האם אדם שנורה מחוץ לעסק יוכר כנפגע עבודה בביטוח לאומי ? השופט אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציג הציבור ד"ר עמיאל ממן; בל 10196-08-12), בו נדחתה תביעת המערער להכיר בארוע מיום 23.5.11 במהלכו נורה המערער כארוע של פגיעה בעבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). המסגרת העובדתית המערער, יליד 1972, הוא עצמאי שביחד עם שותפו מנהלים עסק למכירת מוצרי גבס באום אל-פחם (להלן - העסק). ביום 23.5.11, ביקר בעסקו של המערער חברו (להלן - החבר). בשעה 19:00 לערך, ביקש החבר ללכת והמערער ובנו בן ה- 4 (להלן - הבן) ליוו את החבר לרכבו שחנה על הכביש הסמוך לעסק. באותה השעה, שותפו של המערער עסק בסגירת העסק. בעת שהמערער היה ביחד עם בנו וחברו מחוץ לעסק, "חלף לידם רכב ובו שני אנשים, הרכב האט, כמעט נעצר, ומתוכו 'מטווח אפס' נורו מספר יריות שפגעו ברגלו השמאלית של התובע וכן בחברו" (להלן - הארוע או ארוע הירי). למשמע היריות, יצא השותף מהעסק והזעיק את המשטרה ואמבולנס. המערער וחברו פונו לבית החולים העמק בעפולה, שם אושפז המערער וטופל. למערער הוצאו תעודות אי כושר. ביום 26.5.11, כשלושה ימים לאחר הארוע, גבתה המשטרה מהמערער הודעה אודות נסיבות האירוע (להלן - ההודעה למשטרה), וכך נמסר בהודעה: ובהמשך, כאשר נשאל המערער לגבי היכרות קודמת עם היורים השיב: "מכיר אותם מהשכונה היכרות של הרבה זמן מהשכונה". המערער הוסיף כי היורים לא היו רעולי פנים. כשנשאל המערער אם במהלך הירי פנו אליו היורים בדברים השיב: "לא אבל לציין שרביע החזיק את ההגה והסיט את הראש שלו לכיוון שלי באקט שזה אני תראה אותי". עוד מסר המערער בהודעה, כי בעת הארוע היתה תאורה במקום, הן מכיוון עסקו והן מהעסקים הסמוכים, וכי לא היה חשוך. פסק דינו של בית הדין האזורי כאמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער להכיר בפגיעתו בארוע הירי כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק. בית הדין האזורי עמד על כך שבהיות המערער עצמאי עליו הנטל להוכיח כי פגיעתו היתה "תוך כדי" ו"עקב" עיסוקו. בית הדין האזורי קבע שאף אם יראה בליווי החבר לרכבו החונה מחוץ לעסק - כפעילות נלווית לעבודה, אשר בוצעה "תוך כדי" עיסוקו של המערער במשלח ידו, לא עלה בידי המערער להוכיח כי ארוע הירי היה גם "עקב" עיסוקו במשלח ידו. בית הדין האזורי קבע כי"בכל ההזדמנויות שניתנו לתובע לתיאור תקרית הירי בה נחבל, לא עלה ולו קשר לכאורי בין הפגיעה לבין העבודה, מלבד העובדה כי התובע נכח מחוץ לעסקו בעת שנורה, ובכך לא די". בית הדין האזורי קבע כי עדיפה בעיניו גרסת המערער בהודעה למשטרה, ובה הצביע על זהות היורים, על פני גרסתו בבית הדין לפיה ככל הנראה טעה בזיהוי החשודים. באשר לגרסה מאוחרת זו נקבע כי היא "אינה מתיישבת עם הפרטים שמסר התובע בהודעתו לחוקר המשטרה, לפיהם נורה מ'טווח אפס', על ידי שני אנשים שלא היו רעולי פנים, מרכב שהאט עד כדי עצירה ובמקום מואר". בית הדין ציין כי אין בסגירת תיק המשטרה, מחוסר ראיות מספיקות, כנגד האנשים שנזכרו בהודעה למשטרה, כדי לשנות ממסקנתו "שכן השיקולים הרלוונטיים להכרעה דנן הינם, כי התובע סבר בזמן אמת שהירי בוצע על רקע אישי וללא קשר לעבודתו ורק לאחר שנסגר תיק החקירה, העלה את סברתו שקיים קשר בין הירי לבין עבודתו. סברתו זו של התובע לא נתמכת בכל ראיה או עדות". לבסוף קבע בית הדין האזורי כי "אף אם לא היינו מקבלים את גרסת התובע כפי שנמסרה לחוקר המשטרה, והיינו