האם היה ניסיון "התחזות": זיוף בדיקה פסיכיאטרית כדי לקבל אחוזי נכות ? לאחר שהתקבלה חוות דעתו של ד"ר גאגין, בה נכתב כי יש קושי לקבוע ממצאים ביחס לתובע בגין אי שיתוף פעולה, קבעה הועדה הרפואית לעררים כדלקמן: "הועדה עיינה בתיק הרפואי הפסיכיאטרי וכן באבחון נוירופסיכולוגי של ד"ר גאגין מיום 7/3/12. במבחני SVT נמצאת עדות להתחזות ונטיה להאדרה בחומרת הסימפטומים. במבחני TOM היום התוצאות נמוכות והממצאים מעידים על סבירות גבוהה לקיומו של נסיון להטות את ממצאי האבחון ולהציג תמונה של הפרעות זיכרון חמורה מכפי שהמצב הוא במציאות. בכולם הערכת PTSD לא נמצאו סימפטומים של PTSD מבחינה קלינית היה רושם למצב דיכאון עם עוצמה משמעותית שנחווית כאוטנטית. משום האדרת הסימפטומים לא ניתן לאמוד את תפקודו כיום או להעריך את מצוקתו הנפשית." בסיכום נכתב: "מדובר בהתרשמות סוביקטיבית בלבד ממצב דיכאוני ובמשך השנים אחרונות לא נראית כל ירידה תפקודית. לדעת הועדה המצב הנפשי הנוכחי איננו קשור לאירוע משנת 1990. לאור כל האמור הועדה דוחה את הערעור." טענות המערער המערער טוען כי הועדה הרפואית התעלמה מבקשתו להפנות את עניינו לבדיקת המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש (מכון רקנטי), ותחת זאת הפנתה את התובע לבדיקת ד"ר רון גאגין, אשר איננו בעל הכשרה בתחום הנוירולוגיה. עוד טוען התובע כי לאור מסקנתו של ד"ר גאגין כי איננו יכול לקבוע ממצאים בעניינו של התובע מחמת חוסר שיתוף פעולה, ועל רקע קביעתו כי קיימת למערער פגיעה, וכי הוא סובל מדיכאון (שלטענת המערער משפיע על יכולתו לשתף פעולה בבדיקה), היה מקום להפנות את התובע לבדיקה במכון רקנטי. לטענת המערער הועדה התעלמה ממסמכים רפואיים המעידים בבירור על כך שהתובע סובל מבעיה קוגניטיבית הנובעת מפגיעה אורגנית כתוצאה מהתאונה (חוות דעת של ד"ר אנדלמן מיום 16/2/2000) ותחת זאת התייחסה לאבחנה של תסמונת פוסט טראומטית (PTSD) אשר לטענת ב"כ המערער מעולם לא היתה האבחנה הרלוונטית. לטענתו, התובע אובחן כסובל מפגיעה אורגנית דיפוזית (אשר היא שהולידה את הדיכאון), וכי התעלמות מאבחנה זו עולה כדי טעות משפטית. ביום 14/2/14 התובע המציא לבית הדין חוות דעת רפואית של ד"ר אנדלמן המצביעה על התדרדרות מסויימת ביכולות הקוגניטיביות של המערער. לנוכח האמור, מבקש המערער כי עניינו יוחזר לבדיקת הועדה הרפואית בהרכב אחר. טענות המשיב לטענת המשיב, החלטת הועדה הרפואית משנת 2001 לפיה מצבו הנפשי של התובע איננו קשור לעבודתו היא החלטה חלוטה, שלא ניתן לערער עליה, ולפיכך אין כל רלוונטיות לחוות הדעת של ד"ר אנדלמן משנת 2000. עוד טוען המשיב כי לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה לשלוח את התובע לבדיקה אצל ד"ר גאגין שהוא בעל המוחיות הרלוונטית. הוועדה הרפואית היתה סוברנית להחליט שלא לשלוח את התובע לבדיקה במכון רקנטי, ולא היתה צריכה להמתין שנה נוספת על מנת