חולשה ברגל ימין עקב הרמת משקל כבד בעבודה

חולשה ברגל ימין עקב הרמת משקל כבד בעבודה: 1. התובעת הגישה תביעתה כנגד החלטת הנתבע מ-30.6.11, הדוחה תביעתה להכיר בפגיעת גב, צוואר ורגל ימין, כפ"ע (מכתב שנשלח אליה רק ב- 15.7.12). התובעת, ילידת 1959, עבדה כ-7 שנים בעבודות משק בית. בשנים הראשונות כ-27 שעות בשבוע וב-4 השנים האחרונות, 4 ימים בשבוע, 10 שע' ביום. כחלק מעבודתה נדרשה לעבודה מאומצת ואינטנסיבית במיוחד, נשיאה והרמה של משקלים כבדים, דליי מים, שואב אבק, סלי כביסה, ריהוט כבד, חלונות כבדים וגדולים ועוד - הרימה / סחבה תוך הפעלת משקל חוזר ונשנה על גבה, לרבות תוך כיפופי גב וצוואר חוזרים, שהיו הכרחיים לעבודתה. ב- 23.1.11 במהלך עבודתה ותוצאת הרמת משקלים כבדים ועבודה מאומצת - חשה בכאבים בגבה וחולשה ברגל ימין; משלא חלפו - פנתה לבי"ח ואושפזה. לתובעת נגרם נזק כתוצאה ממיקרוטראומה בעבודה (כך בכתב התביעה המפורט; יצויין כי בכתב התביעה המקורי נטען עפ"י המלצת רופא כי מדובר בתוצאה של עומס עבודה). 2. בכתב ההגנה המתוקן עמד הנתבע על טענת ההתיישנות (כבכ"ה המקורי) ועתר אף לדחיית התביעה לגופא, משלא הוכחה תשתית עובדתית לפגיעה מסוג מיקרוטראומה ומשאין קש"ס בין הליקוי הרפואי לתנאי עבודתה. 3. בדיון המוקדם, שהתקיים ב-30.12.13 בפני כבוד השופטת מ. לויט, נקבע כי יודיע המל"ל עמדתו לענין טענת התיישנות וכי ההליך יועבר להוכחות בשאלת פ"ע עפ"י תורת המיקרוטראומה. 4. ביום 23.2.14 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה. ביום 9.7.14 הגיש הנתבע תע"צ (הגב' שגב ענבל, פקידת תביעות, נ"ע, סניף נתניה) לטענת ההתיישנות. ביום 13.7.14 נשמעה בפנינו עדות התובעת. בתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם. 5. ולהכרעתנו: א. התיישנות טוענת התובעת כי ההחלטה התקבלה אצלה ב-15.7.12 או בסמוך לאחר מכן, כי שמרה המעטפה בה הגיעה ההחלטה, כי עפ"י רישומי הדואר נשלחה ב-16.7.12 והתקבל אצלה ב-23.7.12 (כך, בסעיף 2 לתצהירה ; ההדגשות הוספו). עוד ציינה כי ברשותה מכתב הנתבע מ-4.7.11 (שלאחר מועד המכתב הנ"ל) בו נתבקשה למסמכים נוספים, ע"מ שהנתבע יוכל לטפל בתביעתה ואכן עמדה בקשר טלפוני חודשים רבים עם הנתבע ע"מ לברר מתי תנתן החלטה. לכן ברור לה שתאריך המכתב (30.6.11) - שגוי. התובעת צירפה המעטפה, פלט מחשב של מעקב דואר רשום ומכתב הנתבע מ-4.7.11. ע"צ ציינה כי הופק מכתב דחייה ב-30.6.11 (דחייה על בסיס עובדתי) והועבר למשלוח. ב-4.7.11 נתבקשה להמציא חומר רפואי "ע"מ לחזק את נכונות וטיב ההחלטה בתביעה",ב- 5.7.11 (עפ"י מערכת מרו"ם) המציאה דיסקים. ב-11.7.11 - הועבר התיק עם הדיסקים לרופא, ללא שינוי בהחלטה. לא יצא מכתב דחייה בנוסף. צורפו תדפיסי פניות התובעת למוקד. התובעת דבקה בגרסתה כי לא קיבלה ההחלטה, אלא במעטפה שצרפה ושנשלחה שנה אח"כ. עולה בצרופות לתע"צ כי פנייה ראשונה של התובעת (למחלקת ד"פ) למוקד היתה ב-20.2.12, שאז ביקשה לברר מה מצב הטיפול בתביעה לדמ"פ, וכל שנרשם "הוחזרה תשובה" (הגם שמהות התשובה לא הובהרה). הפנייה הבאה למוקד בהקשרנו היא ב-1.5.12 ומהות הפנייה(ונביאה במלואה מפאת