושולם לו היה 250 ₪ ליום. כראיה לכך הציג מעטפות של הנתבעת שנמסרו לו מידי חודש בחודשו ובתוכן הסכום ששולם ועל גבן נרשם חישוב השכר שהיה מכפלה של מספר הימים כפול הסכום של 250 ₪. מדובר במעטפות שהוציא במהלך הדיון (פרוט' עמ' 3 ש' 23-31) והתרשמנו כי מדובר בניירות אותנטיים של הנתבעת. נציין כי מעטפות אלה אף שהוצגו והיתה להן התייחסות בעדות, לא הוגשו בשל התנגדות ב"כ הנתבע. בענין זה אנו מקבלים את עדות התובע לפיה התעריף ליום שהובטח ושולם לו עמד על סך של 250 ₪. סכום זה הופיע גם בפנקס שצירף לתצהירו ובו הופיעו חישוביו שנגזרו ממספר הימים כפול הסכום של 250 ₪ ליום. הדיווח לשירות התעסוקה על סכום נמוך יותר משקף את סכום שכר המינימום שהיה אותה עת ושממנו לא רשאי היה מעביד לפחות. נעיר כי לתובע עומדת טענת מיגו, שהרי יכול היה לטעון שהוא זכאי להפרשי שכר אך לא עשה כן. כמו כן מקבלים אנו את טענת התובע, כי עבד מספר ימים העולה על זה שנרשם בדיווח הנתבעת לשירות התעסוקה. לטענתו עבד בממוצע לא פחות מ- 22 ימים כל חודש. נציין כי התובע ניהל כאמור רישום בפנקס שאותו צירף לתצהירו ובו רשם את מספר ימי העבודה שעבד מידי חודש בחודשו. באשר למספר ימי העבודה הרי שכעולה מהרישום על המעטפות שהוצגו ופנקסו של התובע, ובעיקר מעדותו מדובר ביותר ימים ממה שטענה הנתבעת (הנתבעת בדיווחיה דיווחה על כ- 17 ימים בחודש, ס' 20 לסיכומיה). התובע טען כי מדובר ב- 22 ימים. נטל ההוכחה כי התובע עבד פחות ממשרה מלאה מוטל לפתחה של הנתבעת, שעליה החובה על פי דין לנהל רישום מדויק ומסודר של ימי עבודתו. הנתבעת יכולה היתה להציג את יומני העבודה מהאתרים השונים אך לא עשתה כן ואף עניין זה נזקף לחובתה מבחינה ראייתית . כאמור לעיל הדיווח לשירות התעסוקה אינו משקף את המציאות לגבי גובה השכר. אנו קובעים כי הדיווח לשירות התעסוקה אינו משקף גם את מספר ימי העבודה. בנסיבות אלה אנו קובעים כי התובע עבד במשרה מלאה - כטענתו ,שכאמור נתמכת ברישומי הפנקס, דהיינו 22 ימים בחודש. השכר לו היה זכאי אפוא היה 5,500 ₪ (22 x 250 ₪). פיצוי פיטורים והודעה מוקדמת 7. טענתו של התובע הינה כי פוטר ביום 1.6.10, בשל סכסוך בינו לבין עובד אחר (ס' 4 לתצהירו). עוד טען בתצהירו כי נדרש על ידי הנתבעת מיד עם סיום יום עבודתו למסור את רישיון הכניסה (שהופק לו על ידי המנהל האזרחי לבקשת הנתבעת)אך סיכם עם מנהלו מר כרים שהחזרת הרישיון תבוצע על ידי אחיו, כנגד תשלום הזכויות. גרסה זו שונה מהגרסה המופיעה בכתב התביעה שם נרשם מטעמו שהרישיון נלקח ממנו על ידי הנתבעת ביום 10.6.10 (ס' 3 לכתב התביעה). מדובר אפוא בגרסה עובדתית שונה בתכלית השינוי בין התצהיר לכתב התביעה. מר כרים מנהל הנתבעת, טען כי התובע זנח עבודתו. כדי לשכנע בטענה זו הציג תצהיר שהגיש לשירות התעסוקה כבר ביום 3.6.10 ובו נטען על ידו בפנייתו לשירות התעסוקה כי התובע ברח עם רישיון עבודתו. התצהיר נערך בהתאם לנדרש בנוהל של שירות התעסוקה (נספח ב' לתצהיר כרים). תצהיר זה שנעשה מיד סמוך לאחר סיום עבודת התובע ועל הדרך