האם הדין הישראלי חל על עובדי חקלאות בשטחים ?

האם הדין הישראלי חל על עובדי חקלאות בשטחים ? לנתבע מס. 2 משק חקלאי במושב תומר שבבקעת הירדן. בין הנתבעים התקיימה שותפות במסגרתה הוענקו לנתבעים היתרים להעסקת עובדים זרים בחקלאות. התובע, מהגר עבודה מתאילנד, עבד מיום 18.9.02 עד לסוף חודש 3/08 במשקו של הנתבע 2, על פי היתר להעסקת עובד זר בחקלאות שניתן לנתבע 1. סמוך לאחר סיום עבודתו חזר התובע לתאילנד ונישא לבחירת ליבו. ביום 24.6.12 הגיש התובע תביעה זו על סך כ-270,000 ₪ לתשלום הפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, דמי הבראה, זכויות שונות לפי צו ההרחבה בענף החקלאות (פנסיה, קרן השתלמות, דמי כלכלה, מענק שנתי, תוספת וותק) ופיצויי פיטורים. אין מחלוקת כי תביעות התובע שעילתן בתקופה שקדמה ליום 24.6.05 התיישנו. המחלוקות הצדדים חלוקים בשאלת הדין שחל על העסקת התובע, בשים לב לכך שמקום העסקתו היה בשטחים. כמו כן חלוקים הצדדים על מכלול העובדות שביסוד העסקת התובע, ובכלל זה שעות עבודת התובע, ימי עבודתו, השכר ששולם לו וכן נסיבות סיום עבודתו. להלן נפרט את גרסאות הצדדים בעניינים אלה ונפרט את הכרעתנו לגביהם. הדין החל על העסקת התובע בטרם נעשה כן, נבאר כי בכל הנוגע למחלוקת בשאלת הדין החל על העסקת התובע, מקובלת על בית הדין עמדת התובע כי דין ישראל חל על העסקתו. די בכך שהנתבעים טענו בתצהיר הנתבע 2 כי שילמו לתובע את כל שכרו ואת כל התנאים הסוציאליים להם הוא זכאי, לרבות דמי הבראה. דמי הבראה משולמים על פי צו הרחבה שהוצא על פי חוק הסכמים קיבוציים, התשכ"ז-1967, שהינו חוק ישראלי. יש בכך הודאת בעל דין בדבר הסכמת הצדדים לתחולת הדין הישראלי על חוזה העבודה ביניהם. מעבר לכך, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעע 1342-01-11 בשאראת נ. באלי (מיום 26.11.13), יש להחיל על כל תקופת עבודתו של התובע את הלכת "קו לעובד" (בג"צ 5666/03 עמותת "קו לעובד" נ. בית הדין הארצי לעבודה, מיום 10.10.07). יישום הלכת "קו לעובד" על יחסי הצדדים מביא למסקנה בדבר תחולת דין ישראל על ההתקשרות בין הצדדים. העסקת התובע נעשתה על פי היתר שניתן לפי דין ישראל, ביישוב ישראלי שהווי החיים בו ישראלי (עע 256/08 מומחד בשיר קוקא ואח' נ. יוסי שוורץ (מיום 13.2.11). על כן מירב הזיקות של נסיבות ההתקשרות בין הצדדים הוא לדין ישראל. גרסאות הצדדים בנוגע לעובדות שביסוד העסקת התובע במחלוקת לגבי מספר ימי העבודה שהתובע עבד בכל שבוע - התובע טען כי עבד שבעה ימים בשבוע. הנתבעים טוענים כי התובע עבד שישה ימים בשבוע שכן המשק של הנתבע 2 אינו עובד בשבת. במחלוקת לגבי שעות העבודה של התובע - התובע טוען כי בחודשי הקיץ (מאי עד אוקטובר) שעות עבודתו היו מ-5:00 עד 17:00 ואילו בחודשי החורף (נובמבר עד אפריל) הוא עבד משעה 6:30 עד השעה 20:00. לטענת התובע, בכל ימי עבודתו הוא הורשה לצאת לשתי הפסקות בנות חצי שעה כל אחת. מנגד הנתבעים טוענים כי התובע עבד שמונה שעות עבודה ביום הן בקיץ והן בחורף. בקיץ תחילת העבודה הייתה ב-6:00 ואילו בחורף תחילת העבודה הייתה ב-6:30 עד 7:00. במחלוקת לגבי השכר ששולם לתובע - לטענת התובע, עד לשנת העסקתו החמישית שכרו היה 93 ₪ עבור שמונה שעות ו-12 ₪ לכל