בקשת עובד בחברת שמירה לאשר תביעה ייצוגית לעניין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות השופט עמירם רבינוביץ 1. לפנינו ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור גב' ברכה זילגמן ומר יוסי פרלמן; תע"א 1519-09). 2. המשיב הועסק על ידי המערערת, חברת שמירה ואבטחה, החל מיום 19.4.2007 ועד לחודש אוקטובר 2008. 3. לאחר פיטוריו, הגיש המשיב את תביעתו לבית הדין האזורי, במסגרתה תבע מהמערערת תשלום זכויות שונות המגיעות לו, לטענתו, בגין תקופת עבודתו וסיומה. כמו כן הגיש המשיב בקשה לאשר את תביעתו כתובענה יצוגית במספר רכיבים. בקשה זו נדחתה בבית הדין האזורי, אולם במסגרת הליך הערעור שהוגש על החלטת הדחייה (ע"ע 42355-11-10) הוסכם בין הצדדים על החזרת הדיון לבית הדין האזורי על מנת שיבחן מבחינה עובדתית ומשפטית את שאלת אישור התובענה כתובענה יצוגית, אך ורק בהתייחס לעניין חובת ההפרשה לקרן פנסיה. בהתאם למוסכם בין הצדדים, הוחזר הדיון לבית הדין האזורי ובית הדין האזורי קיבל את הבקשה לאשר את התובענה כתובענה יצוגית לעניין חובת ההפרשה לקרן פנסיה בקובעו את הדברים הבאים: על הצדדים חל צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה מיום 21.12.1973 (להלן: צו ההרחבה), וכן חל עליהם צו ההרחבה הכללי לעניין ביטוח פנסיוני מקיף במשק (בתוקף מיום 1.1.2008; להלן: הצו הכללי); בנסיבות המקרה, מתקיימים התנאים לאישור התובענה כתובענה יצוגית - המשיב עומד בתנאי של עילת תביעה אישית, שכן לפי צו ההרחבה על המעסיק להפריש לקרן פנסיה עבור עובדים, שסיימו תקופת ניסיון בת 6 חודשים. משהמשיב עבד מעל 10 חודשים, הרי שגם לשיטת המערערת, שטוענת כי היה עליה להפריש לקרן פנסיה רק לאחר תקופת ניסיון של 10 חודשים, זכאי היה המשיב להפרשה לקרן פנסיה רטרואקטיבית מתחילת עבודתו; חתימת המשיב על "כתב סילוק" אינה מאיינת את תביעתו האישית, משאין בו כל התייחסות לנושא ההפרשות הפנסיוניות; אמנם על פי תלושי השכר של המשיב, בחודשים 10/08-3/08 בוצעו הפרשות פנסיוניות לחברת "הראל", אולם מדובר בשיעורים נמוכים משמעותית מאלה שנקבעו בצו ההרחבה; יש שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה במקרה זה, אף אם לחלקם בוצעה הפרשה חלקית, משום שניתן לנכות את החלק ששולם מהחלק שצריך עוד להשתלם; בנסיבות אלה אין צורך בשלב זה לחלק את הקבוצה לתתי קבוצות; אמנם צודקת המערערת בטענתה כי המשיב לא מסר את כל הנתונים הרלוונטיים, אף שהיה עליו לעשות כן, אלא שבנסיבות הקיימות, משהנתונים עולים מחומר הראיות שהיה לפני בית הדין, גוברת התכלית לאפשר לחברי הקבוצה לממש את הזכויות הפנסיוניות המגיעות להם. בנסיבות אלה, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי יש לאשר את התובענה כתובענה יצוגית בכל הנוגע לעילת אי ביצוע הפרשות פנסיוניות מכוח צו ההרחבה ברכיב התגמולים. הקבוצה שהוגדרה היא - עובדי המערערת בתפקידי שמירה ואבטחה, שהועסקו בה מעל 6 חודשים בשבע השנים, או בחלק משבע השנים, שקדמו למועד הגשת הבקשה לאישור התובענה כתובענה יצוגית, ולא הופרשו עבורם מלוא הסכומים הנדרשים לרכיב התגמולים על פי צו ההרחבה. הסעד הנתבע - פיצוי בגין ההפרשות שהיו אמורות להיות מועברות לקרן הפנסיה (רכיב תגמולים) בשיעור של 6% מהשכר החודשי לכל אחד מחברי הקבוצה, לגבי כל תקופת העבודה. 4. במסגרת ערעורה, לאחר מתן רשות, משיגה המערערת על החלטת בית הדין האזורי לקבל את הבקשה לאשר את התובענה כתובענה יצוגית. לטענת המערערת אין למשיב עילה אישית, ולמצער שונה היא מהעילה שאושרה; הסיכוי להכרעה לזכות הקבוצה נמוך ביותר, כיוון שהמערערת פועלת לפי צו ההרחבה תוך ביצועה בקירוב של ההוראה הרלוונטית; המשיב אינו תובע מייצג ראוי; התובענה היצוגית אינה דרך יעילה והוגנת להכרעה בנסיבות העניין, שכן קיימות תתי קבוצות שלכל אחת מהן שאלות שונות; מסקנות בית הדין האזורי מהראיות שעמדו בפניו - שגויות; לחילופין, טעה בית הדין האזורי בהגדרת הקבוצה ובהוראות להמשך ניהול ההליך. 5. המשיב מנגד, תומך בקביעות בית הדין האזורי וטוען כי יש לאשר את ההחלטה מטעמיה. כמו כן מוסיף המשיב וטוען, כי תכליתה של התובענה היצוגית, כפי שנקבעה בפסיקה, הולמת את החלטת בית הדין האזורי, וכי רוב הערעור משיג על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. אשר על כן מטעמים אלה, לטענת המשיב, דין הערעור להידחות. 6. