תאונת דרכים: שברים בעצם הסירה ובעצם הרדיוס

המערער נפגע בתאונת דרכים ונגרמו לו שברים בעצם הסירה ובעצם הרדיוס. המשיב הכיר בתאונה האמורה כבתאונת עבודה, והכיר במערער כמי שהיה זכאי לדמי פגיעה בגין התקופה שמלמחרת התאונה ועד יום 9/5/11. 2. המערער ביקש לקבוע את דרגת נכותו מעבודה. 3. פוסק רפואי שבדק את המערער ביום 28/3/12, קבע ביום 15/6/12, כי למערער היתה דרגה זמנית של נכות מעבודה בשיעור 30%, בתקופה שמיום 10/5/11 עד יום 31/7/11, וכי בתקופה שמיום 1/8/11 עד יום 30/9/11, היתה למערער דרגה זמנית של נכות מעבודה בשיעור 20%. לגבי התקופה שמיום 1/10/11 ואילך, קבע הפוסק הרפואי כי הדרגה היציבה של הנכות מעבודה של המערער, היא בשיעור 0%. 4. המערער ערר על החלטת הפוסק הרפואי מיום 15/6/12. הערר נדון ביום 3/2/13 בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"). הועדה החליטה לדחות את הערר. 5. הערעור שבפני הוגש כנגד החלטתה האמורה של הועדה. 6. הדיון בערעור נועד להיות בעל פה, אלא שלבקשת ב"כ המערער, ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב. הסיכומים אכן הוגשו. 7. מסיכומי המשיב עולה כי המשיב מסכים לקבלת הערעור בענין מסויים. המשיב הסכים כי יש להשיב את עניינו של המערער אל הועדה, כדי שתדון בתוצאות השבר בעצם הרדיוס, מאחר שהיה נראה כי הועדה התייחסה רק לתוצאות השבר בעצם הסירה. ב"כ המערער טען בסיכומיו לעניינים נוספים שלדעתו נפלו לגביהם טעויות משפטיות של הועדה, ואף ביקש להורות על העברת הענין להתברר בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב שונה, המשיב לא הסכים לעניינים הנוספים. בשל כך - לא היה ניתן לתת פסק דין מוסכם. (אני מעריך ששיחה לא ארוכה בין באי כח הצדדים, היתה עשויה להביא אותם להסכמה, אך לצערי - נראה ששיחה כזו לא נערכה). סקירת החלטת הועדה 8. הועדה שמעה את תלונות המערער על כך שהוא חש כאבים בידיו, חש הגבלה בתנועת הכיפוף של שורש כף היד והגבלה בהרמת חפצים. לאחר מכן, עיינה הועדה בתצלום רנטגן מיום 5/5/12, שממנו הסיקה שהשבר בעצם הסירה התחבר בעמדה טובה. הועדה בדקה את המערער, ורשמה את ממצאיה כך: "אין קיפוח נוירולוגי. ... כפות ידיו מיובלות היטב. קמיצת אגרוף, פינץ', ואלופננסיה תקינים. כיפוף גבי ?90. כיפוף וולארי [?} ?80 דו צדדי. הטיה רדיאלית ואולנרית תקינה. אין נפיחות.". גורל הערעור 9. מעבר להסכמה על כך שהיתה טעות משפטית בהחלטת הועדה בכך שהועדה לא התייחסה לשבר בעצם הרדיוס, טען ב"כ המערער לקיומן של טעויות של הועדה בעניינים נוספים. אבחן זאת להלן. 10. קביעת הפוסק הרפואי בדבר בליטת בסיס עצמות המסרק ליד אצבעות מס' 3 ומס' 4 - בליטה כזו נמצאה בבדיקתו של הפוסק הרפואי. הועדה לא התייחסה לממצא זה. טענת ב"כ המשיב שלפיה הועדה אינה חייבת להתייחס לממצאי הדרג הראשון, מקובלת עלי כמשקפת את הכלל. ברור שאם ממצאי דרג הערר שונים מממצאי הדרג הראשון, אין חובה שדרג הערר יתייחס לממצאים שנמצאו על ידי הדרג הראשון. אולם, בעניינו של המערער, נרשם ממצא כזה על ידי הפוסק הרפואי, והועדה לא התייחסה כלל לשאלה אם הממצא קיים או לא. לא ניתן ללמוד מהחלטת הועדה אם הממצא קיים, ואם כן - האם יש לו משמעות כשלהי. לפיכך, מקובלת עלי עמדת ב"כ המערער בענין זה, שעל הועדה היה להתייחס לשאלת הממצא האמור. 11. קביעת הפוסק הרפואי בדבר הגבלה קלה בכיפוף כפי ובהטיה רדיאלית - בענין זה, מאחר שהועדה בדקה את שאלת הכיפוף הכפי ומצאה כי המערער מסוגל להגיע לזווית בת ?80 בכל אחת מהידיים, הרי שלא נראה לי שהועדה טעתה בכך שהיא לא התייחסה לממצא של הפוסק הרפואי על הגבלה קלה בכיפוף הכפי. כך גם בענין ההטיה הרדיאלית. הועדה מצאה - בניגוד לפוסק הרפואי - כי ההטיה הרדיאלית תקינה. 