נותרים עם גרסתו המאוחרת של התובע כי נורה על ידי אלמונים מחוץ לעסקו, הרי שאין בכך דבר המלמד על הקשר בין הירי לבין עיסוק התובע, שזהו הקשר הטעון הוכחה במקרה שלפנינו, והתובע כאמור לא השכיל להוכיחו". הטענות בערעור לטענת המערער אין מקום לדחות את תביעתו "גם אם המערער חשד למקור היריות על רקע אישי, חשדות שהתבדו כלא נכונים". לטענתו הירי לכיוונו היה במהלך העבודה ועקב העבודה ולא קשור לסכסוך אישי, ולראיה המשטרה סגרה את התיק כנגד האנשים בהם חשד המערער. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית הדין כאשר קבע כי המערער לא השכיל להוכיח כי הירי היה "עקב" משלח ידו. לטענת המערער, משהמשיב ויתר על חקירת המצהירים נותרה גרסת התביעה כגרסה יחידה שיש לקבלה, וממנה עולה כי אין בנמצא ראיה לכך שהירי בוצע על רקע אישי. זאת ועוד, כך נטען, הגם שהמערער אינו נהנה מחזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק בהיותו עצמאי - במקרה הנוכחי, כמו במקרה אברהם ישראל, קמו הנסיבות ליצירת קשר סיבתי לכאורי לעבודה ולהעברת הנטל להפריכו אל כתפי המשיב. לעניין זה מפנה המערער לפסק הדין בעניין אברהם ישראל. לטענת המערער הטעם לכך הוא העובדה כי המערער נפגע בעת שביצע פעולה סבירה הנעשית כדבר שבשגרה יום יום - יציאה מחוץ לבית העסק, והיא נילוות בסבירות לעיסוק עצמו. המשיב סבור כי דין הערעור להדחות מטעמי בית הדין האזורי. באשר לטענת המערער בהתייחס לעניין אברהם ישראל נטען כי באותו מקרה עסק המערער בהחלפת נורה מקולקלת בביתו ונקבע כי הפעולה האמורה היתה הכרחית לעיסוק של המבוטח במשלח ידו, ואילו במקרה שלפנינו ליווי החבר לרכבו מחוץ לעסק לא היתה הכרחית לעסק, אלא פעולה פרטית. הוסיף המשיב וטען שאף אם יקבע כי לא הוכח מניע אישי לירי, אין בכך כדי לקבוע כי הירי היה קשור לעיסוק במשלח היד. הכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. אלה טעמינו בתמצית: א. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". אין חולק כי המערער, בהיותו עצמאי, אינו נהנה מחזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק. לפיכך, היה על המערער להוכיח כי ארוע הירי ארע "תוך כדי" עיסוקו ו"עקב" עיסוקו. ב. במקרה הנוכחי ארוע הירי לא היה "תוך כדי" עיסוקו במשלח ידו. בשונה מעניין אברהם ישראל עליו נסמך המערער ובו נקבע כי פעולתו של הנפגע העצמאי שם היתה תוך כדי החלפת הנורה שהיתה "הכרחית למען עיסוקו של המערער במשלח ידו, ולמען עיסוקו בלבד". כאן ליווי החבר - כחבר ולא כלקוח, בסוף יום העבודה, לרכבו של החבר שחנה מחוץ לבית העסק, היתה פעולה פרטית. בתור שכזו לא היתה פעולה שבוצעה "תוך כדי" עיסוקו של המערער במשלח ידו. ג. זאת ועוד, גם אם נניח כי הפעולה היתה "תוך כדי", לא היה בכך כדי להועיל מן הטעם שלא עלה בידי המערער להוכיח כי הארוע היה "עקב" עיסוקו במשלח ידו. צדק בית הדין האזורי שגם אם היה נקבע כי גרסת המערער בהודעה למשטרה בדבר סכסוך אישי היתה נדחית, לא היה בכך כדי ללמד כי הירי שבעקבותיו נפגע המערער נעשה "עקב" עיסוקו במשלח ידו. בעניין זה, בשונה משכיר הנהנה מחזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק, הנטל להוכיח מוטל על המערער ונטל זה לא הורם. המערער עצמו מודה בתצהירו כי "זהות היורים והנסיבות נותרו עלומות, כאשר אין לדעת אם הירי כוון אלי או למישהו אחר". סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. שאלות משפטיותתאונת עבודהביטוח לאומי