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שהונח לפנינו, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בדיון לפנינו, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות ודין קביעותיו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. החלטתו של בית הדין האזורי מבוססת היטב בממצאיה העובדתיים ובמסקנותיה המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בה. 7. עם זאת, לא נצא ידי חובתנו מבלי שנתייחס בקצירת האומר לטענת המערערת, לפיה אין למשיב עילת תביעה אישית במקרה זה, ועל כן די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה לאשר את התובענה כתובענה יצוגית. אכן במקרה דומה, אך רחוק מלהיות זהה, בעניין תורג'מן (להלן: עניין תורג'מן), פסקנו כי יש לדחות את בקשת העובד, שהועסק בחברת אבטחה ושמירה, לאשר את תובענתו לעניין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות כתובענה יצוגית, בשל העדר עילת תביעה אישית של העובד. דא עקא שהמקרה שלפנינו שונה בנסיבותיו מעניין תורג'מן במספר היבטים עובדתיים משמעותיים. בהתאם להסכם הקיבוצי שחל על הצדדים בעניין תורג'מן, על מנת שתקום לעובד זכאות להפרשות פנסיוניות, נדרש כי יהיה מועסק למעלה מששה חודשים. ברם באותו מקרה קבע בית הדין האזורי, קביעה עובדתית כי העובד עבד בחברת השמירה כחמישה חודשים בלבד, ומשכך אין תשתית עובדתית לתביעתו, ואינו זכאי לשמש כתובע מייצג. במילים אחרות, בעניין תורג'מן זכותו של העובד להפרשות פנסיוניות טרם הבשילה, וזאת בשונה מהמקרה שלפנינו, לגביו קבע בית הדין האזורי מפורשות כי המשיב עבד תקופה העולה על עשרה חודשים, כך שהשלים את תקופת הניסיון בת ששת החודשים כאמור בצו ההרחבה, המזכה בביצוע הפרשות פנסיוניות לזכותו רטרואקטיבית ממועד תחילת עבודתו, ואף השלים את תקופת הניסיון המוארכת שנטענה על ידי המערערת. זאת ועוד, בעניין תורג'מן נקבע על ידי בית הדין האזורי כממצא עובדתי כי בנוסף לכך שלא הוכחה עילת תביעה אישית של העובד לעניין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, לא הוכח אף לכאורה כי חובת ביצוע הפרשות פנסיוניות לעובדים הזכאים, איננה מקוימת על ידי חברת האבטחה והשמירה בה הועסק העובד. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, קבע בית הדין האזורי קביעה עובדתית, המבוססת על ראיות שהוגשו בתיק, לפיהן על אף שחלפו עשרה חודשי הניסיון של המשיב, בוצעו בגינו הפרשות פנסיוניות חלקיות, מכוח הצו הכללי בלבד - ולא בשיעורים כמתחייב מצו ההרחבה; טענת המשיב כי שיעור ההפקדה לתגמולים עמד על 0.29% - 0.36% מהשכר בלבד, במקום 6% כפי שנדרש בצו ההרחבה - לא נסתרה. גם הקביעה של בית הדין האזורי, לפיה גם אם קיימים עובדים שבוצעו עבורם הפרשות לקרן הפנסיה אינה יוצרת בהכרח תתי קבוצות, היא נכונה, באשר ניתן להביא בחשבון בעת עריכת החישובים סכומים שכבר הופרשו. נוכח כל האמור לעיל אין להתערב במסקנת בית הדין האזורי, לפיה הוכיח המשיב במידת הסבירות הנדרשת קיומה של עילת תביעה אישית בכל הנוגע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות ברכיב התגמולים, בשונה מעניין תורג'מן בו הייתה חסרה תשתית עובדתית לכך. להשלמת התייחסותנו יוער, כי בעניין רסלר, אליו הפנתה המערערת, נקבע כי לא הונחה "תשתית ראייתית המקימה אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים", כיוון שמבחינה עובדתית לא הוכח במידה הנדרשת, כי עילת התביעה מתקיימת גם לגבי שאר חברי הקבוצה, מלבד התובע הייצוגי. מאידך במקרה דנא, קבע בית הדין האזורי כי "המשיבה אמנם טענה כי גם טרם כניסתו לתוקף של צו ההרחבה הכללי ביצעה הפרשות פנסיוניות לעובדים שעברו תקופת עבודה בת 10 חודשים, אך טענותיה בקשר לכך היו כוללניות ובלתי מפורטות ולא הוכחו - נכון לשלב זה - בכל דרך". המערערת לא סתרה קביעה זו. אשר על כן לא מצאנו מקום להתערב במסקנת בית הדין האזורי כי "קיימות "שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה" בהתייחס לעילת אי ביצוע הפרשות לפנסיה ברכיב התגמולים". 8. סוף דבר- לאור כל האמור לעיל ערעור המערערת נדחה. 9. על המערערת לשלם למשיב תוך 30 יום מהיום הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח. ככל שלא ישולם הסכום האמור תוך 30 יום, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד מתן פסק הדין זה ועד התשלום המלא בפועל. חברת שמירהפנסיהתביעה ייצוגית