שעה נוספת, והחל משנת העסקתו החמישית שולם לו 102 ₪ עבור שמונה שעות ו-13 ₪ לכל שעה נוספת. הנתבעים טוענים כי שולם לתובע שכר שעתי בגובה שכר מינימום, ושולם לו גמול בעד עבודה בשעות נוספות ככל שהוא עבד בשעות נוספות. במחלוקת לעניין נסיבות סיום עבודת התובע, טוען התובע כי לאחר שההיתר להעסקתו פקע הודיע לו הנתבע 2 על סיום עבודתו, כי חזרתו לתאילנד הייתה בשל פקיעת ההיתר ובנסיבות אלה התובע זכאי לפיצויי פיטורים. הנתבעים טוענים כי התובע נטש את עבודתו ואינו זכאי לפיצויי פיטורים. הכרעה במחלוקות העובדתיות התובע העיד לעצמו. לתצהירו צירף תצלומים מדרכונו עליו הוטבעו היתרים לשהייתו בישראל והארכות שלהם. הנתבע 2 העיד לנתבעים. לתצהירו צורפו ריכוזי תלושי שכר לשנים 2005-2007 וכן תלושי שכר משנת 2008. מתיאור העדים והראיות שהוגשו עולה כי התמונה הראייתית שלפנינו דלה. הכרעתנו במחלוקות העובדתיות תיעשה על פי הערכת עדויות וראיות הצדדים, בהתחשב בנטלי ההוכחה המוטלים על הצדדים בנוגע למחלוקות השונות. ימי העבודה ושעות העבודה של התובע אשר לטענת התובע בעניין שעות העבודה וימי העבודה - על התובע מוטל להוכיח את גרסתו בדבר מתכונות עבודה קבועות בחודשי הקיץ ובחודשי החורף. פסיקת בית הדין הארצי לעבודה הכירה בצורך להגמיש את נטל הראיה המוטל על עובד בנסיבות בהן מעבידו הפר חובת רישום שעות עבודה המוטלת עליו על פי חוק (עע 469/08 אלמליח ואח' נ. הורן את ליבוביץ (מיום 3.5.11). עם זאת, הובעה בפסיקה הדעה לפיה הגמשה כאמור תיושם כאשר העובד משכנע את בית הדין כי מתכונת העבודה האחידה לה הוא טוען נכונה ואמיתית (חוות דעתו של כב' הנשיא אדלר בעע 212/06, 209/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ. אלי אפרים ואח' (מיום 12.11.08). לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את הראיות, הגענו למסקנה שהתובע לא הרים את הנטל להוכחת מתכונות עבודה קבועות כפי שטען. להלן נימוקינו: בתצהירו טען התובע כי מתכונת עבודתו הייתה קבועה, כאמור לעיל, וכי עבד בכל ימות השנה, למעט 45 ימי היעדרות בגין מחלה בגינם לא שולמו לו דמי מחלה, וארבעה ימי חופשה שניתנו לו בשנה ללא שכר. לטענתו, הנתבע 2 הכתיב לו את מסגרת שעות עבודתו ורישום השעות החודשיות נערך על ידו. לדבריו, הנתבע 2 איפשר לו להעיף בהם מבט חטוף לפני שהשיבם לרשותו. גרסת התובע לא עמדה בחקירתו הנגדית. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי עובד אחר בשם אוטאי ביצע את רישום שעות עבודתו, וכי בפועל עבד שעות שונות בכל יום. גם לגבי מספר ימי החופשה שקיבל התובע בכל שנה, לא עמדה גרסתו בתצהירו בחקירתו הנגדית, בה טען שבכל שנה קיבל מספר שונה של ימי חופשה. בהתאם לאמור אנו קובעים כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את גרסתו בדבר מתכונת עבודה קבועה של 11 שעות עבודה בחודשי הקיץ ו-12.5 שעות עבודה בחודשי החורף. הקשיים במהימנות התובע בעניין שעות עבודתו אינם מאפשרים לבית הדין לאמץ את גרסתו באשר למספר ימי העבודה שהוא עבד בכל שבוע. אנו מעדיפים את גרסת הנתבע 2 לפיה התובע הועסק שישה ימים בשבוע בלבד, ולא הועסק בימי שבת. אמנם הנתבע 2 הודה בעדותו כי ש"לפעמים, כשיש משהו מיוחד, אנחנו עובדים בשבת", אך