לשלוח את התובע לבדיקה מחודשת אצל ד"ר גאגין. הכרעה ענינו של התובע מחייב הכרעה בשתי שאלות מצטברות. די בהכרעה שלילית באחת מהשאלות, כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתביעה: א. האם חלה החמרה במצבו הרפואי של התובע (ביחס למצבו בעת שעניינו נדון בשנת 2000). ככל שהתשובה לשאלה א היא בחיוב, יש להשיב לשאלה: ב. האם ההחמרה במצבו של התובע קשורה לתאונה שאירעה לו בשנת 1990. נדמה כי ועדת הערר נשוא הערעור הקודם (ועדה מיום 19/7/10) לא דנה בשאלת ההחמרה לגופה, אלא נדרשה לשאלת הקשר הסיבתי לתאונה ונימקה מדוע אין היא רואה קשר סיבתי בין ההתדרדרות במצבו הנפשי של התובע (בהנחה שהיתה, מבלי לקבוע ממצאים בעניין) לבין התאונה משנת 1990. כפי שכבר הזכרתי, הוועדה נימקה את החלטתה בנימוקים שונים הן מהצד הנוירולוגי והן מהצד הפסיכיאטרי, בין היתר הוועדה ציינה כי פרט לפניה נקודתית לקבלת סיוע כתשעה חודשים לאחר התאונה, התובע פנה לראשונה לקבל טיפול נפשי בקופ"ח מכבי רק בשנת 2004 היינו - 14 שנה לאחר התאונה. במסגרת הדיון בערעורו הקודם של התובע הוסכם להביא לעיון הוועדה מסמכים המעידים על פניות של התובע בתחום הנפש לפני שנת 2004, על מנת שהוועדה תבחן מחדש את החלטתה בעניין הקשר הסיבתי. למרבה הצער, הוועדה בהרכבה נשוא ערעור זה לא מצאה לפעול בהתאם לפסק הין היינו - לבחון את ההכרעה של הועדה (בהרכב קודם) בדבר העדר קשר סיבתי בין המצב הנפשי/קוגניטיבי לבין התאונה (בהתייחס למכלול המסמכים הפסיכיאטרים שהמציא התובע, לרבות המסמכים הרפואיים המצביעים על פניה לטיפול נפשי בעשור הראשון שלאחר התאונה, גם אם באופן ספורדי. תחת זאת, הוועדה נדרשה לשאלת ההחמרה במצבו של התובע, תוך שקבעה כי מחמת התנהלותו של התובע בבדיקה שביצע ד"ר גאגין, לא ניתן לקבוע ממצאים בדבר מצבו הנפשי והקוגניטיבי לאשורו, וכן הוסיפה, מבלי לנמק, כי בשנים האחרונות לא ניתן להצביע על ירידה תפקודית. על רקע האמור לעיל, יש להידרש לטענות שהעלה התובע בערעורו. ראשית אציין כי אין כל פסול בכך שהוועדה הפנתה את התובע למומחה שהוא פסיכולוג קליני ומומחה לנוירו פסיכולוגיה, שהוא המומחה המתאים והרלוונטי על מנת לחוות דעתו בעניין מצבו התפקודי (נפשי וקוגניטיבי של התובע) ונדמה כי השכלתו והתמחותו של ד"ר גאגין דומות לאלו של המומחית מטעם המערער ד"ר אנדלמן. ודוק, ד"ר גאגין לא התיימר לקבוע מסקנות לעניין הקשר הסיבתי שבין מצבו של התובע לבין התאונה, ועניין זה לא נכלל בחוות דעתו. אזכיר כי בוועדה ישבו שני רופאים נוירולוגים ורופא פסיכיאטר, אשר ההחלטה בדבר התייעצות עם מומחים אחרים (ממכון רקנאטי או מכל מקום אחר) היא במסגרת שיקול דעתם. עם זאת, לטעמי יש קושי בכך שהוועדה פטרה עצמה מהכרעה בעניינו של התובע מן הטעם שמחמת אי שיתוף הפעולה לא ניתן לקבוע אם הייתה התדרדורות במצבו הרפואי. הועדה היתה רשאית להסיק מאי שיתוף הפעולה, כמו גם מנתונים נוספים