12. בחינת קיומו של קשיון של שורש כף היד - ב"כ המערער טען שהועדה היתה אמורה לבחון את קיומו של קשיון של שורש כף ידו הימנית של המערער, כדי לקבוע אם יש למערער נכות על פי פריט 41(10) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שייקראו להלן: "המבחנים"). לדעתי, מהממצאים שנקבעו על ידי הועדה, עולה ברורות שהועדה לא היתה יכולה להגיע למסקנה שלמערער יש קשיון נוח בשורש כף היד, באשר הועדה מצאה אפשרות של כיפוף גבי עד ?90, וכדי לקבוע את קיומו של קשיון נוח יש לקבוע שפרק שורש כף היד מצוי בעמדה של כיפוף גבי בין ?15 לבין ?25. קל וחומר שלא נמצאו ממצאים בענין קשיון לא נוח. 13. בחינת ההפניה מפריט 41(10) למבחנים אל פריט 35(1) למבחנים - לטענת ב"כ המערער, היה על הועדה לפנות אל פריט 35(1) למבחנים על פי ההפניה שבפריט 41(10(ז) למבחנים. גם טענה זו אינה מקובלת עלי, באשר ממצאי הועדה לגבי מצב המערער כלל אינם מתיישבים עם התנאים האמורים ברישא לפריט 41(10)(ז) למבחנים ("איבוד ה-Supinatio וה-Ronatio או הגבלת תנועותיהם במצב נוח ובמצב של Ronatio בעמדה נויטרלית" או "הגבלת התנועות בפרק שורש היד כתוצאה מתהליכים הגורמים לארטרוזיס"). הועדה - כזכור - לא מצאה הגבלה בפרק שורש כף היד. 14. שקילה של החלת פריט 35(1) למבחנים שלא על דרך ההפניה מפריט 41(10) למבחנים - ב"כ המערער טען כי על הועדה היה לשקול את השפעת מצבו של המערער עקב התאונה, על כושר הפעולה הכללי. בענין זה, עמדתו מקובלת עלי. כזכור, המערער טען בפני הועדה הן לכאבים והן למגבלה בהרמת חפצים. הועדה לא שללה תלונות אלה. בנסיבות אלה, היה על הועדה לשקול אם כאביו של המערער או המגבלה שיש לו בהרמת חפצים, משפיעים על כושר הפעולה הכללי שלו, ואם כן - היה עליה לשקול יישום (לפחות מותאם) של פריט 35(1) למבחנים, אשר עשוי להצדיק קביעת דרגת נכות גם בהעדר הגבלה בתנועות. הועדה לא שקלה זאת (ולפחות - לא נתנה ביטוי בפרוטוקול לכך שהיא שקלה זאת). 15. האם להעביר את עניינו של המערער אל ועדה רפואית לעררים בהרכב שונה ? ב"כ המערער טען כי יש להעביר את עניינו של המערער להידון בפני ועדה רפואית לעררים בהרכב שונה. הוא לא נימק את טענתו זו. לא מצאתי כל סיבה לסטות בעניינו של המערער מהכלל שלפיו אין להעביר את הענין להרכב שונה. לסיכום 16. אני מקבל את הערעור ומורה על השבת עניינו של המערער אל הועדה (באותו הרכב), כדי שהיא תפעל כאמור להלן: א. תתייחס לשבר בעצם הרדיוס בידו הימנית של המערער. הועדה תכתוב את ממצאיה בענין זה, ותסיק את מסקנותיה בקשר לשאלת הצדקת קביעת דרגת נכות (זמנית או יציבה) בשל השבר בעצם הרדיוס. ב. תתייחס לממצא שנמצא על ידי הפוסק הרפואי בענין בליטת בסיס המסרק ליד אצבעות מס' 3 ומס' 4. הועדה תקבע אם ממצא כזה קיים, ואם כן - האם יש לו השלכה בדבר קביעת דרגת נכות מעבודה למערער. ג. תשקול אם יש מקום לקבוע למערער דרגת נכות (מכח פריט 35(1) למבחנים באופן ישיר או מותאם) בשל השפעת תוצאות התאונה על כושר הפעולה הכללי של המערער, גם בהעדר הגבלת תנועות. החלטות הועדה יהיו מנומקות באופן שגם מי שאינו רופא יוכל להבין אותן ואת הנמקותיהן. 17. בהתחשב בכך שהמשיב הסכים לקבלת הערעור בחלקו, בהתחשב בכך שהערעור התקבל בעניינים נוספים מעבר להסכמת המשיב, בהתחשב בכך שחלק מטענותיו הנוספות של ב"כ המערער נדחה ובהתחשב בעובדה שב"כ המערער לא הטריח את עצמו להגיע לבית הדין לשם הדיון - אני מחייב את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך 1,770 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/6/14, אם הוא לא ישולם לפני כן. 18. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. תאונת דרכיםשבר