חשיבותה): "יש החלטה בתיק מ-30.6.11 - דחייה. היא אומרת שאחרי התאריך הזה (4.7.11) הגישה עוד מסמכים רפואיים בסניף. האם יש תשובה? מה קורה בתיק?" והתשובה: "עדיין בטיפול יחזרו למבוטחת טלפונית מהמחלקה בתחילת שבוע הבא". כך, בפניית התובעת מ-9.7.12 ביקשה החזר דיסקים רפואיים והתשובה יחזרו אליה ישירות. וכך בהמשך 8.8.12 - מתעניינת בדיסקים וב- 22.8.12 שוב בדיסקים "ומהו הסטטוס טיפול בתיק?" ושוב ב- 25.8.12 ושוב ב-17.10.12 ורק ב-31.10.12 טוענת שלא קיבלה שום מכתב ומבקשת שישלחו לכתובת המעודכנת. אין בפנינו עדות השולח (לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה ואף לא מי ומתי שלח הדיסקים). אף אין בפנינו רישום דואר רשום של מחלקת הדואר בנתבע, למועד משלוח ההחלטה, כנטען, שהרי אף אם לא ניתן לקבל בדואר אישור מסירה ליולי 2011 - ברי כי בנתבע קיים דף המאגד כל המכתבים שנשלחו באותה עת מהסניף (גם אם ללא "פיצול" למחלקות השונות - מה שודאי היה מחייב מאמץ רב וסזיפי - אך יכול שהיה מניב תוצאות שהיה בהן אולי למנוע הטענות בהקשר זה). דוקא מרישום המוקד מ-20.2.12 - מול העדר גרסת עובדה בתע"צ (ואין לנו אלא להניח כי במחלקת נ"ע בנתניה ענבל - זו אותה ע"צ) - לא נדע מהי התשובה שניתנה לתובעת! לוּ העידה בפנינו, לוּ נטען עפ"י רישום בתיק: "התקשרתי, הודעתי שהתביעה נדחתה עוד ביוני 2011" - אז יכול שהיה מובהר לנתבע כי לא קיבלה ההחלטה ולא הייתה מתעוררת אז סוגיית "התיישנות" (שהרי היה נשלח לה מיד עותק המכתב - ולו - בשנית). אלא,שמנגד, מרישום המוקד מ-1.6.12 - ברי כי התובעת עצמה מודעת לכך ש"יש החלטה בתיק מ- 30.6.11 - דחייה.... ", כציטוט דלעיל - ברור איפוא, כי התובעת יודעת כי תביעתה נדחתה לפי ההחלטה (שמא הוקראה לה ע"י ענבל?!/ ע"י אחר?!/ נשלחה שוב בדואר?/ התובעת קיבלה אותה בפנייה לסניף?!!) - אך להבנתה, מששלחה מסמכים רפואיים - עדיין ציפתה לתשובה, לדעת "מה קורה בתיק". בהקשר זה - לו בכך בלבד עסקינן - יכול שהיינו רואים לדחות התביעה בשל התיישנות (תוך שימת לב, לכאורה, שעסקינן מפברואר לפברואר...). אלא של"עזרה" באה לנו ע"צ המציינת כי ב-4.7.11 "נתבקשה להמציא חומר רפואי ע"מ לחזק את נכונות וטיב ההחלטה בתביעה" וכי גם לאחר עיון הרופא(ומשלא שונתה ההחלטה) - לא יצא מכתב נוסף!! הגם שנטען, שהתובעת פנתה ב-31.7.11 לראשונה לקבל החומר הרפואי - אין איזשהו רישום /טענה יחד עמו, משלא היה שינוי הודענו - שוב - על דחיית התביעה /הודענו כי אין שינוי בהחלטתנו... אלא, כאמור ההיפך. בשקלול כל אלה - והגם שלא הובהר כיצד (טלפונית / בכתב) נתבקשה להמציא מסמכים רפואיים, או לאיזה צורך - מכלול הנתונים הביאנו להחלטה כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף, בשל התיישנות. הגם לא נעלם מעינינו כי באוגוסט 2012 כבר ביקשה התובעת המסמכים הרפואיים, ע"מ להגיש תביעה משפטית - משמע, ידעה על דחיית תביעתה, אך בידיעתה זו (ומשפנתה בתוך כ-6 חודשים) - לא מצאנו להתייחס אף "להמתנה" זו. למעלה מן הצורך, נציין: התובעת, הגישה התביעה למל"ל ב-5.5.11, תביעתה שהוחזרה חתומה עם "מסמכים נוספים", ב-13.6.11. האמנם "אצה-רצה" הדרך, לדחייתה ב-30.6.11 - בלא הוועצות עם רופא?! ואם כך - מה ארע בין לבין, שבתוך 4 ימים נתבקשו מסמכים (וכאמור: "איך" נתבקשו?) - בנסיבות כאמור, מחייבת התנהלות ראויה של הנתבע, כגוף ציבורי האמון על הזכויות הסוציאליות - שיודיע המל"ל כי החלטתו (30.6.11) בטלה או יודיע, לאחר עיון בכל המסמכים הרפואיים אין שינוי בהחלטתי (30.6.11) הרצ"ב! משלא כך נעשה - קבענו כאמור, כי אין מקום לדחיית התביעה בשל התיישנות. נוסיף ונשיב לתובעת: אין חולק כי הנטל על הנתבע להוכיח טענתו להתיישנות - לטעמנו, ברישום פנייתה של התובעת למוקד מ-1.6.12 - כך הוכח ובאופן ברור. חרף כך, לאור הפירוט דלעיל - נדחית טענת ההתיישנות. לא נעלם מעינינו כי אין (ולא יכול גם שתהיה) הוכחה של התובעת שבמעטפה שצרפה הייתה החלטה. אלא, כך העידה התובעת ולא נסתרה, מחד ומאידך, אין בפנינו ראיה לסתור, כדוגמת משלוח מכתב אחר מהסניף לתובעת באותה תקופה /רישום לפי מספר דואר רשום של מחלקה איזשהי - אף לא של מחלקת אבטלה (כעולה מרישומי המוקד - גם במחלקת ד"פ נענתה על מספר דואר רשום אחר, מספטמבר 2012 - ראה פנייה מ-2.11.12). עוד יצויין כי בנספח הראשון לתע"צ ("צילום מסך"?) כל שהצלחנו ללמוד הוא על 2 פניות מנובמבר ודצמבר 2011 למוקד - אך לא מהותן לעיתויין. משכך, נדחית טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. ב. פגיעות זעירות בהקשר זה ראוי לומר כי היקף העבודה הנטען בתביעה המפורטת (27 שע' בשבוע ב-3 שנים ראשונות ו-40 שעות בשבוע, במשך 4 ימים, 4 שנים אחרונות) - לא הוכח. בתביעה לד"פ נזכרת המעסיקה פרץ (אירית פרץ, רעננה). כעולה מהתביעה החלה לעבוד אצלה ב-11.05. באישורים לתביעה לאבטלה צויין כלהלן: באישור המעסיקה חני (וולמוט חני, גבעת חן; בפרוטוקול נרשם גם חוי/חוה) - התובעת הועסקה אצלה מ-1.8.04, יומיים בשבוע, 4 שע' ליום. באישור המעסיקה אוליקר (ציפי אוליקר, רעננה) - התובעת הועסקה אצלה מ-1.7.06, יום בשבוע, 4 שע' ליום. באישור המעסיקה פרץ - הועסקה 3 ימים בשבוע, 5 שע' ליום. הנה כי כן - אין בפנינו דיווח כלשהו על שינוי בהיקף העבודה של התובעת, ממילא אין בפנינו הוכחה להעסקה שבועית של יותר מ-27 שעות ואין בפנינו הוכחה להעסקה בהיקף 27 שעות (ודאי לא 40 שעות) במשך כ-7 שנים! עובדתית ומראיות התובעת - הועסקה במשך בית מ-1.8.04, 8 שע' בשבוע. מ-1.11.2005 הועסקה 23 שע' בשבוע. ומ- 1.7.06 הועסקה 27 שע' בשבוע וכך עד 23.1.2011, עת חדלה לעבוד כאמור. ראוי לציין כי לא הוצגה בפנינו גרסת מי מהמעבידות לימים בשבוע בהם עבדה, ולו לבחינת הטענה כי "הועסקה במשרה כפולה", 4 ימים בשבוע למשך 10 שעות ביום" - מה שאף אינו אפשרי, עפ"י אישוריהן, שצורפו לתביעה! ראשית, אף אם עבדה באותם ימים אצל כל המעסיקות - אין זה "מאפשר" 10 שעות, אלא אם לא ממש ביצעה מלוא המשרה אצל אחת מהן/כ"א מהן. כך - משום מה - לא נטען בפנינו כלל לאופן החלוקה בעבודה אצל 3 המעסיקות שפורטו ע"י התובעת! כך או כך, גם לא נדע מהי נקודת הזמן שבסעיף 7 לתצהירה - ודאי לא בדל ראיה לתמוכין לאמור ואף לא פירוט ימי העבודה בשבוע, אצל כ"א. כאמור, אף אם נקבל, כמתחייב מההגיון, כי עבדה