הרגילה. התצהיר נעשה לצורך ענין שאינו קשור בתובענה זו - לצורך קבלת רישיונות לעובדים אחרים במקום התובע, שברח לטענת הנתבעת. התנהלות זו של הנתבעת אכן מצביעה כטענתה שהתובע זנח את עבודתו, לפני יום 3.6.10 - מועד בו נחתם התצהיר לשירות התעסוקה. נציין כי התובע סיפר שאחיו (אח נוסף עבד עם התובע אצל הנתבעת) נכח במועד סיום עבודתו - בו נדרש בשל הסכסוך עם העובד האחר - למסור את הרישיון. התובע לא הביא את זה שיכול היה להעיד על שהתובע פוטר, כשמעשה הפיטורים היה בדרישה למסירת הרישיון. מדובר באחיו של התובע שנראה שלא הייתה כל מניעה מצד התובע להביאו. אי הבאת עד מרכזי זה נזקפת אפוא לחובת התובע, הואיל וההנחה היא שלא הביאו מכיוון שהבאתו, כמצופה, הייתה פועלת דווקא לחובתו. נציין כי עדי הנתבעת הסבירו מדוע לא הביאו עדים מטעמם - כדי לא ליצור סכסוכים בתוך הכפר והחמולה. הסבר זה מניח את הדעת מבחינת הנתבעת. אברהים טהה, שהעיד מטעם הנתבעת, העיד (עמ' 15 שו' 4-5, 12-16) שבא לאסוף את התובע לעבודה מביתו, אך זה לא ירד מביתו לרכב ואחיו של התובע מסר לו כי התובע עובד עם ברזני - מעסיק אחר אצלו עבד התובע לאחר מכן. דברים אלה מהימנים עלינו, ואנו קובעים כי התובע עזב את העבודה לטובת מעביד אחר, שם עבד בשיטה שאפשרה לו להשתכר שכר גבוה יותר (פרו', עמ' 3 שו' 20).לנוכח זאת תביעותיו לתשלום פיצוי פיטורים ותשלום חלף הודעה מוקדמת נדחות. דמי הבראה 8. התובע עבד מאז חודש 7/08 ועד תום 5/10, דהיינו כשנתיים פחות חודש. עבודה בתקופה זו מזכה אותו ב 10.5 ימי הבראה. תעריף יום הבראה עד סיום עבודתו עמד ע"ס 340 ₪. הנתבעת לא הראתה ששילמה לתובע תשלום כלשהו עבור דמי הבראה. לנוכח זאת זכאי התובע לפדיון דמי הבראה בסך 3,570 שח. החזר הוצאות נסיעה 9. לטענת התובע הוא זכאי לתשלום ע"ח נסיעותיו למחסום קלנדיה משם נאסף מידי יום וכן להחזרתו ממחסום קלנדיה לביתו. הנתבעת טענה כי היו פועלים נוספים שנסעו לקטנה - העיירה בה מתגורר התובע. בלשון ב"כ הנתבעת (בס' 28 לסיכומיו): "מאוד מסתבר שהתובע והורד מביתו... לרוב הסיעו את התובע דרך הר שמואל". מדובר בדברים כללים, הנסמכים על אפשרויות שהעלה ב"כ הנתבעת. בכך לא סגי כדי להפטר מהחובה הקוגנטית לשלם נסיעות. 10. הנתבעת מחויבת לשלם נסיעות והיא צריכה להראות ששילמה או שהעמידה לעובד הסעה עד ביתו. הנתבעת לא הוכיחה שעשתה את שנדרשה כאמור. כיון שכך, עליה לשלם את החזר הוצאות הנסיעה. התובע פירט בכתב תביעתו את ההוצאות שהוציא וטען כי הוא זכאי להחזר בסך 21 ₪ ליום כפול 22 ימים כפול 30 חודשים. הואיל וקבענו שהתובע עבד 22 ימים בחודש במשך 23 חודשים, לפי תעריף החזר הוצאות הנסיעה שנתבע ליום בסך 21 ₪ (הנמוך מהתעריף המרבי שנקבע בצו ההרחבה) הרי שהכפלת כל אלה מביאה אותנו לסך של 10,626 ₪. זהו אפוא הסכום שנפסוק לתובע ברכיב זה. חופשה 11. אין חולק כי הנתבעת העבירה לשירות התעסוקה תשלומים על חשבון חופשה. מדובר ב כ 4% מהשכר המדווח, סה"כ 2,200 ₪. סכום זה יובא בחשבון, אך הוא אינו מכסה את כל החופשה לה זכאי היה