גרסתו לפיה ככלל המשק היה מושבת ביום שבת עדיפה על גרסת התובע, בשים לב לקשיים במהימנות גרסת התובע כאמור לעיל. בהתאם לאמור לעיל אנו מאמצים את גרסת הנתבעים לפיה התובע עבד שישה ימים בשבוע בהם עבד שמונה שעות ביום. השכר ששולם לתובע אשר לשכרו של התובע: הנטל להוכיח כי שולם לתובע שכר מינימום מוטל על מעבידו. מסקנה זו מבוססת על כך שהנתבעים אינם טוענים כי התובע עבד פחות ממשרה מלאה, ועל כן הוכחת תשלום שכר מינימום מוטלת עליהם, בדומה לטענת "פרעתי". לדעתנו, הנתבעים לא הרימו נטל זה, ומקובלת עלינו טענת התובע כי ריכוז תלושי השכר והתלושים שהוגשו אינם בעלי ערך הוכחתי להרמת נטל זה. הנתבע 2 העיד כי הוא כלל לא עסק בהנפקת התלושים. זו נעשתה על ידי הנהלת החשבונות של המשק. הנתבע 2 לא הביא לעדות עד מהנהלת החשבונות אשר יעיד על אופן עריכת התלושים. מקובלות על בית הדין טענות התובע בסיכומיו באשר להיעדר האפשרות לבסס ממצאים עובדתיים על ריכוזי התלושים ועל תלושי השכר שצורפו לתצהירו של הנתבע 2. קיימים בתלושים אלה רישומים אשר אינם מתיישבים עם עובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים או עם טענות שהעלו הנתבעים בהליך, הכל כמפורט להלן: על פי ריכוזי התלושים, התובע כלל לא הועסק בחודשים 1-2/05, 3-5/06, 8-10/06, למרות שאין מחלוקת בדבר רציפות עבודתו של התובע אצל הנתבעים בכל תקופת עבודתו. הנתבע 2 טען בתצהירו כי שולמו לתובע שכרו וכל התנאים הסוציאליים להם היה זכאי, לרבות דמי הבראה. ואולם, בריכוזי השכר לשנים 2005-2006 לא מצוינים תשלומי דמי הבראה כלל. רק בתלושי בריכוזי השכר לשנת 2007 ובתלושי השכר משנת 2008 מצוין כי בחודשים 1-2/08 שולם לתובע ערך של מחצית יום הבראה בכל חודש. הנתבע 2 טען כי מעולם לא נוכו משכר התובע סכומים כלשהם בגין העמדת מגורים לתובע על ידי הנתבע 2, או בגין כלכלה. למרות זאת, בריכוזי תלושי השכר צויינו סכומים שנוכו בגין הוצאות אלה בחלק מן החודשים (עבור "הוצאות דיור" נוכו 314 ₪ בחודשים 3-4/05 ו-296 ₪ בחודשים 5-8/05). על פי ריכוזי השכר לשנים 2005-2007 וכן על פי שלושת התלושים משנת 2008, מספר ימי העבודה שהיו בכל חודש עמד על 25. לעניין זה ריכוזי השכר אינם מבחינים בין חודשים רגילים לבין חודשים בהם חלו ימי שבתון לפי סעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התשי"ח-1948, שבהם לא הופעל המשק לטענת הנתבעים. כמו כן, אין הבחנה בין חודשים רגילים לבין חודשי פברואר, שהינם חודשים קצרים יותר. יש בכך כדי לתמוך במסקנה שהתלושים נערכו על פי דגם שנועד להראות תוצאה מסויימת, לאו דווקא על פי העובדות שביסוד העסקת התובע, לרבות ימי העבודה שעבד בכל חודש והשכר ותנאי העבודה ששולמו לו. על האמור נוסיף כי כאשר הנתבע 2 נשאל בחקירתו הנגדית אם שולמו לתובע דמי הבראה, הוא השיב שאינו יודע. יש בכך כדי לכרסם במהימנות האמור בתצהירו לעניין תשלום השכר וכל הזכויות הסוציאליות של התובע, לרבות דמי הבראה. יש בכך גם כדי לכרסם במהימנות של ריכוזי השכר, שבהם מצוין לגבי שנת 2007 ו-2008 כי שולמו לתובע דמי הבראה. זאת ועוד - התובע עמד בחקירתו הנגדית על גרסתו בעניין גובה שכרו והוא כלל לא עומת עם גרסת הנתבעים. לעומת זאת, כאשר הנתבע 2 עומת עם גרסת התובע