אצל פרץ 3 ימים, ודאי הוסיפה ביומיים מהם את חני וביום השלישי את אוליקר - וכך, לכל היותר, הועסקה 9 שעות ביום, 3 פעמים בשבוע וסה"כ (בניגוד לטענתה) = 27 שעות בשבוע. כך, אף שהתובעת מפרטת את כתובותיהן של 3 המעסיקות - לא נתנה בפנינו איזשהי גרסה - הכיצד התניידה ממקום למקום, ודאי מביתה שבתל- מונד. נציין (מידיעת דיונים) כי המרחקים בין 3 המעסיקות אינם סמוכים (מצויות הן בכתובות ובאזורים די מרוחקים בעיר רעננה, ודאי ביחס למעסיקה חני). אגב כך - תמוה כיצד נוספת עילת "צואר" לתביעה המפורטת (להליך) - שהרי התביעה לנתבע הוגשה אך בגין גב ורגל ימין. עם זאת, משלא מחה הנתבע בהגנתו המתוקנת , נוספה בהחלטה הקד"מ - ממילא, ברי כי הכרעתנו דנה אף בהקשר זה. כך, בעדותה - שמענו לראשונה כי ביום שלישי עבדה אצל זוג מבוגר, "ההורים של חוה", רק אצלם 3 שעות - ולא נדע(מעבר לאמור לעיל) מיהי חוה, וממתי עבדה אצלה או אצל הוריה וכמה שעות בשבוע - אין לנו גרסה כזו בתצהירה - ודאי שלא אסמכתא! כך למדנו כי בשנה וחצי האחרונות עבדה רק אצל חוה (?!). קשה איפוא היה לקבל גרסה ברורה מהתובעת (לכאורה בעדותה עסקינן בעוד מעסיקים ועוד שעות שלא פורטו בתצהירה. נזכיר כי אין טענת "אירוע תאונתי" בתצהיר וכך אף לא נקבע בהחלטת הקד"מ (תמוה איפוא, כי כך נטען בסיכומיה). ממילא, צודק הנתבע בטענתו בסיכומיו כי אין טענה לאירוע וככזה לא נקבע - וממילא, אין ביה"ד דן, במה שלא דן בו פ"ת. ברי כי התובעת לא נחקרה על סעיף זה - משאין בתצהיר התובעת תשתית עובדתית ותיאור אופי עבודתה, יומיום, באינטנסיביות ובפירוט המתחייבים. צודק הנתבע בטענתו - אין בפנינו תשתית עובדתית מפורטת למיקרוטראומה, תאור עובדתי מפורט [בשונה מ"כותרות" (סתמיות), שאינן עובדות. "הכרח" אינו עובדה מפורטת הניתנת ל"בידוד" עובדתי, לפעולה, לפעולות איבר מסויים/ תדירותו/ המשקל, אופי הפעולה/ אופן ביצוע כל פעולה ופעולה / הפגיעה הספציפית לאיבר מסויים וכיוצ"ב. כך צודק הנתבע גם בטענתו לפיה אף היקף העבודה כמפורט לעיל - נסתר מעדות התובעת עצמה - הן באשר לשנה וחצי האחרונות והן לתקופת העבודה הראשונה (או במהלך השנים!). (ודאי לא היה מקום לחקור על סעיף 14 - משניתן עפ"י יעוץ משפטי). אין חולק כי עבודת הנקיון בבית - עבודה מאומצת היא ומתבצעת תוך מאמץ פיזי (לענייננו, לא נוכל שלא להזכיר כי לתובעת ודאי עבודה לא קלה גם בביתה, בהיותה אם ל-5 קטינים). דא עקא, התיאור היחיד שנתנה התובעת בתצהירה לאופי עבודתה הוא (בסעיף 8), כהאי לישנא: "כחלק מעבודתי ולאורכה, נדרשתי לעבודה מאומצת ואינטנסיבית במיוחד, בנשיאה ו/או הרמה של משקלים כבדים, דליי מים, שואב אבק, סלי כביסה ריהוט כבד, חלונות גדולים וכבדים ועוד, אשר היו בעלי משקל רב ואשר הרמתם ו/או סחיבתם באמצעות ידיי תוך הפעלת משקל חוזר ונשנה על גבי תוך כיפופי גב וצוואר חוזרים, היו הכרחיים לעבודתי". בנסיבות אלה - משלא נטען בפנינו לתשתית עובדתית מפורטת, לעובדות ולפעולות שניתן לבוחנן כתשתית לפגיעות זעירות, משתשתית כאמור לא הוכחה - אין לנו אלא לדחות התביעה (כהפניית הנתבע לעב"ל 646/06 מרואני נ' המל"ל). אין צו להוצאות. הרמת משקלרגליים