שבפניה - כי אין החמרה במצבו של התובע, ולחילופין היתה רשאית להשהות את הבירור או לשלוח את התובע לבדיקות נוספות או לבקש מסמכים נוספים על מנת להגיע למסקנה ביחס למצבו של התובע. לחילופין בהעדר הכרעה בעניין ההחמרה הועדה היתה יכולה להניח שיש החמרה במצבו של התובע ולדון בשאלת הקשר הסיבתי ולנמק את החלטתה בשים לב למסמכים הרפואים אשר לא עמדו בפני הועדה שקדמה לה. אזכיר בהקשר זה כי לטענת המערער, הוועדה התעלמה ממסמכים רפואיים המעידים בבירור על כך שהתובע סובל מבעיה הנובעת מפגיעה אורגנית כתוצאה מהתאונה ותחת זאת התמקדה בחשד לPTSD. כפי שכבר ציינתי, הוועדה נשוא הערעור הקודם בעניינו של התובע ובחנה את ההשלכות הנוירולוגיות (האורגניות) של התאונה, לצד בחינת המצב הנפשי, ולא מצאה קשר סיבתי בין התאונה לבין ההחמרה במצב. כפי שנימקה בהחלטתה. בהתאם להחלטה בערעור הקודם היה על הועדה לבחון את המסמכים הפסיכיאטרים שהציג התובע מהעשור שלאחר התאונה ולדון שוב בשאלת הקשר הסיבתי מתוך ראיה הן של הפן הנפשי שקשור לתאונה והן של הפן הפיסיולוגי. אזכיר כי המערער הגיש לבית הדין חוות דעת עדכנית שניתנה לו על ידי ד"ר פאני אנדלמן (חוות דעת מיום 1/12/13) אשר מצביעה לכאורה על החמרה מסויימת במצבו של התובע בהשוואה לבדיקה קודמת שערכה ד"ר אנדלמן בשנת 2000. עוד ניתן להבין מחוות הדעת כי ביצועיו של התובע השתפרו לאין שיעור מאלה שהפגין בבדיקתו על ידי ד"ר גאגין, ועל הועדה לבחון את משמעות השיפור הדרמטי, בטרם תקבע ממצאים ביחס למצבו של התובע. לא מצאתי כל עילה שיש בה כדי להצדיק את שינוי הרכב הוועדה. לנוכח כל האמור אני מורה כי עניינו של התובע יוחזר לוועדה על מנת שתדון בשתי השאלות בנפרד: א. האם יש החמרה במצבו התפקודי של התובע? במסגרת זו על הוועדה להתייחס למכלול המסמכים בדבר ההתפתחות במצבו הנפשי / קוגניטיבי של התובע ובכלל זה ליתן דעתה לשתי חוות הדעת של ד"ר אנדלמן (משנת 2000 ומשנת 2013) וכן לחוות דעתו של ד"ר גאגין ולמשמעותה בנסיבות העניין. ב. במידה שהוועדה תמצא כי יש החמרה במצבו של התובע (או ככל שתמצא כי לא ניתן לקבוע ממצא חד משמעי בעניין) על הוועדה להכריע בשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה שאירעה לתובע לבין ההחמרה במצבו. במסגרת זו הוועדה תתן דעתה למסמכים אותנטיים המתעדים את מצבו של התובע בסמוך לתאונה (כגון סיכום אישפוז בבי"ח וולפסון משנת 1990), וכן למכלול המסמכים הרפואיים הרלוונטים. הוועדה מתבקשת לדון בשאלת הקשר הסיבתי תוך בחינת ההשלכות הנפשיות והפיסיולוגיות של התאונה, ולנמק את ההכרעה בדבר הקשר הסיבתי (הקיים או שאינו קיים) בין התאונה משנת 1990 לבין החמרה במצבו של התובע בשנים האחרונות. הוועדה רשאית לזמן את התובע בפניה וכן להפנותו לכל בדיקה כפי שתמצא לנכון. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. התחום הנפשינכותהתחזותאחוזי נכותבדיקה פסיכיאטריתזיוףפסיכיאטריה