בעניין השכר ששולם לו, הנתבע 2 לא הכחיש גרסה זו באופן חד משמעי: "ש. העובד אמר שלקראת הסוף הוא קיבל 102 ₪ ל-8 שעות. זה נכון? ת. לא חושב. ש. הוא משקר? ת. יכול להיות". תשלום שכר הנמוך משכר מינימום על ידי הנתבע מתיישב גם עם סברתו כי לא חלה עליו חובה לשלם שכר מינימום, בשל כך שהתובע הועסק בשטחים. על יסוד האמור אנו קובעים כי הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח תשלום שכר מינימום לתובע, ועל כן אנו מאמצים את גרסת התובע באשר לשכר ששולם לו. תביעת התובע להפרשי שכר מינימום התובע צירף לתצהירו חישוב של הפרשי שכר המינימום אותם הוא תובע. חישוב זה מקובל עלינו, מאחר שהוא מחשב את ההפרשים בין שכר המינימום לבין השכר ששולם לתובע על פי גרסתו, אותה אימצנו כאמור לעיל. בהתאם לכך, נפסוק לתובע הפרשי שכר מינימום בסך 34,606 ₪. תביעת התובע לגמול עבודה במנוחה השבועית על פי קביעתנו התובע לא הועסק, ככלל, במנוחה השבועית. ככל שהתובע הועסק במנוחה השבועית, לא הוכח מספר הימים בהם הועסק כאמור. בהתאם לכך החלטנו לדחות את תביעתו לגמול עבודה במנוחה השבועית. תביעת התובע לגמול עבודה בעד שעות נוספות החלטנו לדחות את תביעת התובע לגמול עבודה בשעות נוספות מאחר שהתובע זנח בסיכומיו את תביעתו זו. תביעת התובע לפיצויי פיטורים נסיבות עזיבתו של התובע את מושב תומר לא הובררו לחלוטין. התובע העיד כי הודיע לנתבע 2 כחודשיים מראש על כוונתו לחזור לתאילנד. הנתבע העיד כי ידע על תאריך מסוים שבו התובע אמור לעזוב. לטענת הנתבע הוא אף רכש עבור התובע כרטיס טיסה. על פי עדותו של התובע, הנתבע 2 נהג להביא משקאות למסיבות שערכו הפועלים תאילנדיים לציון סיום עבודתם. עדות זו מהימנה עלינו שכן ב"כ הנתבע הוא זה שהציג לתובע שאלה אם הנתבע 2 הביא אוכל לאותה מסיבה, מבלי שעניין זה עלה קודם לכן בהליך. בהתאם לכך, עדותו של הנתבע 2 כי "התובע נעלם", וכי במועד שהגיעה הסעה לאסוף לשדה התעופה - הוא לא היה בביתו - אינה רלוונטית, לנוכח הודאת הנתבע 2 כי באותו מועד התובע כבר לא יכל לעבוד בישראל. הנתבע 2 אישר בעדותו כי ניתן להאריך היתר להעסקת עובד זר בחקלאות עד 63 חודשים. במועד סיום עבודת התובע, כבר חלפו 63 חודשים. הנתבע 2 העיד כי לעיתים הוא פונה בבקשה להאריך היתר לעובד זר שחלפה התקופה שהותר לו להעסיקו. בענייננו אין מחלוקת על כך שבמועד סיום עבודתו, כבר לא ניתן היה לקבל הארכה להיתר להעסקת התובע. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1179/04 דודאי נ. סטיקה (מיום 8.3.05), הודעת מעביד לעובד זר המועסק על ידו כי אין ביכולתו להוסיף להעסיקו בהיעדר היתר, שקולה לפיטורים. בנסיבות כאלה, אין המעסיק פטור מתשלום פיצויי פיטורים גם אם לאחר מתן ההודעה, העובד נטש את עבודתו. בע"ע 1151/02 לאחאטו נ. עזבון המנוחה ויקטוריה בן בנימין ז"ל (מיום 24.3.05), נדונו נסיבות בהן בעת עזיבת העובד הייתה תלויה ועומדת בקשה להארכת היתר ההעסקה, שהייתה עשויה להתקבל, ועל כן נטישת העובד באותו עניין סווגה כהתפטרות שלה. כאמור, אין הנתבע חולק על כך שבעת סיום עבודת התובע כבר פקע ההיתר לשהייתו בישראל וכי הוא לא היה מורשה לעבוד. בנסיבות אלה, מקובלת עלינו תביעת התובע לפיצויי פיטורים. משכורתו הקובעת של