ביטוח לאומי: תאריך תאונת עבודה לא ידוע (נשכח ע"י הנפגע): 1. תביעתה של התובעת להכיר באירוע שאירע לה, לטענתה, ביום 31/10/11 או ביום 1/11/12 (להלן: "האירוע") כתאונת עבודה, נדחתה על ידי הנתבע, כמפורט במכתב הדחייה מיום 27/2/13, מן הטעם שלא הוכח קיום אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה. כנגד דחייה זו הוגשה התביעה שלפנינו. 2. מהלך הדיון לאחר דיון מוקדם שהתקיים ביום 1/10/13 ולאחר שהתובעת הגישה את תצהיר עדותה הראשית, התקיימה, ביום 4/3/14, ישיבת הוכחות, במהלכה נחקרה התובעת על תצהירה. בסיום ישיבת ההוכחות, ניתנה לצדדים שהות להגיש את סיכומיהם אשר הוגשו בזריזות ראויה לציון (התובעת ביום 9/3/14 והנתבע ביום 16/3/14). להשלמת התמונה יצויין כי התיק נדון לפניי, כדן יחיד וזאת בשל כך שנציגי הציבור שהוזמנו לישיבת הוכחות לא הגיעו (עמ' 4 שורות 11-19 לפרוטוקול). 3. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שעלו מחומר הראיות שהונח לפני: א. התובעת, ילידת 1954, עבדה, עד שנת 2005, כפקידה בבנק וזאת עד שנפגעה בגבה ופרשה מעבודתה. ב. התובעת עבדה, בתקופה הרלוונטית לתביעה, כעצמאית, בחנות אותה שכרה ובה עסקה בייצור תכשיטים ובמכירתם (להלן:"העסק"). ג. בעלה של התובעת, שהינו פנסיונר, עזר לה, כל יום, בעסק. ד. במועד הרלוונטי לתביעה, כך על פי הנטען, נחבלה התובעת (אשר לא ידעה להגיד האם התאונה, הנטענת, ארעה לה ביום 31/10/12 או ביום 1/11/12), בברכה השמאלית. ה. ביום 30/11/12 סיימה התובעת את חוזה השכירות של החנות אותה שכרה. ו. ביום 3/1/13, פנתה התובעת, לראשונה, לקבלת טיפול רפואי בענין בִּרכָּה השמאלית ובהפניה לרפואה יועצת, אשר הונפקה, בתאריך הנ"ל, על ידי רופאת המשפחה של התובעת - ד"ר אנה אורבך, היא ציינה, בסעיף "התלונות" כ"לדבריה לפני חודש וחצי נחבלה בברך. מזה יומיים כאבים קשים בברך". ז. ב"סיכום ביקור" מיום 4/1/13, אשר הוגדר כ"ביקור רגיל" ואשר הונפק על ידי ד"ר רגב - רופא טראומוטולגיה, נרשם:"לדבריה חבלה במדור פנימי של ברק שמאל מלפני חודש". ח. בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, רשמה רופאת המשפחה - ד"ר אנה אורבך:"הגיעה רק ב - 03.01.13 כמעט חודשיים לאחר הפגיעה.." (ההדגשה אינה במקור. א.י.). 4. המסגרת הנורמטיבית תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") כ:"תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". בהתאם לפסיקה, "המבחן היסודי להיותו של אירוע 'תאונה' הוא ה'פתאומיות'... ופתאומיות פירושו אירוע שניתן לאתר ובמישור הזמן - הווה אומר מתי אירע ובמישור השטח - הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע..." [מנחם גולדברג עוקדן הביטוח הלאומי פרק ה', עמ' 1.137 (הוצאת סדן, אפריל 2006) וההפניות שם]. מכאן, שתנאי ראשון לבחינת קיומה של "תאונה", הינו קיומו של אירוע תאונתי - קרי, אירוע בלתי צפוי מראש, שניתן לאיתור מבחינת המקום והזמן. בכל מקרה בו נטען כי אירוע תאונתי גרם לפגיעה ולנזק שבגינם נתבעים דמי פגיעה, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה, וכי הנזק הנטען אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטיים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה. זהו התנאי השני לבחינת קיומה של "תאונה", כמשמעה בסעיף 79 לחוק [דב"ע (ארצי מ"ח/0-50 המוסד לביטוח לאומי - מלכה ויקטור, פד"ע כ(1) 284, 288-289 (1989)]. נטל הראיה מונח לפתחו של התובע, כאשר, עליו להביא ראשית ראיה ש"אכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה לעבודה". [דב"ע (ארצי) מ"ד/0-90 צבי שפיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז(93) 93, 97 (1984); בג"ץ 1262/94 שרה זילברשטיין - בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מ"ח (4) 837, 845 (1994)]. ראשית ראיה משמעה עדים לקרות האירוע, או עדים שלפניהם התלונן התובע בסמוך לאירוע על קרות האירוע [דב"ע (ארצי) מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן פד"ע כ', 349, 350 (1989)]. ואולם כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען, "יפנה בית הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניו על מנת ללמוד מהם אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. אחד הסימנים לקרות התאונה הוא אנמנזה. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון" [עב"ל 232/09 יוסף חוש - המוסד לביטוח לאומי, עמ' 6 (6/7/09)]. עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי יש ליתן משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע לעניין הוכחת פגיעה כתאונת עבודה, על יסוד ההנחה כי אדם ימסור לרופא המטפל בו את כל המידע שברשותו על מנת לזכות בטיפול נכון. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין (עב"ל 507/07 יניב אפרוני - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.3.2008; עב"ל 696/08 ויקטוריה ביזרמן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.12.09; עב"ל 686/08 חכם בראנסי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 20.12.09; עב"ל 80/10 רפאל יצחקי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 06.07.10). 5. דיון והכרעה למעשה, די בפסיקה שאוזכרה בסעיף 4 דלעיל, כדי להגיע למסקנה כי במקרה שלפניי, לא ניתן לראות את התובעת אשר, לא היתה בטוחה אם האירוע לו היא טוענת, ארע לה ביום 31/10/12 או ביום 1/11/12 (ולענין זה ראו סעיף 4 לתצהיר התובעת, במסגרתו, הצהירה כי:ביום 1/11/12 עברתי תאונת עבודה (כנראה - התלבטתי האם זה קרה ביום 31/10 או 1/11, וסביר לאחר בדיקה חוזרת כי הארוע אירע ביום 1/11)". וכן ראו הודעתה לחוקר עת השיבה התובעת לשאלה "ספרי לי מה קרה לך בברך?" "בתחילת נובמבר, אני חושבת שזה היה בראשון לנובמבר 2012..") כמי שהצליחה להוכיח התרחשותו של אירוע במהלך עבודתה, שניתן לאיתור מבחינת הזמן. התובעת אף לא הביאה עדים אשר יבססו את גרסתה להתרחשות אירוע כלשהו בעבודתה ואף לא עדים לפניהם התלוננה, בסמוך לאירוע הנטען, על התרחשותו. ענין נוסף שעמד לתובעת, לרועץ, בניסיונה להוכיח את האירוע, היו המסמכים הרפואיים. מעבר לעובדה שהתובעת לא פנתה לקבלת טיפול רפואי אלא כחודשיים לאחר האירוע הנטען, ענין אשר הוא כשלעצמו, לא בהכרח היה מאיין את תביעתה, אלא שגם משפנתה, סוף, סוף, לקבלת טיפול רפואי, לא נמצא זכר לגירסה שמסרה בתצהירה, באותם מסמכים רפואיים רלוונטיים(ולענין זה ראו סעיפים 3ו' עד 3ח' דלעיל). לכל אלה, אשר די בהם כדי להגיע למסקנה שלא ניתן לראות את התובעת כמי שהצליחה להוכיח התרחשותה של תאונת עבודה ביום 31/10/12 או ביום 1/11/12 ניתן להוסיף עוד שתי נקודות, שגם בהן יש כדי להוסיף, על הסיבות בשלהן לא מצאתי שיש לקבל את גרסת התובעת לענין התרחשות האירוע, הנטען, על ידה: א. העובדה שהתובעת הגישה, בעבר, תביעה לקבלת דמי פגיעה, קרי ידעה כיצד יש לנהוג מול הרופאים אליהם ניגשים כדי להתלונן על תאונות/מכאובים שארעו במהלך העבודה ובכל זאת במסמכיה הרפואיים מהמועד הקרוב ביותר למועד התאונה הנטענת (שגם הם, כאמור לעיל, לאחר חלוף כחודשיים) אין אזכור לתאונת עבודה. ב. העובדה שבענין המועד בו הפסיקה התובעת לעבוד, בעסק שלה, או כלשונה:"הכוונה הייתי אבל לא תפקדתי כמו קודם" (עמ' 11 שורות 13-22 לפרוטוקול), היא ידעה לנקוב, כבר בטופס התביעה לנתבע, בתאריך מדוייק - 10/11/12, אבל באשר לתאריך התרחשות האירוע הנטען, לא היתה התובעת חד משמעית (31/10/12 או 1/11/12, כמפורט לעיל). 6. לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטענות הנתבע וחרף טיעוני התובעת, הריני קובעת כי האחרונה לא הצליחה להוכיח שביום 1/11/12 (ולצורך הענין גם לא ביום 31/10/12), ארע לה אירוע שניתן להגדירו כתאונת עבודה. 7. סוף דבר - התביעה נדחית. רק בשל כך שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. 8. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לו. תאונת עבודהביטוח לאומי