התובע. הואיל והתובע עבד 23 חודשים, זכאי היה ל-23 ימי חופשה כפול התעריף היומי של 250 ₪, סה"כ 5,750 ₪. הואיל והועבר על שמו סכום של 2,200 ₪ כאמור, הוא זכאי להפרש של 3,550 ₪. פיצוי בגין אי הפרשה בשיעור מספיק לפנסיה מקיפה (דמי גמולים חלק מעביד) 12. לטענת הנתבעת לא היתה חובה להפריש אלא לפי הצו הכללי, שתחולתו מיום 1.1.08 ושיעור ההפרשות לפיו הוא 0.83% נכון לשנת 2008, 1.66% בשנת 2009 ו-2.5% בשנת 2010. הסכום שהופרש לו גבוה יותר מהשיעור האמור. טענה זו יש לדחות. הצו הכללי מדגיש (ס' 5) כי אינו חל במקום בו יש הסדר פנסיה מיטיב. צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות, קבע מזה שנים רבות חובה להפריש דמי גמולים, כאשר שיעור ההפרשות של המעביד הינו 6%. צו זה חל על הנתבעת. ההפרשות שהעבירה הנתבעת בשיעור נמוך מהקבוע בצו היו לפי שכר יומי של 154 ₪ שאינו השכר הנכון ולפי מספר ימים לא נכון. שכרו החודשי כאמור לעיל עמד על סך 5,500 ₪. שיעור ההפרשות לחודש ברכיב זה צריך היה להיות 330 ₪, כפול 23 חודשי עבודה, סך הכל 7,590 ש"ח. הסכום שעומד לזכותו נכון לסיום עבודתו עמד על סך 3,300 ₪, דהיינו לזכות התובע הפרש של 4,290 ₪. כלכלה 13. רכיב זה לא הופיע בכתב התביעה. בתצהירו ציין התובע כבדרך אגב את הרכיב אך לא פירט מה הוא תובע ולא כימת תביעתו. בנסיבות אלה בהעדר כימות וראיות לענין זה תביעתו ברכיב זה נדחית. דמי חגים 14. התובע דרש דמי חגים עבור 18 יום, כמפורט בס' 14 ב' לכתב התביעה. אין חולק כי הנתבעת לא הראתה תשלום על חשבון דמי חגים. בהיות הנתבעת בשליטה של בעלים מוסלמי, מסתבר, כפי שטען התובע, שלא עבד בחגים מוסלמים. לטענת הנתבעת (כאמור בס' 24 לתצהיר כרים) התובע קיבל תשלום עבור ימי הרמאדן, אף שלא עבד באותם ימים. זוהי אפוא טענת ההגנה שהעלתה הנתבעת. אין חולק כי בתקופה של 23 חודשי עבודתו חלו חגים. הנתבעת טוענת ששילמה למעשה את אותם חגים - מדובר אפוא בטענת פרעתי - טענה זו יש להוכיח באופן פוזיטיבי ובפרט כאשר על פי דין, תשלום מעין זה צריך להתבטא באופן ברור, בתלוש או במסמך אחר כמו פנקס חופשה אותו על הנתבעת לנהל. הואיל ואין לנתבעת ראיות כאמור, הרי שיש לדחות את הגנתה בענין זה. נציין כי לראשונה העלתה בסיכומיה טענת הגנה ולפיה יש להפחית ימי חג שנפלו בשבת. אין מקום להעלות טענה זו בשלב זה ולכן היא נדחית. הואיל ועבד 23 חודשים ואין זכאות לימי החג בשלושת החודשים הראשונים, יהיה התובע זכאי לימי חג באופן יחסי לתקופת עבודתו, דהיינו עבור 20 חודשים לפי 9 ימים לשנה סה"כ 15 ימי חג כפול 250 ₪ ליום יוצא אפוא 3,750 ₪. סוף דבר 15. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מהיום שיומצא לה פסק הדין את התשלומים הבאים: א. דמי הבראה בסך 3,570 ₪. ב. החזר הוצאות נסיעה 10,626 ₪. ג. הפרש פדיון חופשה בסך 3,550 ₪. ד. פיצוי בגין הפרשות בחסר לדמי גמולים 4,290 ₪. ה. דמי חגים 3,750 ₪. ו. הוצאות משפט בסך 4,000 ₪. כל התשלומים הנ"ל ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.פיטוריםסכסוך