התובע לפיצויי פיטורים היא בגובה שכר המינימום בחודש 3/08, שעמד על 3,850.18 ₪. התובע הועסק 5.5 שנים. לפיכך נפסוק לו פיצויי פיטורים בסך 20,829 ₪, שנתבעו בסיכומיו, סכום שאינו עולה על הסכום המגיע לתובע לפי הנתונים שציינו. תביעות התובע לפי צו ההרחבה בענף החקלאות בהתאם לקביעתנו לפיה דין ישראל הוא דין החוזה של הצדדים, הרי שחל על העסקת התובע צו ההרחבה בענפי החקלאות משנת תשס"א (י"פ 4965, עמ' 1759, אשר הרחיב את תחולת הוראות הסכם קיבוצי מיום 27.12.98 בענפי החקלאות). הנתבע 2 הינו בעל "משק", אשר מוגדר בצו ההרחבה כ"כל משק או מקום עבודה בענפי החקלאות לכל סוגיה...". משכך, חל על הצדדים צו ההרחבה בענפי החקלאות. בהתאם לכך, מקובלת על בית הדין טענת התובע כי בגין תקופת העסקתו חלה על הנתבעים חובת הפרשה לפנסיה, בהתאם לסעיף 43 לצו ההרחבה. מקובלת על בית הדין תביעת התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, ומקובל על בית הדין החישוב שצורף לתצהיר התובע, על פיו יש לפסוק לתובע סך 9,427.69 ₪. הוא הדין באשר לתביעת התובע לפיצוי בגין אי הפרשה של 1% מהשכר לקרן השתלמות. בהתאם לכך מקובלת עלינו תביעת התובע לפסוק לו פיצוי בסך 1,571.65 ₪ בהתאם לתחשיב שצורף לתצהירו. באשר לתביעת התובע לדמי כלכלה, החלטנו לדחות תביעה זו לאור עדותו של הנתבע 2 בתצהירו לפיה הנתבעים סיפקו לתובע מזון ומים. עדות זו לא נסתרה לאחר שהנתבע 2 לא נחקר עליה. אמנם התובע העיד כי לא סופק לא מזון ("אפילו לא שק אורז" כלשונו בתצהירו), והגם שאף התובע לא עומת עם גרסת הנתבע בעניין זה, אנו מעדיפים את גרסת הנתבע בשים לב לקשיים במהימנות עדותו של התובע, כמפורט לעיל. באשר לתביעת התובע לדמי הבראה לפי צו ההרחבה, הרי שכאמור לעיל, הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי שילם לתובע דמי הבראה. בעדותו לא ידע הנתבע לומר אם שולמו לתובע דמי הבראה, והאמור בתלושי השכר לעניין זה אינו מהווה ראיה לתשלום דמי הבראה. החישוב של התובע בעניין דמי ההבראה שהנתבע חייב מקובל עלינו (שבעה ימים לשתי שנות עבודתו האחרונות, בהתאם לאמור בסעיף 32 לצו ההרחבה), לפי ערך של 365 ₪ ליום. לפיכך נפסוק לתובע סך 5,110 ₪ בגין דמי הבראה. תביעתו של התובע ל"מענק שנתי" בהתאם לסעיף 36 לצו ההרחבה מקובלת עלינו. אין מחלוקת כי מענק כאמור לא שולם לתובע. החישוב של התובע תואם את הוראות צו ההרחבה. לפיכך נפסוק לתובע סך 3,756 ₪ בגין מענק שנתי. תביעתו של התובע לתוספת וותק לפי סעיף 21 לצו ההרחבה מקובלת עלינו. לפיכך נפסוק לתובע סך 3,213 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.08 עד לתשלום בפועל: הפרשי שכר מינימום בסך 34,606 ₪. פיצויי פיטורים בסך 20,829 ₪. פיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה בסך 9427.69 ₪. פיצוי בעד אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 1,571.65 ₪. פדיון דמי הבראה בסך 5,110 ₪. מענק שנתי בסך 3,756 ₪. תוספת וותק בסך 3,213 ₪. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות בהתאם לקבלות שצורפו לסיכומים בסך 6,327 ₪, וכן שכר טירחת עו"ד בסך 5,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. שאלות משפטיותשטחי יהודה ושומרוןחקלאות